סימן שא – דיני הוצאה בשבת


א. כל המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או מטלטלו ד’ אמות ברשות הרבים, ועוקר ומניח, חייב משום מוציא. ולכן, אסור לצאת לרשות הרבים כאשר יש בידו או בכיסו איזה חפץ. וכיום בארץ ישראל התקינו ברוב המקומות עירוב בצורת הפתח, ורבים סומכים על עירוב זה להוציא מרשות לרשות, ולטלטל ד’ אמות ברשות הרבים. ולדעת הרבה מהאחרונים אף לפי דעת מרן השלחן ערוך אפשר להקל ולסמוך על העירוב. וכן כתבו גאוני ירושלים שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה. אלא שהחרדים לדבר ה’ נמנעים לגמרי מלטלטל בשבת ברשות הרבים, ותבא עליהם ברכה. שחוששין לסברת האומרים שיש לנו בזמן הזה רשות הרבים מדאורייתא, ולזה לא יועיל העירוב, ולכן יש המניחים את הטלית והמטפחת מערב שבת בבית הכנסת, כדי שלא יצטרכו לטלטל בשבת. או שהולכים לביהכ”נ בשחרית כשהם מעוטפים בטלית. ומכל מקום גם המחמירים בזה רשאים ליתן את הטלית או המטפחת למי שנוהג לטלטל, אפילו הוא בר מצוה, והנח להם לישראל. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמו’ טו, ועמוד יח בהערה, ובמהדורת תשס”ד עמוד תרד]

ב. היוצא בערב שבת לרשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב, והיה סבור שיש שהות בידיו, וקידש עליו היום, והיתה חבילתו על כתיפו, או כיסו בידו, והוא חפץ חשוב, אם יש עמו גוי יתננו לגוי. ואם לאו יתננו לקטן. ואם לאו ימשיך לילך וכל פחות מד’ אמות יעמוד לנוח, או יניח החפץ, ושוב יטלנו וילך פחות מד’ אמות. וכך יעשה עד שיגיע סמוך לביתו, ואז ישמיטנו מידו. וכן יוכל לעשות גם באופן שהחפץ נמצא בכיסו. ואם נמצא עמו חבר, עדיף שכל אחד יטלטל פחות פחות מד’ אמות לסירוגין. ואם חושש מפני ליסטים וכדומה, ירוץ עם חבילתו עד ביתו, וזורקה שם כלאחר יד, שלא כדרך זריקה, וכגון מכתפיו ולאחריו. [ילקו”י שבת ב עמ’ יח].

ג. מי ששכח ויצא לרשות הרבים [במקומות שאין עירוב] עם כיפה בכיסו, אין לו ללבוש מיד את הכיפה, כדי שזה יהיה בדרך לבוש, שהרי על ידי לבישתו את הכיפה חשיב כהניח את החפץ, אלא ינהג כמו שנתבאר בסעיף הקודם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד יט בהערה].

ד. הנוהגים להוציא ספרים או טלית בשבת על ידי קטן מרשות היחיד דרך רשות הרבים, לבית הכנסת, במקום שאין עירוב, אין למחות בידיהם, ובלבד שיהיה הדבר במקום שאין גוי מצוי, ולצורך מצוה בלבד, ועושים כן באקראי, כגון שנפסק העירוב וכיו”ב. [והיינו במקום שאינו רשות הרבים לכל הדעות, וכגון רחוב שאינו מפולש מעבר לעבר, ויש בתים בצדדי הרחוב]. ולכתחלה יש להניח הספרים והטלית בבית הכנסת בערב שבת, באופן שלא יצטרך לטלטל בשבת על ידי קטן. וכל זה כשאין עירוב, אבל אם יש עירוב כדת, רק שהחרדים לדבר ה’ מחמירים על עצמם ואינם מוציאים דבר בשבת כלל, אף על פי כן רשאים הם לתת לילדיהם הקטנים סידור וחומש וטלית להביאם לבית הכנסת. [וכן הנוהגים להוציא על ידי גוי דרך רשות הרבים, במקום מצוה, יש להם על מה שיסמוכו]. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד יט, ותריח].

ה. כל הוצאה שהיא דרך מלבוש, אין בה איסור הוצאה. ואפילו אם לובש ב’ בגדים זה על זה, ויוצא כך לרשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב, אין בזה איסור הוצאה. בין אם הוציא הבגד לצורך עצמו בין אם הוציא לצורך חבירו. ואף בשתי חגורות זו על זו, יש להקל בזה לדידן. והאשכנזים מחמירים שלא לצאת בשתי חגורות זה על זה אלא אם כן יש חגורה אחת על החולצה ואחת על החליפה, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד כ’].

ו. יש אומרים שמותר לצאת לרשות הרבים כשהוא חגור בגרטי”ל, והיינו בחגורה מיוחדת שיש הקושרים אותה על הבגד העליון לצורך התפלה. ויש חולקים. [ילקוט יוסף שם עמ’ כ’].

ז. הלבוש בשני כובעים זה על זה, כגון כיפה ועליה מגבעת, מותר לו לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, אף במקומות שאין בהם עירוב, מאחר שהוא דרך לבישה. אולם יש ליזהר שלא ללכת חבוש בכיפה בתוך המגבעת, אם אין המגבעת מהודקת יפה לראשו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד כב].

ח. מי שהכובע שבראשו גדול ורחב ממדת ראשו, מותר לו לתת בשבת נייר בתוך הכובע מבפנים לצמצם את חלל רחבו, כדי להתאימו למדת ראשו, ואין בזה איסור משום תיקון כלי. ומותר גם כן לצאת בכובע זה לרשות הרבים, אף במקום שאין שם עירוב. [ילקו”י שם עמ’ כב].

ט. מותר לצאת לרשות הרבים עם שרוולים מקופלים, ואין בזה כל חשש של הוצאה בשבת, גם אם לובש מעיל על החולצה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד כג].

י. כל דבר שמשמש לבגד, כגון כפתורים שבשולי הבגד, או בשרוולי המעיל, או ב’ כפתורים התפורים במעיל מאחור [פראק], מותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, גם במקומות שאין עירוב, ואין צריך להסירם מערב שבת, מאחר שהם תפורים ומחוברים לבגד והם חשובים אצלו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כג].

יא. כפתור רזרבה התפור ומחובר לבגד, [בצידו הפנימי], שאינו נצרך לבגד אלא עשוי לרזרבה שאם יפלו כפתורים מהבגד יהיו אלו מוכנים להיתפר במקומם, מותר לצאת בבגד זה לרשות הרבים, גם במקומות שאין בהם עירוב, הואיל וכפתורים אלו בטלים לגבי המעיל. וממדת חסידות נכון להחמיר לכתחלה    ולהסיר את כפתור הרזרבה מערב שבת. ובמקומותינו  שיש עירוב, אין בזה אף ממדת חסידות. [ילקו”י שבת ב’ עמ’ כג, ותקסד, ובמהדורת תשס”ד עמ’ תריח].

יב. מי שנקרע בגדו וחיבר את הקרעים בסיכת בטחון, מותר לו לצאת כך לרשות הרבים, ואין בזה איסור הוצאה. ומותר לחבר את הקרעים בסיכת בטחון גם בשבת. [ילקו”י שבת ב עמוד כד]

יג. אשה שסגרה מפתחי חלוקה במחט של תפירה, אסורה לצאת בו לרשות הרבים בשבת, במקומות שאין שם עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כה בהערה].

יד. מי שנפל לו הכפתור משרוול חולצתו, מותר לו לקחת גומי ולהניח סביב הבית יד של החולצה, כדי שיאחזנה במקומה, ואין בזה איסור הוצאה. וכן מי שרגיל לקפל את זקנו כלפי מעלה, ולהניח במקום הקיפול גומי כדי לתפוס הקיפול, מותר לצאת עם הגומי לרשות הרבים בשבת, גם במקומות שאין בהם עירוב. ובלבד שהגומי יהיה מהודק היטב שלא יפול. [עמ’ כה].

טו. מי שנפל לו הכפתור משרוול חולצתו, מותר לו לקשור בשבת מטפחת מסביב לבית היד, ולצאת עם המטפחת כך לרשות הרבים, גם מקומות שאין בהם עירוב. והמחמיר בזה תבא עליו ברכה. ולדידן מותר לקשור גם בשני קשרים, אך שלא במקום צורך טוב לקשור בקשר אחד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כו].

 

טז. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם מעיל שמחובר לו כובע [ברדס], אף שאין הוא רגיל ללבוש את הכובע, ואין צריך להסירו, מאחר שדרך הכובע להיות מחובר למעיל. ויש להקל בזה גם אם הכובע אינו מחובר לבגד בתפירה ממש, אלא על ידי כפתורים או רוכסן. וכן מותר לצאת במעיל שיש בו חגורה, אף אם אינו משתמש בחגורה זו. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד כו].

יז. מעיל שתפור בצידיו רוכסן, [ריץ’-רץ’], כדי שיוכלו לחבר למעיל ביטנת-צמר בימי הקור, מותר לצאת עמו בשבת, אף כשהסיר את הביטנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כז].

יח. מעיל שיש על צוואר הבגד מבפנים רצועת בד קטנה העשוי לתלות בה את הבגד על איזה יתד, מותר לצאת בה לרשות הרבים גם במקומות שאין עירוב. ואם רצועה זו נקרעה, ראוי להחמיר להסירה מערב שבת, או לתקנה. ואם לא הסירה מערב שבת, המיקל לצאת כך לרשות הרבים יש לו על מה לסמוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כח].

 יט. לולאות שבמכנסיים המיועדות בשביל חגורה, אף אם נקרעה אחת מהלולאות, המיקל לצאת במכנסיים אלה בשבת לרשות הרבים גמורה, יש לו על מה שיסמוך. [ילקו”י שם עמוד כח].

כ. בגד שהכיס שבו נקרע, מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, אף במקומות שאין עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כח].

 כא. מותר לצאת עם תוית שכתוב עליה שם החברה המייצרת את הבגד, מאחר ותוית זו תפורה וקבועה בבגד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כח].

כב. סימן שהכובס נותן בבגד, כדי לידע של מי הוא הבגד, ומחברו עם סיכה לבגד, המיקל לצאת עם סימון זה לרשות הרבים, יש לו על מי שיסמוך. ומיהו לכתחלה ראוי ונכון להסיר פתק זה מהבגד מערב שבת, כדי שיוכל לצאת בבגד זה לרשות הרבים במקומות שאין בהם עירוב. ופתק המחובר לבגד המוכיח שבגד זה נבדק מחשש שעטנז, ואין דעתו להסירו, מותר לצאת עם פתק זה לרשות הרבים בשבת, ואין צריך להחמיר בזה. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד כח].

כג. לכתחלה ראוי שלא לצאת לרשות הרבים בשבת עם מעיל [חליפה] המונח על כתפיו, [בלי ללבוש את השרוולים], שהרי אינו דרך לבוש, ואף בימי החום אין ראוי להקל בזה, וגם במקומותינו שיש עירוב נכון שלא לצאת כך לרשות הרבים, אלא ילבש את המעיל כדרכו. ומכל מקום המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד כט].

כד. מותר לצאת בשבת עם מעיל ניילון העשוי להגן עליו מפני הגשמים, שכל דבר שהוא דרך לבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא כדי להגן עליו מפני הטינוף, מותר לצאת בו בשבת. [אך אין להקל ליקח מטריה ולנושאה עליו בשבת כדי להגן מפני הגשמים, אף אם המטריה היתה פתוחה מערב שבת]. והיוצא לרשות הרבים במעיל ארוך, מותר לו לתפוס בידיו ולהגביה מעט את שולי המעיל, כדי שלא יטנף בהליכתו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד ל].

כה. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים גמורה עם כיסוי ניילון המיוחד לכך ליתנו על הכובע, כדי להגן עליו מפני הגשמים, ואף במקום שאין שם עירוב יש להקל בזה. ואין להחמיר בזה, כי יש לחוש שמא מחמת זה ימנעו מלבוא לבית הכנסת או לבית המדרש בעת הגשמים, פן יתקלקל הכובע על ידי הגשמים. אבל ראוי להחמיר שלא לצאת עם כובע העטוף בשקית ניילון רגילה, העשוי להגן על הכובע מפני הגשמים, והמקילים גם בזה יש להם על מה שיסמוכו. ובמקומותינו שיש עירוב, יש להקל גם בשקית ניילון רגילה. [ילקו”י שם עמו’ ל, ותרטז].

כו. מותר לאשה ליתן מטפחת או חתיכת בד וניילון על ראשה, כדי להציל עצמה מפני הגשמים, אבל אסור לה ליתן בגד על צעיפה כדי להגן על בגדיה מפני הגשמים, דאין זה דרך מלבוש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לב].

כז. ראוי להחמיר שלא לצאת בשבת ברשות הרבים בכפפות [המתלבשות על כפות ידיו, ועשויות להגן עליו מפני הקור], במקומות שאין שם עירוב, שיש לחוש שמא יסירם מידיו ויבא לידי איסור הוצאה בשבת. ובמקומותינו שיש עירוב, אף המחמירים שלא לטלטל בשבת, יכולים להקל לצאת בימי הקור בכפפות אלה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לב].

כח. מותר לצאת בשבת שבימי החורף לרשות הרבים בערדליים [כיסויי גומי המתלבשים על הנעליים], אף במקום שאין עירוב, ואין לחוש שמא ישלפם ברשות הרבים ויבוא לידי הוצאה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לג].

כט. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם סנדלים לרגליו, ואין בזה כל חשש. וכן מותר לצאת עם נעלי עץ [קבקבים], או עם נעלי בית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לג].

ל. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם מנעלים שנתנו בתוכם ספידה [חתיכת קרטון העשויה כדי להקטין את מדת המנעל], או מדרסים. ואין בזה כל חשש של הוצאה מרשות לרשות. ומותר לתת בביתו את המידרסים הנ”ל לתוך המנעלים גם בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לד].

לא. מי שנכנס עפר למנעליו, מותר לו להמשיך לילך במנעלים אלו בשבת, אף במקום שאין עירוב, שאין לחוש בזה לאיסור הוצאה, מאחר שאינו מתכוין להוצאת העפר שבמנעליו. וגם מן הסתם אין שיעור הוצאה בעפר שבמנעליו. וכל שכן אם לא שם לב שנכנס עפר לתוך מנעליו, והלך בהם ברשות הרבים, דחשיב כמתעסק ואינו בכלל מעשה עבירה. [ילקו”י שבת ב’ עמ’ לה]. והנועלים מנעלים של עור ביום הכפורים, ויוצאים בהם לרשות הרבים, יש אומרים שעוברים גם על איסור הוצאה. [ילקו”י מועדים עמ’ צ’. ובילקו”י שבת ב’ מהדו’ תשס”ד, עמו’ תרטו]. אך לדינא אין בזה איסור הוצאה. [יביע אומר ט’ סי’ נז. חזו”ע ימים נוראים עמ’ שיח].

לב. מי שיש לו איזה דבר מאכל בפיו, או גומי לעיסה, אסור לו לצאת לרשות הרבים כשהמאכל בפיו, ובמקומות שיש עירוב אפשר להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לה].

לג. יש אומרים שנכון לנקר את הבשר שבין השיניים, קודם שיוצא לרשות הרבים, במקומות שאין שם עירוב. ומעיקר הדין אין צריך להחמיר בזה, ובפרט בכרמלית. וכל שכן במקומותינו שיש עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לו].

לד. איש הרגיל לצאת עם איזה תכשיט, כגון טבעת, אף שיש נוהגים להקל לצאת כך לרשות הרבים בשבת, אף במקומות שאין בהם עירוב, וסוברים שאין לחוש שמא יוציא את הטבעת מעל ידו להראותה לאחרים, מכל מקום לכתחלה יש להחמיר בזה במקום שאין עירוב. [שם].

לה. מותר לצאת בשבת במשקפיים על חוטמו, אף במקום שאין עירוב, כיון שהוא דרך מלבוש, ואין לחוש שמא יפלו ממנו ויוליכם ד’ אמות ברשות הרבים. ומותר לצאת בשבת עם גומי הקשור למשקפיים, ואף על פי שאין הדבר כל כך לצורך המשקפיים, מכל מקום מאחר שהחוט או הגומי קשורים למשקפיים, בטלים הם לגביו, והרי הן כרצועות התלויות באבנט. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לח בהערה לג].

לו. מי שאין דרכו לילך עם משקפיים, ויש לו משקפי קריאה שבדרך כלל מניחם בכיסו, אסור לו לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, אף אם ילך בהם על חוטמו, שיש לחוש שמא יוציאם ויניחם בכיסו כדרכו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לח].

לז. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם עדשות מגע שבעיניו, ואין לחוש שמא יוציאם ויטלטלם ברשות הרבים, מאחר ואין דרכו להוציאם בדרך. אבל אם עדיין לא התרגל לעדשות ומידי פעם רגיל להוציאם, יש לחוש שיוציאם ויטלטלם ד’ אמות ברה”ר. [שם].

לח. משקפי שמש אופטיים, שזכוכיותיהם כהות והם משמשים גם כמשקפי שמש בחוץ, דינם כדין משקפיים רגילים שמותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. וגם אין לחוש לזה לאיסור צובע, אף על פי שצבע הזגוגיות שלהם משתנה ונעשה כהה כשיוצא לרשות הרבים בהתאם לקרני השמש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד לט].

לט. יש אומרים שאסור לצאת בשבת עם משקפי שמש, שאינם משמשים לראיה, אלא להגן מפני השמש, שיש לחוש שיסירם בעת שיגיע למקום צל. והנוהגים להקל יש להם על מה שיסמוכו. וכל שכן במקומותינו שיש עירוב, שיש להקל בזה. [ילקוט יוסף שם עמוד לט].

מ. משקפי שמש המחוברים על ידי ציר למשקפי ראיה, והמרכיב אותם אינו מסירם מן המשקפיים גם במקום צל, אלא רק מגביהם, מותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. והמחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד מ]

מא. סומא בעין אחת שהניחו לו עין מזכוכית, אין בזה כל איסור לצאת כך בשבת לרשות הרבים, אף במקום שאין עירוב. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד מ].

מב. מי שהוא כבד שמיעה מותר לו לצאת בשבת לרשות הרבים עם מכשיר שמיעה המונח באזניו, אף במקום שאין עירוב, שכיון שהוא דרך מלבוש, דמי למשקפיים ושרי. ואף אין לחוש שמא יפול ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, דמסתמא מקפידים על מכשיר זה שדמיו יקרים, להרכיב אותו יפה באופן שאינו עלול ליפול. ויהדק את המכשיר היטב בתוך אזנו, ויפעיל את המכשיר מערב שבת, וישאר פועל עד מוצאי שבת. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד מא].

מג. מי שנפצע בידו או ברגלו, והניחו במקום פציעתו תחבושת או גבס, מותר לצאת כך לרשות הרבים, ואין בזה איסור הוצאה. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד מא].

מד. מותר לצאת עם חגורת בריאות וכדומה, אף במקומות שאין בהם עירוב. וכן מותר לצאת עם חגורת-גב, וכדומה. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד מב]

 

מה. מי שנשברה ידו, והניח מטפחת סביב לצוארו כדי לתת את ידו בתוך המטפחת, מותר לו לצאת כך לרשות הרבים בשבת, אף במקומות שאין שם עירוב, כיון שאי אפשר לו להחזיק את ידו בלי המטפחת. ולכתחלה טוב ליזהר לצאת עם המטפחת איזה זמן קודם השבת. וכשאי אפשר להזהר בזה יש להקל. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד מב].

מו. מי שכאבו לו אזניו, או החושש מן הקור ומניח בתוך אזניו צמר גפן, מותר לו לצאת כך לרשות הרבים בשבת, אף במקום שאין עירוב. אך יתחב את הצמר גפן היטב בתוך האוזן, כדי שלא יבוא לידי איסור הוצאה. וכן הדין בכיסויים שנעשו במיוחד ליתנם באזנים, שאם תחבום היטב באזנים, מותר לצאת בהם לרשות הרבים. [ילקו”י שבת ב’ עמ’ מב].

מז. אסור לצאת בשבת לרשות הרבים במקום שאין עירוב עם שעון כיס המחובר לשרשרת, ואף אם השרשרת עשויה מזהב או מכסף, שאין זה נחשב לתכשיט, שהרי הוא מכוסה בבגדיו. 

מח. אולם שעון יד העשוי מכסף או מזהב, המחובר לשרשרת, מותר לעונדו ולצאת בו לרשות הרבים גם במקומות שאין שם עירוב, אף לכתחלה, מפני שהוא גם דרך מלבוש וגם תכשיט. ואף אם השעון מתכסה לפעמים בשרוולו, אין בכך כלום. ומעיקר הדין יש להקל בזה גם בשעון עם רצועות של עור. ומכל מקום עדיף יותר שהקונה שעון יד במקומות שאין עירוב יקנה שעון עם רצועות כסף או זהב. והמחמיר על עצמו שלא לצאת לרשות הרבים עם שעון יד, אפילו של כסף ושל זהב, תבוא עליו ברכה. וכל זה דוקא במקום שאין עירוב, אבל במקום שיש עירוב, אף הנוהגים להחמיר שלא לטלטל שם בשבת, רשאים להקל לצאת בשעון יד, ואינם צריכים להחמיר. [שם עמוד מג ועמוד תרה].

מט. חיילים שנקראו לצבא בעת מלחמה בעצם יום השבת, אם הוא במקום שיש עירוב, אף הנוהגים להחמיר שלא לסמוך על העירוב לטלטל בשבת, מכל מקום מותר להם ליקח עמם את בגדיהם הצריכים להם, וכדומ’. ויש אומרים שאף מותר ליקח את התפילין, כדי שיוכלו להניחן ביום א’, [כשאין אפשרות לשולחן אליהם ביום א’]. ובמקום שהוא רשות הרבים גמורה, אין להקל להוציא את חפציהם והתפילין ולטלטלם ברשות הרבים בשבת. ובעת מלחמה שבלאו הכי מטלטלין את הנשק, מותר להם ליקח גם את התפילין. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד מה. ע”פ הש”ע סי’ שא סע’ לג. חלקת יעקב ח”א סי’ מו, מחנה ישראל פרק לא].

נ. חייל שנקרא למילואים בשבת, אין להקל לו לטלטל את כלי נשקו עליו בשבת ברשות הרבים, משום הוצאה, אלא אם כן יש סיבה בטחונית וחשש לפיקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד מה. על פי הש”ע סי’ שא ס”ז. ובערוך השלחן שם סעיף נא, דכלי נשקו של חייל נחשב כאחד ממלבושיו. אך ראה ביחוה דעת ח”ה סי’ יח שהחמיר בזה].

נא. מפקד צבאי שנתן פקודה לחיילים לטלטל את הנשק ברשות הרבים, וידוע בבירור שאין בזה כל סיבה בטחונית, יש לסרב לפקודה, אף אם יכניסוהו למאסר בשל סירוב לפקודה. וכן בכל כיוצא בזה כשמקבלים פקודה נגד ההלכה, שיש לסרב לפקודה, ובלבד שלא לעבור על ההלכה. ואמנם כשיש בדבר ספק שמא הפקודה ניתנה מכח ספק פיקוח נפש, יש להישמע לפקודות הצבא. ויש לבדוק היטב אם באמת יש ספק פיקו”נ.

נב. מותר לחיילים לצאת בשבת לרשות הרבים, בעת מילוי תפקידם הבטחוני, עם שרשרת ובה דיסקית זיהוי על צוארם.

נג. מותר לחיילים לצאת בשבת לרשות הרבים עם תעודת זהות, בזמן מלחמה, באופן שמוציאים את התעודה כלאחר יד, וכגון שנותנה בתוך הכובע.

נד. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם סיכת ראש שנועדה להתפיס את הכיפה לראש, ואין לחוש בזה לאיסור הוצאה בשבת. [ילקו”י שבת כרך ב עמוד מה].

נה. גומי או סרט שנותנות אותו הבנות לקשור את צמתן, מותר להן לצאת עמו בשבת לרשות הרבים, אף במקומות שאין עירוב. וכן מותר להן לצאת עם גומיות מסביב לגרביהן. 

נו. אסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית שעל ראשה, בין בחול בין בשבת, אלא דוקא כשראשה מכוסה במטפחת או בכובע. או שהפאה נכרית מכוסה כדת על ידי מטפחת או כובע. והעוברות על זה צריך להוכיחן עד שיחזרו בהן. [ואמנם מצד הוצאה ברשות הרבים, אין איסור הוצאה בלבישת פאה]. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד מז].

נז. במקומות שאין בהם עירוב, ראוי ונכון שגבאי בית הכנסת ידאגו מראש להניח מטפחות נייר בפתח בית הכנסת, כדי למנוע מהבאים לטלטל מטפחת. ובמקומות שהאנשים הולכים שם בגילוי ראש מפחד הגויים, יניחו שם גם כיפה לכיסוי הראש, ויודיעו לבאי בית הכנסת, שלא יביאו בכיסם כיפה ומטפחת אף. וגם במקומותינו שיש עירוב של צורת הפתח, נכון להחמיר בזה לדידן כנז’. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד מז].

נח. מותר לצאת בשבת לרה”ר במטפחת התפורה מער”ש לבגד, או המחוברת לבגדיו בלחצניות [תיק-תק]. אך אין להקל לצאת לרה”ר כשהמטפחת על צוארו. ובמקומות שיש בהם עירוב, יחבר את המטפחת לבגדו בסיכת בטחון, או שיכרכנה סביב לצוארו. ואם יש עמו ילד קטן, עדיף יותר ליתן לו את המטפחת שיטלטלנה עבורו. ואם אי אפשר בזה, במקומותינו שיש עירוב המיקל לטלטל המטפחת כדרכו יש לו על מה לסמוך שיש כאן כמה ספיקות. ומכל מקום עדיף שיוציא המטפחת דרך שינוי. [שבת ב’ עמו’ מז ועמו’ תריז].

נט. אין לטלטל את מפתח הבית בשבת ברשות הרבים, במקומות שאין עירוב, אף אם מחבר את המפתח לחגורה. וגם אם המפתח משמש כסוגר לחגורה, לדידן אין להקל בזה. וכל שכן במפתח המחובר לחגורה ואינו גורם לסגירתה. וכן אין להוציא את המפתח הקשור לשרשרת לרשות הרבים, גם אם לובש את השרשרת על צוארו. ויש המקילין במפתח הגורם לסגירת החגורה. ואף על גב דלדידן אין להקל בזה, כמבואר, מכל מקום אין למחות ביד המקילין היכא דאי אפשר, ובפרט ברחובות שאין בוקעים בהם ששים ריבוא, ואינן מפולשין. [ילקו”י שבת ב עמוד נ’ ועמוד תריא. שארית יוסף ח”ג עמו’ תג].

ס. קיטע שהרכיבו לרגלו פרוטזה, מותר לו לצאת כך בשבת לרשות הרבים. וכן מי שהרכיבו לו איזה אבר מפלסטיק באחד מאבריו, מותר לו לצאת בו לרשות הרבים בשבת. [שם עמו’ נא].

סא. מותר לצאת בשבת עם שינים תותבות, ואין בזה חשש שמא יוציאם מפיו. ואם עדיין לא התרגל להניחם בתוך פיו, ובימי החול דרכו להניחם בכיסו, נכון להחמיר שלא להניחם בפיו ולצאת בהם כך לרשות הרבים [במקומות שאין עירוב], שיש לחוש שמא יסירם מפיו, ויבא לידי איסור הוצאה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נב].

סב. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם פלאטה מתכת הנתונה על השינים, שנועדה ליישור השינים, או עם סתימה זמנית, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נב].

סג. נכה המרותק לכסא גלגלים, שאינו יכול ללכת אלא באופן שישב על כסא גלגלים, ואחר דוחף את הכסא, ומוליכו אל המקום שירצה, מותר לו לצאת על כסא גלגלים לבית הכנסת בשבת על ידי גוי, גם במקום שאין עירוב. ואין לגזור שמא יטלטלנו שלא לצורך מצוה. וכל שכן שיש להקל כשאומר לגוי להוליכו עם הכסא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בלא לעצור בדרך. ויסמוך על שיטת רוב הפוסקים שהמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אסור רק מדרבנן, ובמקום מצוה יש להקל. אך לא יצפור בפעמון. וכסא גלגלים הפועל על ידי מנוע חשמלי, אסור להפעילו בשבת. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד נב, ועמוד תריב. שו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ לד].

סד. זקן או חולה שאינו יכול ללכת בלי להשען על מקלו, מותר לו לצאת בשבת עם המקל לרשות הרבים, אף במקומות שאין שם עירוב. אבל אם יכול לילך בלעדי המקל, ואינו הולך עם המקל אלא כדי שהמקל יהיה לו לעזר, ופסיעתו יותר בטוחה עם המקל, או לכבוד       בעלמא, אסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד נד].

סה. נכה ההולך עם קביים, מותר לו לצאת בהם לרה”ר אם צריך להם ואינו יכול ללכת בלעדם.

סו. במקומות שיש שלג על הארץ, וההליכה עם המקל מקלת עליו שלא יחליק בשלג ויפול, אם יש שם עירוב אפשר להקל ללכת עם המקל בשבת. אבל אם אין עירוב, אין להקל לצאת עם המקל לרשות הרבים, אלא אם כן יש חשש שיחליק ויפול, כגון מקום משופע, או כשהשלג הגליד, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נד].

סז. עיור הרגיל לילך עם כלב הנחיה, מותר לו לצאת עם הכלב לרשות הרבים בשבת, ולאחוז ברצועה הקשורה לכלב. אך אסור לו לצאת במקל לרשות הרבים. ובמקומות שיש שם עירוב, יכול לסמוך על העירוב ולצאת עם מקל בידיו. והמחמיר תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נה].

סח. אסור לצאת בשבת לרשות הרבים, במקומות שאין עירוב, עם שרשרת חרוזים בידיו או בכיסו, [הרגילים להשתמש בה להתעסקות בידיו]. והוא איסור גמור מן התורה, ויש להזהיר את המון העם הנכשלים בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נה].

סט. במקום שאין עירוב אסור לשאת ילד בידים ולהוציאו מרשות לרשות. או להעבירו כך ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נו].

ע. ילד חולה שצריך להביאו לרופא, אם הוא יכול ללכת, אלא שההליכה קשה עליו, מותר לשאתו ברשות הרבים, גם במקומות שאין בהם עירוב. [ע’ בש”ע סי’ שכח סי”ז דכשאין סכנת אבר צריך שינוי, אך במשנ”ב ס”ק קב כתב בשם החיי אדם דכשאי אפשר בשינוי יש להקל לחולה באיסור דרבנן. והכא הוי איסור דרבנן]. ובמקום פיקוח נפש, מותר בכל אופן. אך יש להזהר שבשעה שמרים את הילד, שלא יהיו עליו או בכיסו חפץ כל שהוא. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד נו].

עא. ילד בריא הנמצא בעגלה, אף שיודע לילך לבדו, אין לדחוף את העגלה ברשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב. ואין לעשות כן גם אם יוליך את העגלה בעזרת אדם אחר. אך לצורך מצוה יש להקל על ידי גוי, וכגון כשהולכים לסעוד סעודות שבת בבית ההורים, וכדומה, מאחר שזה שבות דשבות. ובמקומותינו שיש עירוב כדת, אף הנוהגים להחמיר שלא לסמוך על העירוב, אפשר להקל להרים ילד היכול ללכת על ידיו ברשות הרבים, או לקחתו בעגלה. ומכל מקום טוב להחמיר ולא לסמוך על העירוב גם בכהאי גוונא היכא דאפשר. ואם אפשר טוב ששנים ידחפו את העגלה. ומותר להוליך את העגלה גם בדרך עפר וחול, ואף בעגלה כבדה כגון עגלת תאומים, ומותר אף להפנות את העגלה לצדדים. [ילקוט יוסף שם עמו’ נו]. 

עב. מותר להתעטף בטלית גם מתחת למעיל, ולצאת כך לרשות הרבים גם במקומות שאין בהם עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נז].

עג. מותר לצאת גם בליל שבת בטלית מצוייצת כהלכתה, כדרך לבושו, אף לרשות הרבים גמורה. שאף שלילה לאו זמן ציצית הוא, מכל מקום הוי דרך לבוש. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד נז].

עד. מותר לצאת לרשות הרבים בשבת בטלית קטן שאין בה כשיעור, או בבגדים שאינם חייבים בציצית אלא רק מדרבנן, כגון טלית משי וכדומה. ואין בזה איסור הוצאה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד נז].

עה. היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו, ודעתו עליהם עד שישלים ויעשה ציצית. ואם היא מצוייצת כהלכתה, אף שאין בה תכלת, מותר לצאת בה בשבת. [שלחן ערוך סימן שא].

עו. מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם צעיף מסביב לצוואר. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמ’ נח].

עז. אסור לצאת בשבת עם מעות התפורים בבגדו, דחשיבי ולא בטלי. [ילקו”י שבת ב’ עמוד נח].

עח. הרואה את חבירו בשבת לבוש ציצית פסולה ומהלך ברשות הרבים במקום שאין שם עירוב, חייב להודיעו שצריך להסיר מעליו את הציצית, שיש בזה משום איסור הוצאה. אבל בכרמלית או במקום שיש עירוב אין צריך להודיעו. [ילקוט יוסף שבת ב עמוד נח]

עט. אסור לצאת לרשות הרבים בשבת בכובע שאינו מהודק היטב בראשו של האדם, שמא יעוף ברוח ויבוא להוליכו ד’ אמות ברשות הרבים בעודו בידו. ואם אינו חובש כיפה תחת הכובע, מותר לצאת עם הכובע אף שאינו מהודק, שאף אם הכובע יעוף ברוח, ליכא למיחש שילך בגילוי ראש והכובע בידו. ואדם חשוב שאין דרכו ללכת ברחוב בלי כובע, מותר לו לצאת לרשות הרבים בכובע אפילו אם חובש כיפה תחת הכובע. ובמקומותינו שיש עירוב, אפשר להקל בזה לכל אדם. [ילקו”י שבת כרך ב עמוד נט]

פ. כובע שיש בו שרוך או גומי, ומותחים את הגומי מהראש עד לסנטר, הוי כקשור בו, ולא חיישינן שמא יעוף ברוח ויבוא לטלטלנו ד’ אמות ברשות הרבים, ואם אינו משתמש בגומי או בשרוך, אפילו הכי אין זה חשיב כטלטול הגומי או השרוך, מאחר והוא מחובר לכובע.

פא. כובע שיש בשוליו רוחב טפח אם הוא נכפף למטה מותר ללובשו בשבת. ואם הוא קשה ואינו נכפף, אסור ללובשו בשבת. וכיום מותר לצאת עם מגבעת, ואין בזה כל חשש. וגם אין לחוש לאיסור אוהל בלבישת כובע, אף שיש בשוליים יותר מטפח, שאין איסור משום אוהל אלא כשהדבר נועד כדי להציל מפני הגשמים או השמש, אבל כיום השוליים נעשות לשם כבוד ויופי, ולכסות בו את הראש, ולכן אין בזה איסור אוהל בשבת. ועוד כיון שאינו קשה כל כך ונכפף למטה, אין בו חשש איסור. [משנה ברורה סי’ סא ס”ק קנב. ובא”ר כתב טעם אחר להקל. ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד מו].

פב. המוציא חפץ לרשות הרבים אסור להוסיף עליו חפץ נוסף, שריבוי בשיעורין באיסור הוצאה יש בו איסור תורה. ולכן במקום שאין עירוב כדת, והרחובות שם רחבים ט”ז אמה, אסור לגבאי בית הכנסת לחלק לצבור בשבת עלונים ובהם דברי תורה, אפילו אם חלק מהצבור הם אנשים הרחוקים משמירת ההלכה, ובלאו הכי מטלטלים מטפחת וכדומה. והעושים כן עוברים על לפני עיור לא תתן מכשול, שבכך מכשילים את הרבים לטלטל עלונים אלה לביתם בשבת, ונכשלים באיסור הוצאה. ולכן יש לחלק דפים אלה ביום ה-ו’ או במוצאי שבת. ובמקומות שיש עירוב, ראוי לטלטל עלונים אלה על ידי קטן, או שיניחם בבית הכנסת עד מוצאי שבת. [ילקו”י שבת ב’ עמוד ס, ועמ’ תרכ].

פג. קמיע שכתבו מומחה, או שהקמיע התמחה להגן מפני סכנת נפשות, מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, בין קמיע של כתב, בין קמיע של עשבים, ויש להקל בזה גם לחולה שאין בו סכנה. ואפילו אם עדיין לא אחזו החולי אלא שתולהו עליו מפני שמתיירא פן יחלה, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תריח]

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן