דיני חובל בחבירו


א. אסור לאדם להכות את חבירו, ואין הבדל בזה בין אם מכה אדם גדול למכה קטן, שגם ילד קטן פחות מי"ג שנה ויום אחד אסור להכותו, אלא אם כן מכה את בנו להוכיחו שזה מותר, אך לא הותרה הרצועה להכותם שלא כדין, וכן מכה רבה ואכזרית, על הראש ועל העין מקומות שיכול לעשותו לבעל מום, אלא יכם בלי כעס על רגליו. ופעמים שאין להכות אף ילד בן שתים עשרה, או פחות מזה, אם יש חשש שיתמרד, וכל שכן שאין להכות את בנו הגדול, וכל המכה את בנו הגדול או את בתו הגדולה עובר בלפני עור לא תתן מכשול, שלא לגרום לבנו שיתריס כנגדו. וגדול נחשב לפי טבעו של הילד, וכל שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה. ואפי' אינו בר מצוה עדיין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו, או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. [וכל שכן שיש ליזהר בזה כשהבן כבר נשוי]. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד שעט].

ב. החובל בקטן חייב, אבל קטן שחבל באחרים פטור, ואף לאחר שהקטן הגדיל הרי הוא פטור מלשלם, כיון שבשעת החבלה לא היה בן דעת. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שפג].

ג. מי שיש לו ילדים קטנים שאינם בקו הבריאות, ולפי עצת הרופאים תקנתם לשתות בכל יום חלב עז טהור ונקי מכל תערובת, יש להקל לו לקנות עז ולהביאו לביתו למטרה זו. ואף על פי שבזמן הזה שזכינו ב"ה ליישוב ארץ-ישראל חזר האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, מכל מקום במקום חולי שאין בו סכנה, יש להקל בזה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שפג].

ד. יהודי שנרצח בקהיר, והרוצח שהוא יהודי ברח, וקרובי הנרצח רוצים למוסרו ליד השלטונות שיביאוהו למשפט, ולהאשימו בעון רצח, שאז צפוי לו גזר דין מות, העיקר לדינא שאין למוסרו לידי השלטונות שהם גוים, ודנים משפט מות. [יבי"א ח"י חו"מ סי' ז' עמו' תפג].

ה. רכב שנסע מאחור ופגע ברכב שלפניו, וגרם לו היזק, הנוסע מאחור בדרך כלל חייב לשאת במלוא האחריות ובהוצאת הנזק שגרם. וכך הוא מחוקי התנועה והתעבורה. ויש לזה סמך גם בהלכה. [ע"פ המבואר בש"ע (חו"מ ס"ס שעח) שאם בא אחד רוכב על סוסו מאחרי חבירו, ופגע בסוס שחבירו רוכב עליו, וניזוק הסוס, חייב לשלם ככל מה שישומו בי"ד, מה שנפחת הסוס ע"י הפגיעה. ולפ"ז אף רכב שנסע לאחר רכב אחר, ופגע בו מאחוריו, עליו מוטלת האשמה בדרך כלל, וחייב לשאת בהוצאת הנזק שגרם מפגיעתו הרעה. ולכן הנהג שמאחור צריך לנקוט באמצעי זהירות מירביים כדי למנוע תאונה במקרה שהרכב שלפניו יעצור באופן פתאומי. וראה בתשובת הרא"ש (כלל קא סי' ה) שהרוכב על סוס דוהר אין לו רשות לרוץ במקום שבני אדם רוכבים, שמא לא יוכל לעצור את הסוס הדוהר כשירצה, ופושע חשיב, ודינו כאילו הזיק בגופו, וחייב לשלם כאשר יושת עליו בבית הדין. וכבר שנינו בב"ק לב. שנים שהיו מהלכים בדרך, אחד רץ ואחד מהלך, ופגעו זה בזה וניזוק המהלך כדרכו, חייב הרץ לשלם לו כל נזקו כאשר יושת עליו בביה"ד, כי הרץ הוא משונה בהליכתו, וכל המשנה ידו על התחתונה, מלבד בערב שבת שדרך בני אדם לרוץ לצורכי שבת. ועיין בילקו"י שבת א' עמוד קל].

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *