ז' בתמוז: יום פטירת חכם מרדכי קורקוס זיע"א היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.


היום ז' בתמוז יום פטירת הגאון חכם מרדכי קורקוס זיע"א (ה'תר"ן,- ה'תשי"ד,) היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.

תולדות חייו

נולד בשנת ה'תר"ן במרקש לאביו רבי אברהם קורקוס ואמו סעדה לבית סמאנה. מוצא משפחתו ממגורשי ספרד, ועל אבות המשפחה נמנה רבי יוסף קורקוס

אביו נפטר בשנת תרס"א כשהיה בן 11 והוא גדל אצל סבו הצדיק חכם שמואל קורקוס

למד במרקש בישיבתו של רבי אלעזר הלוי, בעל "עבודת הלוי". השתלם גם בדקדוק.

שימש כראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במרקש, ויצאו מתחת ידיו תלמידי חכמים מופלגים, שהפיצו תורה במקומות רבים ומהם בארצנו הקדושה כרבני ערים ומרביצי תורה.

לצד זאת, שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של הרב משה זריהן, ולאחר פטירת חכם משה זריהן, נתמנה חכם מרדכי קורקוס במקומו כראש אב בית הדין במראכש. לאחר חצי שנה פרש מתפקידו, בשל קושי בניסוח פסקי דין כתובים. את מקומו מילא הרב מכלוף אבוחצירא, והרב קורקוס המשיך לכהן כסגן הראב"ד. והמשיך את שיעוריו בחושן משפט מידי שבת.

חכם מרדכי קורקוס היה ידוע כפסקן ובקי עצום בהלכות איסור והיתר. הוא היה למדן בקיא בפלפול וסברא בהגיון ישר ובטוב טעם, בהלכה ובאגדה, מוסר, וידע את חכמת הדקדוק על בוריה. נוסף על כולנה, חסידותו ופרישותו בה נהג בטהרה כאחד הקדמונים.

כשהיה הולך לדרכו כל יוצאי החנויות היו מנשקים את ידו, ואם המשיך בדרכו היו רצים ומנשקים את כתפו. בכל ערב אחר תפילת ערבית היה מוסר שיעור בשולחן ערוך בבית הכנסת, עם השנים זכו לסיים את כל השולחן ערוך ארבעים וחמש פעמים.

רבינו נהג בצנעה על פי האריז"ל. בכל לילה בעלות השחר לפני שיצא מביתו לבית הכנסת היה נושא תפלה מעומקא דליבא וכל גופו רועד ומגביה את שתי ידיו כלפי השמים. נודע כאחד מצדיקי הדור. עמוד התורה והתפילה.

ענוותנותו של רבינו הייתה לשם דבר. רבנו היה מתפלל בבית הכנסת של רבי יהודה הצרפתי ששימש שם גם כחזן, ורבינו שימש כרב העיר ואב"ד והודיע לידידו רבי יהודה היות והוא מאריך בתפלת שמונה עשרה ואינו רוצה לעכב את הציבור, לכן מבקש שלא ימתינו לו עד שיסיים את העמידה אלא יתחיל חזרת הש"ץ לפי ראות עיניו.

מסופר על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס .

בעיר מראכש היתה עצירת גשמים . הערבים עברו קבוצות קבוצות ומתפללים ואומרים – "ואשבולה עטשאנה עתקהה יא מולאנא" .

לאמור – השיבולים צמאות רחם עליהן ריבונו של עולם . אלא שהתפילות לא עזרו . גשמים לא ירדו .

פנו אליו הן מצד היהודים והן מצד הערבים . שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה . יחד עם הרבנים . רבי משה זריהן אב בית הדין. הגאון רבי יעקב אדהן והגאון רבי אברהם אביטבול ראשי הישיבות . הם גזרו על הציבור תענית . כינסו את הציבור הרחב אל בית החיים של מראכש ליד הרחבה של קברות הצדיקים . רבי חנניה הכהן זיע"ה ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה . שם אמרו דברי התעוררות בבכיה רבה .

רבי מרדכי קורקוס תבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם . וכל העם געו בבכיה . ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים . וארובות השמים נפתחו . תפס אותם הגשם בדרך . האנשים חזרו הבית בשירה ובזימרה .רטובים עד לשד עצמותיהם מגשמי הברכה. ואת הרב נשאו על כתפי אחד מהציבור וכל הקהל מלווה את הרב ושרים את פיוט 'אדון עולם', כאשר הגיע לביתו לא אמר דבר לאשתו אך שמעה את המעשה הזה מהשכנות. ממאורע זה היה קידוש שם שמים גדול ברבים ובקרב הערבים.

כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראכש . כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים

פטירתו

חכם מרדכי קורקוס נאסף לבית עולמו בז' בתמוז ה'תשי"ד, ונקבר בבית הקברות היהודי במרקש.

מתלמידיו

הרב יאיר חפוטא – רבה של באר יעקב.

הרב ברוך סבאג – דיין במרקש ואב"ד בסאפי. מחבר הספר "מנחה בלולה".

הרב חיים ביטון – רבה של מלייה וראש ישיבת עץ חיים בה. בעל "לב חיים" ו"שמחת חיים".

ספרו

גדולת מרדכי – יצא לאור מכתב ידו של תלמידו הרב יאיר חפוטא. הספר כולל שני חלקים:

בחלק הראשון חידושים על מסכת כתובות ומסכת בבא קמא, הלכות פסח, מועדים ואיסור והיתר וכמה תשובות הלכתיות.

החלק השני כולל פירוש על פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר.

להלן סיפורים על רבנו מתוך הספר 'תורת אמך – מראכש וחכמיה' מאת הרב אברהם אסולין שליט"א:

באחד הפעמים נסע רבינו בכלי תחבורה בעיר, הרבנית ראתה את בעלה, באה לשבת לצידו ומחמת ישיבתה בסמוך לרב, נגעה בו מעט. בו במקום קם רבינו וקפץ ממקומו והלך ברגל לביתו. כמובן שהרבנית הגיעה ראשונה לבית מחמת שנסעה. לאחר דקות ארוכות הגיע רבינו לבית ושח לרבנית שאיזו אישה באה להתיישב לידו ונגעה בו מעט והתחיל להצטער על כך, אז גילתה הרבנית לרב שהיא הייתה אותה אישה ולא הספיקה לומר לרב שזה היא, מחמת שהרב קפץ מיד וירד מהכלי תחבורה בבהלה.

סיפר ר' יעקב כהן באחד הפעמים היה הולך רבינו ברחובות מראכש אמרתי לו שלום ולא השיב לי, והיה לפלא בעיני איך הצדיק הנקרא בעל ענווה של דורנו אינו משיב שלום, כאשר שאלתי על כך התנצל ואמר שבדרכו הוא לומד ופעמים מחמת שהיה שקוע בלימודו, לא שם לב לעוברים ושבים, ותמיד היו שפתותיו דובבות בהולכו בדרכים.

סיפר שמעון קרוקוס נכד רבינו סיפור שהתרחש איתו: לקראת ערב פסח בבית רבינו ההכנות היו בעיצומן וערכו את הקניות האחרונות וביניהן שתי חביות יין שבכל אחת מהן חמישים ליטרים )הצדיק היה מחלק מצרכי מזון למשפחות נזקקות לחג הפסח(, והנה הילד שמעון רצה לנסות את כוחו ולהרים חבית יין והיא כמובן מחמת משקלה צנחה מידו. נשברה החבית ונשפך כל היין בחצר הבית. כשחזר רבינו לביתו היה ריח חזק של יין שהוביל אותו לחצר. כשראה הצדיק מה קרה פנה לילד שמעון שהיה על יד הדלת ושאל אותו: "מי שבר את החבית?". הילד שמעון הודה ואמר שהוא מצטער שהפיל את החבית. לתדהמתו רבינו לא כעס עליו אלא שמח שנכדו מודה על האמת ואמר לילד: "מודה ועוזב ירוחם, העיקר שאמרת את האמת ולא התחמקת". "מאותו יום", העיד נכדו שמעון, "איני מסוגל לשקר!".

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש שבאהבתך אותה, מחבבת אותך בעיני הכל.

'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.' – האיילה הזו שחביבה על בעלה, וגם הכל אוהבים אותה. והיינו – שאהבת התורה היא כנגד הכל, ואף-על-פי שאינך אוהב שום דבר זולתה, אפילו הכי, הכל אוהבים אותך, שהתורה מחבבת אותך בעיני הכל. וזהו: 'ויעלת חן' – שמעלת חן על לומדיה.

גם בעסק התורה אתה מוצא כל מיני תענוג ועריבות, וזהו: 'דדיה ירווך בכל עת' – שתמיד יונק ממנה דבש וחלב וכמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'. …

העוסק בתורה מתקדשת הנפש ומתעדן הבשר, שש ושמח, נכון לבו, בטוח בה', סמוך לבו בל יירא, והשם יתברך נותן חנו בעיני כל רואיו, וחוט של חסד משוך עליו כמו שכתבו חז"ל על פסוק: 'יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי, תפילה לאל חיי'.

(גדולת מרדכי, עמ' רכ"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הטעם ברמז מלכות שד"י לומר 'עלינו לשבח' אחרי המילה.

מנהג ישראל תורה הוא שנוהגים לומר: 'עלינו לשבח' אחרי המילה, ויש אצלי בזה שני טעמים:

אחד כי יודע שעניין המילה היה כדי שכל איש בשם שדי יכונה כמו שכתבו חכמי האמת כי כאשר ירים האדם בזרועותיו למעלה הוא דוגמת שי"ן וכשפושט ידו בקו המישור וישפיל ידו אחת למטה הוא דוגמת דל"ת ומאחר שמוהלים, מתגלה היו"ד,

ולכך אחר שנימול אנו אומרים: 'עלינו לשבח' וכולי 'ועל כן נקוה לך' וכולי 'לתקן עולם במלכות שדי' – רוצה לומר: ועל כן שמלנו את התינוק הזה, ועל ידי זה נתגלה בתינוק שם שד"י.

(גדולת מרדכי, עמ' רל"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יעשה בטחונו העיקרי באדם, המלווה לו בעת דוחקו.

צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.

אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.

אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.

(גדולת מרדכי, עמ' רי"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד ההפרש בין נשיקת היד או הלחי בתורה מלשון ערבי.

'וייגש, ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' – ומה שכתב איבן עזרא: נשיקה עם למ"ד וכולי, פירש שאם יאמר 'ויישק' ותיבה שאחריה מתחלת בלמ"ד כמו כאן 'ויישק לו'; 'ויישק יעקב לרחל' – היא ביד וכולי. והוא מדקדוק הלשון בעבור הלמ"ד שהיא כמו הפסק, כאילו אמר: ונשק לו ידיו או צווארו וכולי, אבל בלא למ"ד שאומר: 'וישקהו' – היא בפה שנושקו על פיו, שדומה כאילו מנשק כל הגוף וכן הוא בלשון ערבי שאומרים על נשיקת הלחי וכן על הפה – 'באסו' (נשק אותו) ועל היד אומרים – 'באסלו' (נשק לו) ידו.

(גדולת מרדכי, עמ' קס"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מתיר הדלקת החשמל, קודם ערבית במוצאי שבת ע"י נוצרית.

עוד נשאלתי מהרב הנזכר וזה לשונו: עוד שאלה אחרת – שבמוצאי שבת קודש, משחשכה, ולפעמים עדיין הם קוראים האלפא ביתא, שרגילים לקרות במוצאי שבת קודם ערבית מזמור 'אשרי תמימי דרך', ונוצרית אחת נכנסת לבית-הכנסת, ומדלקת החשמל, וכולם נושאים את המחזורים, ומתפללים בהם ערבית. אם יש בזה שום איסור או לא?

כיוון שהאור הזה, נהנים ממנו החיה והחולים, שלא נבצר שיהיה בעיר חיות וחולים, ולכן מברכים עליו. ועל זה אנו סומכים שאנחנו נהנים מאור החשמל, בליל שבת ובלילי יום הכיפורים,

אף-על-גב שכמה פעמים נכבה ונדלק בשבת על-ידי ישראל וקיים לנו המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי-שבת וכמו שפסק מרן בסימן שי"ח סעיף א עיין שם.

אבל בהיות שהאור נהנים ממנו חיות וחולים, שלא יבצר בוודאי שיהיו חיות או חולים צריכים לזה ולכן מותר, וכמו שפסק מרן ז"ל שם בסעיף ב', שהשוחט לחולה בשבת – מותר לבריא לאכול ממנו בשבת ואף-על גב שכתב שם: במבשל לחולה, שאסור לבריא וכולי שם. היינו טעמא: שמה ירבה בשבילו אבל כאן לא שייך טעם זה ולכן מותר.

(גדולת מרדכי, עמ' קכ"ט, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

 

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם מרדכי (קורקוס) בן סעדה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *