ח' תמוז: יום פטירת חכם אליהו מני זיע"א שהיה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.


היום ח' בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול חכם אליהו מני זיע"א (ה'תקע"ח, – ה'תרנ"ט,), היה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.

תולדותיו חייו

רבנו נולד בבגדאד בחודש תמוז בשנת תקע"ח לרב סלימאן שנמנה עם עשירי ונכבדי העיר. החל את למודו במדרש בית זלכה(בית מדרש אבו מנשי),  אצל הרב עבדאללה סומך, ונהיה לאחד מתלמידיו המובהקים. בהיותו בגיל 15 לערך ראה אדם שהגיע לבית המדרש לבקש מר' עבדאללה סומך הסכמה לספרו. ר' אליהו רץ אל קברו של שיך יצחק (ר' יצחק גאון) ונדר שאם יזכה לחבר ספר יהיה מוגש לשם "שיך יצחק". בגיל 27 קרא לספר הראשון שחיבר "שיח יצחק".

נשא לאישה את בתו של יוסף כדורי אך בשנה הראשונה לנישואיהם אשתו נפטרה לאחר לידת הבת וכעבור זמן ר' אליהו נשא לאישה את אחותו הצעירה של מורו (ר' עבדאללה סומך). לפי מסורת שהייתה בידו הוא היה צאצא של דוד המלך, ומאימת המלכות, שזממה לפני הרבה מאות שנים להכרית את שרידי בית דוד בארץ בבל, הסתירה המשפחה את יחוסה זה בראשי תבות:

"מ'ן נ'צר י'שי", או: "מ'גזע נ'ין י'שי"

כבר בשנותיו הראשונות כתלמיד נמשך הרב מני לחכמת הנסתר והחל לעסוק בה. הוא הסתגף רבות בצומות מרובים וקשים ובשינה על אבן כסימן על צערו על גלות השכינה.

עלייתו לארץ ישראל

בשנת תרט"ז, בהיותו כבן 38, החליט לעלות לארץ ישראל לירושלים ולהתחבר למקובלי ישיבת בית אל, אולם קהילתו התנגדה. לצדו עמד חברו החדש מספסל הלמודים, רבי יוסף חיים, הבן איש חי, אשר הסביר לקהילה כי על הרב מני לעלות לישראל אם חפץ להתקדם בלימוד חכמת הנסתר. באומרו: "רק בארץ הקודש יכירנו מקומו של ר' אליהו, ומשם יפוצו מעיינות תורתו חוצה". לאחר עלייתו, נהג רבי יוסף חיים להתכתב עם הרב מני על מנהגי ארץ ישראל ומקובלי בית אל בעיר הקודש ודבר זה בא לביטוי בספרו בן איש חי. הוא החשיבו לרבו בתורת הנסתר.

ההכנות למסע ארכו חודשים רבים. מזמן לזמן היו יוצאות שיירות מבבל דרך המדבר לדמשק ופניהן לארץ ישראל. ר' אליהו השתדל אצל ידידיו הערביים, שכר גמל והתכונן למסע. ביום שנקבע, העמיס ר' אליהו משפחתו על הגמל, אשתו מזה והילדים מזה, ותחת האפיריון שהציב לסוכך מחום השמש, עלה אף הוא עם צידתו ויצא לדרך. רבים מידידיו ומחובשי בית המדרש יצאו ללוותו, וברכוהו בלב חרד בצאתו לדרכו. במשך כל ימות השבוע היה גמלו מזנב אחר השיירה באין מפריע. בימים, כחום השמש, נחה השיירה, ובלילות המשיכה דרכה.

בערב שבת, עם חצות היום, ניתק ר' אליהו גמלו מן השיירה וביקש אותם להמשיך דרכם, כי בשל קדושת השבת חייב הוא לשבות. בקשה אחת היתה בפיו: כי יאיטו את קצב הליכתם, כדי שיוכל להדביקם בצאת השבת.

לאחר מסע של שלושה חודשים דרך דמשק, עם אשתו ושלושת בניו, הגיע רבנו לירושלים בהגיעו אל שערי העיר, עמד ר' אליהו על רגליו ולבו המה משמחה ותוגה. דמעות גיל פרצו מעיניו, אך לבו בכה לראות את העיר בשיממונה. הוא הפנה עיניו מזרחה ומערבה, קרע "קריעה" בבגדיו, וקרא: "ברוך דיין האמת".

תושבי ירושלים וחכמיה, שהידיעה על בואו הגיעה לאוזנם, קיבלוהו ברוב שמחה וכבוד, ואמרו עליו: "אריה עלה מבבל". עד מהרה התקבל בקרב מקובלי ישיבת בית אל ולמד אצל הרב אבולעפיה. והיה לאחד מחכמי בית מדרש המקובלים 'בית אל'. ראש הישיבה, חכם רפאל ידידיה אבולעפיה, קרא עליו 'ארי עלה מבבל'. חכם יוסף חיים מבגדאד, שראה בחכם אליהו מני כרבו המובהק בתורת הסוד, המשיך להתכתב עימו בענייני הלכה וקבלה.

פעליו

הרב מני עבר לחברון בשנת תרי"ח, מאחר שמזג האוויר בירושלים גרם לו לחלות. בחברון מצא ישוב יהודי קטן המונה כ250 נפשות, המתקיימות בדוחק רב, ומיד לקח על עצמו לסייע להן. חכם אליהו מני הקים מערך שד"רים (שליחי דרבנן), שיצאו להודו, לבגדאד, ללונדון ולקהילות נוספות בגולה, ובשעת הצורך, אף יצא בעצמו. חכם אליהו מני הקים בחברון את הישיבות 'מדרש אליהו' ו'מעשה נסים', בנה בה בית כנסת מרווח, ודאג לצורכי עניי העיר

בשנת תרכ"ד פרצה מגפת החולירע בחברון. חכם אליהו מני, לא חשש לעצמו, מתוך תפיסה כי 'שליחי מצווה אינם ניזוקים'. יצא ובא, והגיש עזרה לחולים הרבים. ולאחר מות רבה הראשי של חברון הרב משה פירירה התבקש הרב מני למלא את מקומו ונענה להצעה. לאחר הפצרות רבות, ניאות לקבל על עצמו את משרת רב העיר בהתנדבות, במשך 14 שנה היה רבה הראשי ללא משכורת מטעם הקהילה ונשא במשרה לשם שמים. בזמן זה, נהג לכתוב על מכתביו "משרת עיר הקודש חברון לשם ייחוד קוב"ה". כעבור 14 שנה ולאחר התרחבות משפחתו, נאלץ לקבל משכורת למחייתה, ומאז שינה את נוסח חתימתו. בשנת תרכ"ט  ביקר אותו רבי יוסף חיים. נוסף על כך הקים הרב מני בית כנסת מיוחד "בית יעקב", בו התפללו לפי הכוונות ומנהגי המקובלים בישיבת בית אל בירושלים. בסוף ספרו "שיח יצחק" הוא מתאר את מנהגי המקום.

הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל בכלל ובחברון בפרט, ואכן מאות נענו לבקשתו. הרב מני עמד בקשר עם משה מונטיפיורי וביקש ממנו להשקיע מהונו הרב לביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל. כמו כן עמד הרב מני בקשר עם יהודי בוכארה, שתרמו רבות למפעליו בחברון, ועם הרב שלמה פנחסוב, הידוע בכינוי באבאג'אן כאבולי, שתרם להדפסת ספריו.

הכניסה למערת המכפלה הייתה מותרת ליהודים עד המדרגה השביעית. בעברו השני של המסגד, ומחוץ לחומה, הייתה קיימת מצודה, שלפי המסופר התגלו בה שרידי בית כנסת יהודי עתיק מתקופת הממלוכים, אשר נחרב ע"י הצלבנים.

בשנת תרכ"ט העלה ר' אליהו את הרעיון לרכוש את המצודה ולהתקין שם מחדש בית תפילה. שלטונות ההקדש המוסלמי, שבידם נשמר המקום, ניאותו למכרו בסכום גדול. ר' אליהו גייס את ידידיו וקרוביו בגולה, ואלה תרמו ביד רחבה, אולם השלטונות בדמשק סירבו לאשר את העסקה. ר' אליהו גמר אומר להקים בחצר היהודים בית כנסת נוסף, שחסרונו היה מורגש. לא יצא זמן רב ובכסף שהיה בידו הקים בית כנסת למתפללים, כמנהג הוותיקין, על פי שיטת האר"י ז"ל ומנהגי קהילת "בית אל" בירושלים. הבית הוקם בקרבת ביתו ונקרא "בית יעקב". הוא עצמו כיהן כשליח הציבור הראשון שלו והיה מנהלו ומנהיגו עד יומו האחרון.

מתחת לבניין התקין אולם וחדרים לאכסניה לעולי הרגל. הרב אליהו מני הפיץ בלב המון מבקריו את רעיון גאולת הקרקע בארץ ישראל. הוא כתב לשר משה מונטיפיורי ז"ל, בשנת תרל"ה (1875) מכתב זה:

"אותותי אלה להודיע לרו"מ שבזה השבוע, המלך יר"ה נתן רשות למכור במאג'אד (ממכר פומבי) כפר אחד סמוך לחברון ת"ו, זה שמו צאנן הנזכר ביהושע סי' ט"ו בחלק יהודה, והוא צאנן הנזכר במיכה א' וכנזכר בספר תבואת הארץ דף נ"ז ע"ב. ומידת המקום ההוא ארבעה אלפים דולם, וכל דולם הוא ארבעים אמה רוחב, באמת עוץ, ומה שנתנו בו בפעם ראשונה אלף ליראס טורקים, ולהיות שידוע לכל שרו"מ מבקשים טובת ישראל, וחפצם ותאוותם בישוב ארץ הקדושה ולזכות בבנין חרבותיה, אמרתי אגלה אזנם, אפשר שמן השמים יזכו אתכם בה ותקנו אותה, ואם עלה לרצונם הטוב לקנותה, יחישו להודיעני, כדי להניח בה יד עד שתבוא תשובתם הרמה על יד חכם משה ידיד הי"ו לעי"ת יע"א, ובשכר זאת אל שדי יריק לכם ברכה עד בלי די. ונזכה לראות בטוב ירושלים".

רבים נענו לדבריו וקנו חלקות אחדות קטנות, על מנת לקיים מצווה זו – הלא הן החלקות הקטנות הנמצאות עוד כיום בידי כוללות הספרדים בחברון, ללא ערך וללא תועלת, לדאבון לב, כי מפוזרות הן בפינות רחוקות בעיר ובסביבה.

מפרסבורג עלה ארצה ר' עקיבא יוסף שלזינגר, בנו של הרב יחיאל שלזינגר. הוא ריכז סביבו בעלי סוד מקובלים וחובבי הארץ, הלהיבם ברעיונותיו הגדולים ודרש בפניהם לעשות כל מאמץ למען גאולת קרקע. בין אלה אשר נתנו יד ופעלו למטרה זאת היה הרב מני, ויחד עמו ויתר חברי הקבוצה שהצטרפה אל ר' עקיבא שלזינגר, ייסדו חברה בשם: "מחזירי עטרה ליושנה". חברה זו הייתה סודית בתחילתה, ורק יחידי סגולה ידעו על קיומה. בשנת תרל"ה עלה ארצה ר' דוד גוטסמן, שהיה גם אחד ממייסדי המושבה פתח תקווה, ומיד הצטרף אף הוא לקבוצת "מחזירי העטרה ליושנה".

דאגת הקיום של היישוב החברוני, מבחינה כלכלית, לא פסקה לרגע מלבו של הרב מני. מחד גיסא, דאג שהנוער שאינו מוכשר לתורה ילמד מלאכה, למען ישיג פרנסתו בכבוד, ומאידך – דאג לשים קץ לסבלם של חובשי ספסלי הישיבה ות"ת שמספרם הלך ורב, כיוון שפרנסתם של אלה היתה תלויה בהכנסות כוללי העדה.

שלוש ערי הקודש, חברון, צפת וטבריה היו תלויות בגבאי העדה בירושלים. לגבאי שלוש הערים לא הייתה רשות לפנות ליהדות הגולה בבקשת עזרה ותמיכה, דבר שגרר מרירות נגד רבני ירושלים. רבני שלוש הערים לא העזו למרוד ברבני ירושלים ולפנות במישרין לגולה. ר' אליהו פרץ את "ההסגר", ובקול קורא מלא רגש מרירות ואהבה לבני עדתו, פנה אל ידידיו, מעריציו וקרוביו בארצות הגולה, וביקשם לתרום ישירות למען עיר האבות. אלה נענו, נדבותיהם זרמו מעתה לחיזוק היישוב היהודי בחברון, ומאז התחילו ימים טובים. איש באוהלו שקט ללא מחסור. אלה – ידם במלאכה ואלה- לבם לתורה.

בשנת תרנ"א איבד את מאור עיניו בעקבות מחלת הקטרקט והצטער מאוד על העדר לימוד התורה. למרות שהקריאו לו מתוך הספרים טען כי אינו דומה שמיעה לראיה. לאחר כ – 4 שנים הגיע אליו אדם בלבוש כפרי ואמר לו כי באפשרותו לרפא את עיניו אם ישלם ממון רב. ר' אליהו הסכים לשלם כל סכום אך לאחר שיתרפא, כעבור 3 ימי טיפולים חזר מאור עיניו. ר' אליהו ביקש לשלם למרפאו אך עקבותיו לא נודעו.

חכם אליהו מני כתב כמאה וארבעים ספרים וחיבורים, אותם יחד עם ספרים עתיקים מספריתו, שם למשמרת בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תש"ח (1948) עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הבלום. בין ספריו שנדפסו – השו"תים 'מעשה אליהו' ו'תנא דבי אליהו', 'מעשי אליהו' – דיני איסור והיתר, 'מזכיר שלום', 'מעיל אליהו' – ביאור שער הכוונות, 'קרנות צדיק' – תיקון הברית, 'שיח יצחק' – מנהגי ישראל, ו'כסא אליהו'.

פטירתו

ביום כיפור שנת תרנ"ט חש הרב מני כי ימיו ספורים והוא ציווה לבני ביתו את אשר יעשו לאחר קבורתו. מאותו יום ואילך התבודד בישיבה והתעמק בלימוד.

חכם אליהו מני נלקח לבית עולמו בח' בתמוז תרנ"ט בחברון, ונטמן בה בחלקת 'ראשית חכמה'. בבית העלמין העתיק בחברון. מכיוון שנחשב קדוש גם ע"י מוסלמי העיר, ביקשו להעביר גווייתו לחלקתם, אך יהודי העיר עמדו על משמרת מצבתו.

לזכרו

בישיבת "פורת יוסף" שנבנתה בהוראת ר' יוסף חיים ("הבן איש חי") מול הכותל המערבי הקצו ארון מיוחד עבור 500 הספרים העתיקים מספרייתו של ר' אליהו מני וכל הספרים נכרכו בכריכת עור אחידה אך בשנת ה'תש"ח במלחמת השחרור הפגיזו חיילי הלגיון את הישיבה והעלו אותה באש שכילתה את כל תכולתה לרבות ספרי תורה עתיקים וספרים נדירים שהיו בה.

וכן יש רחוב מני במרכז ירושלים מנציח את זכרו.

משפחתו

אשתו: סרח (בזיווג ראשון), סמרה (בזיווג שני).

בניו: ר' אברהם ברוך, ר' סלימאן מנחם. ר' יחזקאל ברוך.

בתו: רחל (בעלה ר' עזרא יחזקאל כהן).

בנו הבכור, הרב סלימאן מנחם מני כיהן אחריו כרבה של חברון

הרב אברהם ברוך מני, מחבר קונטרס 'ברוך מבנים' שבסוף הספר 'זכרונות אליהו' ח"א.

הרב יחזקאל שלום מני, שימש כשד"ר של העיר חברון.

צאצאיו של הרב מני היו למשפחה גדולה וחשובה בתולדות היישוב היהודי בחברון וארץ ישראל. בנו הרביעי היה השופט מלכיאל מני ראשון השופטים היהודים בירושלים העות'מאנית, בין נכדיו נמנו השופט ישראל מני, שופט העליון אליהו מני והעיתונאית מזל מוצרי.

מספריו

הרב מני סירב להדפיס בחייו את כתביו ורק חלקם נדפסו לאחר מותו, רובם עדיין בכתב יד.

אחד הספרים שהודפס הוא "זכרונות אליהו",בו דן בדבריהם של המקובלים האחרונים.

תנא דבי אליהו – שאלות ותשובות (מקור נוסף – קונטרס מנהגי ק"ק בית יעקב בחברון, מתוך מה שנדפס בסוף הספר)

שיח יצחק – על מנהגי ישראל (על שם הרב יצחק גאון).

מעשה אליהו – דיני איסור והיתר.

מעיל אליהו – ביאור על שער הכוונות.

כסא אליהו – מבואות לקבלה.

קרנות צדיק (מקורות נוספים לספר פה ו פה) – עוסק בענייני תיקוני פגם הברית מלוקט מפי ספרים וסופרים.

זכרונות אליהו – אסופת דינים וחידושי הלכות על השולחן ערוך, חלק א' – על אורח חיים ויורה דעה, חלק ב' – על אבן העזר וחושן משפט

מספר חכם משה יהושע ע"ה: ושמעתי ממורי ורבי הרב שמעון אג'סי ע"ה, כי כשהיה בא לבגדאד פעם השתדל להתפלל אצל רבנו ללמוד ממנו הכוונות וראה שהוא מתפלל כרגיל כשאר בני אדם. אך ורק כשהגיע לקריאת שמע אז השתקע כולו בכוונות עמוקות וכאילו היה נמצא בעולם אחר. רבנו גם היה טובל במקוה טהרה בכל לילה קודם אמירת התיקון חצות אפילו בחורף והמים היו קרים. וכל מנהגי בגדאד נחתכו על פיו כי הרב יוסף חיים זצ"ל שהיה שואל אותו על כל דבר ודבר כמו שמבואר בספר בן איש חי. גם הערבים היו אוהבים אותו ומאמינים בו כאיש עושה נפלאות והיו קוראים לו אבו סלמאן

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה שלא לשנות מנהגם, שיש חזקה לכל עדה, משום איבה.

פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים – הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי – ילך עמו שמש אשכנזים.

ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש – לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?

ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת – אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי – מה שנתנו לו האורחים הנ"ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי – ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.

(שו"ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע"ר, עמוד נ"ט, הוצאת מדרש "בית הוראה", ירושלים, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה לחדש חידושי תורה בשבת, ובכך מכבד אביו ואמו

יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה – כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו – ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו – 'זכור את יום השבת לקדשו'.

הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה – הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה …'זכור את יום השבת' – הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ט. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה על מידת הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל

'צדק צדק תרדוף' – כי הרודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. ולכן אל תחסר ממחצית השקל, בכל שנה – פעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע – כפי מתת ידו, ובכל יום – לא תחסר מתנה מועטת, לכל הפחות קודם התפילה. בכל אשר תמצא ידך לגמול חסד – כי גמילות חסד היא בין לחיים בין למתים, בין לעניים בין לעשירים.

אל תהיה כפוי טובה – וכבד לכל מי שפתח לך פתח, ובקש די סיפוקך, ואל תוציא מפיך דבר שקר וכזב. ותהיה נאמן לכל אדם ואפילו לגוי בשוק.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ב, סימן ל"ג- ל"ה. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שבחשש איסור, לא יבוא לידי איבה

לשאוף טבקו, שהוא אבק של נחיריים בבית הכנסת – …

והנה שעתה, נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין, ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת, וגם אם אינו מזמין הסמוך לו, יבוא לידי איבה חס ושלום, שלא יעלה על דעת המוני העם, שיש חשש איסור – כיוון שרוב הציבור והתלמידי חכמים מזמינים זה לזה.

ועל כל פנים, אני הקטן נוהג שלא לשאוף מ'יוצר' עד אחר 'נפילת אפים', ואם יזמין אותי איזה אדם, לוקח ממנו ואיני שואף אותו, אל שדי יעזרנו לעשות רצוננו כרצונו, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים.

(ספר זיכרונות אליהו , חלק א', אות ב, סעיף ה': "בית הכנסת", עמוד ו'. נדפס בחברון, תרצ"ח (1938)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש 'ואהבת לרעך' להרבות שלום בעולם

הסיבה הגדולה, המונעת הכעס והשנאה והקנאה, הוא כשיסכים האדם בלבו, לקיים מצווה זו של 'ואהבת לרעך כמוך'. אשר בזה – לא יבזה את חברו, ולא יחרפהו, כמו שאין רוצה על עצמו, שיבזוהו שום אדם. וסיבה גדולה, המביאה לאדם לידי ענוה, היא אהבת חברים, והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום, כי עיקר הקטטות הנופלות בין בני האדם היא בסיבת כי שפוט ישפוט האדם משפט אחד לעצמו – ואינו רואה חובה לעצמו, ומשפט אחר לזולתו שלא בפניו, בלי שום טעם ואמתלה. 'סוף דבר הכל נשמע' – להרבות שלום בעולם, ועל שם כך נקראים בנים למקום זהו שכתוב – 'ורב שלום בניך'.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ה, סימן פ"ב. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם אליהו (מני ) בן סלימאן זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *