ט"ו תמוז: יום פטירת רבנו חיים בן עטר זיע"א האור החיים הקדוש


היום ט"ו בתמוז יום פטירתו של רבנו חיים בן עֲטַר זיע"א (או אִבְּן עטר; נודע בכינוי האור החיים הקדוש, על שם ספרו; נולד ה'תנ"ו; ונפטר ה'תק"ג,) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. חיבורו הידוע ביותר הוא הספר "אור החיים" – פירושו על התורה.

את מרבית שנותיו, כארבעים שנה, חי רבי חיים בן עטר במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהדות מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשיו וחבורת תלמידים שהתעתדה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, אף בזו האירופית. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים ובה הקים את ישיבתו, ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר). נפטר כשנה לאחר בואו לירושלים, בקיץ תק"ג בגיל 47.

היום ברדיו "קול תבונה" בשעה 2 בצהרים תוכנית מיוחדת לכבוד הילולת האור החיים הקדוש בהגשת הרב אברהם בן חיים מחבר הספר ילקוט אור החיים

להאזנה חייגו 08-30-12-400

ניתן גם להאזין באתר: http://kol-tvuna.co.il

או באפליקציה: https://t.co/AsvrbgeXAo?amp=1

תולדות חייו ומורשתו

חייו במרוקו

רבנו חיים בן עטר נולד בשנת ה'תנ"ו בסלא (המוכרת בפי יהודי מרוקו בשם סאלי)שבמרוקו. אביו, רבי משה בן עטר (נפטר בתק"א), נודע כדרשן ובעל ידע בתחום האגדה, והיה בנו של רבי חיים בן עטר "הזקן", מחכמי מרוקו (ה'ת' – ה'ת"פ בערך) מוצאה של משפחת בן עטר הוא מספרד, ואבות המשפחה היו בין מגורשי ספרד והשתקעו במרוקו לאחר נדודים. פירוש השם 'עטר' הוא בושם או בַּשָּׂם (רוכל בשמים)

בגיל צעיר, עוד בטרם מלאו לו תשע שנים, החל ללמוד תורה מפי סבו, רבי חיים הזקן, שעל שמו הוא נקרא. בילדותו נדדה המשפחה פעמיים למקנס, פעם אחת במסגרת ניהול עסקי המסחר של המשפחה, ופעם אחרת בעקבות מצב ביטחון הפנים המעורער. בשנת תס"ה בעקבות שורה של אירועים על רקע לאומני במרוקו שתחת שלטונו של המלך אסמעיל, וירידה במצבם הכלכלי של יהודים רבים בסביבתם, עקרה משפחת בן עטר באופן זמני מסלא למקנס, שבה היה מצב היהודים יציב יותר. במקנס התארחו בביתו של הרב משה די אבילה, ויצרו היכרות עם משפחתו. בתקופה זו נישאה אחותו של חיים בן עטר לשמואל די אבילה, לימים רב מפורסם, דיין ומחבר ספרים

בשנת תס"ח שבו בני משפחת בן עטר לעיר סלא. בסלא נישא לפאצוניה, בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר. (רבי משה בן עטר היה בנו של רבי שם טוב בן עטר, שהיה אחיו של רבי חיים הזקן בן עטר) בשנים שאחרי נישואיו למד בבית חמיו ועמד בראש ישיבה מקומית. בישיבה זו למדו תלמידים רבים והיא התקיימה עד עזיבתו את העיר בערך בשנת תצ"ו. יש הסבורים כי בתקופת ישיבתו בסלא לא היה רבי חיים בן עטר מוכר בקרב אליטת החכמים המקומית ונחשב לאיש פשוט מנגד מצוטטת התבטאות חריגה של רבני העיר, בהסכמתם לספרו הראשון: "איש אלוקים קדוש הוא בדורנו", תיאור לא שכיח; וקיימת סברה כי כבר בתקופה זו התפרסם שמו בכל עריה המרכזיות של מרוקו. לימודיו בישיבה זו היוו כנראה בסיס לחידושיו בספרו "חפץ ה'" על מסכת ברכות, שבת, חולין והוריות, שאותו הדפיס באמסטרדם בשנת תצ"ב

רבנו חיים בן עטר התפרסם בסלא גם כדרשן; הוא נהג לשאת שתי דרשות יומיות באחד מבתי הכנסת בעיר ונחשב לדרשן מוצלח. בנוסף, שימש כגבאי צדקה, וטרח רבות לדאוג שכל עשירי העיר יתרמו למגביות שערך עבור העניים. אגדה רווחת הכרוכה בעיסוקו זה מספרת כי פעם בימי רעב השיג כמות קטנה של בשר לחלוקה לחכמים צעירים, וסירב למכור מהבשר לאדם אמיד שלא מצא בשר למכירה. הלה גידף את אחד החכמים הצעירים; לאחר שמת באופן פתאומי סמוך לזמן זה, תלה רבי חיים בן עטר את מותו בו, וגזר על עצמו גלות. יש המסבירים לאור אגדה זו עדויות להימצאו בערים שונות במרוקו בתקופה זו בה היו ביתו ומשפחתו בסלא

מאחר שלא נולדו לו ילדים, נשא רבי חיים בן עטר בשלב מסוים אישה נוספת בשם אסתר בת מאיר ביבאס. סביר להניח שהיה זה כעשר שנים לאחר נישואיו הראשונים. פאצוניה ואסתר חיו עמו עד פטירתו בירושלים

בשנת ה'ת"פ בערך נפטר אבי המשפחה רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים האלו שררה בצורת בכל רחבי מרוקו, ויוקר המחיה עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה. רבי משה בן עטר, חמיו של רבנו חיים בן עטר, היה אדם עשיר ומוכר, וקיים קשרים עם בית המלוכה. מולאי איסמעיל, מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו כנגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות. אף שלא רדף בפועל את היהודים, לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים, מיסים רבים. בשנת ה'תפ"ב הושלך משה בן עטר לכלא בשל הלשנה, ושוחרר תמורת תשלום כופר כספי גבוה. בראשית שנת ה'תפ"ג נפטר נגיד יהדות מרוקו, רבי אברהם מאימראן, שהיה מקורב למלך ושימש כמתווך בינו לבין קהילות יהודי מרוקו. לאחר פטירת אחיו משה מאימראן באותה שנה (תשרי תפ"ד), התמנה בן עטר לנגיד. בחודש אדר ה'תפ"ד חרץ המלך את דינו של משה בן עטר לשריפה, והמיר את העונש בקנס כספי. זמן קצר לאחר מכן לקה בלבו ונפטר למעשה, עם פטירתו של חמיו איבד רבי חיים בן עטר את מקור הכנסתו היחיד.

גם מירושת חמיו לא נותר בידיו דבר. שורה של סכסוכים משפטיים קשים עם מוסלמים שעמדו בקשרי מסחר עם חמיו ולאחר מותו באו בתביעות שונות, ועם אנשים מהקהילה היהודית, כילו את כל הכסף שהשאיר אחריו. בעטיו של אחד הסכסוכים הלשין עליו פלוני לשלטונות, והוא ישב במאסר תקופה קצרה. במקביל המשיכו אנשי המלך לדרוש ממנו מיסים לפי אומדן הרכוש המקורי של חמיו, אף שכבר לא היה בידו. מחלוקת כספית נוספת נוצרה בין רבי חיים ואביו רבי משה בן עטר לבין בני משפחת ביבאס: מחסן שהיה שייך לאדם בשם שמואל כהן נרכש בשותפות על ידי משה בן חיים בן עטר, ובן דודו משה בן שם טוב בן עטר. הם הפכו אותו לבית כנסת שנקרא "צלאת בן עטר", ומינו את הרב יעקב ביבאס לחזן קבוע ולדרשן. בתמורה נקבע כי הכנסות בית הכנסת מתרומות וכדומה יהיו של ביבאס. לאחר פטירתו המשיכו את ההסדר בניו, רבי חיים ורבי יוסף ביבאס. לאחר פטירת משה בן שם טוב בן עטר והתערערות מצבה הכלכלי של המשפחה, ביקשו רבי חיים בן עטר ואביו להפסיק את ההסדר. בני ביבאס סירבו, והסכסוך שהתפתח הגיע לבוררות בפני דיינים שונים מחכמי פס ומקנס. בני משפחת ביבאס הצליחו להשיג את תמיכתו של רבי יהודה בן עטר, מגדולי חכמי יהדות מרוקו, אך לא הצליחו לגייס את תמיכתם של רבי משה בירדוגו (המשבי"ר) ורבי יעקב אבן צור (יעב"ץ), שתמכו בבני משפחת בן עטר. בני ביבאס טענו שכוונתו של רבי חיים בן עטר אינה לשם שמים, שהוא רודף כבוד ואוהב לדרוש ברבים, ולכן מנסה לנשלם מתפקיד הדרשן המקומי. אף שמאבקם כפי הנראה לא צלח, נראה שרוב רבני פס תמכו בבני ביבאס, ושנים רבות לאחר מכן עוד נותרו בידי בני פס אגדות מזלזלות על אודות רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר התייחס לפרשת ביבאס ברמיזה בהקדמת ספרו "חפץ ה'": "שללו ממני כל אשר חנני ה', כוחי והוני, מעת פטירת אדוני חמי… הנגיד רבי משה בן עטר… וכמה הרפתקי עדו [=הרפתקאות עברו] עלי מהם ומהמוניהם, בני ברית [=יהודים] ושאינם בני ברית" רבי חיים בן עטר איבד למעשה את מקור פרנסתו, ובמשך תקופה מסוימת פִּרנס אותו אביו

בשנים תפ"ז-תפ"ט התנהלה ברחבי מרוקו מלחמת ירושה בין יורשי איסמעיל מלך מרוקו, שמת בסוף חורף תפ"ז, והיהודים סבלו ממצבו הרעוע של ביטחון הפנים; באחת ההתנפלויות על המלאח במקנס נהרגו 180 יהודים. גם במהלך המהומות עדיין מצא רבי חיים בן עטר זמן לעסוק בכתיבת חידושיו, ולמעשה רוב החומר לספרו "חפץ ה'" הוכן בימים אלו. בהקדמתו לספר הוא מסביר את חוסר הסימטריה הסגנונית בספר – קטעים ארוכים מובהרים היטב, לצד קטעים קצרים מאוד בכתיבה תמציתית – בכך שלפעמים בשל המהומות ידע שזמנו קצר, או שלא היה מרוכז כל הצורך כדי להסביר את עצמו באריכות

לקראת סוף ימיו בסלא יצא להגנת רבני העיר, בפרשה שבה פסקו רבני פאס שלא כדעתם תוך מתיחת ביקורת עליהם. בפסק דינו גונן על רבני עירו ונזף ברבני פס על התנהלותם

בשנת תצ"א, בגיל 35, סיים לסדר לדפוס את ספרו הראשון "חפץ ה'", ויצא למסע קצר בערי מרוקו כדי לקבל הסכמות לספרו לקראת הדפסתו המתוכננת. מלבד רבני סאלי, הוא קיבל את הסכמותיהם של גדולי מרוקו, רבי יהודה בן עטר ורבי יעקב אבן צור. הסכמות אלו היו נחוצות להדפסת ספרו, כמקובל באותם ימים, ועם השגתן הפליג מאחד מנמלי מרוקו בדרכו לאירופה. משם המשיך במסע יבשתי צפונה אל אמסטרדם, שבה היה הדפוס העברי של שלמה פרופס, ובה התעתד להדפיס את ספרו. באמסטרדם ביקש וקיבל את הסכמותיהם של רבני שני בתי הדין המקומיים: חברי בית הדין של הקהילה האשכנזית, הרבנים יוסף בער ומשה פרנקפורט, וחברי בית הדין של הקהילה הספרדית, הרבנים דוד ישראל עטיאש ויצחק חיים אבן דנא די בריטון. עם סיום תהליך ההדפסה, שב רבי חיים בן עטר למרוקו.

לאחר שובו מאמסטרדם לסלא שבמרוקו, גילה שבהיעדרו ניצלו יריביו את ההזדמנות לתפוס את השליטה ב"צלאת בן עטר" ונעלו את המקום. הוא החליט לעזוב את עיר מולדתו. מכתביו עולה כי כבר בשלב זה קיבל את ההחלטה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל. כפי הנראה לא הייתה התוכנית בת-ביצוע בשלב זה, ולכן נדד מזרחה אל פנים היבשת קרוב ל-200 קילומטר, והתיישב זמנית בפאס. בפס חבר אל ראש הישיבה המקומית רבי שמואל אבן אלבאז, ולימד תורה לתלמידים ביחד עמו.

בשנת תצ"ח שרר רעב כבד במרוקו, ואזור פס ננטש על ידי כל מי שיכול היה לעזוב. רבי חיים בן עטר היה בין הבורחים לעיר הנמל הצפונית טטואן, ובה קיבל את ההחלטה לעלות לארץ ישראל (בשלב זה כפי הנראה עדיין לא החליט להקים ישיבה ובית מדרש בארץ ישראל). בחודש אייר תצ"ט  יצא לאלג'יר, ומשם לאיטליה.

בערי איטליה

רבנו חיים בן עטר הגיע לליבורנו, אז תחת שלטון בית מדיצ'י, בערב חג השבועות ה'תצ"ט כשעמו שתי נשותיו ושני תלמידים שבאו עמו ממרוקו. בחג השבועות עצמו שוחררו ממחנה ההסגר שבו הוחזקו, כמקובל, לצורך בדיקות רפואיות, ונכנסו אל העיר. בליבורנו תמכו בו כלכלית כמה מנכבדי קהילת ליבורנו, ובהם משה בן שלמה פרנקו, שעלה עמו מאוחר יותר לארץ ישראל. הוא המשיך בה בהרצאת שיעורים לתלמידיו ולבני הקהילה, ואף נשא דרשות לנשות הקהילה. "אחר הלימוד פתח פיהו לדרוש… כל העם היו באים בעוד היום גדול למצוא מקום לישב עד שכמעט לא היה מקום ליכנס מרוב העם. ולא די שיבואו אנשים וקטנים, אלא אף הנשים של הגבירים באות לחדר נשי הרב לשמוע מפיו דבר תורה, וכך עשה כל הימים אשר ישב כאן"

לפני עלייתו לארץ ישראל שהה בן עטר ברחבי חצי האי האפניני, במרחב האיטלקי שעמד אז תחת ריבונות מפוצלת, כשנתיים בסך הכול; אך לדברי אלעזר טויטו, לאחר שהגיע לאיטליה שב בשנית לאלג'יר לצורך עשיית נפשות לקראת עלייתו לארץ ישראל ותוכניתו לכונן בה בית מדרש גדול. מסע זה התרחש בנקודת זמן כלשהי בין חודש אב תצ"ט לחודש חשוון ה'תק"א בתקופה זו הדפיס בליבורנו את ספריו "אור החיים" ו"פרי תואר".

במהלך חורף ה'ת"ק נפוצו ברחבי העולם היהודי ידיעות על כוונותיו של רבי חיים אבולעפיה לחזור ולעלות מאיזמיר לארץ ישראל, באשר שליט הגליל עצמו, דאהר אל-עומר, הזמינו לבוא ולחדש את היישוב היהודי בטבריה ובגליל. בשלב זה החליט רבי חיים בן עטר להצטרף למגמת העלייה לארץ ישראל שהחלה מתפתחת בקהילות שונות באותה תקופה. הוא החל לתכנן את עלייתו לארץ ישראל בראש תנועת עלייה עצמאית שגיבש סביבו, והחל לארגן תוכניות להקמת ישיבה בארץ ישראל. בפנותו לקהל שומעי שיעוריו מקרב תושבי ליבורנו, גייס כמה מנכבדי הקהילה כגבאים לאיסוף כספים למטרות העלייה. נכבדים אלו התחייבו לדאוג לתקציב חודשי שוטף לישיבה לכשתקום בארץ ישראל. "ועד נאמנים" זה היה המממן העיקרי של הישיבה בכל שנות פעילותה בירושלים, גם לאחר פטירתו. ידוע כי באותו מקום התקיימה ישיבה

רבי חיים בן עטר הבין כי את עיקר העולים לארץ ישראל יהיה עליו לגייס מקרב יהודי מרוקו, לנוכח מצב החיים הסבוך בה, ושמיהודי איטליה יוכל לגייס בעיקר תמיכה כלכלית, שתגיע רק לאחר שירכז מספר בחורים ניכר; הוא יצר, לפיכך, קשר עם חבריו ותלמידיו במרוקו, ועודד אותם להצטרף לקבוצת העלייה שיזם. אלו שהשתכנעו ורצו להצטרף התארגנו ליציאה משותפת ממרוקו והגיעו בחודשי האביב של שנת ה'ת"ק לאלג'יר. לפי טויטו, בשלב זה בא רבי חיים בן עטר בעצמו לאלג'יר ושהה בה עם תלמידיו מספר שבועות.

בשלב זה הצטרפו תלמידיו מאלג'יר והקבוצה כולה התרכזה בליבורנו. עם גיבוש תשתית הבחורים לישיבתו, יכול היה לפתוח במסע התרמה לכינון הישיבה, ואכן בחורף ה'תק"א נסע ברחבי איטליה, וגייס בעיקר כספים, אך גם אנשים נוספים שהשתכנעו להצטרף עמו למסע העלייה. בין היתר ביקר במנטובה ובמודינה ושכנע קבוצת תלמידי חכמים לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לתלמידי הישיבה. הוא תכנן לנסוע שוב לאמסטרדם, הפעם לצורך הדפסת ספרו "פרי תואר", אולם לא ידוע אם תוכנית זו אכן יצאה אל הפועל, או שכתב היד נשלח בידי שלמה אלוף, מיהודי ליבורנו, שטיפל בהדפסת ספרו זה

בארץ ישראל

המסע מאיטליה למזרח התיכון העות'מאני

בערב ראש חודש אב תק" יצא רבי חיים בן עטר עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם במטרה לעלות לארץ ישראל דרך אלכסנדריה. בי' באב הגיעה החבורה למסינה שבסיציליה, שהייתה אז חלק מממלכת נאפולי שתחת שלטונו של קרלו השביעי (לימים מלך ספרד); בשל המצב הכלכלי הקשה במסינה של אותם ימים, ורצונם של שלטונות האי לעודד הגירת סוחרים יהודים לתחומה, זכתה החבורה ליחס מקל בהסגר שהיה נהוג אז לבאים מחוץ לאי, וזמן ההסגר קוצר משבעה לשלושה ימים

שבוע לאחר בואם למסינה הפליגו בני החבורה לאלכסנדריה והגיעו אליה בתום הפלגה של שלושה ימים. עם הגיעם לאלכסנדריה הגיעה אליהם הידיעה על מגפה שפרצה בירושלים, והם התעכבו במצרים שבועיים נוספים. בתקופה זו היה שלטון האימפריה העות'מאנית מבוזר ומחולק למחוזות (איילט). השלטון במצרים היה כפוף ל"שער הנשגב" באיסטנבול כאיילט בפני עצמו, שטחי ארץ ישראל השתייכו ל"איילט סוריה (דמשק)", ואילו שטחי הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון. מעורבות השלטונות בימים אלו בחיי התושבים הייתה מזערית והתבטאה כמעט באופן בלעדי בגביית מיסים ושלמונים עבור השלטון המרכזי. עם היחלשות השלטון המרכזי באיסטנבול, עלה כוחם של המושלים המקומיים בכל אזור, שאף ששאבו את כוחם הרשמי מכוח הדרגים שמעליהם, לא תמיד היו ממושמעים לשלטון המרכזי, ולעיתים קרובות התלקחו מלחמות בין צבאות הפאשא (המושל האזורי ששאב את סמכותו ישירות מהשלטון המרכזי) לבין המושלים האמורים להיות כפופים לו. בתקופת עלייתם של בני החבורה לארץ ישראל שרר שקט ברחבי הארץ, אך כחודשים ספורים לאחר עלייתם ועזיבתם את הגליל, התפתחה מלחמה בשטחי הגליל כאשר סולימאן אל-עדאם, פאשא דמשק, החליט להיעתר לקריאת ראשי שבטים מאזור שכם ולהטיל מצור על טבריה, שהייתה כפופה באופן רשמי לאיילט צידון.

לאחר שבועיים של שהייה באלכסנדריה עלו על סיפונה של אונייה שהייתה אמורה להפליג ליפו, וממנה תכננו להמשיך בדרך קצרה יחסית לירושלים. הם גם שמעו שבדרך הארוכה יותר מעכו לירושלים, מסתובבים שומרים חמושים ("גאפירים") התובעים דמי מעבר. למעשה, רב-החובל הפר את התחייבותו בעל פה, וסירב לעגון ביפו, אף על פי שנאלץ לפצותם על כך. לאחר מספר ימי הפלגה הגיעו לעכו. בדיעבד התברר כי המגפה בירושלים התחדשה והכתה גם בתושבי יפו. נסיעה מתוכננת לחלופה התיישבותית בצפת נדחתה בשל חשש מחמושים ערבים ודרוזים שהטילו את חיתתם על היישוב היהודי בצפת, זאת על-פי דבריהם של "ראשי ישיבות" שנמלטו מצפת לעכו, ושל קבוצה מפולין שהתעתדה אף היא להגיע לצפת ונשארה זמנית להתגורר בעכו. לבסוף החליטה הקבוצה להישאר בעכו עד תום חגי תשרי.

בחיפה ובגליל

לאחר ראש השנה, ערך רבי חיים בן עטר עם תלמידיו ביקורים בקברי קדושים בגליל התחתון והגיעו גם לטבריה. בערב יום כיפור נסעו לחיפה. את תפילות יום הכיפורים ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל. למחרת יום כיפור עלו להתפלל באתר שאותו זיהו כקברו של אלישע בן שפט, ליד מבנה מנזר סטלה מאריס כיום. הם שבו לעכו, ואחרי חג הסוכות החליטו להקים את ישיבתם באופן זמני בעכו. הלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון תק"ב, ואל תלמידיו הבאים עמו מאיטליה הצטרפו מספר תלמידים מצפת. תוכנית הלימודים בישיבה כללה לימוד סוגיות מן התלמוד הבבלי בהשוואה למסקנות הרמב"ם בספרו "משנה תורה" בהלכות המקבילות. במקביל המשיכו מדי ראש חודש לערוך "זייארות" – עלייה והשתטחות על קברי קדושים.

בתקופת שהותו בעכו הוצע לרבי חיים בן עטר להשתקע בטבריה ולהקים בה את ישיבתו המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב, בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בה והוספת ישיבה. בעת ביקורו של בן עטר בטבריה אירח אותו הרב אבולעפיה וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, שבה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה זו, אך התנה את הסכמתו באישורם של חברי ועד "כנסת ישראל" בליבורנו, שסיפקו את הגב הכלכלי למסע ולישיבה שבדרך. הוא שלח מכתב ברוח זו, תוך המלצה אישית שלו על אפשרות זו; במכתבו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב"התנערותה של טבריה מן העפר". בהמשך לאחר שבני החבורה חזרו לעכו, נפטר תלמידו הרב שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד, וזמן קצר אחר כך נפטר אחד הבחורים שהצטרפו לעלייה זו. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.

בירושלים

בסוף חודש תמוז ה'תק"ב נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים פסקה, והם החליטו לעלות לירושלים, בשלב ראשוני למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה ותוך תיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליבורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). לקראת תחילת חודש אלול הגיעה החבורה לירושלים והקימו את "ישיבת כנסת ישראל" בחצר רבי עמנואל חי ריקי. הם התקבלו בירושלים בכבוד רב, ותרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליבורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחת לנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, שמתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב והתבטא במכתב מאותם ימים: "המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום יותר ממה שאני ראוי. ה' ישלם להם".

עם תלמידיו ממרוקו שהיו בין מייסדי "כנסת ישראל" בירושלים נמנו בין היתר רבי דוד חיים שמואל חסאן, רבי שם טוב גבאי, רבי חיים יאודה אמזלג ורבי יוסף אמזלג, רבי יאודה די אבילה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ורבי משה נג'ארה. תלמידו המפורסם ביותר מתקופת ירושלים היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) שכותב בספרו שם הגדולים בערך של רבו:

מהר"ר חיים ן' עטר – עיר וקדיש מק"ק סאלי ובא לעיר הקודש תבנה ותכונן סוף שנת תק"ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ"ב ובחדש תמוז תק"ג עלה לשמים בן מ"ז שנה זכרונו לחיי העולם הבא. וחיבר ספר חפץ ה', ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה ורבו עזוז נוראותיו.

בתנועה החסידית, שהקפידה להתייחס אל רבי חיים בן עטר בכינוי "הקדוש", הועברה מסורת לפיה גיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקוטוב, ביקר בירושלים והחליף דברים עם ה"אור החיים". ואולם הביסוס העיקרי של מסורת זו נמצא בגניזת חרסון, מה שגרם לאישים חסידיים מרכזיים, כמו הרב מאיר דן פלוצקי, לפקפק בנכונותה. לדברי המבקרים, הרב מקוטוב הגיע לארץ ישראל כמה שנים לאחר פטירת רבי חיים בן עטר, כך שהסיפור לא יכול היה להתרחש. מאידך, המצדדים באמיתות המפגש מצביעים על מקורות קדומים אחרים מלבד גניזת חרסון האמורה; כדי ליישב את הסתירות בסיפור נאלצים מצדדיו להניח כי הרב מקוטוב עלה פעמיים לארץ ישראל או שפגישתם נערכה באופן אחר.

בתקופת ירושלים מילא רבי חיים בן עטר תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים של היישוב הקטן בעיר, ומלבד התחום התורני, שבו השפיע רבות, היה שותף לפעילות הציבורית, הן זו הפנים-קהילתית והן זו החיצונית, כמו פעילות שתדלנית מול מושלה העות'מאני של ירושלים. הוא עסק בצורכי ציבור ודאג לפרנסתם של תלמידי חכמים, נושא שעסק בו עוד בהיותו בחוץ לארץ. בקשריו עם יהודי ליבורנו תרם להרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל

שתי אגדות מפורסמות נכרכו בתקופת שהותו בעיר:

לפי אחת מהן, כשזומן רבי חיים בן עטר לישיבה משותפת עם נציגי העדה הקראית, שהייתה הקהילה הגדולה בעיר, לדיון על דרך ההתמודדות עם מס כבד שהוטל אז על יהודי ירושלים, התעלף בעת שירד במדרגות בית הכנסת הקראי. לפי האגדה, ר' חיים בן עטר הורה אז לחפור תחת המדרגות והתברר שהושלכו תחת המדרגות ספרי משנה תורה לרמב"ם במטרה לבזות את מי שהיה מזוהה יותר מכל עם התורה שבעל פה והיהדות הרבנית. בכעסו על הפגיעה החמורה קילל רבי חיים בן עטר את הקהילה הקראית כי לא תוסיף להתקיים בתחומי העיר.

אגדה נוספת מספרת כי בחצר הישיבה גדל עץ תאנה גדול, ולאחר ניסיונות חוזרים וכושלים להסדיר את שעות אריית התאנים, והרעש הרב שנגרם ממנה שהפריע את לימודי הישיבה, קילל רבי חיים בן עטר את העץ שפירותיו לא יהיו ראויים למאכל. לפי דיווח של יעקב גולדמן, סופר האלמנך הספרותי "האסיף" בארץ ישראל, משנת ה'תרמ"ז, העץ שאליו יוחסה אגדה זו נכרת רק בשנת ה'תרכ"ז

פטירתו

רבי חיים בן עטר השתקע בירושלים וביסס את מקומו. בראשית קיץ תק"ג, בחג השבועות, החל לדבר עם תלמידיו על הגאולה המתקרבת ולהכינם לקבלת פני משיח; ואולם מיד לאחר החג חלה נסיגה פתאומית בתוכניות ההכנה לקראת התגלות המשיח, ורבי חיים הסביר לתלמידיו שהייתה שעת כושר לגאולה אך היא הוחמצה. הלימודים בישיבה חזרו למסלולם הרגיל, ולאחר חודש הוא חלה במחלתו האחרונה. הוא השאיר הנחיות מפורטות לתלמידיו באשר ליורשו בהנהגת סדרי הישיבה ובאשר לחפצי הקודש שלו. הוא נפטר במוצאי שבת ליל ט"ו בתמוז ה'תק"ג, פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים, והוא בן 47 שנה.

הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על מצבת קברו נחרת בין השאר: "…שיחה קלה שלו אלקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות, הוא זיוה הוא הדרה, ה"ה המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל אלקי חסידא קדישא כמוהר"ר חיים ן' [=אִבְּן] עטר ז"ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לחודש תמוז שנת ה'תק"ג ליהנות מזיו השכינה". את נוסח המצבה כתב תלמידו החיד"א. הייתה בכך חריגה מן הנהוג באותה תקופה בירושלים שלא לכתוב תארים ושבחים על גבי המצבות אלא את שמות הנפטרים בלבד, מחשש שמצבות האבן הכבדות שמאפשרות טכנית את ביצוע החריתה, ימשכו את תשומת לבם של גנבים שעשו בהן שימוש לצורכי בניין. בצמוד למצבה נבנה עמוד ובתוכו גומחה שבה ניתן היה להדליק נרות.

הידיעה על פטירתו הפתאומית התפשטה במהירות ברחבי העולם היהודי, ונישאו עליו הספדים מפי גדולי הרבנים: רבי ישראל יעקב אלגאזי בירושלים, ורבי יצחק בכר דוד בקושטא. רב העיר ליבורנו, רבי מלאכי הכהן, מחבר ספר הכללים "יד מלאכי", חיבר קינה מיוחדת על לכתו; בין שורותיה שזורים שמות כל ספריו של רבי חיים בן עטר:

אוֹי כִּי שְׂשׂוֹן כָּל לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ / הָה כִּי כְּהַיוֹם מַעֲנִי לִי סָפוּ

הַמְקוֹנְנִים הַמְיַלְלִים הַמְיַבְּבִים / הִתְקַבְּצוּ עָדַי וְהִתְאַסָפוּ

כִּי בָא זְמַן לִסְפוֹד לְקוֹנֵן גַם נְהִי / בְּעֵת בַּמָרוֹם נָגְהוּ קָצָפוּ

כָּל כּוֹכְבֵי שַׁחַק בְּקַדְרוּת לֻבָּשׁוּ / אֶגְלֵי דְמָעוֹת מִזְבוּל יִרְעָפוּ

יוֹם הִשְׂרָפִים לִמְצוּקִים נִצָּחוּ / וּשְׁבִי צְבִי צַדִיק הַלֹא חָטָפוּ

אֵשֶׁל וְעֵץ חַיִים לְפִרְיָם חָמָדוּ / עוֹדָם בְּאִבָּם יָבָשׁוּ נִשְׁדָפוּ

אֶבֶן מְאִירָה וַעֲטֶרֶת דָת וְזִיו / עוֹלָם מְאוֹרוֹת זָהֳרָם אֳסָפוּ

זַיִת רַעֲנָן וִיְפֵה פְרִי תֹאַר, בְּצִּ- / לָם יֶחֱסוּ הָעָם וְיִסְתּוֹפָפוּ

עַתָּה כְמוֹ צִיץ נָבָלוּ גַם נִגְדָעוּ / גַם נִכְרָתוּ גַם אוּמְלָלוּ נִקְטָפוּ

מִדְרַשׁ כְּנֶסֶת עַם וְיִשְׂרָאֵל אֲהָה / כִּי בֶּעָוֹן דוֹר מוּסָרָיו רוֹפָפוּ

אֵין עוֹד מְאוֹר שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בָּם יַאֲהִיל / חֹשֶׁךְ וְעָנָן כִּמְעִיל עָטָפוּ

לֹא יִלְקֹּטוּ עוֹד מִפְּרִי דַעַת וְלֹא / יִשְׁתוּ לְמֵימָיו כַּאֲשֶׁר יִשְׁאָפוּ

אֶשׁוֹם וְאֶשְׁאָף אֵיךְ תְּהוֹמוֹת הַתְּבוּ- / נוֹת חָסְרוּ חָסוֹר וְלֹא עָדָפוּ

פַּטִישׁ יְפוֹצֵץ הַסְלָעִים אֵיךְ יְהִי / נִגְדָע וְאוֹתוֹ מָחָצוּ יֶחְלָפוּ

עַמוּד יְמָנִי רֹאשׁ לְפִנָה אֵיךְ כְּמוֹ / קָנֶה וָסוּף רֹאשָׁם הֲכִי כָפָפוּ

הָה כִּי גְאוֹן הַדוֹר הַלֹא נֶעְדָר וָרָב / כִּי מַאֲמְרוֹת פִּיו כְּפָז צוֹרָפוּ

מִיוֹם הֶיוֹתוֹ סָר לְמִשְׁמַע אֵל וְכָל / יָמָיו קְרָבָיו הֵם כְּצוֹם סוּגָפוּ

וּבְתוֹכֵחוֹת מוּסָר לְרַבִּים מֵחֲטֹא / הֶחֱדָל וְצֶדֶק וְאֶמֶת נִכְסָפוּ

שְׁפַר חֲסִידִים אַחֲרָיו הֵם יֵלֵכוּ / תַּחַת כְּנָפָיו יֶחֱסוּ נִכְנָפוּ

דָרַשׁ לְעַמוֹ טוֹב כְּמוֹ פַרְדֵס בְּיוֹם / וָלֵיל וְשִׂפְתוֹתָיו דְבַשׁ נָטָפוּ

עָנָיו כָּאִישׁ מֹשֶׁה כְּהִלֵל מַעֲשָׂיו / מוּל הָאֶלֹהִים עַד מְאֹד יָפְיָפוּ

אַבִּיט תְּהִלוֹתָיו וּמֵחוֹל יִרְבָּיוּן / כָּל פֶּה וְלָשׁוֹן מִסְפוֹר יִיעָפוּ

מִי יַעֲלֶה לָנוּ וְעַל מִי נִסְמָכָה / וּפְנֵי יְדִיד אֵל בַּחַרוּלִים חָפוּ

עַל כֵּן שְׁעוּ מֶנִי אֲמָרֵר בְּבֶכִי / כִּי קָצְרָה רוּחִי וְיָדַי רָפוּ

אֶצְעַק בְּקוֹל מַר עַל תְּמִימֵי עָם אֲשֶׁר / בְּבַחַרוּת הֵם עוֹפָפוּ רָחָפוּ

אֶזְכּוֹר בְּעֵת נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ נִקְשָׁרָה / לוֹ יֶהֶמוּ מֵעָי וְיִתְעַלָפוּ

אִלוּ לְפִי אֵדִי דְמָעַי יִזָּלוּ / הֵמָּה כְמַבּוּל הַיְקוּם שָׁטָפוּ

חֵפֶץ ה' בּוֹ לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹר / חַיִּים בַּגָן שָׁם הַיְשָׁרִים עָפוּ

לֹא מֵת נְשִׂיאֵנוּ אֲבָל חַי יָעֳמָד / כִּי יֶהֶגוּ דָתוֹ אֲשֶׁר אֻלָפוּ

הוּא שָׂר יְחַלֶה אֵל עֲלֵי עַמוֹ בְּעִיר / קֹדֶשׁ בִּשְׂשׂוֹן לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ

(משירי ישראל באיטליה, שיר קז)

הכיתוב שעל מצבת קברו של ה"אור החיים" בהר הזיתים

ציון

נברשתא דדהבא

ההר חמד אלקים

אבן יקרה, ושיחה קלה

שלו אלקים חשבה לטובה

והארץ האירה מכבודו

כאשר יאירו שבעת הנרות

ירכה וקנה היא העולה

עמו וקרא שמה חפצי בה

מוציא לאור כל תעלומה

הוא זיוה הוא הדרה

ה"ה הרב המופלא וכבוד

ה' מלא המקובל האלוקי

חסידא קדישא כמוהר"ר

חיים ן' עטר ז"ל נתבקש

בישיבה של מעלה, יום

ט"ו לח[ודש] תמוז ש[נת] התק"ג

ליהנות מזיו

השכינה

הוא המחבר ספר חפץ ה'

וספר פרי תיאר וספר אור

החיים וס[פר] ראשון לציון

קבר אור החיים בשיפולי הר הזיתים הפך ברבות הימים לאתר עלייה לרגל, בעיקר ביום השנה לפטירתו. אנשי היישוב הישן בירושלים נהגו לעלות לתפילה לצד קברו בכל עת צרה; תפילה מרכזית ידועה נערכה בעת מלחמת העולם השנייה כשעלתה האפשרות שהצבא הגרמני יפלוש מצפון אפריקה לארץ ישראל.

ישיבת אור החיים המשיכה להתקיים אחרי מותו, ובראשה עמד זמנית תלמידו רבי יוסף אמזלג, שסירב ליטול את התפקיד באופן רשמי. בשנים הבאות עשה ועד הישיבה בליבורנו מאמצים להציב בראשה דמות תורנית חשובה, ולשם כך באו במגעים עם רבי יעקב שאול רבה של איזמיר ולחלופין עם רבי שלמה אלגאזי רבה של קהיר. לאחר שניסיונות אלו כשלו, התמנה לתפקיד רבי יונה נבון ואחריו מחותנו רבי חיים מונדובי ורבי יהודה עייאש. כשבעים שנה מאוחר יותר, לאחר עליית תלמידי הגר"א וכינון הקהילה האשכנזית בירושלים עם מעברם של רבים מתלמידי הגר"א אליה מצפת בעקבות המגפה של 1802, נרכש בית המדרש עבור הקהילה, שערכה בו תפילות בימות החול. ממתפללי בית המדרש, שנקרא "אור החיים" על שם מייסד הישיבה בו, היה רבי מנחם מנדל משקלוב.

בית המדרש "אור החיים", שבו התקיימה ישיבת "מדרש כנסת ישראל", נמצא בעיר העתיקה בירושלים ונכלל לאחר מלחמת ששת הימים כחלק ממוזיאון חצר היישוב הישן.

דרך לימודו

רבי חיים בן עטר נחשב כבר במרוקו ל"מעיין" ו"עוקר הרים", כלומר: דרך לימודו התאפיינה בהתמקדות מקומית בסוגיה שעל הפרק ופירוק כל הגורמים והמוקשים לצורך הבנתה. מלבד עדותם של חכמים ממרוקו בני זמנו שנחשבו ל"מעיינים", דוגמת רבי חנניה בן זכרי, שכתב עליו בהסכמתו כי הוא עוקר הרים; וחברותו הקרובה עם "מעיינים" נוספים כמו רבי שם טוב בן אמוזג, ורבי יהודה ברדוגו, בעל "מים עמוקים"; מעיד על סגנון לימודו, ספרו "חפץ ה'", שחידושיו מתאפיינים בסגנון זה[39]. עצם הדפסת ספר חידושים על הש"ס הייתה תופעה לא נפוצה בקרב חכמי מרוקו באותה עת, והייתה בה מן ההעזה.

לימוד בסגנון זה מכתיב בדרך כלל קצב לימודים איטי. ולמרות זאת, רחב"ע כתב במכתבו לוועד מדרש כנסת ישראל בליבורנו בדיווח על סדרי הלימוד בישיבה הזמנית שהקים בעכו, לאחר חודשיים של פעילות בלבד: "ולקחנו סדר זה לפרש כל התלמוד לשיטת הרמב"ם כדי שלא תִּשאר שום קושיא עליו מכל התלמוד בסייעתא דשמיא, וכבר עלה בידנו קרוב לשני מסכתות"; ובמכתב שאחריו המסכם את תקופת הלימודים של קיץ ה'תק"ב בעכו הוא כבר כותב: "במעט זמן למדנו קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם". חידושים אלו היוו את התשתית לספרו "ראשון לציון" (קושטא ה'תק"י) והם מלמדים שלמרות סגנון לימודו המעמיק שמר על קצב לימודים מהיר. תלמידו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), כתב על כישרונו זה בספרו "שם הגדולים": "ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר".

משפחתו

קברה של פאצוניה בן עטר, אשתו הראשונה

קברה של אסתר בן עטר, אשתו השנייה

רבי חיים בן עטר היה נשוי במקביל לשתי נשים: פאצוניה בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר, ואסתר לבית ביבאס. פאצוניה ואסתר עלו עמו לארץ ישראל והשתתפו בכל מסעותיה של החבורה המייסדת של "מדרש כנסת ישראל" וחיו עמו עד פטירתו בירושלים. לשתיהן לא היו ילדים (יש אומרים שהיו לו בנות והיה חשוך בנים ויש ראיות לכך) עד יום מותן. שתיהן נפטרו בשנים הסמוכות לאחר פטירתו השתמר תאריך פטירתה של אסתר: כ"ט באב ה'תק"ט. שתיהן נקברו סמוך לקברו של בעלן בבית הקברות בהר הזיתים, ומצבותיהן שוקמו וחודשו לאחר מלחמת ששת הימים.

גיסו, בעל אחותו, היה רבי שמואל די אבילה שכיהן כרב ודיין, ובנו-אחיינו היה רבי אליעזר די אבילה, ראש ישיבה ברבאט שבמרוקו, דיין ופוסק.

ספריו

שער הספר אור החיים. דפוס ראשון, ונציה תק"ב (בשער בטעות "ארחות חיים")

חפץ ה'

חפץ ה', אמסטרדם: דפוס פרופס, תצ"ב

חיבורו הראשון שנדפס. הספר כולל חידושים על כמה ממסכתות התלמוד הבבלי: מסכת ברכות, מסכת שבת, מסכת הוריות ועל חלקים ממסכת חולין. הספר מתמקד בפירוש שיטתי של הסוגיות, דף אחרי דף, ובדברי פרשני התלמוד בני תקופת הראשונים, בדגש על פירושי רש"י ובעלי התוספות, ואינו שם דגש על הסקת המסקנה ההלכתית המעשית מן הסוגיות. כפי הנראה רחב"ע כתב את חידושיו למסכת שבת לפני שכתב את חידושיו למסכת ברכות, אך שינה את הסדר בדפוס כדי להתאימו לסדר המסכתות בש"ס

במקביל לעריכת ספרו זה, כבר התחיל לעסוק בספרו הבא, "פרי תואר". שיטת הלימוד שבה נקט בעת הכנת ספרו ההלכתי, מצאה חן בעיניו יותר, ולכן נטל פסק זמן מכתיבת חידושים על סדר התלמוד, והקדיש את זמנו לחקר ההלכתי בסוגיותיו.

פרי תואר

פרי תואר (פירות גנוסר), אמסטרדם: דפוס יוסף דיין, תק"ב

ספר הלכה על שולחן ערוך חלק יורה דעה (סימנים א–קכב). ספר זה אף הוא עוסק בניתוח הסוגיות התלמודיות הרלוונטיות לפסיקת ההלכה, אבל בו מתמקד הדיון בהסקת המסקנה ההלכתית המעשית, בשונה מחיבורו הקודם "חפץ ה'".

הספר נדפס במקור בשם פירות גנוסר. בין חידושיו ההלכתיים הרבים כלולות השגות רבות על פסקיו של פוסק קודם, רבי חזקיה די סילוה, בספרו "פרי חדש". על כן בחר רבי חיים בן עטר להדפיס את הספר כשפסקי השולחן ערוך מופיעים במרכז העמוד, ובצדדיו שני ה"פירות": פרי חדש ופרי תואר. משערים כי כבר בעת הדפסת הספר ב-1742 היו בידי רבי חיים בן עטר חידושיו על סימנים נוספים ביורה דעה, אלו שנדפסו לאחר פטירתו בספר "ראשון לציון", אך בגלל הפלטפורמה של "פירות גנוסר", המציגה את חידושיו אל מול חידושי ה"פרי חדש", נמנע מלהדפיסם כבר אז, כי הספר פרי חדש מסתיים בסימן קכב

בהדפסת ספר זה, וגם בהדפסת הספר "אור החיים", טיפל ידידו שלמה בן יצחק אלוף, מיהודי ליבורנו, שאף גייס את המימון הדרוש להדפסתם. כתבי היד של שני הספרים נמסרו להכנה להדפסה כמעט במקביל, אך בשל סחבת שנוצרה בהדפסת הספר "אור החיים" בשל תהליכי הרישיון המייגעים שנדרשו בוונציה, נשלח כתב היד של "פרי תואר" להדפסה באמסטרדם.

אור החיים

אור החיים (אורחות חיים) – חלק א, ונציה, תק"ב

אור החיים (אורחות חיים) – חלק ב, ונציה, תק"ב

פירושו המפורסם על התורה. נתחבב על חוגי החסידים והרבה מהאדמו"רים העריצו ספר זה. ספר זה הודפס בחלק מהמהדורות של "מקראות גדולות" ומבוסס בחלקו על תורת הקבלה. מקובל לקרוא לספר "אור החיים הקדוש", ומפורסם שהוא בין שלושת הספרים שנתחברו בדורות האחרונים שזכו להיקרא בתוספת זו, לצד אלשיך הקדוש והשל"ה הקדוש. על ספרו זה נכתבו פירושים רבים במהלך הדורות, וישנם גם מורחבים המלקטים את פרשנות האור החיים ומודפסים בצמוד לטקסט הספר, בהוצאת מוסד הרב קוק ומכון עוז והדר.

ראשון לציון

ראשון לציון, קושטא, תק"י

חידושים על סוגיות נבחרות במספר מסכתות מן התלמוד הבבלי: על מסכת ברכות שחידושיו השיטתיים עליה כבר נדפסו בספרו "חפץ ה'", ועל מסכתות שבחציו השני של סדר מועד: מסכת סוכה, מסכת ביצה, והמסכתות תענית, מועד קטן, מגילה וחגיגה. חלק נפרד בספר עוסק בחידושים על התנ"ך. בנוסף נדפסו בסוף הספר השלמות לביאורו של המחבר על השולחן ערוך, חלק יורה דעה, אותו החל בספרו פרי תואר; בהשלמה זו נדפסו חידושיו לסימנים רמ–רצב, ונוסף קונטרס העוסק בכללי ספק ספיקא.

בשונה מספרו "חפץ ה'", ספר זה אינו מכיל פירוש שוטף על סדר דפי המסכת, אלא מתמקד בסוגיות נבחרות, ומסיבה זו הדיון מתרחב עד לפסיקת ההלכה המעשית. הדבר ניכר בעיקר בכך שהוא דן רבות בדברי הפוסקים ולא רק בדברי פרשני התלמוד הקלאסיים. בין היתר הוא מרבה לעסוק בספר זה בפסקי הרמב"ם, בפרשנות שיש לתת לפיהם לדברי התלמוד ובעקבות כך הכרעת ההלכה.

ליקוטים מכתביו

אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר (לקט), בני ברק: מכון אור החיים, תשע"ג

פרדס אור החיים: על שבת ומועדי השנה [מגילות, פרקי אבות] – לקט מכתביו לפי נושאים. ירושלים: הרב שמעון גוטמן, אוצר הפוסקים, תשע"ב.

שערי אור החיים – הקדמותיו וכללי לימודו.

מעמדו והשפעתו בתנועת החסידות

מעמדו האישי במסורת החסידית

לרבי חיים בן עטר התייחד במסורת תנועת החסידות מעמד מיוחד כאיש קדוש, בן עלייה ובעל רוח הקודש ודמותו אומצה למעשה כחלק אינטגרלי מהתנועה החסידית בספרות הענפה של תנועה זו

תופעה זו של הערצת החסידים בפולין ובאוקראינה לחכם "ספרדי" לא הייתה שגרתית, והייתה שמורה ליחידי סגולה בלבד, הדים ממנה הגיעו גם למרחב שבו פעלו תלמידיו. החיד"א, תלמידו של ר"ח בן עטר, מציין זאת בחיבורו הביבליוגרפי "שם הגדולים" בערך הספר "אור החיים": "ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה ונדפס עוד שני פעמים. ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד קדוש מהרר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".

הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, שיבח מאוד את רבי חיים בן עטר ואת תורתו. לפי אחת המסורות הרווחות אמר הבעש"ט על רחב"ע כי שמע תורה מדי לילה מפי הקדוש ברוך הוא, ואף היה סבור כי התקשרות בין נשמותיהם תביא בהכרח לגאולה. רעיונות בדבר סגולותיו המשיחיות של רחב"ע חלחלו למורשת החסידית, והיו מגדולי החסידות בדורות הבאים שהעידו על רבי חיים בן עטר שהוא היה ראוי להיות משיח בדורו

לפי מסורת חסידית אחרת, הבעש"ט הרגיש ממקום מושבו בפודוליה בפטירתו של רחב"ע. רחב"ע נפטר בירושלים במוצאי שבת, ובאותה עת אכלו החסידים בפודוליה סעודה שלישית עם רבם; לפי אותה מסורת, בעת הסעודה פנה הבעש"ט לתלמידיו ואמר "כבה הנר המערבי"[49] וסיפר להם שבעת שנטל ידיו לסעודה התגלתה לו כוונה מיוחדת שאינה מתגלה אלא ל"חד בדרא" [=יחיד בדורו], ומכך הסיק שנפטר בשעה זו אדם אחר שהחזיק בכוונה זו, שאינו יכול להיות אלא רבי חיים בן עטר.

המסורת הזו טומנת בחובה את המסקנה לדעתם כי הבעל שם טוב הוא יורשו הרוחני של רבי חיים בן עטר

מעמד הספר "אור החיים" בקרב החסידים

לצד הערצת אישיותו של רבי חיים בן עטר, באה גם הערצה לספרו "אור החיים", ודווקא לספרו זה מתוך שאר ספריו. חוקר החסידות אהרן מרקוס מכתיר ספר זה כ"ספר הספרים של החסידות", ומוסיף: "נס הדגל של החסידות, כמצפן שמראה את הכיוון על פני האוקיינוס, הוא המזון הרוחני הנבחר בשביל מנוחת השבת". ספריו של רחב"ע נחשבים בחוג החסידי לספרי קודש מן המעלה הראשונה, ומיוחסת להם גם השפעה של קדושה וטהרה בנפש הלומד. לרבי ישראל מרוז'ין מיוחסת האמרה שהספר "אור החיים" בזמן הזה מסוגל לטהר את הנשמה, כפי שהיה עושה זאת ספר הזוהר.

בשל תפיסת הספר כקדוש וכאמצעי להוספת קדושה וטהרה, קיימות "חבורות" – קבוצות לימוד מיוחדות שנפגשות בקביעות לעיסוק בתורתו של רבי חיים בן עטר, בדרך כלל בפירושיו לפרשת אותו שבוע. מנהג זה הנשמר גם במאה ה-21 בחצרות חסידיות רבות, העצים וקיבע גם בשכבות העממיות של התנועה את היחס המיוחד לפירוש זה לתורה. ברבות השנים הגיעו הדברים לכדי כך, שכאשר העז מישהו לפקפק בעובדה שהספר נכתב על ידי רוח הקודש וטען שמדובר ביצירה אנושית, נחשב לו הדבר במחוזות מסוימים ככפירה שיש לשרש אחריה. הדבר גם עורר פולמוס הלכתי, כאשר בקהילה אירופית אחת העיז מלמד תשב"ר לפקפק ברוח הקודש ששרתה על המחבר בעת הכתיבה, ובני הקהילה המזועזעים דרשו לפטרו. רבי חיים הלברשטאם מצאנז, שנדרש לסוגיה ההלכתית-ממונית אם מותר לבני הקהילה לפטר את המלמד שהועסק עד אז בקביעות, פסק כי "בעל אור החיים נבג"מ [=נשמתו בגנזי מרומים] בודאי חיבר ספרו ברוח הקודש … ולכן המלמד המכחיש רוח קדשו של אוה"ח [=אור החיים] הוא אפיקורס שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהיה ראוי לרוח הקודש … ויפה עשיתם שלא עזבתם את בניכם בידו ויישר כחם בזה" (עם זאת, במקורות שונים נטען כי היו סיבות אחרות שהביאו את פסק ההלכה הנחרץ הזה).

השפעתו של "אור החיים" על ההגות החסידית

להגותו של רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" נודעה השפעה על ספרות החסידות. השפעה זו לא נחקרה עדיין די הצורך, אולם ממחקרים השוואתיים שנערכו עולה שקיימת זיקה ביניהם ולעיתים גם התבססות על רעיונותיו או הסתמכות עליהם: רעיונות בהגות החסידית שמבוססים על רעיונותיו והרחבתם או רעיונות חדשים שמסתמכים על הנחות מוקדמות שעולות מדבריו. לחקר השפעה זו השלכות, משום שרבי חיים בן עטר פעל בסביבה יהודית ולא-יהודית שונה לחלוטין מזו שבה פעלו צדיקי החסידות, ועל כן מחקרים שביססו את ניתוח ההגות החסידית על השפעות סביבתיות, כמו תנועות אידאולוגיות שפעלו באירופה בתקופת ההוגים החסידיים, נדרשים לבחינה מחודשת.

רעיונות בולטים בדמיונם בין הגותו של בן עטר להגות החסידית הם: (א) מעמד הצדיק וכוחותיו הרוחניים, ומקרה פרטי של נושא זה – מעמד "צדיק הדור". (ב) מושג הדבקות באל, וניסוחו המדויק של הרעיון. (ג) השגה אפשרית של האדם את האלוהות, וסוגי ההשגה השונים. בשלושת נושאים אלו ישנה התאמה רבה בין ניסוחיו של ה"אור החיים" לניסוחי הוגים חסידיים כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ורבי משה חיים אפרים מסדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים".

הנצחתו

ברבות השנים הונצחה דמותו של רבי חיים בן עטר על עשרות מוסדות ומבנים בעולם היהודי. רבנים רבים במשך הדורות, ייחדו מוסדות על שמו וקבעו שיעורים בחיבוריו, ואף הקימו מכונים להפצת תורתו. בין היתר נקראת על שמו שכונת "אור החיים" בבני ברק, ומוסדות "אור החיים" בעיר. ישיבת אור החיים לבעלי תשובה העומדת בנשיאות הרב ראובן אלבז בירושלים. מוסדותיו של הרב שמעון בעדני, בית הכנסת וסמינר אור החיים. ערים רבות בישראל קראו רחובות על שמו ביישובם.

בראשית המאה ה-21 הוקם בישראל מפעל תורני העוסק בההדרת כתביו והפצת זכרו, ארגון "ובחרת בחיים" העומד בנשיאות הרב מנחם מנדל פומרנץ, שההדיר את ספריו ומתמחה בחקר תולדותיו. ראש הארגון מוסר שיעורים בתורתו בכל רחבי הארץ, ובמסגרתם יצאה לאור סדרת הספרים "ובחרת בחיים".

סיפורי מופתים

רבינו היה בעל מופתים רבים, וקדושתו התפרסמה גם בקרב הגויים. סיפורים רבים עברו מדור לדור על רבינו ואנו נביא כמה מהם.

סיפור ידוע הוא על הנס בו ניצל רבינו מגוב האריות. רבינו היה צורף כסף אך היה עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, וכשעדיין נשאר לו הממון מעסקו האחרון – ישב ולמד עד שכלתה פרוטה מן הכיס. פעם נכנסו אצלו שני משרתי המלך ובידם זהב, ואמרו לו: “יען כי שמע המלך כי אתה האומן היותר מומחה במקצוע זה, על כן שלח אליך לרקום תכשיט מסויים לכבוד נישואי בתו. עליך לגומרו בתוך עשרה ימים”. הניחו המשרתים את הזהב לפני רבינו, ופנו והלכו להם. באותה שעה עדיין נותר לרבינו כסף, לכן הלך וטמן את הזהב והלך לו ללמוד, וכששב לביתו נשכח הדבר ממנו לגמרי מרוב טרדתו בלימוד. כעבור עשרה ימים חזרו אליו משרתי המלך שוב, ובקשו ממנו את התכשיט, אך רבינו הקדוש אמר להם שעדין לא התחיל בזה. המשרתים מיהרו אל המלך והלשינו לפניו שרבינו מרד במלכות והשפיל כבודו כשלא ביצע ציוויו, ומיד בחמתו גזר המלך להשליך את רבינו לגוב אריות, כי כן דת המורד במלכות. כשבאו חיילי המלך לקחת את רבינו ביקש מהם רשות לקחת עימו את ספר התהילים שלו, טלית ותפילין. לעגו לו החיילים ואמרו: “ולהיכן סבור הינך שאתה הולך? והלא למיתה אתה הולך בגוב האריות!” – אבל רבינו לא שת לבו לדבריהם ולקח תרמילו. אשתו, שלא ידעה מגזירת המלך, שאלה אותו לאן הוא הולך, והשיב לה רבינו שעוד זמן מועט ישוב. שלוחי המלך הובילוהו לגוב האריות, וכששמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים חיל ורעדה אחזתם. אולם רבינו לא התרגש, וצעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. לאחר שהשליכו את רבינו הקדוש פנימה, הביטו החיילים ונדהמו לראות את האריות מקבלים את רבינו בהכנעה, מכשכשים בזנבם, ולוקקים את נעליו, ואילו רבינו הוציא מחיקו את ספר התהילים והחל בתפילה. רצו החיילים וסיפרו על כך למלך, והוא בכבודו ובעצמו מיהר לחזות בפלא הגדול. צעק המלך בהתרגשות והכריז ואמר: “עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל”. הוא הורה לשחרר את רבינו מגוב האריות, ובצאתו – ביקש המלך את סליחתו על שפגע בכבודו. כששאל המלך את רבינו לפשר הדבר, השיב הרב כי הואיל ונמנע מהמלאכה בעבור לימוד התורה הקדושה – היא הגינה והצילה אותו. שלח אותו המלך בכבוד גדול ונתן לו מתנות לרוב.

גלותו של אור החיים הקדוש

ביתו של אור החיים היה פתוח לרווחה לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה  ביתו היה בית ועד לחכמים. לבו היה פתוח לכל נזקק, והיה מסייע לכל יהודי ככל יכולתו. מדי שבוע היה קונה הרב עגל משובח לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו לתלמידי החכמים בעיר, לכבוד השבת. פעם, פרצה מחלה בבהמות העיר סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד שבת נמצאו טרפות, מלבד אותו עגל ששחט רבנו. אחד העשירים, גביר נכבד מאד בעיר, שהצטער מאוד שלא יוכל לאכול בשר בשבת, פנה לרבינו וביקש ממנו נתח בשר, והיה מוכן לשלם עליו כל מחיר. אך רבינו דחה אותו בטענה שכל הבשר מוקדש לצרכי תלמידי החכמים בעיר. תוך שהם מדברים, הגיע אחד הת”ח העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו. הצטער אותו העשיר ואמר: “היתכן שבשבילי אין כלום ואילו לאותו עני הלבוש בבגדים בלואים נתן חלק יפה”? ומתוך כעסו ביזה את העני שהיה תלמיד חכם מופלג. רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר, שבינתיים עזב את ביתו של רבינו. בלילה, חלם רבינו, ובחלומו נאמר לו שנגזרה עליו גלות לשנה שלימה, יען שלא מיחה על בזיונו של הת”ח העני. רבינו קיבל עליו את הדין, ומיד לאחר השבת יצא לגלות. רבינו לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר היה ממשיך למקום אחר. כאשר גבר עליו הרעב, הצדיק עליו את הדין.

ערב שבת אחת בימי גלותו, הגיע בעל ה”אור החיים” הקדוש ליער הסמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. בישיבתו שם, נתחדשו לו מ”ב הפירושים לפסוק “אם בחוקותי תלכו”. בהגיעו אל העיר, כדרכו הסתיר את זהותו, ונכנס לבית כנסת כאחד האורחים העוברים בה. אחד מנכבדי המקום הזמינו אל ביתו לסעוד על שולחנו. בתום הסעודה, הזמין המארח את רבינו להתלוות אליו לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי רב העיר. הרב דרש את י”ד הפירושים הראשונים שהתגלו לרבינו על הפסוק “אם בחוקותי תלכו”, והוסיף ואמר כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבינו, העיר בענוותנותו “חיים בן עטר”, והשמיט את התואר “רבי”. כל הנוכחים הזדעזעו לשמוע את הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמו של רבנו “אור החיים”, ולכן כעסו על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של “אור החיים” הקדוש.

לאחר הסעודה השניה הזמין המארח שוב את רבינו לשמוע את דרשת רב העיר, ושם המשיך הרב ודרש עוד י”ד פירושים על הפסוק הנ”ל, ושוב אמר כי אף פירושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. שוב אמר רבינו בבטול “חיים בן עטר”, והשמיט את התואר “רבי”. הפעם כעסו האנשים במקום מאד, והתרו באורח כי “אין עונשים אלא אם כן מזהירים” ועליו להזהר ביותר ולהימנע מלפגוע ב”אור החיים” הקדוש, ולא – יענישו אותו. לאחר סעודת שלישית השלים רב העיר את יתר פירושיו של בעל ה”אור החיים”, ואף הפעם נהג האורח במנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר “רבי”. אולם הפעם, תפסו אנשי המקום את רבינו, וכלאו אותו בחדר, לדעת מה יעשה לו על שביזה תלמיד חכם גדול כרבינו חיים בן עטר. התפללו הקהל תפילת ערבית, ולפתע נשמע קול סערה אדיר, וכל הבית רעד מאד. רב העיר, מבוהל ונרעש, עשה שאלת חלום ומן השמים הודיעו לו כי היות ובעל ה”אור החיים” הקדוש נמצא כלוא בחדר ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם, שכן אינו יכול לפתוח את הגיהנום! מיד רץ הרב ופתח את החדר, והוציא את רבינו, נפל לרגליו וביקש ממנו מחילה על הפגיעה בכבודו. לאחר מכן פייסוהו הקהל כולם וכבדוהו בכבוד גדול. לרבינו נודע מהשמים כי “עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות” והנך רשאי לחזור לביתך.

אור החיים הקדוש והשודדים

פעם נצרך רבינו הקדוש לנסוע באניה. בהגיע האניה ללב ים, החלה סערה גדולה, והאניה חישבה להשבר, ולבסוף לאחר שהטלטלה בגלים העזים, נתקלה באחד הסלעים ונשברה וטבעה. הנוסעים המבוהלים תפסו בקרשים וקורות משברי האניה כדי להציל את נפשם וכך עשה גם רבינו הקדוש. יום שלם צפה הקורה ועליה רבינו בין גלי הים, עד שהגיע לחוף מבטחים. לאחר שעלה ליבשה בבגדים קרועים, רטוב רעב וצמא, בכה רבינו כל הלילה והתפלל לה’ שיצילו ויביאו למקום ישוב. בעלות השחר ראה רבינו מרחוק צריף ועשן מיתמר מתוכו, ושמח מאוד. כשהגיע לצריף מצא שהדלתות סגורות ורק חלון אחד שהזכוכית בו היתה שבורה  דרכה נכנס לצריף. בצריף היו מיטות מסודרות ושולחן ערוך בכל טוב. ישב רבינו ואכל לחם ושתה מים והודה לה’ יתברך על ניסיו ונפלאותיו. לאחר מכן נשכב לישון על אחת המיטות ונרדם. באותו צריף גרו שודדים, וכשבאו, ראו שנחסר לחמם שבשולחן, הביטו בסביבות החדר וראו את רבינו שוכב במיטה. החליטו שקודם ישבו לאכול ואח”כ יקחוהו לראש השודדים להרגו. כשהקיץ רבינו משנתו ראה את האנשים שנראו כשודדים יושבים ואוכלים, ונתיירא מאד. השודדים לקחוהו אל מנהיגם והוא שאלו “מי אתה?”, השיב לו רבינו: “יהודי אנכי, והאניה בה הפלגתי טבעה בלב ים, ואחר שהייתי בים על גבי קורה אחת הגעתי הנה, ובראותי הצריף הזה והשולחן הערוך בו, אכלתי כיכר אחת של לחם, כי יממה לא בא דבר מאכל אל פי”. אמר לו ראש השודדים: “דע לך שכל כיכר לחם כאן שווה מאה אנשים ועל כן נתחייבת מיתה”. ראש השודדים אמר כי הוא בעצמו יוציא את רבינו להורג. הוא הוריד את רבינו לבקעה אחת להרגו. אך לפתע פנה אל רבינו ואמר לו: “רבי חיים, האינך מכירני”?, הרב המופתע ענה שאינו מכירו. אמר לו ראש השודדים: “אני פלוני תלמידך”. תמה רבינו ואמר לו: “כיצד בני הגעת למדרגה שפלה כזו – לשדוד ולרצוח?”. השיב לו ראש השודדים: “לא הצלחתי במלאכתי, ויום אחד בכעסי הגדול קמתי ורצחתי את הורי ועוד כמה יהודים, וברחתי ממקומי והפכתי להיות שודד ורוצח. אך אמור לי רבי, האם יש תיקון לעווני הגדול?”. אמר לו רבינו הקדוש: “יש תיקון עבורך, אבל קשה הוא מאוד.” ענה השודד ואמר: “מקבל אני עלי כל תיקון שרבינו יאמר לי ובלבד שתתוקן נפשי!”. ענה לו הרב ואמר: “אם תוכל לעמוד בתיקון זה – ערב אני לך בעולם האמת. וזהו תיקונך: עליך לקחת כד חרס ולחפש אחר נחש שהוליד. תיקח אחד מהנחשים הקטנים ותכניס אותו לתוך כד החרס, ותסגור אותו היטב ותתלה אותו על צוארך שבע שנים רצופות, ותרשום באיזה יום הכנסת אותו בפנים, ותאכיל ותשקה אותו במשך שנים הללו. ובתום שבע השנים, תצא לשדה במקום שאין אדם עובר, תעמוד ותתוודה בדמעות שליש על כל עוונותיך, ואז תפתח את כד חרס ותצעק ‘שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד’, ותדע שיצא הנחש בכעס גדול ויהרוג אותך במיתה משונה. ואם תקבל באהבה את המיתה, תהיה המיתה הזו כפרתך”. כששמע ראש השודדים את דברי רבינו, נשק לידיו ואמר: “מקבל אני באהבה תיקון זה. ועתה מן השמים ציערו אותך את כל הצער הזה למען אשר תיתן תיקון לנפשי, לכן עלי לפצות את כבודו בעבור זה. קודם כל יהיה נפשך לשלום, ועוד אשלם כל נזקי הגוף והממון שנגרמו לך בנסיעה זו וזאת אעשה בקרב הימים”. ליוה השודד את רבינו עד בואו לקרבת עירו ונפטר ממנו לשלום. כעבור כמה חודשים בא האיש אל רבינו וגילה עצמו אליו והביא עימו צרור כסף ואמר: “כסף זה הוא מירושת חפצי אבי ואימי ואיני חפץ ליהנות מזה למען יגידו ‘הרצחת וגם ירשת?’, לכן אני מקדיש את כל הכסף בידיו של רבינו לישיבתו”.

כעבור שבע שנים נכנס לבית מדרשו של רבינו אדם נשוא פנים, הדרת זקן על פניו, מעוטר בתפילין ומעוטף בציצית. ראה רבינו שזה אותו האיש, והיה יושב ובוכה ומתוודה על חטאיו ופשעיו. ויהי ביום מלאות שבע השנים קם והלך אל השדה, התוודה ובכה, ואחר פתח את אותו כד חרס וזעק בקול גדול “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ויצא הנחש אשר גידל, חנק אותו בגרונו והמיתו במיתה אכזרית ומשונה. אז קרא עליו רבינו חיים בן עטר ואמר “במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”, אמר עליו קדיש ועשה את כל התיקונים לנשמתו.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון רבנו חיים (בן עטר) בן משה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *