מאמרים

צפו: שיעורו של הרב ליאור גלזר – בלק תש"פ


שיעורו של הרב ליאור גלזר שליט"א – ראש מוסדות "פתח הדביר", הנמסר מידי ליל שישי בבית המדרש "יביע אומר" בבני ברק מידי ליל שישי לצפייה בשידור חי ושידור חוזר באתר "מורשת מרן".

>> תרמו להחזקת האתר!

צפו: 

י' תמוז: פטירת חכם ישראל יעקב אלגאזי זיע"א היה מחכמי איזמיר וירושלים, ושימש כראשון לציון ומחבר הספר שלמי ציבור


היום י' בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול הראש"ל חכם ישראל יעקב אלגאזי זיע"א (ה'ת"ם, – ה'תקט"ז,) היה מחכמי איזמיר וירושלים, שימש כראשון לציון משנת ה'תקט"ו ועד לפטירתו.ומחבר הספר שלמי ציבור ועוד.

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בשנת ה'ת"ם לאמו ולאביו חכם יום טוב אלגאזי, וגדל באיזמיר שבטורקיה. למד אצל רבי חיים אבולעפיה (בעל "עץ החיים") ורבי יצחק הכהן רפפורט (בעל "בתי כהונה").

בשנת ה'תצ"ז חלה במחלה מסוכנת ונדר שאם יתרפא יוציא לאור את אחד מספריו, הוסיפו לו את השם 'ישראל' ולאחר שנרפא ערך והביא לדפוס את הספר "חמדת ימים". אשר לא נודע מי חיברו, ויש המייחסים אותו לר' ישראל יעקב עצמו.

שאלת זהותו של המחבר נתונה במחלוקת, האם הוא נתן העזתי תלמידו של משיח השקר שבתאי צבי, או שמא המחבר הינו מקובל חשוב, היעב"ץ כותב: "הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינות ש"ץ שר"י המובלעת בתוכו בשקוצים ורמזים אין מספר". על הבעש"ט מסופר שאמר במוצאי שבת אחד שיצא ספר מכת ש"ץ והוא יגרור בחלקלקות לשונו רבים מישראל, והתכוון לחמדת ימים. מאידך, רבי חיים מוולוז'ין הביע דעה חיובית אודות הספר. וכן בעל הלשם הגדיר את מחברו כ"אחד מקדושי עליון". הספר (במהדורה משנת ה'תשס"ג), נפתח בהסכמתו של הרב עובדיה יוסף: "לא ייכנס בלבי התלהבות מקדושת שבת ויום טוב, אלא על ידי קריאה בספר התורה הזה". החוקר התורני הרב יחיאל גולדהבר מעלה את הסברא כי הרב אלגאזי הוא מחברו של ה'חמדת הימים'.

בשנת ה'תצ"ה עלה לארץ ישראל. והתגורר בצפת אחר כך עבר לירושלים למד בישיבת המקובלים בית אל. כיהן כמורה צדק בבית דינו של הראשון לציון החכם אלעזר נחום, וישב בדין עם חכמי הדור הראשון לציון חכם חיים משה נסים מזרחי, ומורו ורבו עוד באיזמיר, הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט.

הרב חיד״א בן זמנו הפליג בשבחו ויכנהו בשם, הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק וענו.

בשנת תקט"ו (1755) אחר פטירת הראשון לציון הרב ניסים חיים משה מזרחי, חכם ישראל יעקב אלגאזי התמנה כ'ראשון לציון', ושימש בתפקיד זה עד סוף ימיו. באותה עת עמד גם בראש ישיבת 'נווה שלום – ברית אברהם', שבה למדו גדולי חכמי ירושלים.

תחת ידו יצאו תשובות רבות שהיו לציבור כדברי האורים, ואף היה בין המתקנים תקנות גדולות על פי צרכי הציבור והשעה בירושלים, ביניהן תקנה 'על עניין הרווקים' ותקנה בעניין 'צמצום ההוצאות לצרכי מותרות'.

פטירתו

חכם ישראל יעקב אלגאזי נלקח לבית עולמו ביום י' תמוז תקט"ז ונטמן בחלקת 'קהל חסידים' שבהר הזיתים בסמוך לקבר הרש"ש – חכם שלום מזרחי שרעבי.

לאחר פטירת רבנו בנו, הרב יום-טוב אלגאזי, מונה אף הוא לראשון לציון

ספריו

שלמי ציבור – דינים ומנהגים בעיקר ענייני תפילה לימי החול עם הגהות הרב אברהם חיון

שלמי חגיגה – חלק שני של שלמי ציבור העוסק בתפילות שבת ראש חדש ומועדים

ארעא דרבנן – דיני דאורייתא ודרבנן לפי סדר א"ב (ועליו הגהות "עפרא דארעא")

נאות יעקב – שו"ת ודרושים לשבת ומועדים

קהִלת יעקב – שו"ת על הש"ס

שו"ת מהר"י אלגאזי

מענה לשון – על כללי הש"ס

שארית יעקב – דרושים

אמת ליעקב – דיני ספר תורה (החיד"א המשיכו וקרא שם חיבורו "לדוד אמת")

שמע יעקב – חידושים על בראשית ושמות

חוג הארץ – דיני מועדים לבני ארץ ישראל

וידוי תלמידי חכמים

מגיד דבריו ליעקב – פירוש על הגדה של פסח

בתמונה: כתב יד של חכם ישראל יעקב אלגאזי שמכיל שתי דרשות, שככל הנראה לא נדפסו מעולם:

א. "זה דרשתי בשבת תשובה בירושלים ת"ו ראש שנת התק"ד בהספד הרב הכולל בנן של קדושים כמה"ר שבתאי נג'אנה זצוק"ל". הדרוש מדבר בעניין התשובה, במעלת עשרת ימי תשובה ובטעם שנקראת שבת זו שבת תשובה. ומביא מגמרות ומדרשים ואף מדברי רבותיו. בסוף הדרשה מובא שיר בחרוזים בו הוא מברך את הקהל.

ב. דרשה לימי השובבי"ם ותיקון הברית, ומביא מדברי המדרשים, הזוהר, התיקונים והאר"י ז"ל.

 

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה למוחזק בחסידות, שינהג עצמו בצנעה, שלא יטעה הבריות.

נבאר איזה דברים שחשו כאן משום יוהרא, למען יהיו לטוטפות בין עיניי החכם וידע להיזהר. …ואני אומר, דווקא המוחזק והמפורסם בחסידות, צריך לנהוג עצמו בצנעה, ובל יתראה בפני עמי הארץ.

ועיני ראו בעל הבית אחד, עם הארץ, שהניח לפני שני זוגות של תפילין, ושאלתי לו מאין באו לו תפילין של רבנו תם? והיתה תשובתו אלי: כי ראה להחכם של הקהל שהניח שני זוגות, וחשב כי המצווה היא בשני זוגות של רש"י ז"ל, ועבר על 'בל תוסיף'. כי על כל אלה, ירא א-לוהים יקיים בעצמו בהצנע לכת עם א-לוהיך, וכל אשר יעשה יצליח.

(שלמי ציבור, עמוד י"ד. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ח (1998)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין למחות ביד אשתו נידה, הרואה אותיות ספר תורה.

האר"י זכרו לחיי העולם הבא, היה מסתכל היטב באותיות הספר תורה עד שהיה מכירן לקרותן, והיה אומר הרב, זכרו לחיי העולם הבא, שהיה נמשך אור גדול אל נפש האדם ע"י הסתכלותו בספר התורה מקרוב, עד שיוכל לקרות את האותיות היטב. ספר הכוונות. …

כתב רבינו אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה): 'נהגו הנשים זלזול ופרישות בעצמן, שאין נכנסין לבית הכנסת, כל זמן שרואות – מפני הכבוד, ואין רואות ספר תורה', עד כאן.

אמנם נראה מדבריו, שמשום מנהג וכבוד, עושות כן, ולא משום איסור. ונפקא מינה שאין לבעליהן למחות בידן, כיוון שאין איסור בדבר.

(ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף י"א עמוד א', סעיף ה' . ירושלים תשל"ו (1976)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שראוי להחליף ולתת המצווה החשובה לאביו או לרבו.

אם היה קנוי לתלמיד – מצוות 'פתיחת שערים' בבית הכנסת, ואירע שכיבד אחד מבני הבית הכנסת, לאביו או לרבו – 'מצוות רימונים'.

כיוון שהמנהג שב'פתיחת שערים' החשוב – חשוב קודם מסתברא. שכיוון שיש בזה זילות לרבו שחלשה דעתייהו – שראוי לתלמיד שיחליף – ויתן 'פתיחת שערים' לאביו או לרבו, והוא יעשה 'מצוות הנחת הרימונים', אלא אם כן אביו ורבו מוחלין, שכבודו מחול.

(ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף יא' עמוד ב', סעיף ו'. ירושלים תשל"ו (1976)

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' דורש לעשות במשפט עצמו צדקה, באותה מידה 'יראנו נפלאות'.

'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' – שיהא במשפט צדקה גם כן לעשות לפנים משורת הדין, ובכן באותה מידה 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות', אף שהיא פעם שנית, ושורת הדין נותן שלא להתחייב בפדיונה. מכל מקום 'צדקתי להגלות' – בתורת צדקה וחסד. …

והנה כי כן נאמר בגאולה העתידה: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ואמרו ז"ל במכילתא: … 'אראה לבנים מה שלא הראתי לאבות' – שודאי לא יזכו במידה הזאת – כי אם כשהם יעשו במשפט עצמו צדקה, דהיינו לפנים משורת הדין, אז באותה מידה 'יראנו נפלאות' – יותר מגאולת מצרים.

(מגיד דבריו ליעקב- פירוש להגדה של פסח, עמוד צ"א. ירושלים, תשל"ד (1974)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' משורר בהקדמתו, מה רבה אהבתו, שם אתה מוצא ענוותנותו.

קול דודי דופק, גדול אדוננו מה אדיר, שם אתה מוצא ענוותנותו – יודיע דרכיו למשה. עשה עצמו מלמד, שהיה יושב ודורש – כיצד סדר משנה: שנה ופירש שיעורין דאורייתא במופלא ובמכוסה.

עבד לחם רב השבע השביע את בני ישראל מפתבג המלך, ומיין משתיו יורה דעה יבין שמועה חק תוכות על לוח ליבם, לא תהיה לו כנושה.

וזאת היתה יתירה יצא ליבם, טיהרו בסיחו, אף הוא ביטל את המעוררין יצרא בישא איהו ואביזרייה גזייה לרישיה. בל יראה ובל ימצא כי לא נחש ביעקב.

(שמע יעקב-על ספר בראשית, הקדמת המחבר, קושטא, תק"ה (1745)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהקב"ה עומד לימין העני על פתחך לשלם שכרך מושלם.

'אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד לימינו – דכתיב כי יעמוד לימין אביון. אם נתת לו – דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך' – שהכוונה שהוא, יתברך, נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף לו את המצווה – הווה לו כפורע חוב חברו, שאיבד מעותיו. …

ועל דבר זה רומז כאן 'יאר ה' פניו אליך' – זה מאור שכינה, והיה זה בזמן ש'ויחנך', שתהיו חוננים זה את זה במעשה הצדקה לקבל בגינה פני שכינה על דבר – 'אני בצדק אחזה פניך'. והואיל ושם הוא השכינה, מי שעומד על ימינו, יתן את שכרך: 'ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום' – לשון תשלומין, שהוא קובע לך שכר תשלומך במושלם.

(שארית יעקב-על ספר במדבר, דרוש לפרשת נשוא עמ' קצ"ו-קצ"ז, בית הספר, ברוקלין תשמ"ט (1989)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם ישראל יעקב (אלגאזי) בן יום טוב זיע"א ותזכו לישועות אמן.

"לחיות את הפרשה" • פרשת בלק: אפקט המחיצה המשחררת / הרב אלעזר פרידמן


תארו לעצמכם שקירות הבתים היו שקופים – זה היה בהחלט לא נעים, לא היינו יכולים להתנהג בצורה משוחררת בין בני הבית.

תארו לכם שבאולם חתונות (כבר כמעט שכחנו שיש כזה דבר…) לא היתה מחיצה בין הנשים לגברים – לשני האגפים היתה מתקלקלת שמחת החתונה. ללא ספק.

המחיצה שמצניעה את הנמצא בתוכה מעיניהם של אחרים – מאפשרת לו לפעול בצורה משוחררת וחופשית בתוך אותו מקום.
אדם הנמצא בתוך מחיצה מנוע אמנם, מכל מה שקורה בחוץ, אבל דווקא בגלל זה, משוחרר הוא הרבה יותר להיות עם עולמו הפנימי.
זו מהותה של צניעות אמיתית.

הצניעות מאפשרת לאדם להתמקד בעולמו הפנימי ולפתח אותו, ולא להיות בסחף מתמיד אחר מה שקורה חוצה לו.
ברור שבסופו של דבר יש גם ביטוי הלכתי לצניעות הזו, מה מותר לגלות או לעשות בפהרסיא, מה לא ראוי, ומה אסור אפילו בין אדם לעצמו, אך בכל מקרה, מהותה אחת היא.
*****

בלעם כבר כמעט התייאש, כבר פעמיים ניסה לקלל את עם ישראל ולא הלך לו, הוא כבר מבין שמשום מה הקב"ה לא מסכים שיקלל אותם,
אבל איך אפשר לוותר על אוצרות קורח האמורות לעבור לחשבונו מהעובר ושב של משרד האוצר המואבי?
אז הוא בכל אופן מנסה שוב, מקטרג ומזכיר חטא העגל, "ביקש להכניס בהם עין רעה",

אך לפתע צדה עינו מחזה שלא תכנן לראות, כזה ששובר אותו סופית, זהו, הוא מתחיל לברך בעל כרחו, ועל פרשת הכסף – כפרת עוונות.
"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח א-לוהים… מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".

מה הוא ראה? ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואין מעורבין. ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אוהל חבירו (רש"י).
בלעם לא יכול היה לעמוד מול העוצמה הפנימית והשקטה של עם ישראל.
זו שמתבטאת בצניעות. בלי פרסומות, בלי שלטים, בלי רמקולים. בלי טריקים ובלי שטיקים.
זו שאפשר להבחין בה רק בעין בוחנת.

שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו"ר מכון "בהירות" – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com

ח' תמוז: יום פטירת חכם אליהו מני זיע"א שהיה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.


היום ח' בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול חכם אליהו מני זיע"א (ה'תקע"ח, – ה'תרנ"ט,), היה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.

תולדותיו חייו

רבנו נולד בבגדאד בחודש תמוז בשנת תקע"ח לרב סלימאן שנמנה עם עשירי ונכבדי העיר. החל את למודו במדרש בית זלכה(בית מדרש אבו מנשי),  אצל הרב עבדאללה סומך, ונהיה לאחד מתלמידיו המובהקים. בהיותו בגיל 15 לערך ראה אדם שהגיע לבית המדרש לבקש מר' עבדאללה סומך הסכמה לספרו. ר' אליהו רץ אל קברו של שיך יצחק (ר' יצחק גאון) ונדר שאם יזכה לחבר ספר יהיה מוגש לשם "שיך יצחק". בגיל 27 קרא לספר הראשון שחיבר "שיח יצחק".

נשא לאישה את בתו של יוסף כדורי אך בשנה הראשונה לנישואיהם אשתו נפטרה לאחר לידת הבת וכעבור זמן ר' אליהו נשא לאישה את אחותו הצעירה של מורו (ר' עבדאללה סומך). לפי מסורת שהייתה בידו הוא היה צאצא של דוד המלך, ומאימת המלכות, שזממה לפני הרבה מאות שנים להכרית את שרידי בית דוד בארץ בבל, הסתירה המשפחה את יחוסה זה בראשי תבות:

"מ'ן נ'צר י'שי", או: "מ'גזע נ'ין י'שי"

כבר בשנותיו הראשונות כתלמיד נמשך הרב מני לחכמת הנסתר והחל לעסוק בה. הוא הסתגף רבות בצומות מרובים וקשים ובשינה על אבן כסימן על צערו על גלות השכינה.

עלייתו לארץ ישראל

בשנת תרט"ז, בהיותו כבן 38, החליט לעלות לארץ ישראל לירושלים ולהתחבר למקובלי ישיבת בית אל, אולם קהילתו התנגדה. לצדו עמד חברו החדש מספסל הלמודים, רבי יוסף חיים, הבן איש חי, אשר הסביר לקהילה כי על הרב מני לעלות לישראל אם חפץ להתקדם בלימוד חכמת הנסתר. באומרו: "רק בארץ הקודש יכירנו מקומו של ר' אליהו, ומשם יפוצו מעיינות תורתו חוצה". לאחר עלייתו, נהג רבי יוסף חיים להתכתב עם הרב מני על מנהגי ארץ ישראל ומקובלי בית אל בעיר הקודש ודבר זה בא לביטוי בספרו בן איש חי. הוא החשיבו לרבו בתורת הנסתר.

ההכנות למסע ארכו חודשים רבים. מזמן לזמן היו יוצאות שיירות מבבל דרך המדבר לדמשק ופניהן לארץ ישראל. ר' אליהו השתדל אצל ידידיו הערביים, שכר גמל והתכונן למסע. ביום שנקבע, העמיס ר' אליהו משפחתו על הגמל, אשתו מזה והילדים מזה, ותחת האפיריון שהציב לסוכך מחום השמש, עלה אף הוא עם צידתו ויצא לדרך. רבים מידידיו ומחובשי בית המדרש יצאו ללוותו, וברכוהו בלב חרד בצאתו לדרכו. במשך כל ימות השבוע היה גמלו מזנב אחר השיירה באין מפריע. בימים, כחום השמש, נחה השיירה, ובלילות המשיכה דרכה.

בערב שבת, עם חצות היום, ניתק ר' אליהו גמלו מן השיירה וביקש אותם להמשיך דרכם, כי בשל קדושת השבת חייב הוא לשבות. בקשה אחת היתה בפיו: כי יאיטו את קצב הליכתם, כדי שיוכל להדביקם בצאת השבת.

לאחר מסע של שלושה חודשים דרך דמשק, עם אשתו ושלושת בניו, הגיע רבנו לירושלים בהגיעו אל שערי העיר, עמד ר' אליהו על רגליו ולבו המה משמחה ותוגה. דמעות גיל פרצו מעיניו, אך לבו בכה לראות את העיר בשיממונה. הוא הפנה עיניו מזרחה ומערבה, קרע "קריעה" בבגדיו, וקרא: "ברוך דיין האמת".

תושבי ירושלים וחכמיה, שהידיעה על בואו הגיעה לאוזנם, קיבלוהו ברוב שמחה וכבוד, ואמרו עליו: "אריה עלה מבבל". עד מהרה התקבל בקרב מקובלי ישיבת בית אל ולמד אצל הרב אבולעפיה. והיה לאחד מחכמי בית מדרש המקובלים 'בית אל'. ראש הישיבה, חכם רפאל ידידיה אבולעפיה, קרא עליו 'ארי עלה מבבל'. חכם יוסף חיים מבגדאד, שראה בחכם אליהו מני כרבו המובהק בתורת הסוד, המשיך להתכתב עימו בענייני הלכה וקבלה.

פעליו

הרב מני עבר לחברון בשנת תרי"ח, מאחר שמזג האוויר בירושלים גרם לו לחלות. בחברון מצא ישוב יהודי קטן המונה כ250 נפשות, המתקיימות בדוחק רב, ומיד לקח על עצמו לסייע להן. חכם אליהו מני הקים מערך שד"רים (שליחי דרבנן), שיצאו להודו, לבגדאד, ללונדון ולקהילות נוספות בגולה, ובשעת הצורך, אף יצא בעצמו. חכם אליהו מני הקים בחברון את הישיבות 'מדרש אליהו' ו'מעשה נסים', בנה בה בית כנסת מרווח, ודאג לצורכי עניי העיר

בשנת תרכ"ד פרצה מגפת החולירע בחברון. חכם אליהו מני, לא חשש לעצמו, מתוך תפיסה כי 'שליחי מצווה אינם ניזוקים'. יצא ובא, והגיש עזרה לחולים הרבים. ולאחר מות רבה הראשי של חברון הרב משה פירירה התבקש הרב מני למלא את מקומו ונענה להצעה. לאחר הפצרות רבות, ניאות לקבל על עצמו את משרת רב העיר בהתנדבות, במשך 14 שנה היה רבה הראשי ללא משכורת מטעם הקהילה ונשא במשרה לשם שמים. בזמן זה, נהג לכתוב על מכתביו "משרת עיר הקודש חברון לשם ייחוד קוב"ה". כעבור 14 שנה ולאחר התרחבות משפחתו, נאלץ לקבל משכורת למחייתה, ומאז שינה את נוסח חתימתו. בשנת תרכ"ט  ביקר אותו רבי יוסף חיים. נוסף על כך הקים הרב מני בית כנסת מיוחד "בית יעקב", בו התפללו לפי הכוונות ומנהגי המקובלים בישיבת בית אל בירושלים. בסוף ספרו "שיח יצחק" הוא מתאר את מנהגי המקום.

הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל בכלל ובחברון בפרט, ואכן מאות נענו לבקשתו. הרב מני עמד בקשר עם משה מונטיפיורי וביקש ממנו להשקיע מהונו הרב לביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל. כמו כן עמד הרב מני בקשר עם יהודי בוכארה, שתרמו רבות למפעליו בחברון, ועם הרב שלמה פנחסוב, הידוע בכינוי באבאג'אן כאבולי, שתרם להדפסת ספריו.

הכניסה למערת המכפלה הייתה מותרת ליהודים עד המדרגה השביעית. בעברו השני של המסגד, ומחוץ לחומה, הייתה קיימת מצודה, שלפי המסופר התגלו בה שרידי בית כנסת יהודי עתיק מתקופת הממלוכים, אשר נחרב ע"י הצלבנים.

בשנת תרכ"ט העלה ר' אליהו את הרעיון לרכוש את המצודה ולהתקין שם מחדש בית תפילה. שלטונות ההקדש המוסלמי, שבידם נשמר המקום, ניאותו למכרו בסכום גדול. ר' אליהו גייס את ידידיו וקרוביו בגולה, ואלה תרמו ביד רחבה, אולם השלטונות בדמשק סירבו לאשר את העסקה. ר' אליהו גמר אומר להקים בחצר היהודים בית כנסת נוסף, שחסרונו היה מורגש. לא יצא זמן רב ובכסף שהיה בידו הקים בית כנסת למתפללים, כמנהג הוותיקין, על פי שיטת האר"י ז"ל ומנהגי קהילת "בית אל" בירושלים. הבית הוקם בקרבת ביתו ונקרא "בית יעקב". הוא עצמו כיהן כשליח הציבור הראשון שלו והיה מנהלו ומנהיגו עד יומו האחרון.

מתחת לבניין התקין אולם וחדרים לאכסניה לעולי הרגל. הרב אליהו מני הפיץ בלב המון מבקריו את רעיון גאולת הקרקע בארץ ישראל. הוא כתב לשר משה מונטיפיורי ז"ל, בשנת תרל"ה (1875) מכתב זה:

"אותותי אלה להודיע לרו"מ שבזה השבוע, המלך יר"ה נתן רשות למכור במאג'אד (ממכר פומבי) כפר אחד סמוך לחברון ת"ו, זה שמו צאנן הנזכר ביהושע סי' ט"ו בחלק יהודה, והוא צאנן הנזכר במיכה א' וכנזכר בספר תבואת הארץ דף נ"ז ע"ב. ומידת המקום ההוא ארבעה אלפים דולם, וכל דולם הוא ארבעים אמה רוחב, באמת עוץ, ומה שנתנו בו בפעם ראשונה אלף ליראס טורקים, ולהיות שידוע לכל שרו"מ מבקשים טובת ישראל, וחפצם ותאוותם בישוב ארץ הקדושה ולזכות בבנין חרבותיה, אמרתי אגלה אזנם, אפשר שמן השמים יזכו אתכם בה ותקנו אותה, ואם עלה לרצונם הטוב לקנותה, יחישו להודיעני, כדי להניח בה יד עד שתבוא תשובתם הרמה על יד חכם משה ידיד הי"ו לעי"ת יע"א, ובשכר זאת אל שדי יריק לכם ברכה עד בלי די. ונזכה לראות בטוב ירושלים".

רבים נענו לדבריו וקנו חלקות אחדות קטנות, על מנת לקיים מצווה זו – הלא הן החלקות הקטנות הנמצאות עוד כיום בידי כוללות הספרדים בחברון, ללא ערך וללא תועלת, לדאבון לב, כי מפוזרות הן בפינות רחוקות בעיר ובסביבה.

מפרסבורג עלה ארצה ר' עקיבא יוסף שלזינגר, בנו של הרב יחיאל שלזינגר. הוא ריכז סביבו בעלי סוד מקובלים וחובבי הארץ, הלהיבם ברעיונותיו הגדולים ודרש בפניהם לעשות כל מאמץ למען גאולת קרקע. בין אלה אשר נתנו יד ופעלו למטרה זאת היה הרב מני, ויחד עמו ויתר חברי הקבוצה שהצטרפה אל ר' עקיבא שלזינגר, ייסדו חברה בשם: "מחזירי עטרה ליושנה". חברה זו הייתה סודית בתחילתה, ורק יחידי סגולה ידעו על קיומה. בשנת תרל"ה עלה ארצה ר' דוד גוטסמן, שהיה גם אחד ממייסדי המושבה פתח תקווה, ומיד הצטרף אף הוא לקבוצת "מחזירי העטרה ליושנה".

דאגת הקיום של היישוב החברוני, מבחינה כלכלית, לא פסקה לרגע מלבו של הרב מני. מחד גיסא, דאג שהנוער שאינו מוכשר לתורה ילמד מלאכה, למען ישיג פרנסתו בכבוד, ומאידך – דאג לשים קץ לסבלם של חובשי ספסלי הישיבה ות"ת שמספרם הלך ורב, כיוון שפרנסתם של אלה היתה תלויה בהכנסות כוללי העדה.

שלוש ערי הקודש, חברון, צפת וטבריה היו תלויות בגבאי העדה בירושלים. לגבאי שלוש הערים לא הייתה רשות לפנות ליהדות הגולה בבקשת עזרה ותמיכה, דבר שגרר מרירות נגד רבני ירושלים. רבני שלוש הערים לא העזו למרוד ברבני ירושלים ולפנות במישרין לגולה. ר' אליהו פרץ את "ההסגר", ובקול קורא מלא רגש מרירות ואהבה לבני עדתו, פנה אל ידידיו, מעריציו וקרוביו בארצות הגולה, וביקשם לתרום ישירות למען עיר האבות. אלה נענו, נדבותיהם זרמו מעתה לחיזוק היישוב היהודי בחברון, ומאז התחילו ימים טובים. איש באוהלו שקט ללא מחסור. אלה – ידם במלאכה ואלה- לבם לתורה.

בשנת תרנ"א איבד את מאור עיניו בעקבות מחלת הקטרקט והצטער מאוד על העדר לימוד התורה. למרות שהקריאו לו מתוך הספרים טען כי אינו דומה שמיעה לראיה. לאחר כ – 4 שנים הגיע אליו אדם בלבוש כפרי ואמר לו כי באפשרותו לרפא את עיניו אם ישלם ממון רב. ר' אליהו הסכים לשלם כל סכום אך לאחר שיתרפא, כעבור 3 ימי טיפולים חזר מאור עיניו. ר' אליהו ביקש לשלם למרפאו אך עקבותיו לא נודעו.

חכם אליהו מני כתב כמאה וארבעים ספרים וחיבורים, אותם יחד עם ספרים עתיקים מספריתו, שם למשמרת בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תש"ח (1948) עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הבלום. בין ספריו שנדפסו – השו"תים 'מעשה אליהו' ו'תנא דבי אליהו', 'מעשי אליהו' – דיני איסור והיתר, 'מזכיר שלום', 'מעיל אליהו' – ביאור שער הכוונות, 'קרנות צדיק' – תיקון הברית, 'שיח יצחק' – מנהגי ישראל, ו'כסא אליהו'.

פטירתו

ביום כיפור שנת תרנ"ט חש הרב מני כי ימיו ספורים והוא ציווה לבני ביתו את אשר יעשו לאחר קבורתו. מאותו יום ואילך התבודד בישיבה והתעמק בלימוד.

חכם אליהו מני נלקח לבית עולמו בח' בתמוז תרנ"ט בחברון, ונטמן בה בחלקת 'ראשית חכמה'. בבית העלמין העתיק בחברון. מכיוון שנחשב קדוש גם ע"י מוסלמי העיר, ביקשו להעביר גווייתו לחלקתם, אך יהודי העיר עמדו על משמרת מצבתו.

לזכרו

בישיבת "פורת יוסף" שנבנתה בהוראת ר' יוסף חיים ("הבן איש חי") מול הכותל המערבי הקצו ארון מיוחד עבור 500 הספרים העתיקים מספרייתו של ר' אליהו מני וכל הספרים נכרכו בכריכת עור אחידה אך בשנת ה'תש"ח במלחמת השחרור הפגיזו חיילי הלגיון את הישיבה והעלו אותה באש שכילתה את כל תכולתה לרבות ספרי תורה עתיקים וספרים נדירים שהיו בה.

וכן יש רחוב מני במרכז ירושלים מנציח את זכרו.

משפחתו

אשתו: סרח (בזיווג ראשון), סמרה (בזיווג שני).

בניו: ר' אברהם ברוך, ר' סלימאן מנחם. ר' יחזקאל ברוך.

בתו: רחל (בעלה ר' עזרא יחזקאל כהן).

בנו הבכור, הרב סלימאן מנחם מני כיהן אחריו כרבה של חברון

הרב אברהם ברוך מני, מחבר קונטרס 'ברוך מבנים' שבסוף הספר 'זכרונות אליהו' ח"א.

הרב יחזקאל שלום מני, שימש כשד"ר של העיר חברון.

צאצאיו של הרב מני היו למשפחה גדולה וחשובה בתולדות היישוב היהודי בחברון וארץ ישראל. בנו הרביעי היה השופט מלכיאל מני ראשון השופטים היהודים בירושלים העות'מאנית, בין נכדיו נמנו השופט ישראל מני, שופט העליון אליהו מני והעיתונאית מזל מוצרי.

מספריו

הרב מני סירב להדפיס בחייו את כתביו ורק חלקם נדפסו לאחר מותו, רובם עדיין בכתב יד.

אחד הספרים שהודפס הוא "זכרונות אליהו",בו דן בדבריהם של המקובלים האחרונים.

תנא דבי אליהו – שאלות ותשובות (מקור נוסף – קונטרס מנהגי ק"ק בית יעקב בחברון, מתוך מה שנדפס בסוף הספר)

שיח יצחק – על מנהגי ישראל (על שם הרב יצחק גאון).

מעשה אליהו – דיני איסור והיתר.

מעיל אליהו – ביאור על שער הכוונות.

כסא אליהו – מבואות לקבלה.

קרנות צדיק (מקורות נוספים לספר פה ו פה) – עוסק בענייני תיקוני פגם הברית מלוקט מפי ספרים וסופרים.

זכרונות אליהו – אסופת דינים וחידושי הלכות על השולחן ערוך, חלק א' – על אורח חיים ויורה דעה, חלק ב' – על אבן העזר וחושן משפט

מספר חכם משה יהושע ע"ה: ושמעתי ממורי ורבי הרב שמעון אג'סי ע"ה, כי כשהיה בא לבגדאד פעם השתדל להתפלל אצל רבנו ללמוד ממנו הכוונות וראה שהוא מתפלל כרגיל כשאר בני אדם. אך ורק כשהגיע לקריאת שמע אז השתקע כולו בכוונות עמוקות וכאילו היה נמצא בעולם אחר. רבנו גם היה טובל במקוה טהרה בכל לילה קודם אמירת התיקון חצות אפילו בחורף והמים היו קרים. וכל מנהגי בגדאד נחתכו על פיו כי הרב יוסף חיים זצ"ל שהיה שואל אותו על כל דבר ודבר כמו שמבואר בספר בן איש חי. גם הערבים היו אוהבים אותו ומאמינים בו כאיש עושה נפלאות והיו קוראים לו אבו סלמאן

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה שלא לשנות מנהגם, שיש חזקה לכל עדה, משום איבה.

פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים – הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי – ילך עמו שמש אשכנזים.

ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש – לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?

ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת – אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי – מה שנתנו לו האורחים הנ"ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי – ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.

(שו"ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע"ר, עמוד נ"ט, הוצאת מדרש "בית הוראה", ירושלים, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה לחדש חידושי תורה בשבת, ובכך מכבד אביו ואמו

יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה – כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו – ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו – 'זכור את יום השבת לקדשו'.

הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה – הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה …'זכור את יום השבת' – הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ט. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה על מידת הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל

'צדק צדק תרדוף' – כי הרודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. ולכן אל תחסר ממחצית השקל, בכל שנה – פעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע – כפי מתת ידו, ובכל יום – לא תחסר מתנה מועטת, לכל הפחות קודם התפילה. בכל אשר תמצא ידך לגמול חסד – כי גמילות חסד היא בין לחיים בין למתים, בין לעניים בין לעשירים.

אל תהיה כפוי טובה – וכבד לכל מי שפתח לך פתח, ובקש די סיפוקך, ואל תוציא מפיך דבר שקר וכזב. ותהיה נאמן לכל אדם ואפילו לגוי בשוק.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ב, סימן ל"ג- ל"ה. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שבחשש איסור, לא יבוא לידי איבה

לשאוף טבקו, שהוא אבק של נחיריים בבית הכנסת – …

והנה שעתה, נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין, ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת, וגם אם אינו מזמין הסמוך לו, יבוא לידי איבה חס ושלום, שלא יעלה על דעת המוני העם, שיש חשש איסור – כיוון שרוב הציבור והתלמידי חכמים מזמינים זה לזה.

ועל כל פנים, אני הקטן נוהג שלא לשאוף מ'יוצר' עד אחר 'נפילת אפים', ואם יזמין אותי איזה אדם, לוקח ממנו ואיני שואף אותו, אל שדי יעזרנו לעשות רצוננו כרצונו, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים.

(ספר זיכרונות אליהו , חלק א', אות ב, סעיף ה': "בית הכנסת", עמוד ו'. נדפס בחברון, תרצ"ח (1938)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש 'ואהבת לרעך' להרבות שלום בעולם

הסיבה הגדולה, המונעת הכעס והשנאה והקנאה, הוא כשיסכים האדם בלבו, לקיים מצווה זו של 'ואהבת לרעך כמוך'. אשר בזה – לא יבזה את חברו, ולא יחרפהו, כמו שאין רוצה על עצמו, שיבזוהו שום אדם. וסיבה גדולה, המביאה לאדם לידי ענוה, היא אהבת חברים, והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום, כי עיקר הקטטות הנופלות בין בני האדם היא בסיבת כי שפוט ישפוט האדם משפט אחד לעצמו – ואינו רואה חובה לעצמו, ומשפט אחר לזולתו שלא בפניו, בלי שום טעם ואמתלה. 'סוף דבר הכל נשמע' – להרבות שלום בעולם, ועל שם כך נקראים בנים למקום זהו שכתוב – 'ורב שלום בניך'.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ה, סימן פ"ב. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם אליהו (מני ) בן סלימאן זיע"א ותזכו לישועות אמן.

היסטוריה! היום בס"ד נפתח רדיו "קול תבונה"


היסטוריה!

היום בעזרת ה' יתברך יוצא לדרך רדיו "קול תבונה" ע"י "המרכז למורשת מרן – להבין ולהשכיל" שיביא לציבור תוכן איכותי ברמה גבוהה.

החל מהשעה שמונה בערב פתיחת השידורים ע"י הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, ולאחר מכן התוכניות הייחודיות לקול תבונה.

להאזנה כנסו לאתר המיוחד לרדיו: https://kol-tvuna.co.il/

או חייגו למספר: 08-30-12-400

‏לקבלת התראה בווטצאפ לחצו כאן

הירשמו לקבלת התראה למייל על תחילת השידורים!

משלחן הראשון לציון • מה הגדר של רוב יבש והאם מרן רבנו הגדול זיע"א חזר בו? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: מהו הגדר של רוב יבש והאם מרן זיע"א חזר בו?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏כ"ד סיון תש"פ, 1232-2/פ'

לכבוד

היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת ה"ה דוד שעיו נ"י

שלום רב,

אודות השמועות השונות בענין בישול אחר בישול בשבת, כי יש מי שכתב בשם מרן מלכא אאמו"ר זצוק"ל ששאלו אותו אודות תבשיל שרובו יבש ומיעוטו רוטב כגון תבשיל של דגים, והשיב להם שזה אסור, וכביכול חזר בו.

הנה אין זה נכון, וחבל מאד שסומכים על ספרי קיצורים [ע' מהרש"א סוטה כב.]. או שנמשכים אחר רבני כסא רחמים, כי האמת היא ברורה, וכל מי שלומד את הסוגיא היטב, ומבין את כל הד' טעמים לדין זה שדי ברוב יבש, לא יטעה בדבר, כי ההסבר הוא ברור שיש לילך אחר עיקר מטרתו ברוב יבש, וכיון שעיקר מטרתו לדגים והרוטב אינו עיקר אצלו, וגם שמו נקרא דגים ולא מרק, בזה יש להקל, מטעם פ"ר דלא איכפת ליה, או משום ס"ס ואז שרי גם באיכפת ליה. וראה כל זה באורך בילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשע"א חלק ראשון (סי' רנ"ג סעיף י"ד בהערה) הסבר הדברים בטוב טעם. ולפי כל הטעמים היינו אפי' ברוטב ניכר, ובלבד שיחפוץ במה שיש ברוב הקדרה. כמו דגים וכדו'. וכך פסקו המנחת כהן, פמ"ג, זרע אמת, מהרש"ם, ארץ חיים, שם חדש, הר צבי, מקוה המים, ועוד. ואילו היו רואים את כל מה שכתבנו בהסבר הדברים בילקו"י, לא היו נמשכים אחר רבני כסא רחמים שחונכו לחלוק על מרן זיע"א כמעט בכל דבר. וגם חכם אחד ברדיו חוזר ואומר שצריך שיהיה הכל יבש, וכל זה בגלל שהרגיל את עצמו לא ללמוד בילקוט יוסף, ולכן טועה הרבה בשידור הרדיו גם בעוד הלכות. ואילו היה קורא את כל המקורות בילקוט יוסף, היה משתכנע בטוב טעם דאזלינן אחר הרוב.

ע' ביביע אומר חלק ז' – וע"ז יש להסתמך, ולא על שמועות וכיוצא בזה, וכבר כתב כן בכמה מקומות ע' בספר חזון עובדיה שבת כרך א' (עמ' ע"ח) ובשו"ת יביע אומר ח"ו סי' מ"ח, ושם האריך לבאר שכל שרובו יבש ומיעוטו רוטב אין בו משום בישול,

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל

 

הלימוד היומי בתורת מרן | יום שני ז תמוז תש"פ


כמידי יום אתר "מורשת מרן" מגיש את "הלימוד היומי בתורת מרן" שע"י המרכז למורשת מרן להבין ולהשכיל. להצטרפות לקבלת הלימוד במייל מידי יום לחצו כאן. חדש! לקבלת הלימוד במסרון (SMS) מידי יום: 0584577230

הלימוד היום בספר חזון עובדיה שבת א – קריאה לאור הנר, הלכות ט-יג.

א. נוהגים בליל יום הכפורים לקרוא במחזורים מפני שאימת יוהכ"פ עלהם, ולא יבואו להטות.

ב. לענין קריאת ההגדה בליל פסח שחל בשבת, סתם יהודי אי אפשר שלא תהיה ההגדה שגורה בפיו, ולכן יוכל להביט בספר ההגדה ולקרוא בה ראשי פרקים. אבל אם לא למד תורה מעולם, ואינו יודע מההגדה כלל, אם יש אחר עמו, ואפילו אם אשתו עמו, יאמר להם שישימו עיניהם עליו שלא ישכח ויטה את הנר, ואם אין איש בבית זולתו אינו רשאי לקרוא. ובזמן הזה שיש אור החשמל, מותר לקרות ההגדה בכל ענין.

ג. אדם חשוב שיודע בעצמו בבירור שאף פעם אינו מושיט ידו אל הנר להטות שמן לפתילה, רשאי לקרות לאור הנר.

ד. כל קריאה שאדם רגיל בה ושגורה בפיו, ואינו צריך להסתכל בספר אלא ראשי פרקים, כמו מזמורי תהלים למי שרגיל בהם, או פרקי שיר השירים למי שרגיל בהם, מותר לקרוא אותם לאור הנר, אף שהוא יחידי.

ה. אפילו בגדים שדומים זה לזה וצריכים עיון רב להבחין ביניהם, בין אם הם שלו או של חבירו, אסור לבדוק לאור הנר שמא יטה.

ו. מפני כבוד נרות השבת, אין להפשיט בגדי התינוקות הקטנים, שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום ביזוי מצוה.

הדף היומי • מסכת שבת דף קטו / הרב אורן נזרית


מידי יום אתר "מורשת מרן" מגיש שיעור בדף היומי על הדף של אותו היום מאת הרב אורן נזרית, ראש מוסדות "יגדיל תורה" בבאר שבע.

להאזנה דרך הטלפון חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 59

>> תרמו להחזקת האתר!

האזינו לשיעור:

ז' בתמוז: יום פטירת חכם מרדכי קורקוס זיע"א היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.


היום ז' בתמוז יום פטירת הגאון חכם מרדכי קורקוס זיע"א (ה'תר"ן,- ה'תשי"ד,) היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.

תולדות חייו

נולד בשנת ה'תר"ן במרקש לאביו רבי אברהם קורקוס ואמו סעדה לבית סמאנה. מוצא משפחתו ממגורשי ספרד, ועל אבות המשפחה נמנה רבי יוסף קורקוס

אביו נפטר בשנת תרס"א כשהיה בן 11 והוא גדל אצל סבו הצדיק חכם שמואל קורקוס

למד במרקש בישיבתו של רבי אלעזר הלוי, בעל "עבודת הלוי". השתלם גם בדקדוק.

שימש כראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במרקש, ויצאו מתחת ידיו תלמידי חכמים מופלגים, שהפיצו תורה במקומות רבים ומהם בארצנו הקדושה כרבני ערים ומרביצי תורה.

לצד זאת, שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של הרב משה זריהן, ולאחר פטירת חכם משה זריהן, נתמנה חכם מרדכי קורקוס במקומו כראש אב בית הדין במראכש. לאחר חצי שנה פרש מתפקידו, בשל קושי בניסוח פסקי דין כתובים. את מקומו מילא הרב מכלוף אבוחצירא, והרב קורקוס המשיך לכהן כסגן הראב"ד. והמשיך את שיעוריו בחושן משפט מידי שבת.

חכם מרדכי קורקוס היה ידוע כפסקן ובקי עצום בהלכות איסור והיתר. הוא היה למדן בקיא בפלפול וסברא בהגיון ישר ובטוב טעם, בהלכה ובאגדה, מוסר, וידע את חכמת הדקדוק על בוריה. נוסף על כולנה, חסידותו ופרישותו בה נהג בטהרה כאחד הקדמונים.

כשהיה הולך לדרכו כל יוצאי החנויות היו מנשקים את ידו, ואם המשיך בדרכו היו רצים ומנשקים את כתפו. בכל ערב אחר תפילת ערבית היה מוסר שיעור בשולחן ערוך בבית הכנסת, עם השנים זכו לסיים את כל השולחן ערוך ארבעים וחמש פעמים.

רבינו נהג בצנעה על פי האריז"ל. בכל לילה בעלות השחר לפני שיצא מביתו לבית הכנסת היה נושא תפלה מעומקא דליבא וכל גופו רועד ומגביה את שתי ידיו כלפי השמים. נודע כאחד מצדיקי הדור. עמוד התורה והתפילה.

ענוותנותו של רבינו הייתה לשם דבר. רבנו היה מתפלל בבית הכנסת של רבי יהודה הצרפתי ששימש שם גם כחזן, ורבינו שימש כרב העיר ואב"ד והודיע לידידו רבי יהודה היות והוא מאריך בתפלת שמונה עשרה ואינו רוצה לעכב את הציבור, לכן מבקש שלא ימתינו לו עד שיסיים את העמידה אלא יתחיל חזרת הש"ץ לפי ראות עיניו.

מסופר על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס .

בעיר מראכש היתה עצירת גשמים . הערבים עברו קבוצות קבוצות ומתפללים ואומרים – "ואשבולה עטשאנה עתקהה יא מולאנא" .

לאמור – השיבולים צמאות רחם עליהן ריבונו של עולם . אלא שהתפילות לא עזרו . גשמים לא ירדו .

פנו אליו הן מצד היהודים והן מצד הערבים . שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה . יחד עם הרבנים . רבי משה זריהן אב בית הדין. הגאון רבי יעקב אדהן והגאון רבי אברהם אביטבול ראשי הישיבות . הם גזרו על הציבור תענית . כינסו את הציבור הרחב אל בית החיים של מראכש ליד הרחבה של קברות הצדיקים . רבי חנניה הכהן זיע"ה ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה . שם אמרו דברי התעוררות בבכיה רבה .

רבי מרדכי קורקוס תבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם . וכל העם געו בבכיה . ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים . וארובות השמים נפתחו . תפס אותם הגשם בדרך . האנשים חזרו הבית בשירה ובזימרה .רטובים עד לשד עצמותיהם מגשמי הברכה. ואת הרב נשאו על כתפי אחד מהציבור וכל הקהל מלווה את הרב ושרים את פיוט 'אדון עולם', כאשר הגיע לביתו לא אמר דבר לאשתו אך שמעה את המעשה הזה מהשכנות. ממאורע זה היה קידוש שם שמים גדול ברבים ובקרב הערבים.

כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראכש . כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים

פטירתו

חכם מרדכי קורקוס נאסף לבית עולמו בז' בתמוז ה'תשי"ד, ונקבר בבית הקברות היהודי במרקש.

מתלמידיו

הרב יאיר חפוטא – רבה של באר יעקב.

הרב ברוך סבאג – דיין במרקש ואב"ד בסאפי. מחבר הספר "מנחה בלולה".

הרב חיים ביטון – רבה של מלייה וראש ישיבת עץ חיים בה. בעל "לב חיים" ו"שמחת חיים".

ספרו

גדולת מרדכי – יצא לאור מכתב ידו של תלמידו הרב יאיר חפוטא. הספר כולל שני חלקים:

בחלק הראשון חידושים על מסכת כתובות ומסכת בבא קמא, הלכות פסח, מועדים ואיסור והיתר וכמה תשובות הלכתיות.

החלק השני כולל פירוש על פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר.

להלן סיפורים על רבנו מתוך הספר 'תורת אמך – מראכש וחכמיה' מאת הרב אברהם אסולין שליט"א:

באחד הפעמים נסע רבינו בכלי תחבורה בעיר, הרבנית ראתה את בעלה, באה לשבת לצידו ומחמת ישיבתה בסמוך לרב, נגעה בו מעט. בו במקום קם רבינו וקפץ ממקומו והלך ברגל לביתו. כמובן שהרבנית הגיעה ראשונה לבית מחמת שנסעה. לאחר דקות ארוכות הגיע רבינו לבית ושח לרבנית שאיזו אישה באה להתיישב לידו ונגעה בו מעט והתחיל להצטער על כך, אז גילתה הרבנית לרב שהיא הייתה אותה אישה ולא הספיקה לומר לרב שזה היא, מחמת שהרב קפץ מיד וירד מהכלי תחבורה בבהלה.

סיפר ר' יעקב כהן באחד הפעמים היה הולך רבינו ברחובות מראכש אמרתי לו שלום ולא השיב לי, והיה לפלא בעיני איך הצדיק הנקרא בעל ענווה של דורנו אינו משיב שלום, כאשר שאלתי על כך התנצל ואמר שבדרכו הוא לומד ופעמים מחמת שהיה שקוע בלימודו, לא שם לב לעוברים ושבים, ותמיד היו שפתותיו דובבות בהולכו בדרכים.

סיפר שמעון קרוקוס נכד רבינו סיפור שהתרחש איתו: לקראת ערב פסח בבית רבינו ההכנות היו בעיצומן וערכו את הקניות האחרונות וביניהן שתי חביות יין שבכל אחת מהן חמישים ליטרים )הצדיק היה מחלק מצרכי מזון למשפחות נזקקות לחג הפסח(, והנה הילד שמעון רצה לנסות את כוחו ולהרים חבית יין והיא כמובן מחמת משקלה צנחה מידו. נשברה החבית ונשפך כל היין בחצר הבית. כשחזר רבינו לביתו היה ריח חזק של יין שהוביל אותו לחצר. כשראה הצדיק מה קרה פנה לילד שמעון שהיה על יד הדלת ושאל אותו: "מי שבר את החבית?". הילד שמעון הודה ואמר שהוא מצטער שהפיל את החבית. לתדהמתו רבינו לא כעס עליו אלא שמח שנכדו מודה על האמת ואמר לילד: "מודה ועוזב ירוחם, העיקר שאמרת את האמת ולא התחמקת". "מאותו יום", העיד נכדו שמעון, "איני מסוגל לשקר!".

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש שבאהבתך אותה, מחבבת אותך בעיני הכל.

'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.' – האיילה הזו שחביבה על בעלה, וגם הכל אוהבים אותה. והיינו – שאהבת התורה היא כנגד הכל, ואף-על-פי שאינך אוהב שום דבר זולתה, אפילו הכי, הכל אוהבים אותך, שהתורה מחבבת אותך בעיני הכל. וזהו: 'ויעלת חן' – שמעלת חן על לומדיה.

גם בעסק התורה אתה מוצא כל מיני תענוג ועריבות, וזהו: 'דדיה ירווך בכל עת' – שתמיד יונק ממנה דבש וחלב וכמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'. …

העוסק בתורה מתקדשת הנפש ומתעדן הבשר, שש ושמח, נכון לבו, בטוח בה', סמוך לבו בל יירא, והשם יתברך נותן חנו בעיני כל רואיו, וחוט של חסד משוך עליו כמו שכתבו חז"ל על פסוק: 'יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי, תפילה לאל חיי'.

(גדולת מרדכי, עמ' רכ"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הטעם ברמז מלכות שד"י לומר 'עלינו לשבח' אחרי המילה.

מנהג ישראל תורה הוא שנוהגים לומר: 'עלינו לשבח' אחרי המילה, ויש אצלי בזה שני טעמים:

אחד כי יודע שעניין המילה היה כדי שכל איש בשם שדי יכונה כמו שכתבו חכמי האמת כי כאשר ירים האדם בזרועותיו למעלה הוא דוגמת שי"ן וכשפושט ידו בקו המישור וישפיל ידו אחת למטה הוא דוגמת דל"ת ומאחר שמוהלים, מתגלה היו"ד,

ולכך אחר שנימול אנו אומרים: 'עלינו לשבח' וכולי 'ועל כן נקוה לך' וכולי 'לתקן עולם במלכות שדי' – רוצה לומר: ועל כן שמלנו את התינוק הזה, ועל ידי זה נתגלה בתינוק שם שד"י.

(גדולת מרדכי, עמ' רל"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יעשה בטחונו העיקרי באדם, המלווה לו בעת דוחקו.

צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.

אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.

אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.

(גדולת מרדכי, עמ' רי"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד ההפרש בין נשיקת היד או הלחי בתורה מלשון ערבי.

'וייגש, ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' – ומה שכתב איבן עזרא: נשיקה עם למ"ד וכולי, פירש שאם יאמר 'ויישק' ותיבה שאחריה מתחלת בלמ"ד כמו כאן 'ויישק לו'; 'ויישק יעקב לרחל' – היא ביד וכולי. והוא מדקדוק הלשון בעבור הלמ"ד שהיא כמו הפסק, כאילו אמר: ונשק לו ידיו או צווארו וכולי, אבל בלא למ"ד שאומר: 'וישקהו' – היא בפה שנושקו על פיו, שדומה כאילו מנשק כל הגוף וכן הוא בלשון ערבי שאומרים על נשיקת הלחי וכן על הפה – 'באסו' (נשק אותו) ועל היד אומרים – 'באסלו' (נשק לו) ידו.

(גדולת מרדכי, עמ' קס"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מתיר הדלקת החשמל, קודם ערבית במוצאי שבת ע"י נוצרית.

עוד נשאלתי מהרב הנזכר וזה לשונו: עוד שאלה אחרת – שבמוצאי שבת קודש, משחשכה, ולפעמים עדיין הם קוראים האלפא ביתא, שרגילים לקרות במוצאי שבת קודם ערבית מזמור 'אשרי תמימי דרך', ונוצרית אחת נכנסת לבית-הכנסת, ומדלקת החשמל, וכולם נושאים את המחזורים, ומתפללים בהם ערבית. אם יש בזה שום איסור או לא?

כיוון שהאור הזה, נהנים ממנו החיה והחולים, שלא נבצר שיהיה בעיר חיות וחולים, ולכן מברכים עליו. ועל זה אנו סומכים שאנחנו נהנים מאור החשמל, בליל שבת ובלילי יום הכיפורים,

אף-על-גב שכמה פעמים נכבה ונדלק בשבת על-ידי ישראל וקיים לנו המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי-שבת וכמו שפסק מרן בסימן שי"ח סעיף א עיין שם.

אבל בהיות שהאור נהנים ממנו חיות וחולים, שלא יבצר בוודאי שיהיו חיות או חולים צריכים לזה ולכן מותר, וכמו שפסק מרן ז"ל שם בסעיף ב', שהשוחט לחולה בשבת – מותר לבריא לאכול ממנו בשבת ואף-על גב שכתב שם: במבשל לחולה, שאסור לבריא וכולי שם. היינו טעמא: שמה ירבה בשבילו אבל כאן לא שייך טעם זה ולכן מותר.

(גדולת מרדכי, עמ' קכ"ט, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

 

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם מרדכי (קורקוס) בן סעדה זיע"א ותזכו לישועות אמן.