פינת ההלכה של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, כפי שמסר ברדיו כאן מורשת בערב שבת פרשת תרומה תשפ”ג, בנדון ברכת הנהנין על סיגריה אלקטרונית בטעמים וכן נרגילה עם טעמים שונים.

>> תרמו להחזקת האתר!

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 32

האזינו:

פינת ההלכה של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, כפי שמסר ברדיו כאן מורשת בערב שבת פרשת יתרו תשפ”ג, בנדון ברכת השניצל שהכל או מזונות?

>> תרמו להחזקת האתר!

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 32

האזינו:

פינת ההלכה של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, כפי שמסר ברדיו כאן מורשת בערב שבת פרשת בשלח תשפ”ג, בנדון דיני ט”ו בשבט

>> תרמו להחזקת האתר!

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 32

האזינו:

פינת ההלכה של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, כפי שמסר ברדיו כאן מורשת בערב שבת פרשת בא תשפ”ג, בנדון ירקות מגידולי מים ברכתם שהכל או אדמה?

>> תרמו להחזקת האתר!

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 32

האזינו:

פינת ההלכה של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, כפי שמסר ברדיו כאן מורשת בערב שבת פרשת וארא תשפ”ג, בנדון שימוש במד חום חד פעמי בשבת.

>> תרמו להחזקת האתר!

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 32

האזינו: 

מידי שבוע אתר “מורשת מרן” מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, מח”ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם מברכים על מוס בתוך הסעודה?

תרמו להחזקת האתר!

בס”ד, ‏כ”ה כסלו תשפ”ג, 384-2/פ”ג

לכבוד היקר והנעלה, כש”ת הרב יוסף דהן נר”ו

שלום רב,

מה ששאל מי שאוכל מוס בסעודה שאף בשמש הוא לא נמס, האם דינו כמשקה או כאוכל.

בשו”ת יביע אומר (ח”ח סי’ כ”ה אות ו’) בזה”ל, ולכאורה נראה שלפ”ז האוכל שוקולדה ואינו לועס אותה בשיניו, אלא מוצץ וממחה אותה בפיו, אין לדונו כמאכל, כיון שלא לעס אותה בשיניו, ולכן אפי’ אם אכל כזית ויותר, אינו מברך ברכה אחרונה, ורק אם לעס אותה בשיניו וכו’, מברך ברכה אחרונה.

ובדין אכילת מוס בסוף הסעודה, לכאורה מאחר והוא בא לקינוח סעודה, דינו כדין פירות וירקות הבאים בסוף הסעודה לקינוח, שצריך לברך עליהם ברכה ראשונה. וז”ל מרן הש”ע (סי’ קסח ס”ח): לחמניות, אותן שבלילתן עבה לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא וברהמ”ז, ואותן שבלילתן רכה ודקים מאד, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. וכו’. ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ע”כ. וה”נ גבי הגלידה או המוס. אלא שיש לדון בזה אי גלידה או המוסחשיב משקה או מאכל, דאי חשיב משקה, הרי נקטינן שאין מברכים על משקה בסעודה. ומה לי כששותה משקה קר מאד, ושותהו לאט לאט, לבין הגלידה.

והנה השותה מים בתוך הסעודה, להעביר המזון שבמעיו, ולאחר מכן שוב שותה משקה קר להנאתו, קימעא קימעא, אף שאין משקה זה בא לעכל המזון וכדו’, אינו מברך עליו, כיון שאין אנו מברכים על משקים בתוך הסעודה. ולא פלוג רבנן. וא”כ ה”ה הכא. וי”ל. והנה בתוספתא (פ”ב דטהרות), הובאה בגמ’ נדה (יז.) אמרו, השלג, חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו, למשקין מתטמא טומאת משקין. [ועיין בפירוש הרא”ש (פ”ג דטהרות מ”ב).]. והובא להלכה ברמב”ם (פ”א מהלכות טומאת אוכלין הלכה כב). ומאחר ולשלג תורת משקה, א”כ גם לגבי גלידה יש לחושבה כמשקה, ולכן גם לגבי ברכה אחרונה, אין לברך על הגלידה ברכת בורא נפשות רבות, מאחר ולא שתה רביעית בבת אחת, דכיון שדין משקה עליו לא שייך לחשוב שיעור זה בכזית. וכמ”ש האחרונים שאין אנו מברכים נפשות אחר שתיית התה או הקפה, מאחר ושוהים בשתייתם יותר משיעור רביעית בבת אחת. וכמ”ש כן ביד אהרן (סי’ ר”ד בהגהות הטור אות יב), ובברכ”י (שם אות ה), ובבא”ח (פר’ מסעי ה”ט). וכבר האריך בזה בשו”ת יבי”א ח”ה (סי’ יח), ושכ”כ בספר מעשה רוקח (פרק כ מהלכות שביתת עשור), וכן העלה בשו”ת באר משה שהגלידה דינה כמשקים. וא”כ גם לענין אכילת הגלידה בתוך הסעודה או המוס שדינו כדין גלידה ואין חילוק בניהם, אין לברך עליה מאחר ויש לה דין כמשקה.

והן אמת שבשו”ת שבט הלוי ח”א (סי’ רה, בחידושי הש”ע או”ח סי’ קעד) כתב, שיש לברך על הגלידה קודם ברהמ”ז, וטועים אלה שאינן מברכים, אולם י”ל שמכיון שהשלג נידון כמשקים ולא כאוכלים שאף שנקרש לא מועילה מחשבתו לחושבו כאוכל, אלא רק כמשקה, ואף שהשבט הלוי יתכן שסובר שדין הגלידה כאוכלים, וכדעת הרב בצל החכמה ח”ג (סי’ קטו), וכ”כ בשו”ת כוכבי יצחק ח”ב (סי’ א אות י, ושם ר”ס יב) שדוקא בימיהם לא נחשב השלג לאוכלים, משא”כ בזה”ז שהגלידה י”ל דהוי כאוכלים. מ”מ סב”ל. ולא מהני ספק ספיקא בברכות. וכ”פ בשו”ת קנין תורה בהלכה ח”ד (סי’ יט) שאין לברך על הגלידה בתוך הסעודה, דסב”ל. ושלא כמו שראה מאיזה חכמים שבירכו עליה שהכל, שה”ז דומה לקפה ותה שאין לברך עליהן בסוף הסעודה, שאף יין לא היה צריך לברך עליו בפה”ג בסעודה, אלא מפני שהוא חשוב שקובע ברכה לעצמו, משא”כ גלידה שאין בה חשיבות כזאת, לכן אין לברך עליה. ומי שרוצה להחמיר יאכל ממנה בתחלה וסוף עם פת. עכת”ד. וע”ע מ”ש בח”ב (סי’ קח אות א). ויש שכתבו לחלק בזה בין גלידה העשויה מחלב, שבזה א”צ לברך על הגלידה, [דחשיב כבא מחמת הסעודה מאחר והוא מזין, ודמי קצת לשותה גביע לבן בסוף הסעודה], לבין גלידה שאין בה תערובת של חלב. ועיין להרמב”ם שם שכתב, חלב שקרש וכו’ חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, למשקין בטלה דעתו. ע”ש. ולפ”ז גם לענין ברכה אחרונה דין אוכל עליו כל זמן שהוא קרוש, ולכאורה יצטרך לברך עליו ברכה אחרונה, וגם אם אוכל הגלידה בתוך הסעודה יצטרך לברך שהכל, כדין אוכל הבא לקינוח סעודה. ומרן אאמו”ר זיע”א אמר לי, כי לדעתו אין סברא לחלק בזה כלל, ורק יש לדון אם הגלידה חשיב כמשקה, והרי אין אנו מברכים על משקאות לפני ברהמ”ז. ודמי לשותה משקה קר מאד, ושותהו קימעא קימעא לרוב קרירותו, וה”ה בגלידה. וכן משמע מכמה דוכתי שגלידה אין לו דין אוכלים, הואיל ואינו לועס את הגלידה כדרך האוכלים. ואף בגלידה שיש בה תערובת חלב או המוס, יש לדון בהם מצד זה דחשיב כמשקה, בפרט אם רוב התערובת הוא מים, דמסתבר דאזלי’ בזה אחר הרוב כבכל דוכתא. ולכן עדיף יותר להניח את הגלידה ולאוכלה לאחר ברהמ”ז, ואז יברך לפניה ולא לאחריה. וע”י כך יצא מידי ספק. וכן השיב לי מרן אאמו”ר זיע”א, שאם בכל זאת אוכל הגלידה באמצע הסעודה, לא יברך על הגלידה. [או שיברך שהכל על מיני מתיקה ויפטור את הגלידה, דברכת שהכל על ממתקים פוטרת משקים, וכן ברכת שהכל על הגלידה (שלא בתוך הסעודה) פוטרת את המשקים, ודלא כמ”ש בשו”ת רבבות אפרים ח”א (סי’ קנב), ובשו”ת באר משה ח”א (סי’ יא).]. והנה כבוד הגאון המפו’ כמוהר”ר שלום כהן זצ”ל ראש ישיבת פורת יוסף, כתב לנו בזה”ל: ב”ה י”ח טבת תשנ”ב. לכבוד ידיד נפשי וחביבי, ידיו רב לו בפלפולא דאורייתא, הרב הגאון וכו’ ר’ יצחק יוסף שליט”א, ראש בית מדרש לדיינים חזו”ע. אחר דרישת שלומו וטובתו באהבה רבה וכו’. הנני בזה להביע את שמחתי הגדולה על המתנה החשובה “ילקוט יוסף” ח”ד על חלק מהלכות שבת ח”א, וכן על שאר החלקים הקודמים שקיבלתי, ותודה רבה לכבודו על שגרמת לי הנאה בזה. ובעיקר הדבר אני מביע בזה את התפעלותי הגדולה על ההיקף הגדול שיש בספרים הנז’, ובסדר הנפלא המושקע בהם, ועל הכל שמח אני שהקב”ה זיכה את כבודו להיות דרופתקי דאורייתא להיות שקוע בעמלה של תורה ללמוד וללמד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ומידי פעם כאשר אני נפגש עם האבא מרן הראש”ל [זיע”א] אני מדבר אתו בשבח הספרים ילקו”י, ומביע בפניו את התפעלותי, וגם מדבריו נראה שיש לו נחת רוח גדולה מזה. ואין לי במה להחזיר לו תמורה על המתנה החשובה וההנאה הגדולה שאתה גורם לי, אלא בברכה היוצאת מן הלב, שיהי רצון שה’ יזכהו לעוד כהנה וכהנה לשבת בשבת תחכמוני מתוך שקט ושלוה על התורה והעבודה, ושיפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. החותם מתוך ידידות והוקרה רבה, שלום כהן. והעיר על מה שכתבנו בילקו”י הנ”ל, דלכאורה פשוט שאין אכילת הגלידה חשובה כשתיה, ומה שפטרו מלברך על השתיה באמצע הסעודה, היינו משום שהשתיה באה לצורך האכילה, להעביר המאכל, אבל בגלידה הבאה לקינוח סעודה, אף אי נימא דחשיב כמשקה, אין הגלידה באה להעביר את המאכל, אלא לקינוח סעודה בעלמא, וממילא צריך לברך על הגלידה. והנה זה ברור שמצינו ברכת שהכל באמצע הסעודה, על דברים שאינם באים מחמת סעודה, וכמבואר בפירוש רש”י בברכות (לט.) הני תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ופרגיות וכו’, וקפץ ובירך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו וכו’, ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן. ופירש רש”י, ודברים הללו אין באין ללפת את הפת, אלא שלא מחמת הסעודה הן באין, דטעונין ברכה לפניהן, ואין הפת פוטרתן. ומבואר, דאף שהיו בתוך הסעודה, בירכו ברכת שהכל על דבר שלא בא מחמת הסעודה. ואמנם שתיה הרי היא באה לצורך האכילה, ושתיה בכלל אכילה, ולכן אין מברכים על השתיה באמצע הסעודה. וכמבואר בסוגיא ברכות (מא:) שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת סעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אמר ליה הואיל והפת פוטרתן. א”ה יין נמי נפטריה. שאני יין דגורם ברכה לעצמה. ומשמע דדוקא על יין מברכים באמצע הסעודה, אבל לא על שאר משקין. וכ”ד רוה”פ, ומכללם, ר”ת, ר”י, תלמידי רבינו יונה, המרדכי, הסמ”ג, הגמ”י, הרשב”א, ועוד. לעומתם דעת הראב”ד ובה”ג, דמה שאמרו ביין גורם ברכה לעצמו היינו שאכילה דבר אחד ושתיה דבר אחד. וכמו שפת ראש לכל האוכלים, כך יין ראש לכל המשקין, ואם בירך על היין הגפן, פוטר כל משקין שלפניו. אבל אם אינו שותה יין בסעודה, צריך לברך על שאר משקין בסעודה. וכ”ד האו”ז, וכ”כ בשבולי הלקט בשם אחיו ר’ בנימין. ומרן בש”ע (סי’ קעד סעיף ז’) פסק, שאין מברכים על מים בסעודה. והביא דעת החולקים, וכתב, שהרוצה להסתלק מן הספק ישתה קודם הסעודה ויכוין לפטור מה שישתה באמצע הסעודה. ומשמע מדברי מרן שזו רק חומרא וחסידות לנהוג כן, אבל מעיקר הדין רשאי לכתחלה לשתות מים באמצע הסעודה בלא ברכה, משום דסב”ל. [ומכאן מוכיחים דדעת מרן דסב”ל אף לכתחלה, ולא שייך בזה איסור כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, דכל שלא חייבו אותו בברכה, ליכא לאיסור מעילה]. ועיין בט”ז (סי’ קעד סק”י), ובמג”א (ס”ק יא) שכתבו, דהשותה יי”ש בתוך הסעודה, צריך לברך ברכת שהכל כמו על המים להי”א. וכ”פ החיי אדם (כלל מג סי’ יא). וכתב, ונראה לי שה”ה כששותה קאווע שדעתו לעכל, ודינו כדין השותה יי”ש לאחר האכילה, שכוונתו רק לעכל, שצריך לברך עליו. וכ”ד הרב קש”ע. אולם במסגרת השלחן העיד שהמנהג שלא לברך על יי”ש ועל קפה באמצע הסעודה. גם בספר נימוקי או”ח (סי’ קעד) כתב, דאותם המחמירים לתת אצל בעה”ב קפה בגמר הסעודה, שאין רוצים לשתותו קודם ברהמ”ז מפני ספק ברכות, א”צ להחמיר בזה, ויכולים לשתותו קודם ברהמ”ז לכתחלה בלי ברכה, כיון ששתו כבר יין בסעודה וברכו הגפן ויין פוטר כל מיני משקים, וגם ע”ז נתנו הקפה אחר הסעודה בשביל להוציא היין מהמוח, ואין לך קביעות גדול מזה ושייכות, והיין פוטרו. וכתב בכה”ח (סי’ קעד אות מ’) דמ”ש בבתי כהונה שאם לא היה להם יין בתוך הסעודה מברך על הקפה, אין נוהגים כן אלא נוהגים לברך על מעט סוכר ומכוונים לפטור את הקפה. גם בגנת ורדים כתב, דמה שנוהגים לשתות קפה אחר הסעודה כדי ליישב דעתו של אדם, אין לברך על הקפה, דחשיב כדברים הבאים מחמת סעודה. אלא שסיים, דאינו מוכרח, ונכון שיברך מתחלה על סוכר. ובערוה”ש (סי’ קעד סעיף יד) כתב, שאין מברכים על קפה אחר הסעודה. ונמצא שאם יש ספק אם שתיית הקפה באה להעביר הצמאון, או להעביר טעם האכילה ע”י הקפה, מחמת הספק אין אנו מברכים על הקפה באמצע הסעודה. וה”ה גבי אכילת גלידה באמצע הסעודה. ואף דהכא י”ל שאכילת הגלידה באה לקינוח בעלמא, עכ”ז דעת מרן אאמו”ר זיע”א שיש להמנע מלברך עליה באמצע הסעודה. כי הנה מי שאכל בסעודה ושתה דיו, ובסוף הסעודה שותה לקינוח משקה קר מאד עם קרח [הנקרא ברד], ושותה ממנו קימעא קימעא, אטו נימא שיברך ע”ז שהכל, אחר שכבר שתה לרוייה והעביר את המאכל. זה ודאי אינו נראה, דסו”ס כבר נהגו הכל שלא לברך על משקה בתוך הסעודה, וכמו שהעיד על המנהג הרשב”א ז”ל. וממילא גם בגלידה אף שאינה באה להעביר המאכל, מ”מ מאחר ותורת משקה עליו הרי לא נהגו לברך על כל משקה בתוך הסעודה, ומה לי משקה הבא לקינוח סעודה ומה לי משקה הבא להעביר המאכל, ולא חילקו בזה. ולכן כתבנו שלא לברך על הגלידה. ואף שיש מקום לבעל דין לחלוק בזה, מ”מ מאחר ומצינו לכמה אחרונים שכתבו שלא לברך על הגלידה בתוך הסעודה, ובהם הרב באר משה, והרב קנין תורה בהלכה בח”ג (סי’ צא), ובח”ד (סי’ יט), ממילא שוא”ת עדיף. וע”ש [בקנין תורה עמוד כח] שהוסיף, שאף בגלידה הבאה לקינוח סעודה, אין לו לברך. והביא מ”ש בסי’ קסח (סעיף ח’) בלחמניות שבלילתן רכה ודקין מאד, דבתוך הסעודה הו”ל שלא מחמת הסעודה, שאין אוכלים אלא לתענוג להקל מכובד המאכל. [מג”א], טעונין ברכה לפניהם. וכתב עוד המג”א, כללא דמילתא, דבר הבא לקינוח כגון עוגות דקות ומיני מתיקה צריכין ברכה. אולם בדעת תורה שם הביא מספר החינוך (פר’ עקב) דס”ל דהפת פוטרתן. וא”כ הוי סב”ל. ע”ש. וגם בספר מעשה נסים כדורי כתב, דעכ”פ בגלידה חלבית לא יברך, לפיכך סב”ל, ויאכל הגלידה אחר הסעודה, או בתוך הסעודה בלי ברכה. או שיברך שהכל על מעט סוכר, ויפטור את הגלידה. וכן השיב לי מרן אאמו”ר זיע”א. ובשו”ת חמדת אברהם ח”ג (סי’ י’) העיר על דברינו, דמ”ש מסוכריה שלא בולעים, שבודאי שאע”פ כן מברכים עליה באמצע הסעודה, וא”כ גם גלךידה למרות שאין לועסים אותה יש לברך עליה באמצע הסעודה. ע”ש. אולם מה שכתבנו בילקו”י על גלידה שאין לועסים וכו’, הכוונה היא דכיון שגלידה לא לועסים ממילא תורת משקה עליה, ולכן לא מברכים כמו שלא מברכים על משקה קר. אבל סוכריה אף שלא לועסים לא שייך שבגלל שלא לועסים יהיה תורת משקה על הסוכריה ולא יברכו עליה באמצע הסעודה, אלא זו הנאה שבאה בסעודה שלא מחמת סעודה ולכן מברכים, ומה הקשר בין סוכריה לגלידה שהיא מכשרת לקבל טומאה, וחם השמש ונמס, ורק הזמן גורם לעיכוב שיהיה נמס ודבר נוזלי, ושייך שפיר להסתפק בו אם חשיב בכלל שתיה או לא. ומכח ספק אין לברך על גלידה. שהרי אם ישתה אדם כל צורכו בסעודה, והעביר את המאכל בשתייתו, ואח”כ שותה קולה קר מאד מאד קימעא קימעא רק לתיאבון וקינוח סעודה, אטו נימא שיברך, וע”כ דלא פלוג רבנן, דאחר שנהגו שלא לברך על שתיה בסעודה, וכמו שהעיד הרשב”א שכן המנהג, ממילא לא שייך לחלק בין שתיה לתענוג וקינוח סעודה לשתיה להעביר האוכל. ולכן השותה ברד בסוף הסעודה לא יברך. ובגלידה יש ספק שמא היא כברד וכמו קולה קר מאד מאד, ששותה טיפה טיפה רק לתענוג. ולכן שוא”ת עדיף. ועיין בשו”ת יבי”א ח”ח (או”ח סי’ כה אות ו’) שכתב לענין האוכל שוקולד, ואינו לועס אותה בשיניו, אלא מוצץ וממחה אותה בפיו, אין לדונו כאוכל, כיון שלא לעס אותה בשיניו, ולכן אפי’ אם אכל כזית ויותר אינו מברך ברכה אחרונה, ורק אם לעס אותה בשיניו, ואכל כזית בתוך כדי אכילת פרס, מברך ברכה אחרונה. והאוכל גלידה אפי’ אכל כשיעור רביעית בתוך כדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה, שדינה כמשקים, לדעת כמה מאחרוני דורינו. וכמ”ש כן בשו”ת כפי אהרן אפשטיין (סי’ לא), ושכ”כ בשו”ת הלכה למשה ניימן (סי’ רמב). ועוד העירו לנו מדברי התוס’ בב”ב (כ. ד”ה והמלח), שגרסו בגמ’ שם, דאם חשב עליו למשקין מטמא טומאת משקין, ואם חשב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין. ע”כ. וכן גירסת המאירי והרשב”ץ בנדה (יז.), ועיין בהערות המו”ל שם. וכן גירסת הראב”ד, וכמו שהעיר בספר כוכבי יצחק ח”ב (סי’ א’ אות יא). ולכאורה ה”ה בגלידה דאם חושב עליה לאכילה אכילה מיקרי. אבל אם חושב על הגלידה להעביר המאכל כמו בשתיה, חשיב כשותה באמצע הסעודה שאינו מברך. וע”ע במתן בסתר [לבעל שבת של מי], ובערוך לנר, ובפתחי נדה על מס’ נדה שם. ובמשנה למלך (פרק א’ מהלכות טומאת אוכלין הלכה כב). ואמנם לכאורה יש כאן ס”ס, דספק אם הגירסא בגמ’ שלפנינו כרש”י והרמב”ם, או כהתוס’ והראב”ד והמאירי והרשב”ץ, ואפי’ את”ל כרש”י והרמב”ם שמא הלכה כהסוברים דאפי’ בקפה ותה מברכים ברכה אחרונה. אלא שאין אומרים ס”ס בברכות. ועוד העירו מהתוספתא (פרק ב’ דטהרות) חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו. וחזינן דה”ט דמיקרי משקה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, דכו”ע לשתייה שתו ליה. והרא”ש (בפ”ב דטהרות מ”ב) כתב, תניא בתוספתא, השמן הקרוש לא אוכל ולא משקה, כיצד אמרו השמן תחלה לעולם וכו’, אין דרך לאכול שמן קרוש, כמו שאוכלים רוטב או גריסים וחלב כשהם קרושים, הילכך אינו נקרא לא אוכל ולא משקה וטהור. ע”כ. ומוכח מדבריו דה”ט משום דאין דרך בני אדם לשתותו, הלא”ה אכילה מיקרי. וכ”כ בכוכבי יצחק. וכ”כ הסטייפלר זצ”ל בתשובה שהובאה בספר מקור הברכה, דשאני התם בגמ’ נדה משום דפקע מהם תורת משקה, ותורת אוכל לא נחית עליה לפי שאינם עומדים לאכלן כשהם קרושים. ואפי’ חשב לאוכלן קרושים בטלה דעתו. משא”כ בגלידה דדרך העולם לאוכלה כשהיא קפואה. ע”כ. וע”ע בסדר ברכת הנהנין להגר”ז (פ”ח אות ח’) הובא בשו”ת בצל החכמה ח”ג (סי’ קיד אות ח’), שכתב, דמשקה הנקרש עד שראוי לאכילה יצא מתורת משקה אפי’ יש בו טופח ע”מ להטפיח. ע”כ. ועוד, דאע”ג דחזינן דהוי קרוב להיות משקה יותר מאוכל, מ”מ אין הכרעה בזה, כיון דתלוי אם חישב למשקין, כי אז מטמא טומאת משקין. אבל אם לא חישב עליו למשקין, אינו מטמא טומאת משקין. וכן אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו, ואילו היה משקין היה נטמא כולו וממילא ליכא לאוכוחי מידי מהתוספתא דהוי משקין. ועיין בערוה”ש (סי’ רב אות ט’) שכתב, דהוי כמאכל. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ב (סי’ ק’). וכ”ה בשו”ת שבט הלוי.

ומה ששאל מה מברכים על במבה במילוי קרם עוגיות, שהקרם הוא נוזלי, בהיות ואין כאן עוגיות בעין, ומערבים כל מיני תערובות בקרם והוא נוזלי יש לברך אף על במבה זו בורא פרי האדמה, כדין במבה רגילה.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל

מידי שבוע אתר “מורשת מרן” מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, מח”ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: איזו הפטרה יקראו בשנת תשפ”ג שיש שתי שבתות בין ר”ה לסוכות?

תרמו להחזקת האתר!

בס”ד, ‏י”ח אלול תשפ”ב, 2183-2/פ”ב

לכבוד הבחור היקר והנעלה, כש”ת ר’ משה מוסאי הי”ו

שלום רב,

הנידון: קריאת הפטרת שובה כשחל שבת בין יום הכיפורים לחג סוכות

 אודות שאלתו איזו הפטרה יש לקרות בשנה זו (שנת תשפ”ב) בשבת עשרת ימי תשובה (פ’ וילך), ובשבת שבין יום הכיפורים לחג סוכות (פ’ האזינו).

תשובה:

הנה מרן השו”ע פסק (סימן תכח סעיף ח) שביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. ובשבת שבין ר”ה לי”ה מפטירים “לעולם שובה”. וכשר”ה ביום שני ושלישי (כפי השנה תשפ”ב), שיש שבת בין יה”כ לסוכות וקורין בו האזינו, מפטיר בו וידבר דוד.

וי”א שכשר”ה בב”ג, שוילך בין ר”ה לי”ה, מפטירין בו דרשו; ובשבת שבין יוה”כ לסוכות, שקורים האזינו, מפטירים שובה. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. ע”כ.

ומקור הדברים למנהג זה של ההפטרות הינם בפסיקתא, כמבואר בתוס’ מגילה (לא: בד”ה ראש) שבעתא דנחמתא ותרתי דתיובתא – שהם דרשו ושובה ומנהג זה הוא דלא כנאמר בגמ’ שם, וכמבואר כל זה בב”י יוסף (שם).

והנה השיטה הראשונה שהובאה במרן השו”ע בסתם, היא דעת מרן הב”י שנקט לדינא שלעולם בשבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה, שהרי הפוסקים קורין לשבת זה שבת שובה וגם הרמב”ם כתב בפרק י”ג מהלכות תפילה (הי”ט) דשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירין שובה ולא חילק בין כשראש השנה בב”ג לכשראש השנה בה”ז, וכן דעת רבינו ירוחם בנתיב ב’ (ח”ג כ’ ע”ד) שלעולם שבת שבתוך ימי תשובה מפטירין שובה ישראל. ואמנם כדי לצאת ידי חובת הפסיקתא שיש להשלים תרתי דתיובתא כתב מרן הב”י שיפטירו “דרשו בצום גדליה” וכמו שכתבו התוספות (לא: ד”ה ראש חדש) והמרדכי בפרק בני העיר (שם).

והשיטה השנייה היא שיטת הטור (שם) ואבודרהם (סדר הפרשיות עמ’ שג) שכתבו לחלק, כשחל ר”ה בב”ג שוילך בין ר”ה לצום כפור מפטירין דרשו בין ר”ה ליה”כ, ובין צום כפור לסוכות שובה  – להאזינו, אבל כשר”ה חל בה”ז שהאזינו קודם צום כפור מפטירין בו שובה. ע”כ. ומבואר דס”ל שיש שנים שאין מפטירים בהם דרשו אלא רק שובה בלבד כשחל ר”ה בימים בה”ז, וע”ז השיג הב”י שעדיף לנהוג להפטיר לעולם שובה בשבת שבין ר”ה ליוה”כ, והפטרת דרשו יפטירו לעולם במנחה בצ”ג, ומנהג זה עדיף ממנהגו של הטור ואבודרהם, כמ”ש הב”י שיפה כח מנהג זה מכח המנהג הראשון (הטור) דלמנהג הראשון לא איירי הפסיקתא אלא כשחל ראש השנה בב”ג דוקא ולמנהג זה איירי בכל השנים. וכך פסק בשו”ע בסתם וכך העיד הרמ”א שכן המנהג כסתם מרן, “שלעולם מפטירין שובה בשבת תשובה שבין ר”ה ליוהכ”פ ובצום גדליה מפטירין דרשו”, ובזה יוצאים יד”ח הפסיקתא בכל השנים.

אלא שמנהג זה שכתב מרן השו”ע נפל בבירא בהיות ומרן הב”י עצמו בהלכות תענית (סי’ תקעה) כתב שהמנהג שאין מפטירין בצ”ג וכמ”ש שם וז”ל, מדברי הרמב”ם בפרק י”ג מהלכות תפילה (הי”ח) נראה שאין מפטירין בשום תענית לא בשחרית ולא במנחה אלא בתשעה באב בשחרית בלבד, וכן כתב הרב דוד אבודרהם (עמ’ רנד) אלא שכתב להפטיר במנחת תשעה באב, “וכן מנהג בני ספרד שלא להפטיר בשום תענית לא בשחרית ולא במנחה חוץ מתשעה באב שמפטירין בו בשחרית ומנחה”. ע”כ. ומבואר שלהלכה ולמעשה מרן הב”י מעיד שהמנהג הוא שלא להפטיר בצום גדליה במנחה ודלא כמו שפסק (בסי’ תכח סע’ ח) להפטיר במנחה בצ”ג הפטרת דרשו.

ובאמת שראיתי שכמה אחרונים העירו שמרן השו”ע סותר את עצמו מסי’ תכח לס’ תקעה, ע’ בספר בפקודת אלעזר (חלק א סימן נא דף סד ע”ד), שתמה על מה שכתב בספר מנהגי ירושלים, שאין מפטירין בשום תענית זולת בתשעה באב, “וכן באמת נוהגים כן עכשיו”, ולמה לא חששו לדעת מרן השלחן ערוך סימן תכח, שכתב שמפטירין דרשו במנחה בצום גדליה, עיין שם, ולא זכר שם מדברי מרן הבית יוסף בס’ תקעה.  ויש מקום ליישב שדברי מרן בס’ תכח נאמרו במקום שאין מנהג, ובילקוט יוסף מועדים הלכות תענית “שבעה עשר בתמוז” (אות עג) כתבנו שצריך לומר דסירכת לשון התוס’ (מגילה לא:) נקט, אבל לעולם המנהג שלא להפטיר בתעניות ציבור הכתובים, חוץ מתשעה באב.

וכן כתב מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל (חלק ב סימן לח אות צא), שבארץ הצבי ובמלכות מצרים ובגלילות טורקיה, אין נוהגין להפטיר דרשו בצום גדליה במנחה, ולא כמו שסתם באמת ליעקב אלגאזי שמפטירין דרשו, וכתב מהר”י ששפורטש באהל יעקב סימן סד, שמנהג ספרד בזה מיוסד על דברי הרמב”ם ז”ל, ושבמקום שנהגו כן אין לשנות, עכת”ד.

לפי זה ע”פ המנהג שאין מפטירין בצום גדליה במנחה א”כ יוצא שאם ננהג כדברי מרן השו”ע שלעולם שבת שבין ר”ה ליוה”כ מפטירין שובה ואין אנחנו מפטירין בצום גדליה הפטרת דרשו א”כ לעולם אין אנחנו עושים כדברי הפסיקתא, “שאין מפטירין תרתי דתיובתא” אלא הפטרת שובה בלבד. ובאמת שכן כתב הכף החיים (בסי’ תכח אות מז) שהמנהג בארץ ישראל ועוד ארצות שאין מפטירין בצום גדליה במנחה דרשו וכמ”ש החיד”א בספ’ לדוד אמת (סי’ כא אות כא) ודלא כמ”ש מרן השו”ע, ומאידך כתב (שם באות נ) שהמנהג כסברא ראשונה כמ”ש בהגה דלעולם שובה קודם ליום הכפורים.

ובאמת שכן נראה שכך המנהג במשך דורות, מזה שלא העירו בכך הפוסקים במשך עשרות שנים על המנהג בארץ ישראל וכנראה שכך המנהג רווח שלעולם מפטירין בשבת שבין ר”ה ליוהכ”פ שובה בלבד ולאחר מכן מפטירין בשבת שבין יוהכ”פ לסוכות שהיא שבת האזינו וידבר דוד.

אך מרן אאמו”ר זצ”ל בספרו חזו”ע ארבע תעניות (ע’ תכא והלאה) אחר שהרחיב במעלת דברי הפסיקתא ושאף בשבת שחל בה ר”ח אלול  מפטירין שמעו דבר ה’ ולא השמים כסאי כמ”ש הב”י (סימן תכה) בשם רבנו דוד אבודרהם (סדר הפרשיות עמ’ שג) שאין מדלגין תלתא דפורענותא וז’ דנחמתא בשום הפטרה אחרת כלל והוא היה בקי בהני מילי טובא ולכן ראוי לסמוך על דבריו. וכ”פ בשו”ע שם סע’ א). כתב בחזו”ע שם (בע’ תכו הל’ ג) שהמנהג להפטיר אחר שבע דנחמתא תרתי דתיובתא שהם דרשו ה’ בהמצאו ושובה ישראל, ושם בהערה הביא דברי הטור הנ”ל שבשנה שחל ר”ה ביום ב”ג יש להפטיר בשבת שבינתיים בין ר”ה ליוהכ”פ הפטרת דרשו ובשבת שלאחר יוהכ”פ שהיא שבת האזינו יש להפטיר שובה. ע”כ. וייתכן שכתב לעשות כן כדי לצאת ידי חובת הפסיקתא לפחות בשנים שחל בהם ר”ה ביום ב”ג ולא להפסיד לגמרי את דברי הפסיקתא כיון שמנהגינו שאין אנחנו עושים כדברי מרן להפטיר במנחה של צ”ג הפטרת דרשו וכפי שכתב בהערה בשם מרן החיד”א הנ”ל וכפי שהעלה בתשובה ביחוה דעת (ח”ה סי’ מ) ויש עוד מקום להאריך בדברי הפוסקים בזה. ואכמ”ל.

המורם מן האמור:

בהיות והמנהג שלעולם מפטירין בשבת שבין ר”ה ליוהכ”פ הפטרת שובה ישראל (הושע יד) וכמ”ש הרב כף החיים, וכן נראה שכן נהגו במשך שנים כמבואר ג”כ בתשובת אהלי יעקב ששפורטש הנח לעם ישראל במנהגם.

אך במקום שחפצים בהסכמת הקהל להפטיר בשנים שיש בהם שתי שבתות שחל ר”ה ביום ב”ג וישנה שבת אחת בין ר”ה ליוהכ”פ (וילך) ושבת שנייה בין יוהכ”פ לסוכות (האזינו), ורוצים להפטיר בשבת ראשונה וילך דרשו, ובשבת שנייה האזינו שובה ישראל, כמו שפסק מרן זיע”א בחזו”ע ובלי שיגרמו מחלוקות ח”ו, הנוהגים כן תע”ב.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

ראשון לציון הרב הראשי לישראל

פינת ההלכה של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, כפי שמסר ברדיו כאן מורשת בערב שבת פרשת קרח תשפ”ב, בנידון ברכת השניצל – מזונות או שהכל?

>> תרמו להחזקת האתר!

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 32

האזינו:

פינת ההלכה של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, כפי שמסר ברדיו כאן מורשת בערב שבת פרשת קרח תשפ”ב, בנידון ברכת השניצל – מזונות או שהכל?

>> תרמו להחזקת האתר!

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 32

האזינו: