מליצה נאה בת שנים רבות אומרת כי סדר הפרשות "אחרי מות – קדושים אמור" מלמדת אותנו שאחרי שאדם הלך לבית עולמו עלינו לומר עליו 'קדוש' ואל לנו לדבר על המגרעות שלו…
סיפר הגה"צ ר' אהרן טויסיג שליט"א: מעשה שאירע בילדותי, כאשר אבי נטלני עימו, לבקר בביתו של דודנו, רבי אברהם חיים ברים זצ"ל. לפתע ראה אבי את אחת מבנותיו של רבי חיים מתייפחת. אבי נבהל ושאל מה אירע לה, אך הבת שתקה ולא ענתה.
מסתבר שהיא נמנעה מלדבר בנוכחות אביה, מפני כבודו. כאשר יצא אביה, רבי חיים, מן החדר אמרה לאבי: אני משמשת כמורה בבית הספר ומחר אני צריכה לחלק תעודות לתלמידותיי. כבר מילאתי את כל התעודות, הכל ערוך ומוכן. אבי (ר' חיים) עלעל בתעודות וראה את התעודה של אחת מילדות הכיתה, אשר ציוניה לא היו מרשימים…
הוא פנה אלי ואמר: 'אינך יכולה למסור את התעודה הזאת לילדה! לא יעלה על הדעת שהבת שלי תגרום עוגמת נפש לתלמידה צעירה.
ממשיכה הבת: שאלתי את אבי: אבא, מה אעשה, הרי אלו הם ציוניה של התלמידה! והוא השיב: אם התלמידות השיגו ציונים נמוכים, הקולר תלוי בך! אינך יכולה לגלגל את האחריות אל הילדה הרכה ובמקביל לגרום לה צער ועוגמת נפש', ואז קם אבי, נטל את התעודה והשליכה לפח האשפה!
אומר הרב טויסיג: יש מורות החוששות לרשום במבחנים ובתעודות, ציונים שאינם אמתיים, בנימוק שיש בזה שקר. אבל לפני שהמורה נוטלת את העט לידה וחוקקת על גבי תעודה את הציונים הגרועים ל'מזכרת עוון', האם גם בכל שאר מקרי החיים היא נזהרת כל כך מכל סרך שקר? ומה עם הצער שנגרם לתלמידה שמקבלת לידה תעודה גרועה, האם מזה אין צריך לחשוש? ומה עם ההשלכות הנפשיות, החברתיות והחינוכיות שעלולות להיגרם לתלמידה כתוצאה מכך?
לפני שנתיים באסון מירון, זעק אחרי השבעה, הרב אלנקווה, אביו של הרב ישראל מהרוגי מירון. מדוע רק אחרי פטירת הבן אני צריך לשמוע מחמאות? מדוע בחיים שלו, לא יכלו לספר לי.. רק שיש כשלים וחריקות יודעים אנשי הצוות לעדכן. אך מדוע כשיש דברים טובים???
עלינו לפרגן, להאיר, לתת מילה טובה. לספר להורה משהו טוב על בנו.
כמובן לא משהו שאינו 'מציאותי' אך בגדר הנורמלי…
לשפוך נופך של מחמאה. להאיר ולהאיר.
להזמנת הרצאות, הערות הארות וייעוץ: n3201525@gmail.com
