עולם התורה הספרדי פורח ומשגשג בחסדי השם. ישיבות חדשות נפתחות ומתמלאות באיכות ובכמות. ועומדות בשורה הראשונה בממלכת התורה. הכוללים מלאים באברכים חריפים ובקיאים, הלנים בעומקה של הלכה. בתי הוראה ובתי דין לממונות נפתחים בכל עיר. גם עולם הישיבות לבעלי תשובה רושם הישגים כבירים. לא חזרה בתשובה של 'זבנג וגמרנו', ולא עיסוק בטפל על חשבון העיקר, אלא העמדה יציבה של המתקרבים בלימוד, בהנהגה, ובמידות נעלות, ממסד ועד הטפחות.
ברם זכור אותו האיש לטוב, מרן רבינו הגדול זלה"ה, הוא הגבר הוקם על, שכיתת רגליו שנים רבות להחדיר לתודעה של אחב"י: 'אין טוב אלא תורה!' ועמלו הזך נושא פירות, ו'חזון עובדיה' קורם עור וגידים.
אמנם, עדיין רבה המלאכה אשר לפנינו, שכן רבבות מאחינו טרם זכו לאורה של תורה. ואין הזמן מרשה לנוח על זרי הדפנה. אבל מותר ורצוי להביט יחד מעט לאחור, הן כדי לשמוח במה שכבר הושג. והן למטרת: 'נחפשה דרכינו ונחקורה', לראות במה יכולים אנו להיות טובים יותר. יובהר, שאין מדובר בביקורת לשמה, אלא בקריאה להתבוננות משותפת. כיום ב"ה שעולם התורה נמצא בשיא תפארתו, אנו ערוכים לקבל גם ביקורת בונה, וטובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. ומי שרואה עצמו נקי מענין זה, אשריו!
כי ישנו דבר העומד לרועץ בפני רבים המבקשים להתגדל בתורה, להרביץ תורה לעדרים, לחבר חיבורים, להקים, לייסד, וכל שאר הדברים הטובים שאמורים להכפיל ולשלש את נתוני ההצלחה אותה מנינו לעיל: חוסר פירגון!
שומעים על חבר שעלה ונתעלה להיות ר"מ, רב, דיין, מו"צ, מגיד שיעורים, נו"נ, משגיח, מגיד מישרים, הקים ישיבה, כולל או בית מדרש, ומיד יימצא מתנדב תורן שיאמר: מעניין מאוד, הרי הוא לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר. יהיה מי שירחיק לכת עד התלמוד תורה: אני מכיר אותו מאז, נו, היה חלש במיוחד… שוכחים שהרבה זכו שנפתח ליבם בבגרותם, והרבו מקנתם בלימוד ובידיעה. יש גם משפט רווח: הרי הוא צעיר לימים, מה הוא תוקע עצמו למקום גדולים?! או: בטוח שיש לו אינטרס, השאלה מהו.
מישהו חיבר ספר נפלא, והם בכוננות: לתור ולחפש במה להשיג עליו, אם לא על התוכן -לפחות על סגנון הכריכה… ויהיו שיאמרו: הגם פלוני במחברים?! ומה יושיענו זה?! ועוד שלל משפטי קינטור של מעוררים ונוקפים למיניהם, מהם חששו המחברים עוד משנים קדמונית כנזכר בהקדמותיהם.
תלמיד חכם רשום קיבל משרה תורנית, ועוטה על עצמו פראק רבני, ויש שלא יוכלון שאת: מגבבים עליו ראיות מחכמי פורת יוסף שעד גיל שישים לא לבשו פראק. טוענים שזו גסות הרוח. יש שאפילו על חתן הלובש פראק בשמחת אפריונו יוצא קיצפם, כסבורים הם שהוא סבור שהפך בין לילה לרב רבנן. ולא שתו ליבם שזהו בסך הכל בגד יפה לחתונה. ועוד דמטו משמיה א' מגדולי הדור האחרון שאמר: 'אברך שממתין לו פראק בארון- בדרך כלל לא יעזוב את הלימוד לעניינים אחרים', והבן.
הם מאוד יתקשו לפרגן לזולת אחרי שיעור או דרשה, בפרט כמובן אם הצליח ולרתק את הקהל. הם יחפשו מה להעיר ומה לנגח. והדברים עשויים להישמע הן לנשוא הדברים, להרפות את ידיו ולעצור את התקדמותו. והן למי שמסביב שעשוי לטעון: מה לי ולצרה הזאת, עדיף להישאר בד' אמותי, ולא להתקדם לשום מקום. כמה תלמידי חכמים איבדנו מחוסר פירגון ומזלזול.
יומם הגדול של הללו כשהם שומעים לשון הרע או רכילות או לעז ח"ו בלתי בדוק גם אם מדובר בשקר גמור במילתא דעבידא לאיגלויי, וממקור נאלח: 'שונאים הוא דאפקוה', והם נוטים בחפץ לב להאמין. ואם עזב הלה לדאבון הלב את בית המדרש לעסקים אחרים, הם ששים ושמחים לאידו: הו. הוא כבר לא עומד בדרכנו. אפשר להמשיך לישון בשקט.
כמה מוסדות נאבקים על קיומם, רק בגלל שלמישהו לא מתאים שיקומו מוסדות מתחרים בעיר 'שלו', ועוד יצליחו. בכמה ערים ישנה פריבילגיה למוסד פלוני על חשבונו של מוסד אלמוני ולא במקרה. בכמה ערים חצי ממבני הציבור מוענקים למוסד מסויים בדוקא, וכל זולתם נתקל בקשיים והררי בירוקרטיה והתנגדויות. יגדיל תורה ויאדיר, אבל למה רק אתה?!
סבורני שמה שגורם לאותם מתי מעט קושי להכיל אנשים פורצי דרך, צעירים בפרט, שעשו להם שם. משום שזה מנוגד לדעתם לגישה הספרדית שכולה אומרת צניעות ופשטות, והיא אמונה על 'במקום גדולים אל תעמוד'. אבל כבר אמר הגר"י סלנטר זצ"ל: בדורנו כשהרע משתולל תמיה אני מי יוכל להימנות על ל"ו צדיקים נסתרים, מבלי לצאת ולהשפיע על זולתו?! ומרן זצוק"ל כתב בחריפות ביומנו (מחברת או"ה, כ"י, תרח"צ, ויוסף בן 17 שנה(!): "באמת יש לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים, שאין נותנים ליבם להראות גדולתם וחכמתם ונחבאים אל הכלים!"
ולא באתי לעודד כל אחד, בכל גיל, ובלי שימוש חכמים, לפסוע על ראשי עם קודש ולהתנשא לומר אני אמלוך. כוונתי שאם כבר מישהו עמל ויגע בתורה כפי כוחו, וכבר עושה צעד מבורך- מדוע לא לפרגן לו.
מה מפריע לאדם להיות טוב עין?! קנאה! רש"י מפורש באבות (ה, יט): 'עין טובה', אין לו קנאה על חבירו וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו!!'
סיפרו פעם להגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל על ראש ישיבה מסויים שנקלע לישיבתו בשעות שלאחר חצות הלילה וכשנוכח שהבחורים עוסקים בתורה בהתמדה. יצא מגדרו והחל לרקד משמחה מתוך אהבת התורה. נענה הרב וולבה ואמר: זו עדיין אינה עדות שהוא אוהב תורה. אולי הוא שמח בהישג האישי שהקים ישיבה כה מוצלחת. כשיזדמן לישיבה של מישהו אחר, ויראה את התלמידים לומדים בהתמדה, ויפצח בריקוד – זו הוכחה לאהבת תורה אמיתית!
וכשיש אהבת תורה אמיתית. ואהבת רעים אמיתית, ואמונה ש"במקומך יושיבוך" – יש גם טובת עין!
אז במקום לשאול: "הגם שאול בנביאים?!"
אדרבה! "מי יתן כל עם השם נביאים!!"
