"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (ח, ט).
הסביר מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (הליכות מוסר ח"א, עמוד לב):
מהו שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", מה פירוש הדבר "במסכנות"?
אלא, מדרך העולם כאשר רואים עני האוכל פת בלא כלום, הרי הוא נראה כמסכן, שהרי אוכל הוא פת שטעמה טפל.
אבל ארץ ישראל לא כן, אלא נתברכה שהלחם בה טעים ביותר, ואין צריך ללפת אותו בכל מיני מטעמים, ומשום כך האוכל פת לבד בארץ ישראל, אינו נראה כמסכן כלל וכלל, ומשום כך נאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" – שבאכילת לחם של ארץ ישראל נהיה האדם שבע, אף שאוכלו לבד בלא כלום, ומתחייב הוא בברכה על אכילה זו.
וזהו שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם!".
(משוש תבל דברים עמוד קלא).
"ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים" (ט, י).
כתב מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (מאור ישראל-דרושים, עמוד קעא ד"ה במדרש):
איתא במדרש (יתרו כח א): הלוחות היו אורכן ו' טפחים, וכביכול ביד ה' היו ב' טפחים, וביד משה ב' טפחים, וב' טפחים מבדילים בין יד ליד.
ונראה לפרש, שליש הלוחות רומז לסודות התורה שלא נתגלו לשום בשר ודם, רק אלקים הבין דרכה ויודע מקומה (והם כנגד ב' טפחים שביד הקב"ה), ושליש ניתן ונמסר למשה רבינו, ושליש מפרישים ומבדילים בין יד ליד, היינו שנשארו לעמלי תורה, שכל אחד מהם זוכה לפי עמלו ויגיעתו בתורה.
(שם עמוד קלז).
