ב"ה

שלום וברכה,

בשלחן ערוך (יורה דעה סי' רפו סעיף כב) מבואר, שהשוכר דירה בארץ ישראל חייב במזוזה מיד,

ומשמע מתחילת ההלכה, שבדין זה, אין חילוק בין אם כוונתו לשכור לשלושים יום או ליום יומיים, ע"ש.

וכן דנו אחרוני זמנינו לענין צימרים ודירות אירוח ששוכרים את הדירה או החדר ליום או יומיים או שבוע,

ובין כולם פשוט להם שיום או יומיים זה לא סיבה לפטור, רק עיקר הדיונים שלהם נסובו על שיקולים אחרים,

וכגון האם זה נחשב דירת עראי בגלל שהיא מיועדת תמיד לדיורין קצרים ואינו דומה לדירה רגילה שכעת שכר לזמן קצר שחייב,

וכן האם כשאינו שוכר את החפצא של הבית רק את הזכות של השימוש בבית נחשב שהוא שוכר את הבית ומתחייב במזוזה,

אבל מכולם מוכח שפשוט להם שדירה רגילה גם אם שוכרים אותה לפחות משלושים יום בארץ ישראל מחוייבים מיד במזוזה.

ולמעשה לגבי צימר לעניות דעתי חייבים לקבוע מזוזה, אבל לענין הברכה יש לנקוט ב"שב ואל תעשה", ולקבוע בלא ברכה,

והסיבה לכך היא, שהרי בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' קכב) משמע שסובר דשכירות של זכות השימוש בבית בלבד אינה מחייבת במזוזה,

ובשו"ת בנין אב ח"א (סי' מד) מביא דעות שאפילו מבנה קבע, כל שמיועד מעיקרו לדיורין עראיים קצרים של אנשים מתחלפים אינו חייב.

אולם למעשה כבר פסקו גם בשו"ת בנין אב הנ"ל, וגם בשו"ת שבט הלוי ח"י (סי' קפ), שאם השכירות של הצימר היא שכירות גמורה של עצם הבית, חייב במזוזה,

ורק אם אינה שכירות גמורה, אלא שוכר את האפשרות ללון ולהשתמש בצימר בלבד, בזה מבואר גם בשו"ת מהרש"ג הנ"ל וגם בשו"ת שבט הלוי הנ"ל שפטור ממזוזה.

ומכיוון שפעמים קשה לעמוד על הגדר אם נחשב שכירות גמורה של גוף המקום, או שכירות אפשרות השימוש בלבד, לכן יש לקבוע שם מזוזה בלא ברכה.

אלא שבדרך כלל הדיון והחיוב במצב כזה הוא על בעל הבית, שהרי אם השכירות היא רק לזכות השימוש, נמצא שהדירת קבע שייכת לבעל הבית, והשוכרים כעת רק בגדר אורחים שם, וממילא החיוב רובץ על בעל הדירה. וגם אם מדובר בשכירות גמורה, הרי בין שכירות לשכירות הוא מגיע למקום ומנקה ומסדר אותו וכו', וזה שלו באותה שעה, וממילא יש צד שמתחייב גם מטעם זה, ועוד הרי בלאו הכי, אם השוכר יקבע שם מזוזה הרי הוא לא יוכל להוציא אותה משם כשהוא הולך, עד שיבא שוכר אחר ויקבע שם אחרת במקומה, כמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רצא סעיף ב). ולכן הנכון שבעל הבית יקבע בצימר מזוזה בלא ברכה, והכל יבא על מקומו בשלום!