משלחן הראשון לציון •מה הנכון לעשות כשקם בבוקר האם צריך נטילה בכלי, והאם יטול ידיו קודם שנכנס לשירותים, ויכנס לשירותים, ויטול ידיו שוב ויברך? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב  מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל  הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף.

השבוע המאמר עוסק בנושא: מה הנכון לעשות כשקם בבוקר האם צריך נטילה בכלי, והאם יטול ידיו קודם שנכנס לשירותים, ויכנס לשירותים, ויטול ידיו שוב ויברך?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏ט"ז חשון תש"פ, 165-2/פ'                                                                                               לכבוד                                                                                                                              היקר והנעלה, כש"ת ה"ה ישראל חיים בן עטר נ"י                                                                     שלום רב,

לשאלתו מה הנכון לעשות כשקם בבוקר האם צריך נטילה בכלי, והאם יטול ידיו קודם שנכנס לשירותים, ויכנס לשירותים, ויטול ידיו שוב ויברך.                                                                                  בספר ילקוט יוסף דיני השכמת הבוקר (סי' ד' סעיף מ') הבאנו שיש שנוהגים לחוש לדעת המקובלים שנוטלים ידיהם בבוקר עם הקיצתם משינתם בלא כלי, ואין מברכים על נטילה זו מאחר שלא נטל בכלי, וגם אינו יכול לברך כשנצרך לנקביו, ואחר שיוצאים מבית הכסא, חוזרים ונוטלים ידיהם בכלי, ואז מברכים על הנטילה, גם בבן איש חי (פרשת ויצא אות ב') כתב מי שקם משנתו, וצריך לעשות צרכיו, יעשה נטילת ידים כהלכתה, ויעשה צרכיו, ואח"כ יברך על נט"י, ורק שלא יפסיק בדברים ע"כ. ואמנם נראה דלכתחלה אין ראוי לנהוג כן, שהרי מעיקר הדין א"צ כלי, וא"כ יש כאן חשש ברכה לבטלה. ולכן הנכון הוא שינהג כמו הפשטנים, כי התורה ניתנה לעם ישראל בכללותו, ואיננו מקובלים, אלא יתלבש, ילך לשירותים, ויטול ידיו ויברך קודם הניגוב. וכך היה מנהגו של מרן אאמו"ר זיע"א. וחובה עלינו לנהוג תמיד כמנהג גדולי הדור ההלכתיים שהקיפו את כל התורה כולה.                                            ושאלתו אודות בחור רווק, אם יניח הטלית על הראש במשך כל התפלה, ובפרט בימים הנוראים, שזה מוסיף לו יראה וכוונה, הנה מבואר בספר ילקוט יוסף הלכות ציצית (סי' ח' סעיף כ"ט), שגם בחורים שעדין לא נשאו אשה, ראוי שיכסו את ראשם בטלית בעת התפלה, ובפרט בתפלת הלחש בעמידה של י"ח, וע"ש בהערה שאע"פ שהמג"א (סק"ג) שבחור לא יכסה ראשו בטלית, אך היעב"ץ במור וקציעה העיר על דבריו, וכתב שהעיקר שאין חילוק בין נשוי לשאינו נשוי, גם בספר יפה ללב (אות ז') כתב שמדברי הרמב"ם משמע שאין חילוק, וכ"כ בשדי חמד שגם הבחורים יכסו ראשם בטלית עש"ב, על כן מותר וראוי ובפרט לבחור ספרדי לכסות ראשו בטלית בתפלה, ובפרט בתפלת י"ח.                    בברכת התורה                                                                                                                  יצחק יוסף                                                                                                                      הראשון לציון הרב הראשי לישראל                                                                                         ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

משלחן הראשון לציון • איך מותר לברך "שככה לו בעולמו" על רייאת אשה נאה ומה הדין ללכת בבגדי פריצות ולהסתכל אפי' בקרובות משפחה? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב  מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל  הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף.

השבוע המאמר עוסק בנושא: איך מותר לברך "שככה לו בעולמו" על רייאת אשה נאה ומה הדין ללכת בבגדי פריצות ולהסתכל אפי' בקרובות משפחה?

תרמו להחזקת האתר!

 

בס"ד, ‏כ"ב חשון תש"פ, 187-2/פ'

לכבוד הרב היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב אלחנן בראון נ"י                                            שלום רב,

לשאלתו אודות מה שמובא בספר חזון עובדיה הלכות ברכות (עמ' תנ"ז) שהרואה בריות נאות, ואפי' גויים, או בהמה נאה אומר בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו, ובהערה הוסיף שכתב האליה רבה ע"ז שבגמ' (ע"ז כ'.) מבואר שמברך אפי' על אשה נאה ע"כ, והעיר בביאור הלכה דבע"ז (כ'.) מוכח שלענין אשה אפי' סתם הסתכלות אסור ע"ש, ובאמת שלענין הברכה בראיה בעלמא אפי' גבי אשה שרי, וכמ"ש המשנה ברורה עצמו (סי' ע"ה סק"ח) שראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי, וכן מבואר בשיטה מקובצת (כתובות י"ז.) בשם הרמ"ה, ולפ"ז אף כאן הרואה אשה נאה ביותר, והוא דרך ראיה בעלמא, מברך עליה שככה לו בעולמו, וכדברי האליה רבה, וכ"פ בערוך השלחן וסיים שאע"פ שאסור להסתכל באשה, זהו רק דרך הסתכלות הרבה, אבל בראיה בעלמא לית לן בה ע"כ, ותמה ע"ז אנן בדור הזה איך נוכל שלא לחוש להרהור.                                                                                                                              הנה עיין בצל"ח (ברכות כ"ד.) ד"ה שוק שפרש"י ערוה להסתכל, והקשה מאי איריא שוק אפי' באצבע קטנה אסור וכמ"ש שם דכל המסתכל באצבע קטנה כאילו מסתכל במקום התורף, אלא ע"כ דעל אצבע קטנה ושאר מקומות הגלויים נאסר כך להתבונן בכוונה ליהנות, משא"כ בשוק ושאר מקומות מכוסים דאסור גם בראיה בעלמא, ודייק כן מהרמב"ם (פכ"א מאיסורי ביאה ה"ב) שכתב והמסתכל אפי' באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות כמי שנסתכל במקום התורף. הרי שכל האיסור במתכוון ליהנות, וכן דייק ברמב"ם הים של שלמה כתובות (פ"ב סי' ג') דאסרו רק דרך הסתכלות בדמותה והתבוננות בצורת קלסתרה ולא ראייה בעלמא, וכן הביא פמ"ג (מש"ז ע"ה סק"א) בשם הב"ח, וכן דייק בשו"ת אגרות משה (או"ח סי' מ') ע"ש בכל דבריו. וע"ע בספר יד מלאכי (אות קע"ט). ועל כן אם בדרך מקרה ראה אשה נאה ואינו מתכוון להנות מראייתה ע"ז כתב בחזו"ע שיכול לברך שככה לו בעולמו, וכמובן שמיד יפנה מחשבתו ולא יהרהר אחריה.                                                                                                                  והנה מקור הדין לאיסור הליכה בבגדי פריצות מבואר בש"ס בכמה דוכתי, בגמ' מו"ק (כב:) אמרו, האשה קורעת על מתה וקורעת אתהתחתון ומחזירתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת את העליון כדי שלא יראה גופה. [וכ"ה בש"ע יו"ד סי' שמ סי"א, וע' ביביע אומר ח"ו יו"ד סי' לב]. וכן אמרו בסוטה (ח.) מחלוקת ר"י וחכמים אי חיישינן להרהורא בקריעת בגדי סוטה. ומבואר, דבעלמא ודאי אסור. ובגמ' ברכות (כד.) א"ר יצחק טפח באשה ערוה, למאי, אילימא לאסתכולי בה, והא אר"ש למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. אלא באשתו ולק"ש.                                                                                        וגרסינן בברכות (כה:) ערוה בעששית, אסור לקרות ק"ש כנגדה, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא, והא קא מתחזיא. וכ"פ מרן בש"ע (סי' עה ס"ה). וכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות קריאת שמע), דאסור להסתכל כנגד הערוה וכו' וכל גוף האשה ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא, ואפי' אשתו. ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא ק"ש כנגדה. ע"כ. וז"ל מרן בש"ע (סי' עה ס"א): טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו אסור לקרות ק"ש כנגדה. ובב"י (סימן עה) הביא בשם הרשב"א שכ', דטפח באשה היינו במקום שדרכה לכסותו, לאפוקי פניה ידיה ורגליה. ובדברי חמודות (פ"ג דברכות אות קטז) כתב, דזרועותיה אינה בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא משום הרהור, משא"כ ברגיל בהן. והשיג עליו הא"ר (סק"ג) מדברי הרוקח (סי' שכד), דיש לאסור לקרות ק"ש נגד הנשים ההולכות בגילוי זרועות. וכתבו האחרונים דהיינו אף באלה שדרכן לילך כך כדרך הפרוצות. אך י"ל דכוונת הרב דברי חמודות על הפרק שמגיע לאצילי היד, שהוא המרפק. וכמבואר דין זה בשו"ת יביע אומר ח"ו (או"ח סימן יד אות ג'). ע"ש. ושם דחה מה שכתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (סימן ט') להקל בזה.                                                                                                                                                     וז"ל מרן בש"ע (סימן עה סעיף ו'): היתה ערוה כנגדו, והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, דבראייה תלה רחמנא והא לא חזי לה. ע"כ. וכתב שם המשנה ברורה, והאחרונים הסכימו דכל אלו העצות לבד מהחזרת פנים לא מהני, דלא כתיב ולא תראה אלא ולא יראה, ר"ל לא יראה הרואה. ואפילו החזרת פנים שהותר, הוא רק דוקא אם החזיר כל גופו, ועומד בצד אחר, דנעשית הערוה מצידו. אבל אם החזיר פניו לבד, לא מהני. וא"כ בהוא עצמו ערום לא יצוייר שום עצה שיהא מותר לדבר ד"ת. ע"כ. ואמנם אין זה לדעת מרן, שהרי התיר להדיא בעוצם עיניו. וראה באורך בילקו"י הלכות קריאת שמע סי' עה.                                                            והנה בבן איש חי (פרשת בא אות ח) כתב: נשי הערביים שדרכן לגלות זרועותיהן אע"פ שדרכן תמיד בכך לא יקרא כנגדן. וכתב ע"ז בהליכות עולם ח"א (עמוד קכא) בזה"ל: הנה אין כוונת הרב להתיר בבנות ישראל שנהגו לגלות זרועותיהן, אלא נראה דרבותא קאמר שאפילו בערביות יש לאסור, וכ"ש בנות ישראל שהוזהרו על הצניעות. וכ"כ בתפארת שמואל על הרא"ש (פ"ג דברכות סימן לז), דדוקא מה שדרך הנשים לגלות תמיד, כגון הפנים והצואר והידים, אבל במקום שרגילים בגילוי זרועותיהן, וצוארן פתוח עד סמוך לדדים, זהו מנהג רע וקורא אני עליהן חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה. ע"כ. וכ"כ המשנ"ב (סי' עה סק"י): ודע שאפי' אם דרך אשה זו וחברותיה במקום ההוא לילך בגילוי שוק וזרועות כדרך הפרוצות אסור לקרות כנגדן. ע"ש.                                                                    ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סימן ט) נשאל אם  מותר לומר דברים שבקדושה כנגד נשים הרגילות ללכת בזרועות מגולות, וצידד להתיר בזה, והביא סמך לדבריו ממ"ש בבא"ח (פרשת  בא אות י) בדין אשה המניקה את בנה, שי"א שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בעת היניקה, הרי באותו זמן נחשבות דדיה כמו כפות ידיה ופניה, ויש לסמוך ע"ז בשעה"ד. ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת ע"ז אז אסור לקרות כנגדה. ומדתלה הדבר במקפדת שלא בשעת יניקה, מבואר שאם אינה מקפדת גם בשעה שאינה מניקה הו"ל כמו כפות ידיה ופניה. ודון מינה לגבי גילוי זרועות בזה"ז שמכיון שאינן מקפידות לכסותן הו"ל ככפות ידיה. ע"כ. ובמחכ"ת אין דבריו נכונים בכוונת הבא"ח, אלא כל אשה בשעה שאינה מניקה מקפידה להצניע דדיה, ולכן אפילו היא אומרת שאינה מקפדת כלל אסור לקרות כנגדה. וגם בשעה שמניקה, דרך נשים צנועות  שמכסות  הדדים  בעת  ההנקה,  או  פונה לאיזו פינה באין רואה. וכבר כתב המאירי בכיו"ב (גיטין פט.) שאשה האוכלת בשוק או שהולכת נטויית גרון, או מניקה ברבים ואינה חוששת לגילוי בשרה, הוא מטכסיסי אשה סוטה. ע"ש.                                                                                                     וכ"כ כיו"ב הגאון מליבאוויטש בספר צמח צדק על הש"ס (בפ"ג דברכות סוף אות ד) וז"ל: והאם נאמר שאם ירצו הנשים לנהוג ללכת בימות הקיץ בשוק מגולה, שאין בזה משום שוק באשה ערוה, אתמהה. ישתקע הדבר ולא יאמר, דהא ודאי כיון שהוא ערוה לא מהני מנהג בזה, שמנהג כזה הוא אותיות גיהנם, וכמ"ש השל"ה. וע"ע בשו"ת צור יעקב ח"ב (סימן א). ע"ש. וכ"ש כאן שאפילו נשים שאינן צנועות כל כך מקפידות לכסות דדיהן, א"כ ודאי שאסור לקרות כנגדן. ובודאי שגם הרהמ"ח מודה בזה, שאסור לקרות נגד דדיהן שלא בשעת יניקה. וכ"ש שרוב האחרונים פסקו לאסור גם בשעה שמניקה. וכמ"ש הח"א והמשנה ברורה ועמודי השלחן וכה"ח. וכן העלה בשו"ת לבושי מרדכי (חאו"ח מה"ת סי' כא). ע"ש. ומ"ש עוד הרב ישכיל עבדי להוכיח ממה שעינינו הרואות לכמה רבנים גדולים שעורכים חופה וקידושין בחתונות שנמצאים שם נשים פרועות ראש וחשופי זרועות, ומברכים ברכות אירוסין ונישואין, ואין פוצה פה ומצפצף, תמיהני על ראיה זו, שהרי ברור שאין הרבנים מברכים אלא בעצימת עינים או החזרת פנים היכא דאפשר. וכמ"ש בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' ז). ע"ש. ומה שדייק עוד בישכיל עבדי מלשון הרהמ"ח שכתב לאסור בנשים ערביות שהולכות בגילוי זרועות, והיינו משום שבנות ישראל דרכן לכסות, מוכח מזה שאם גם נשים יהודיות דרכן לגלות זרועותיהן מותר לקרות כנגדן. דבריו תמוהים, דהא ודאי דהרהמ"ח לרבותא קאמר הכי, וכמש"כ לעיל. לכן מה שהעלה שם להתיר בשעה"ד. לפע"ד ליתא, והא סמא בידיה לעצום עיניו מראות ברע.                                  וצריכים להזהר בזה במקום שמחיצת עזרת נשים קצרה, ונראות משם נשים הבאות בזרועות מגולות, שיסב פניו ועיניו לצד אחר, משום טפח באשה ערוה.                                                                                                      וראיתי מובא בספר אחד ששאל את מרן אאמו"ר  שהוא מוסר שיעורי תורה לנשים מקרובות המשפחה, אך הם לבושות בלבוש לא צנוע, ואם יוריד כל הזמן את עיניו למטה, נראה שלא יועיל בדברי המוסר שמדבר עימם לקרבם לתורה. והשיב מרן אאמו"ר, אסור להסתכל בשום אופן, אלא יסתכל לצדדים. והשואל ענה שזה לא ילך בשום אופן, והביא שיש שמועה בשם החזו"א שמותר לומר דברי תורה לפני חילוניים אע"פ שהם לבושים שלא בצניעות. אם אינו מתכוין להסתכל. והשיב מרן אאמו"ר אני לא יכול להתיר איסור.

בברכת התורה,

יצחק יוסףהראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

משלחן הראשון לציון • האם יש חיוב ללמוד גמרא לפני ההלכה? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם יש צורך בלימוד הגמרא לפני ההלכה.

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏ט"ז חשון תש"פ, 164-4/פ'

דברי ברכה

הובאו לפני חלק מגליונות מהספר "בן שמואל" סיכומים על הלכות שבת, מקורות הדינים בתלמוד ובראשונים, הרמב"ם וש"ע, משנה ברורה והביאור הלכה, שכתב וערך הרב היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, עמו עוז ותושיה, משנתו ערוכה וברורה, יראת ה' היא אוצרו, שמן תורק שמו, כבוד שם תפארתו, כה"ר איתן מינקוב שליט"א.                                                                                      אכן דבר נאה ויאה עשה הרב המחבר, ויועיל לחזרה ולשינון סיכומי ההלכות מקורות הדינים בש"ס, עם דעות הפוסקים הראשונים, ודברי מרן הש"ע, ודעות האחרונים, והכל עשה בעיון ישר ונבון, בבהירות בסדר נאה ונכון, בטוב טעם ודעת, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, ובעזה"י יהיה זה לתועלת לבני התורה המשננים הלכות אלו, ולפעלא טבא אמינא, איישר חיליה לאורייתא.                     והריני להביא את אשר ביארנו בחשיבות לימוד הגמרא קודם שלומדים הלכות, כי הנה אמרו בירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) דכל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, והשמיעונו כי אין להורות הלכה למעשה אלא ע"פ יסודות נאמנים בתלמוד, ובספר האשכול (בהלכות ס"ת עמוד נ') כתב: נשאל רב פלטוי גאון, איזה עדיף ומשובח, אם להעמיק בהלכות על פי התלמוד, או לעסוק בהלכות פסוקות וקטועות? והשיב, שרוב העולם מטין אחר הלכות פסוקות, ואומרים מה לנו להעמיק בקושיות ופלפולי הש"ס. אבל לא יפה הם עושים ואסור לעשות כן, שהם ממעטין התורה, וכתיב יגדיל תורה ויאדיר. ולא עוד אלא שגורמים שתשתכח התורה מישראל. ולא נתקנו הלכות פסוקות לשנן בהם, אלא למי שלמד הש"ס כולו ועוסק בו תמיד, ואם מסתפק לו דבר בדין, ואינו יכול לפרשו, יעיין בהלכות ההם. עכ"ל. ולכן מוטלת חובה לפנות תחלה אל התלמוד, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, וכל תורה שאין לה בית אב [התלמוד] אינה תורה. ואם ד"ת עניים במקומן, הם עשירים במקום אחר. ואמרינן בסנהדרין (מב.) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, א"ר יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. [אך כל שאין הדבר מבואר כל הצורך, מרבים בראיות לחזק הדבר, ולאפושי גברי נמי].                                      ועיין למרן החיד"א בברכ"י (יורה דעה סימן רמו סק"ה) שהביא בשם תשובת הגאונים כ"י, שכתבו כדברי ספר האשכול הנז'. ע"ש. והביא מספר יש נוחלין שכתב, לימוד מסכת ברכות ענין גדול, מסכת שבת ענין מפואר, כתובות כולל כל התלמוד, חולין, עכו"ם, נדה, כלל גדול. ונודע מה שהפליגו גורי האר"י ז"ל בשבח הלימוד בתלמוד בבלי, וכתב בשם הגדולים (מערכת ת' אות נו) דאפשר דמשום הכי כמעט כל העסק הוא בתלמוד בבלי. ועיין במאורי אור (ערך גלות, ובסוף הספר). והאמוראים הראשונים מתחלה שחיברו ירושלמי זכו וכו' ואחר חיברו תלמוד בבלי כמ"ש הרמ"ז. ואחר כך האחרונים פירשו הירושלמי, וזה היה על ידי עסק הבבלי, ומשם באו לפרש הירושלמי ועלה בידם שתים כהלכתם. ומזה תשכיל גודל קדושת נשמת הרמב"ם שחיבר הלכות ע"פ הירושלמי. [במקום שלא מצינו הדין בתלמוד בבלי]. ורבינו יהודה בר יקר שעשה פי' לירושלמי, ומ"מ גם הם היו צריכים לעסוק ביותר בתלמוד בבלי.              ובשו"ת חות יאיר (סימן קכד) האריך בדבר סדר הלימוד לבני ישיבה צעירים, וכתב שם, דבודאי התלמוד אין לך מדה טובה הימנה, אכן הוא דרך רחוק מאד מאד, כי אם ילמד עם גפ"ת הקבוע שם בלימוד הכללי עוד דף אחד מהש"ס, והוא די והותר אף לבחור חשוב, אם יבקש שיתקיים בידו ויחרוך רמיה צידו, ולא ילך קמא קמא ברוח, נמצא שיבלה כמה שנים עד שיתקיימו בידו ד' וה' מסכתות גדולות, ולימוד הטורים והסמ"ע ראיתי בחורים רבים שוגים בזה, ששומעין כל יום שיעור מאלה ואינו תכלית כללי רק לדיני ממונות, שהוא על פי הסברא והנכון קצה האחרון מן הלימוד וחלילה לי להקטין מעלות משפטי ה' כי חיות הנה, וממקום קדוש יהלכו, לא כמשפטי הגוים שהמה בנויים על שיקול הדעת ושכל האנושי, כמ"ש החכם האמתי מהרי"ע בעל העקידה, שפתים ישק, רק שהיפוך הסדר הנכון הזה אינו רק מג' פנים. הא' לפעמים הרב המגיד בוחר בזה בשביל עצמו כדי ללמוד דיני ממונות, ואפשר שהוא כבר מילא כריסו בשאר החלקים, הב' מפני הגובה והגאון אשר יחשבו בהם בקיאים בדיני ממונות, יצא טבעם תוך בני אדם וכו', ויקבלו שכר וכו', והוא לימוד שלא לשמה וגרע מיניה שתכליתו מצה ומריבה, להצדיק רשע ולהרשיע צדיק, והיא לא תצלח, והג' בחרו בדבר שיש בו פלפול ועומק כענין הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע וכו', והוא אמת, רק שדבר בעתו מה טוב, ואין ראוי למאוס מי השילוח ההולכים לאט, שיש בהם יפוי כח וזכות אב"א, משום דתדיר שהוא חובו' היום שראוי לדעת כל איש ישראל, והוא חלק או"ח, ואחריו חלק יו"ד, שג"כ מה טוב ומה נעים שידע להבין ולהורות בביתו דברים קלים, שהם כביעותא בכותחא, או אם יתרמי במקום שאין איש, ואב"א משום דמקודש שבשני חלקים אלו נכללים תילי תילי מצות חובות הגוף הנה, ודקדוקיהן כפלי כפלים ממה שימצאו בחו"מ, אף כי בכללם אין בהם חובת ידיעה המגיע לחובת מעשה. והנה בדורותינו זה החלק המובחר והטוב, חלק אורח חיים כשמו כן הוא, יושב שכול וגלמוד אין איש שם על לב, דוגמת מסכת מו"ק שזכר בעל ספר חסידים. והנה בדורות הראשונים לפי מה ששמעתי היו שומעים ולומדים בבחרותם ספר העקידה, והעיקרים, והכוזרי, ודוגמתן, מפני שהיה כל מגמתן להשלמת נפשם, שהוא האמונה בשרשי הדת, לכן למדו ספרים המדברים וחוקרים בזה. ובזה יפה עושין דורות הללו שמתרחקים מאותן הלימודים, כי טוב ויפה לנו ולבנינו להאמין האמונות המוטלים עלינו בלי חקירה. גם היו קצתם לומדי' מטעם הנ"ל ספר חובת הלבבות, והוא מדבר ג"כ בחקירה בשער הראשון, ובשאר שערים מלא דעת ויראת ה'. ועמ"ש בהקדמה על איש שלמד דיני גיטין וקידושין, ולא ידע דבר מחובת הלבבות, המוטל על כל איש ישראלי. ע"ש. וע"ע בספר עיקרים (מאמר א' ספ"ג). כי גם חלק או"ח מוטל על כל איש ישראל לדעת לפחות כלליו ורוב פרטיו, והרי זה לימוד המובחר ששנו רז"ל, הלמד ע"מ לעשות ולקיים, שמספיקין בידו וכו'. ע"כ.                                                                      והחזו"א באגרותיו (ח"ג פרק תורה) כתב, דמי שאינו יודע את כל הש"ס אינו יכול לומר סברא ישרה בעיון. גם הגאון רבי ישראל סלנטר (אור ישראל פי"ח) כתב, ללמוד התלמוד הוא העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד בפרטיו ממקומות המפוזרים ולהבין ולהורות כדת, וזאת היא שימוש תלמידי חכמים, וקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים ה"ז עם הארץ (ברכות מז:).                                                     וברכתי להרה"ג המחבר שליט"א שיה"ר וחפץ ה' בידו יצלח, ויפוצו מעיינותיו חוצה, ויברך על המוגמר להוציא לאור כל כתביו, שובע שמחות וכל טוב.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

משלחן הראשון לציון • האם מותר להכניס אופניים לבית הכנסת? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם מותר להכניס אופנים לבית הכנסת.

> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏ט"ו חשון תש"פ, 151-2/פ'                                                                                                               לכבוד                                                                                                                                                   היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב צפניה צאירי נ"י                                                           שלום רב,                                                                                                                                      לשאלתו אודות המבואר בספר ילקוט יוסף הלכות בית הכנסת (סי' קנ"א סעיף כ"ו), שאין להכניס אופניים לבהכ"נ, שאין זה כבוד בהכ"נ, אבל מותר להכניסן לחדר הסמוך לבהכ"נ. ושואל מה הדין אם בחדר הסמוך מתפללים שם בקביעות תפילת ערבית במוצ"ש, ומה הדין בחצר שמתפללים שם ערבית במוצ"ש, והאם קולנועית דומה לאופניים בדין הנ"ל.                                                                                                                                                 אין הבדל בין אופנים או קולנעית בשניהם הוא דרך בזיון, ואין להכניסם לפנים בהכ"נ.                                       ומה ששאל אודות החדר הסמוך, אם מתפללים בו באופן קבוע תפלת ערבית במוצ"ש, אף אם זה רק תפלה א', ואין שם ס"ת, מ"מ יש בו קדושה, וגם שם אין להכניס אופניים, וע' בשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' ס"ט אות ג'), וע' בספר ילקוט יוסף שבת כרך א' חלק שני (סי' רס"ח סעיף כ"ה) בהערה, אודות ברכת מעין שבע במקום שמתפללים שם רק  תפלה א' בקביעות ע"ש, וגם לפוסקים שחששו לסב"ל ולא מברכים ברכת מעין שבע היינו לחומרא, וגם בדין הנ"ל יש לנו לעשות לחומרא ולשמור קדושת בהכנ"ס.                                                                                          בברכת התורה,                                                                                                                                    יצחק יוסף                                                                                                                                             הראשון לציון הרב הראשי לישראל                                                                                                         ונשיא הרבנות הראשית לישראל

משלחן הראשון לציון • המדליק נרות שבת ליד נרות החנוכה האם יכול לברך? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף.

השבוע המאמר עוסק בנושא: מדליק בערב שבת נרות חנוכה, והחנוכיה סמוכה לנרות שבת, איך מברך על תוספת אורה?

>> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏כ"ט טבת תשע"ו, 547-2/ע"ו

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב יצחק אידה נ"י                                                           שלום וברכה,                                                                                                                                    למענה לשאלתו במי שמדליק בער"ש נרות חנוכה, והחנוכיה סמוכה לנרות שבת, ומאחר וצריך להדליק את נרות החנוכה קודם לנרות שבת, אם יעשה כן, איך יכול לברך אח"כ על נרות שבת, הרי לדעת מרן הש"ע אין מברכים על תוספת אורה. [כיון שיש שם נר השמש שמותר להשתמש לאורו, וכן אחרי חצי שעה מותר להשתמש בכל הנרות]. הנה דין תוספת אורה נאמר בנר שהודלק לכבוד שבת, כדמוכח מהאו"ז, דאף שהוא עצמו כתב שאין מברכים על תוספת אורה, כתב, שמדליקים נר שבת אחר שהדליקו את שאר הנרות בבית. וכבר עמדנו בנידון זה בספר ילקו"י שבת כרך א' חלק שני (מהדורת תשע"ב קונטרס אחרון סי' ד') אם צריך לכבות החשמל קודם הדלקת נר שבת, ושם (באות ט') נתבאר, שמרן הש"ע (סי' תרע"ט) פסק שיקדים להדליק נרות חנוכה קודם נר שבת, וידוע שבשעת הסכנה מניח נ"ח על שלחנו ודיו, וגם כיום שאין סכנה יכולים להדליק בבית, ולכאורה אחר שהדליקו נר חנוכה ויש אור בבית היאך יברך אח"כ על נרות שבת הרי סו"ס יש אור בבית, והפוסקים לא כתבו שידליק נר שבת בחדר אחר, ולא חילקו בזה כלל, וע"ש בביאורי הגר"א דמשמע מדבריו שיכול להדליק נ"ח באותו חדר שסועד שם, וגם נרות שבת מדליק שם, וע"כ הטעם דכיון שהנרות הראשונות הודלקו לא לשם נר שבת, אלא לשם נרות חנוכה, יכול לברך ולהדליק נרות שבת לשם שבת ולברך עליהם, ובפרט שניכר שהם נרות שבת, שנרות חנוכה מדליקים כמספר הימים, ויש להם היכר שהם נרות חנוכה ונרות שבת שונים, ואין זה דומה למה שפסק הש"ע (בסי' רס"ג) בענין ג' בעלי בתים שאוכלים בחצר אחת שאין מברכים על תוספת אורה, ששם הודלקו הנרות הראשונים לשם שבת, ויעו"ש באורך עוד בזה, וכבר נהגו להדליק נרות חנוכה וגם השמש קודם, ואח"כ מדליקין נרות שבת, ואף אם מונחים במקום אחד.                          והיינו דנר שהודלק להדיא לשם ענין אחר ולא לכבוד שבת, גרע טפי, וכמו אם דלוק בבית נר נשמה שאין בזה חשש. [זכרונות אליהו].                                                                                                                                   ועוד, שגם בזמנם שלא היה אור החשמל, דעת כמה ראשונים שמברך להדליק נר שבת על הנר האחרון, ובע"כ שכל הנרות שמדליק לכבוד שבת כחדא חשיבי. וכן פשוט שמי שמדליק שתי נרות לשבת, ושכח לברך קודם הנר הראשון, מברך על הנר השני. [ומרן בב"י א"ח סי' רסג כתב סברא זו, שגם למ"ד שמקבל שבת בהדלקה, כל נרות שמדליק לכבוד שבת נחשבים כדבר אחד].                                                                                                         בברכת התורה,                                                                                                                                    יצחק יוסף                                                                                                                                              הראשון לציון הרב הראשי לישראל

 

משלחן הראשון לציון • יש לך חנוכיה מכסף האם אתה צריך להדליק בתוכה או בכוסיות זכוכית? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א.

השבוע המאמר עוסק בנושא: להדליק נ"ח בזכוכית, ואם יש ענין שכוסיות של נר שבת לא יתחלפו בשל נרות חנוכה 

>> תרמו להחזקת האתר!

ב"ה, ער"ח אדר תשס"ז

לכבוד הרב החשוב, היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, פאר המדות, מקים עולה של תורה, דבק בתורת רבותיו, כש"ת הגאון רבי יניב עזיז שליט"א  בני ברק

שלום רב,

במה ששאל במי שיש לו חנוכיה מכסף, ויש שם כוסיות קטנות של זכוכית, אם יש ענין  להוציא את הכוסיות ולהדליק ישירות בחנוכיה הכסף, או רשאי להדליק גם כשהפתילה נמצאת בתוך כוסיות של זכוכית.

הנה כתבנו בזה בספר ילקו"י (עמ' טו), ויש להוסיף מ"ש בשו"ת שבט הקהתי (חלק ג סי' רא) כתב דלכאורה מוריד מדרגת כסף לדרגת זכוכית. והו"ד בפסקי תשובות (ח"ו סי' תרע"ג אות ט). והגר"ח קניבסקי שליט"א כ' ע"ז, דהם דברי טעם. והו"ד בקונ' גם אני אודך (חנוכה עמ' ו אות כב ). וכ"כ בשו"ת דברי דוד (טהרני ח"א סי' מד) שהמדליק באופן הנזכר חשיב כמדליק בזכוכית ולא בכסף. וכ"כ חכ"א, שהרוצה לקיים ההידור להדליק במנורה של כסף, ידליק גם בכוסיות מכסף, ולא בכוסיות זכוכית. (אם לא שמדליק בפתילות צפות שיורדות לעומק הכוסית במשך ההדלקה, שרק בזכוכית האור נראה דרכן עד גמר ההדלקה). [בתשוה"נ ה, רכג].

אך מעשים בכל יום שאין עושים כן, ואין צורך להשחיר את הכוסיות היקרות של זהב או כסף, ושפיר נחשב הדלקה בחנוכיה של זהב וכסף, וא"צ שהאש תיגע בכסף ובזהב בשביל שיהיה כאן הידור מצוה, ואינו דומה לנרות המקדש. שהעיקר שיהיה נוי הידור מצוה, ויש כאן נוי והידור, ועושה כדרך כל הארץ. וגם עשיר שמדליק בביתו נרות של כבוד במנורה של זהב וכסף, לא מניח כוסיות זכוכית בתוך גביעי הזהב והכסף. ובפרט שבדרך כלל בכוסיות זכוכית, האור והשלהבת ניכרים יותר. ובהליכות שלמה להגרש"ז אויערבך (עמ' רפה) כתב שכוסיות זכוכית המונחות בחנוכיות זהב וכסף, מעלתן כמו שמדליק בזהב וכסף, דהואיל והכוסיות אינם יכולים לעמוד בפני עצמם, לכן הם בטלים לגבי החנוכיה.

והנה כתיב (במדבר ח ג), "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו'", ואמרו רז"ל, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. והק' המפרשים וכי זהו שבחו של אהרן, שלא שינה ממה שנצטוה בפירוש על ידי השי"ת. ויש מבארים [הגאון רבי משה נחום ירושלימסקי אב"ד קאמינקא בכ"י הודפס במוריה ניסן תש"ן], לפי מ"ד (מנחות פח:) שהנרות שבמנורה לא היו קבועים בה, וכיון שאמרו בירושלמי הנז' (שבת פי"ב ה"ג), קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום, י"ל שאף כאן, באותו סדר שהעלה אותם אהרון בפעם הראשונה, היה צריך להעלות לעולם, כמשפט סידורם הראשון, אע"פ שמידת ותמונת כל הקנים שווים הם. וזהו 'ויעש כן אהרן', שכיוון והעלה נרותיה המיוחדים בכל יום, בדיוק בסדר שסידרם ביום הראשון, וזהו מ"ש "שלא שינה", פי', שלא שינה מסדר הקנים. והנצי"ב בהעמק דבר שם כתב: ויעש כן אהרן, שלא הפך את המנורה לצד השני, אלא כמו שהדליק לראשונה, כך באותו צד המשיך להדליק לעד. ע"כ.

ועל פי דברים אלו יש שהעירו, דשמא גם בנרות שבת, יש ליזהר שלא יתחלפו הכוסיות בשל כוסיות נרות חנוכה, וכמו שמצינו במנורה שיש "משפט" שלא יחליפום, ונר שבת עדיף טפי דתדיר, ושבת מקודש טפי, ונר שבת דוחה נר חנוכה, אף דמאידך בנ"ח יש פרסום הנס, ואולי יש ג"כ לכל כוסית משפט משלה להשאר במה שזכתה, וכן שלא להחליף נרות שבת זה בזה, דהנר שמדליקים אותו ראשון הוא עיקר המצוה. [חשוקי חמד ב"ק לב:]. ואינו מוכרח. וראה בילקו"י סוכה (דיני סוכה הערה ה') שאע"פ שמצינו לגבי קרשי המשכן, שעשו סימן שלא יתחלפו, וקרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון וכו', מ"מ אין הכרח ללמוד מזה לשאר דברים, ושכ"כ האח'. ובבכור"י כתב לחלק בין צפון ודרום בביהמ"ק לבין שאר מקומות שאין מעלה לצפון יותר מדרום. ועיקר הנידון בזה הוא רק חסידות, ולאו מדינא. וכן הביאו בשם הגרי"ש אלישיב, שאין ללמוד מעצי המשכן או מנרות המנורה שיש בהם ענינים רמים ונעלים עד למאד. ואמנם נזכר בפוס' שגם בטלית יש נזהרים בזה שלא להפוך את הצדדים. וכמו"כ בירושלמי שם למדו מהקרשים, לגבי כבוד הנכנסים לנשיא מי ראשון ומי אחרון, אבל אין לנו להרחיב כלל זה גם לגבי כוסיות שלא ניכרים זה מזה. וגם י"ל דשאני כוסיות שאחרי השימוש בהם אפשר להשליכם או להשתמש בהם שימוש חול.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

 

 

משולחן הראשון לציון • המגיע בחנוכה לביתו אחר צאת הכוכבים מתי ידליק נרות? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א. מח"ס "ילקוט יוסף" ונשיא מועצת הרבנות הראשית. 

השבוע המאמר עוסק בנושא: המגיע לביתו אחר צאת הכוכבים בחנוכה מתי ידליק נרות?

>> תרמו להחזקת האתר!

ב"ה. כסליו תשע"ח.

לכבוד האברך היקר והנעלה כש"ת הרב מאיר אילוז שליט"א

ירושלים

שלום רב,

לשאלתו אודות מי שחוזר לביתו בימי החנוכה בתוך חצי שעה אחר צאה"כ, ואין לו מנין כעת, האם יתפלל ערבית ביחיד, בכדי שיקדים תדיר לשאינו תדיר.

נראה שאין לו להתפלל ערבית ביחיד, אלא יתפלל יותר מאוחר במנין קבוע ובשעה קבועה, שתפלה בציבור עדיפא על תדיר ושאינו תדיר, וע' בילקו"י תפלה א' (עמוד ש) שאפי' אם נתעכב מלהתפלל ערבית בתחלת הלילה ואין לו מנין אלא אחר חצות, לא יתפלל ביחידות קודם חצות הלילה, אלא יקרא ק"ש קודם חצות, ויתפלל ערבית בצבור אחר חצות הלילה, ושם בעמ' (ש"ז) שבער"ש חנוכה נכון להקדים להתפלל מנחה מבעו"י כדי שהדלקת נ"ח תהיה לאחר תפלת מנחה, אולם אם אין לו מנין להתפלל בצבור מבעו"י ידליק נ"ח, ואח"כ יתפלל מנחה בצבור סמוך לשקיעה, ואין להתפלל ביחידות לצורך זה, וה"ה לתפלת ערבית שלא יתפלל ביחיד, אלא ידליק ואח"כ יתפלל תפלת ערבית במנין קבוע.

ובילקו"י חנוכה (עמ' רעד) הבאנו את ד' מרן אאמו"ר זיע"א בחזו"ע שכתב: מי שהגיע לביתו בלילה בשעה מאוחרת בימי חנוכה, ולפניו מצות תפלת ערבית, ומצות הדלקת נ"ח, יקדים להתפלל תפלת ערבית, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ועוד שיש להקדים קריאת שמע שהיא דאורייתא. ואח"כ ידליק נ"ח, ויקיים גם פרסומי ניסא. [כי בלא"ה עבר זמן חצי שעה אחר צאה"כ].

ויש שרצו לדייק דהיינו דוקא כשנתאחר והפסיד את החצי שעה הראשונה לד' הרמב"ם, אבל המגיע בצה"כ שע"י שידליק כעת ירויח מצוה כתקנה, ידליק החנוכיה מיד ולאחמ"כ יתפלל ערבית.

וכן מפורש בדברי מרן אאמו"ר בספרו מאו"י ח"ג (עמ' של סד"ה שוב), שכתב, ונראה שאם הגיע לבית מיד עם צאה"כ, יקדים להדליק נרות חנוכה, שהיא מצוה בזמנה, וחביבה מצוה בשעתה (פסחים סח.), ואח"כ יתפלל ערבית שזמנה כל הלילה. [והמנהג פשוט אצלינו להדליק בביהכ"נ בין מנחה לערבית, בין בלילה הראשון של חנוכה בין בשאר הלילות. גם קודם השקיעה, וע' בספר מועד לכל חי פלאג'י (סי' כז אות לז), ובספר זכרנו לחיים ח"ב (מע' חנוכה אות ו). וע"ע בראש יוסף אישקאפה (סי' תרצג). ודו"ק. עכ"ל]. וכ"ז דלא כמ"ש חכ"א שהמגיע לביתו בביה"ש בחנוכה יתפלל ביחיד בכדי להקדים ערבית להדה"נ. (שו"ת תפלה למשה ח"ב סי' מח). ואין דבריו נכונים.

ובגמ' (שבת כג:) איתא, שקידוש היום ונ"ח, חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, אע"פ שהקידוש תדיר. נמצא דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, אולם התם א"א לקיים אלא אחד מהם, ובזה פרסומי ניסא עדיף, אבל כשיכול לקיים שניהם יקדים התדיר ואח"כ יקיים הדלקת נ"ח, משום פרסומי ניסא. וכמ"ש להדיא התוס' (שבת כג:), שבקריאת התורה של ר"ח טבת שחל בשבת, מקדימים לקרות בס"ת בשל ר"ח שהוא תדיר, ואח"כ בפר' הנשיאים (שהוא של חנוכה), דכיון דמצי למעבד תרוייהו, תדיר קודם ואח"כ פרסומי ניסא, עבדינן תרוייהו, ורק היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א (ח"א סי' אלף ע), והר"ן, והמאירי (שבת כג:), ורבינו ירוחם (דף סא). וה"נ תפלת ערבית דהוי תדיר קודמת להדלקת נ"ח. דהא אפשר למיעבד תרווייהו. ועוד דבנ"ד איכא נמי ק"ש של ערבית שהוא מה"ת, ויש להקדימו לחנוכה, דהוי מדרבנן. וכמ"ש הפנ"י ברכות (נא:). וכ"כ הנודע ביהודה (קמא חאו"ח סי' לט ובס"ס מא). וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' יד) וראה בחזו"ע חנוכה.

ואף אם יתפלל ערבית קודם צאה"כ, הא י"א דלר' יהודה יוצא י"ח ק"ש כבר מפלג המנחה, וכמ"ש ר"ת בתוס' ריש ברכות, וכיון שיוצא י"ח לדעה זו יש להקדים ק"ש לנ"ח. ועיין בב"י (סי' רסז) גבי תפלת ערבית מפלג המנחה. וכן מבואר בחידושי דינים של רבני ירושלים הקדמונים (משנת רס"ט בסוף ספר חיים וחסד אות יא) שתפלת ערבית קודמת לנ"ח משום תדיר. ובשיורי כנה"ג (הגה"ט ר"ס תרעב) כתב, בבחרותי נהגתי וכו' וחזרתי למנהגי להדליק אחר תפילת ערבית. וכן עיקר לדינא וכו'. והביא דברי התוס' הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' מ), ודלא כהמג"א (סק"ה) שכתב, דמי שלא התפלל מעריב מדליק קודם, דא"צ זמן כ"כ, וליכא למיחש שמא ישכח מעריב. וכ"כ בכנה"ג שהוא נוהג כן. ע"כ. ולהמבואר יש להקדים ערבית לנ"ח. וכ"כ בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' תע) ושכן מנהגם. וכן העלה בשואל ומשיב (מהדורא רביעאה ח"ב סי' ריט). וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קפב). ואף שבמשנ"ב (סק"א) כתב, שלהנוהגים להקפיד להתפלל ערבית דוקא אחר צאה"כ, נכון לנהוג להדליק נרות חנוכה קודם מעריב, ושכ"כ במור וקציעה. וכן נהג הגר"א. ע"ש. מ"מ מנהגינו כאמור לעיל.

בברכה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

משלחן הראשון לציון • הצד עכבר בשבת האם יכול לזרוק אותו לאשפה בעודו חי? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א  נשיא מועצת הרבנות הראשית.

והשבוע בנושא: הצד עכבר בשבת האם יכול לזרוק אותו לאשפה בעודו חי?

>> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏ל' תשרי תש"פ, 61-2/פ'

 

לכבוד

היקר והנעלה, כש"ת ה"ה יואל אלמקייס נ"י

 

שלום רב,

 

לשאלתו אם העמידו מלכודת עכברים מערב שבת ונלכד שם עכבר בשבת, האם מותר לזרוק אותו לפח כשהוא חי.

 

מבואר בספר ילקוט יוסף שבת כרך ב' (סי' שט"ז סעיף י"ג) שהמעמיד מצודה מע"ש, ונמצא שם עכבר שניצוד, ורוצה לפתוח את המצודה בשבת לפני החתול כדי להאכילה, י"א שאם עיקר כוונתו להאכיל החתול מותר לעשות כן, אבל אם כוונתו כדי להפטר מהעכבר ולהשמידו אסור.

 

והנה בספר טל אורות (דס"ד) כתב להסתפק במי שהעמיד מצודה מער"ש ונמצא עכבר ניצוד שם, אם מותר לפתוח המצודה לפני החתול שיאכלנו, והביא דברי השבות יעקב (הנ"ל בהערה ח') דהוי גרמא בעלמא, וכתב לחלק, דשאני במעמיד סם לפני הזבובים שאפשר שלא יאכלו הסם ואינו בודאי שימותו, מש"ה חשיב גרמא. אבל כאן שפותח את מצודתו לפני החתול לא חשיב גרמא כלל. וה"ז דומה למ"ש בסנהדרין (עח.) גבי הא דאר"י השיך בו את הנחש חייב. ופרש"י שאחז הנחש והשיך הנחש בבשרו והרי הוא כתוקע סכין דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו. ע"כ. וה"נ כיון שפותח המצודה לפני החתול ובודאי שימית אותו הוי כהורגו בידים ממש. אלא שי"ל דה"נ אפשר שיברח העכבר ואינו בודאי שימיתנו, וצ"ע. והו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ג (סי' כ' אות ו'), וכתב, שלא התיר השבות יעקב אלא במקום צער. וגם מה שמחלק דלא חשיב גרמא אלא בספק, ולא בודאי שיבא לידי המלאכה, עיין בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כב) שאין דעת האחרונים כן. וגם לא דמי להשיך בו את הנחש וכו', וא"כ דמי האי למעמיד בהמתו ע"ג עשבים בשבת דשרי. ולפמ"ש האהעו"ז (סי' שכח) שהכל תלוי במחשבתו, ה"נ אם עיקר כוונתו להאכיל החתול י"ל דשרי. אבל אם כוונתו להפטר מהעכבר ולהשמידו י"ל דאסור. ולפמ"ש האמרי בינה (דיני שבת סי' כז), והשואל ומשיב שתיתאי (סי' נג), והחזו"א (הלכות שבת סי' לו אות א'), משרא שרי. ודו"ק היטב.

 

בברכת התורה,

 

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

משלחן הראשון לציון • האם ת"ח צריך ללמוד תנ"ך משנה ומוסר? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א.

והשבוע בנושא: האם ת"ח צריך ללמוד תנ"ך משנה ומוסר?

>> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏א' חשון תש"פ, 66-4/פ'

דברי ברכה

הובא לפני מקצת גליונות פירוש על ספר מלכים מעשה ידיו של היקר והנעלה, משנתו סדורה וערוכה, עמו עוז ותושיה, מזכה הרבים, תהילתו בקהל חסידים, יראתו קודמת לחכמתו, שמן תורק שמו, כה"ר אליהו חדד נר"ו. ודבר טוב ונאה עשה לבאר ולפרש דברי המקרא של ספר מלכים על פי המפרשים רש"י והמצודות ועוד, שבהם מפרש ומברר באר היטב את המקרא, להקל על הלומדים, ובפרט בני הנוער, ועי"ז נמשכים ללימוד התנ"ך בהבנה ובחשק. והכל סידר בטוב טעם ודעת, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, בלשון צחה ונקיה, המתאימה לכל שכבות הציבור, ולפעלא טבא אמינא, איישר חיליה לאורייתא.

ואכן ת"ח צריך שידע גם מקרא ומשנה וספרי מוסר, וכמ"ש מרן החיד"א בדבש לפי (מערכת ת' אות מא) דמכאן תוכחה לתלמידי חכמים שאינם רוצים ללמוד כי אם גמרא ופוסקים, ומבזים בלבם לת"ח שלומדים תנ"ך ומשניות וספרי מוסר, והן בעון לא ידעו ולא יבינו כי אף אמנם שלימוד הגמ' יקר מאד, ואין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, וכתב ר"ת שהתלמוד בלול בכל, מ"מ כ"ז היינו ללומד תורה לשמה בענוה, ונזהר בדקדוקי מצות כמו הראשונים, שהיו קדושים מאוד, ונשמתם ממקום עליון, אבל בדור יתום זה כי גברה סטרא, והוא בעקבות משיחא, והיצה"ר רודף לתלמידי חכמים ביותר, ואלו התלמידי חכמים שאינם רוצים ללמוד מוסר על הרוב הם מתגאים בלימודם, וחושבים שהם חכמי' גדולים, ומבזים הזקנים וגדולי דורם, ואינם מקפידים להתפלל כהוגן, ופוגמים ברית הלשון והראות, וכיוצא. ולכן אין תורתם רצויה, כי אינה לשמה וכו', ולכן כל ת"ח אשר נגע אלהים בלבו ימהר לשוב, וילמד מוסר ותיכף יכיר בגאותו, ומהות לימודם ואשר נכשלים בכמה ענינים, וישובו אל ה', ואז לימוד הגמ' יעלה לרצון לפני ה', ונסלח להם. ע"כ. ועיין בשו"ע הרב (הלכות ת"ת פ"ב ס"ב) מ"ש בשם הר"ן בע"ז יט. ובד"מ (יו"ד סי' רמו אות ב), ובביאור הגר"א (יו"ד שם ס"ק סו) די"א שלא ישלש זמן לימודו לשלשה חלקים שוים, שהרי המשנה צריכה זמן רב יותר מן המקרא, וכ"ש שהתלמוד צריך זמן רב יותר מן המשנה, אלא העיקר הוא שילמד שלשה לימודים אלו, ויחלק את זמנו לכל אחד ואחד כפי שיעור הזמן הראוי לו בכל יום, עד שיגמור את כולם בשוה ויוכל להמשיך לסבור ולעיין. ואמנם כתבו הפוסקים שאין אנו רשאים לעסוק במקרא שליש מזמנינו, ולבטל מן המשנה והתלמוד, אלא עיקר הלימוד יהיה במשנה ותלמוד, ולמקרא די בגירסא דינקותא. ועיין בב"י (בד"ה יו"ד סי' רמו) בשם רבינו ירוחם והרמ"ה. וכ"כ בכנה"ג (יו"ד סימן רמו אות ב'), דמה שאמרו שצריכים לחלק הלימוד במקרא וכו', זה בדורות הראשונים שהיה לבם כפתחו של אולם ודי להם במשנה ולתלמוד שני שליש ימיהם, אבל לדידן במקרא בגירסא דינקותא די, והלואי שיספיק לנו שאר ימינו למשנה ולתלמוד. בדק הבית: ואני אבא אחר הרב שלא אמרו זה רק בזמנם שלא היה להם תורה שבע"פ ארוכה, זולת משנה וברייתות ותוספתא ואגדת התלמוד, אבל בזמנינו שכל הרבנים הרחיבו גבול בתורה, וחיברו ספרים, ובודאי שהם בכלל תורה שבע"פ, הלואי שיספיק ימי חיינו לקוראן.                                                                                        גם בכס"מ (פ"א מהלכות ת"ת הלכה יב) כתב, דדבר פשוט הוא שלגמרא צריך זמן רב יותר מלמקרא ומשנה, ועל כך סומכין העולם ואין משלשין. ע"ש. וראה בהליכו"ע ח"ח בהלכות ת"ת.

ולא נצרכה אלא לברכה שיהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח, להגדיל תורה ולהאדירה, וימשיך להרבות חיילים לתורה ולתעודה, ויפוצו מעיינותיו חוצה, לאורך ימים ושנות חיים, אמן.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

האם אפשר לקיים מצוות כיבוד הורים על ידי שליח? / הרב יצחק יוסף


                                 בס"ד, ‏ל' תשרי תש"פ, 62-2/פ'

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת כה"ר אהרן דרייזין שליט"א

לשאלתו במצות כיבוד אב ואם האם מועיל לעשות מצוה זו ע"י שליח, או החיוב על הבן לעשות בעצמו.

הנה בספר ילקוט יוסף הלכות כיבוד אב ואם ח"א (פרק ב' סעיף כ"ח) מבואר, שמצות כיבוד או"א הרי היא ככל מצות עשה, שמועיל לעשותן ע"י שליח, ושלוחו של אדם כמותו, ועכ"פ גם בכיבוד או"א אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, ואפי' אם היה הבן ת"ח ישתדל לעשות המצוה בעצמו, ואם אביו מצוה עליו לשרתו, והדבר קשה על הבן מאיזו סיבה, רשאי לכבדו ע"י שליח, ויוצא י"ח המצוה, ואם ההורים מקפידים שדוקא הבן ישמש אותם, י"א שבכה"ג חייב הוא לשמשם בכבודו ובעצמו, ולא ע"י שליח, שאם יסרב לכבדם בעצמו יעבור על איסור מורא. ולדינא נראה שעל הבן להשתדל מאד לקיים המצוה בעצמו, אא"כ הוא דר בעיר אחרת וכיוצא, שאז יקיים המצוה ע"י שליח.

והנה בגמ' קידושין (מא:) למדו לכל התורה כולה דמהני שליחות, ולכאורה כן הוא גם במצות כיבוד אב ואם דמהני לקיים המצוה על ידי שליחות. אך עדיין יש להסתפק שיתכן ודמי למצוות שבגופו דצריך הבן לכבד את אביו בעצמו, ובשלמא לענין מאכילו ומשקהו ומלבישו מסתבר שיועיל שליח, שהרי עיקר המטרה היא שאביו יקבל את צרכיו, וסוף סוף מקבל את צרכיו. אבל לענין לעמוד מפניו וכדומה מה שייך בזה שליחות, וזו מצוה שבגופו. ועיין ביביע אומר חלק ו' (חיו"ד סימן כט אות ב') שכתב, דבמצות צדקה אין צריך כוונה, דעיקר המצוה היא המטרה שיתן לעני, וכיון שיש לעני מה איכפת לי בזה אם כיוון או לא. ע"ש. ולפי זה הוא הדין במצות כיבוד אב ואם, דלענין שיהיה לאביו מאכל ומשקה, אין הכי נמי יועיל שליח, אבל לענין לעמוד מפניו לא יועיל שליח.

והיה מקום לומר שדין זה להאכילו ולהשקותו תלוי אם מצות כיבוד אב היא בכלל מצוות שבין אדם לחבירו, שאז א"צ לכוין לשם מצוה, וגם יועיל לזה שליח, דהעיקר היא התכלית. או דעיקר מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום, וא"כ התכלית היא שהבן יעשה המצוה, ולפ"ז שמא לא יועיל שליח. ויש לדחות, דאף אי נימא דהיא מצוה שבין אדם למקום יועיל שליחות כמו שאר מצוות שמועיל בהם שליחות. והנה לענין גירושין וקידושין דמהני בהו שליח, פשוט דהתם עיקר התוצאה שהאשה תקבל קידושין, ומה איכפת לי אם האיש עצמו קידש או שלח שליח, אבל בכיבוד אב ואם יתכן ולא יועיל שליחות, דזה גופא המצוה שהבן יכבד את אביו, וזה חלק מהכבוד שהוא עצמו יטרח לפניו. אלא שלענין מאכילו ומשקהו וכדו', מסתבר דיועיל שליח.

וכן משמע לפום ריהטא ממה שכתבו הרמב"ם והש"ע (סי' רמ ס"י) דמי שנטרפה דעת אביו או אמו, וא"א לו לעמוד עמהם מפני שנשתנו ביותר, ילך לו ויניחם ויצוה לאחרים לנהגם כראוי. ומשמע שמקיימים מצות כיבוד אב גם ע"י שליח. ויש לדחות דשאני הכא דא"א בדרך אחרת, ומש"ה יעשה שליח, הלא"ה לא מהני שליח. אך זה אינו, דלשון הרמב"ם והש"ע שיצווה לאחרים, ואם אין בזה מצות כיבוד אב למה כתבו בלשון ויצוה לאחרים וכו', הו"ל לכתוב ואחרים יטפלו בו. ומשמע דמקיים בזה מצות כיבוד אב ואם, ולכן אמרו ויצוה לאחרים. וכבר כתבו הראיה הנ"ל בשו"ת שמן המור (חלק הדרושים דף קיא), ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' קמח), ובספר כנסת יחזקאל (לרבי יחזקאל רחמים מע' כ'), דמהני לקיים מצות כיבוד אב ואם ע"י שליח.

וראיה לזה מהגמ' פסחים (קד:) מעשה ברבי יהודה שציוה את בנו ר' יצחק לשלוח כלכלה של פירות לעולא, כדי שישמע מה הוא חותם בהבדלה, ור' יצחק לא הלך בעצמו אלא שלח לשם את אביי, ושמע את עולא שחותם ברוך המבדיל בין קודש לחול. וכשבא לפני אביו הקפיד עליו. ומשמע שהקפדתו היתה לא משום שקיים הדבר ע"י שליח, אלא משום שהפסיד שלא תיאמר הלכה בשמו. ומבואר מזה דמהני לקיים מצות כיבוד אב ע"י שליח. וע"ש ברשב"ם שפי' שרב יהודה כעס על בנו על שלא הלך בעצמו. ובאור הישר ביאר, דרב יהודה התכוין שר' יצחק יביט בפניו של עולא, לקיים והיו עיניך רואות וגו', ורב יצחק סבר שכוונת אביו רק להביא הכלכלה לעולא ולדעת היאך יבדיל. וראה באוצר מפרשי התלמוד שם. [ופשוט שמכאן ראיה רק לענין מצות כיבוד שהאב צריך את התוצאה, כגון להאכילו ולהשקותו ולהלבישו וכו', אבל אין ללמוד מכאן לענין קימה והידור לאביו שהם מצות שבגופו]. וכ"כ המהר"ש וינטורה בתשו' שהובאה במכתם לדוד (סי' לב), והוכיח כן מדין מי שנטרפה דעת אביו וכו', כנ"ל. ע"ש. גם בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' קצז) כתב, דכשא"א לו לשמש את אביו, כגון שיכנס עי"ז לחשש איסור וכדו', צריך לעשות ע"י אחר אם אפשר לו, דגם על ידי אחרים מקיים מצות כיבוד. ע"ש.

ולפי זה בן שמשאיר אדם אחר שיטפל באביו ואמו, מקיים מצות כיבוד אב ואם, ובפרט אי נימא דבכיבוד אב ואם התוצאה היא העיקר, ואם כן סוף סוף הגיע אל התוצאה, ואמנם כשם שאמרו בקידושין (מא.), דמצוה בו יותר מבשלוחו, כך הדבר גם במצות כיבוד אב ואם, דאף דשם איירי לענין קידושי אשה, וכן לענין הכנת צרכי שבת, אין לומר דהיכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר, אלא בכל המצוות כולן אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו.

וכן משמע מהמעשה שהובא בגמרא קידושין (לא:) באבימי שהיו לו חמשה בנים, וכשהיה אביו מתדפק על דלת הבית היה רץ בעצמו לפותחה. ופרש"י שם, ואפילו הכי כי הוה קרי רבי אבהו אבבא היה אבימי רץ ואינו מניח לאחד מבניו לילך. ע"כ. ומשמע שזו היתה מעלתו, ואי נימא דבכיבוד אב ואם לא מהני שליחות, מה מעלתו אם עושה כפי הדין. ויותר מזה מוכח משם, דאף אם הבן ת"ח, יכבד את אביו בעצמו, ולא ע"י שליח. וכן משמע מדברי המהרש"א שם שכתב, שדקדק לומר דהוו בני סמכי שבודאי הוו ידעי לכבד את אביהם ולרוץ במקומו לפתוח לאביהם, אבל הוא לא הניח אותם כדי שיקיים הוא בעצמו מצות כיבוד אב. ועוד בני סמכי שהיו סמוכים על שלחן אביהם אבימי, והיה יכול לצוותם לפתוח הדלת לאבי אביהם, ולא הניחם ועשה בעצמו. ע"כ. ומבואר, שגם בדין כיבוד אב ואם אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. [וכן הוכיח בשו"ת שמן המור הנ"ל]. ויש שהבינו מדברי המהרש"א ההיפך, דמזה שלא שלח שליחים משמע דבמצות כיבוד אב ואם לא מהני שליחות. וראה בשו"ת הר צבי הנ"ל.

וכן משמע מרש"י בקידושין שם שכתב, דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי. ומשמע שדין זה שייך בכל המצוות כולן, דזיל בתר טעמא. אלא שרש"י (בראשית מו, כט) על הפסוק ויאסור יוסף את מרכבתו, כתב: הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו. ומשמע קצת דלא מהני שליח למצות כיבוד אב ואם. אך יש לדחות בפשטות דשמא מה שיוסף עשה כן בעצמו ולא ע"י שליח, היינו משום שרצה להזדרז וחשש שאם יעשה כן ע"י שליח יגרום לעיכוב הדבר. או משום דמצוה בו יותר מבשלוחו. [ומשמע עכ"פ דגם גבי כיבוד אב ואם אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו]. ולכאורה פשוט הוא דאדרבה משם ראיה, דאי תימא דלא מהני שליח מאי רבותא דיוסף הצדיק שאסר בעצמו את המרכבה, הא פשיטא שהוא חייב לעשות זאת, אלא ע"כ משמע שמצד הדין מהני ע"י שליח, והרבותא היא שעשה בעצמו. אך אין זה ענין לכאן, כי התם אינו כיבוד אב ואם הנוגע לגופו של אב, והכא איירינן על כיבוד שבגופו.

ועיין בשדי חמד כרך ד' (עמוד 289) שהביא שם מהמהרי"ט שכתב, דמה שרב נחמן עשה מעקה היינו משום דיש בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא שהמהר"ח אור זרוע כתב, דלא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו בכל המצוות, שדוקא גבי קידושין שאין השליח נהנה מהקידושין ואדרבה מפסיד בכך שהאשה המתקדשת נאסרת עליו, אבל לשחוט או להפריש מעשרות ומצות חלה, לא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, כאשר נהגו כל רבותינו שאף שהיו בקיאים בהלכות שחיטה, שחטו על ידי שליח. וכן במצות לימוד תורה לבנו, ובמצות מילה. ואמנם הגאון מבוטשטאש היה שוחט בעצמו, משום דאוהב מצות לא ישבע מצות. ולחומרא עביד כן. [אלא שדעת הגאון השדי חמד דהגאון מבוטשטאש עביד כן משום דסבירא ליה דמצוה בו יותר מבשלוחו אמרינן בכל המצות, ולא כתב דלחומרא עביד כן אלא בדעת אחד מן האחרונים]. וכתב הב"ח, דאף גבי הדלקת נרות שבת היה ראוי שהבעל ידליק, אלא משום שהאשה כיבתה נרו של עולם לכן נתנו מצוה זו לנשים. ומשמע מדבריו שדין זה שייך בכל המצוות כולן. וכן משמע מדברי המג"א. וכ"ה להדיא ביד אליהו מלובלין. וסמכו על דברי רש"י הנ"ל. ועיין עוד בילקוט יוסף שבת כרך א' (עמוד סט). ע"ש.

ועיין עוד בשדי חמד חלק ט' (דברי חכמים, מד) שכתב לדון, שדין מצוה בו יותר מבשלוחו לא נאמר אלא אם השליח עושה בחנם, אבל אם שכר את חבירו לעשות בעדו, יד פועל כיד בעל הבית, ונחשב כעושה המצוה בידו ממש. ע"ש. ובדרכי תשובה (יורה דעה סימן כח ס"ק סא) כתב לבאר טעם הדבר למה נחשבת עבודה בשכר כאילו עשה בעצמו, כשעושה המצוה על ידי פועל בשכר, מה שמוציא מכספו נחשב כמו טירחת הגוף כאילו עשה המצוה בעצמו, והביא ראיה מהגמ' בפסחים (ד:) שיש עדיפות לעושה המצוה בחסרון כיס ללא טירחה, ממי שעושה בטירחה ללא חסרון כיס. ע"ש. אלא שלענין קיום מצות בדיקת חמץ כתב הפרי מגדים (א"א סימן תלב סק"ה) שגם תמורת שכר אין לעשות המצוה על ידי אחר. ע"ש. ועיין בתבואות שור (כח, יד) שכתב, דדין מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר רק כשמוסר את המצוה לאחר לעשותה דרך שליחות, שנראה כי המצוה המוטלת עליו היא כמשא ואינו רוצה לטרוח בה בעצמו. אבל במסירה לאחר דרך כיבוד שמכבד למי שמהדר אחר מצוה זו לעשותה, מותר לעשותה ע"י  אחר.  וכל שכן כשהאחר הוא אדם גדול וחשוב שיש בזה כבוד למצוה. ע"ש. ובפרי מגדים (מש"ז שם סק"ח) הסכים לדבריו, כיעו"ש. אלא שהכרתי ופלתי שם, כתב להשיג על התבואות שור, וראה בזה באורך בדרכי תשובה (שם, ס"ק סא).

ועכ"פ אם אביו מצוה עליו לשרתו, ואין יכולת ביד הבן לשרתו, מקיים המצוה גם ע"י שליח, וכמו שכתב בשו"ת שמן המור, הובא בכיבוד הורים (פרק ב' סעיף ד'), ובאוצר כיבוד אב ואם (עמוד קעה), ושכן משמע משו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן קמח), ובשו"ת מכתם לדוד (יורה דעה סימן לב), ובשו"ת הר צבי (חיו"ד סימן צז), ובספר אור הישר על פסחים (קד:). וכתב עוד שם [באוצר כיבוד אב] דבכל מקום שיכול הוא לעשות בעצמו ענין הכבוד, אלא שרוצה לפטור עצמו ע"י שליח, אם מחמת טירחא או סיבות אחרות, הדין הוא שהתשלום לשליח יהיה מממון הבן ולא מהאב.

ולגבי הורים המקפידים וכו', בספר כבוד הורים כתב בשם הגרי"ש אלישיב דבכהאי גוונא חייב לעשות בעצמו, שאם יעשה על ידי שליח נמצא סותר את דברי אביו שאסור לדעת הרבה פוסקים. אולם מרן אאמו"ר דעתו שבדבר שאין בו נפקא מינה לאב כמו שאין בו מצות כיבוד כך אין בו מצות מורא, ודלא כההפלאה, וממילא בנידון דידן שאין לאב נפקא מינה אם הבן יעשה הדבר בעצמו או על ידי שליח, ובכל אופן בקשתו תיעשה, וסוף סוף רצונו נעשה, אפשר דאינו חייב לקיים בעצמו ומה בכך שהאב מתעקש שהבן בעצמו יעשה זאת, אם העיקר התוצאה. [ומה שהאב מקפיד אינו חשיב שיש לאב נגיעה ישירה בדבר].

ויש להסתפק גבי הדלקת נרות שבת, דהנה נודע מה שכתב מרן בש"ע (סימן רסג סעיף ג'), דנשים מוזהרות בהדלקת הנרות יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. וכתב המגן אברהם ואפילו ירצה הבעל להדליק בעצמו, האשה קודמת. ויש לדון באשה שאמה מתארחת אצלה ויודעת שאמה מתכבדת בהדלקת נרות, האם עדיף שתכבד את אמה בהדלקת נרות שבת, אע"פ שהיא מפסידה מצוה בו יותר מבשלוחו, מאחר שיש כאן מצות כיבוד אב ואם, או מאחר וזו מצוה של בעלת הבית אין לה לעשות שליח למצוה כל זמן שהיא יכולה בעצמה. [והיינו באופן שאין האמא נפגעת מהענין], וזה לא מעיקרי חיוב כיבוד אב ואם. ונסתפק בזה בקונטרס צבא מרום, כיעו"ש. ומצינו כיו"ב בכנה"ג (או"ח סי' תרס) שכתב, שאם רצה לקנות אתרוג ומעלה על המחיר שנתן אביו או רבו, דלא שייך בזה מניעת כיבוד אב. ע"ש. והוא הדין לנידון דידן שאם הבת תדליק אין זה מניעת כבוד לאמה, אחר שהמצוה מוטלת על עקרת הבית. אלא שאם תייחד לה חדר בפני עצמו [שאחרים ימנעו מלהכנס לשם ע"פ רוב], ממילא כל אחת תדליק בחדר אחר ותברכנה שם, וכמו שנתבאר בילקו"י שבת א' (עמוד קמז).

ובענין הזכרת שם אביו, גם זה מובא שם בילקו"י (פרק ה' סעיף נ"ט), לא יקרא לאביו או לאמו בשמם, וכן כשמזכיר את הוריו בפני אחרים, לא יזכירם בשמם, לא בחייהם ולא במותם, בין בפניהם בין שלא בפניהם, אלא אומר אבי מורי פלוני, או מר אבי פלוני, וכן אמו, וכשפונה לאביו אומר אבא, וכשפונה לאמו אומר אמא. וע"ש בהערה (אות נ"ט).

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

העמוד הבא »