משולחן הראשון לציון • המגיע בחנוכה לביתו אחר צאת הכוכבים מתי ידליק נרות? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א. מח"ס "ילקוט יוסף" ונשיא מועצת הרבנות הראשית. 

השבוע המאמר עוסק בנושא: המגיע לביתו אחר צאת הכוכבים בחנוכה מתי ידליק נרות?

>> תרמו להחזקת האתר!

ב"ה. כסליו תשע"ח.

לכבוד האברך היקר והנעלה כש"ת הרב מאיר אילוז שליט"א

ירושלים

שלום רב,

לשאלתו אודות מי שחוזר לביתו בימי החנוכה בתוך חצי שעה אחר צאה"כ, ואין לו מנין כעת, האם יתפלל ערבית ביחיד, בכדי שיקדים תדיר לשאינו תדיר.

נראה שאין לו להתפלל ערבית ביחיד, אלא יתפלל יותר מאוחר במנין קבוע ובשעה קבועה, שתפלה בציבור עדיפא על תדיר ושאינו תדיר, וע' בילקו"י תפלה א' (עמוד ש) שאפי' אם נתעכב מלהתפלל ערבית בתחלת הלילה ואין לו מנין אלא אחר חצות, לא יתפלל ביחידות קודם חצות הלילה, אלא יקרא ק"ש קודם חצות, ויתפלל ערבית בצבור אחר חצות הלילה, ושם בעמ' (ש"ז) שבער"ש חנוכה נכון להקדים להתפלל מנחה מבעו"י כדי שהדלקת נ"ח תהיה לאחר תפלת מנחה, אולם אם אין לו מנין להתפלל בצבור מבעו"י ידליק נ"ח, ואח"כ יתפלל מנחה בצבור סמוך לשקיעה, ואין להתפלל ביחידות לצורך זה, וה"ה לתפלת ערבית שלא יתפלל ביחיד, אלא ידליק ואח"כ יתפלל תפלת ערבית במנין קבוע.

ובילקו"י חנוכה (עמ' רעד) הבאנו את ד' מרן אאמו"ר זיע"א בחזו"ע שכתב: מי שהגיע לביתו בלילה בשעה מאוחרת בימי חנוכה, ולפניו מצות תפלת ערבית, ומצות הדלקת נ"ח, יקדים להתפלל תפלת ערבית, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ועוד שיש להקדים קריאת שמע שהיא דאורייתא. ואח"כ ידליק נ"ח, ויקיים גם פרסומי ניסא. [כי בלא"ה עבר זמן חצי שעה אחר צאה"כ].

ויש שרצו לדייק דהיינו דוקא כשנתאחר והפסיד את החצי שעה הראשונה לד' הרמב"ם, אבל המגיע בצה"כ שע"י שידליק כעת ירויח מצוה כתקנה, ידליק החנוכיה מיד ולאחמ"כ יתפלל ערבית.

וכן מפורש בדברי מרן אאמו"ר בספרו מאו"י ח"ג (עמ' של סד"ה שוב), שכתב, ונראה שאם הגיע לבית מיד עם צאה"כ, יקדים להדליק נרות חנוכה, שהיא מצוה בזמנה, וחביבה מצוה בשעתה (פסחים סח.), ואח"כ יתפלל ערבית שזמנה כל הלילה. [והמנהג פשוט אצלינו להדליק בביהכ"נ בין מנחה לערבית, בין בלילה הראשון של חנוכה בין בשאר הלילות. גם קודם השקיעה, וע' בספר מועד לכל חי פלאג'י (סי' כז אות לז), ובספר זכרנו לחיים ח"ב (מע' חנוכה אות ו). וע"ע בראש יוסף אישקאפה (סי' תרצג). ודו"ק. עכ"ל]. וכ"ז דלא כמ"ש חכ"א שהמגיע לביתו בביה"ש בחנוכה יתפלל ביחיד בכדי להקדים ערבית להדה"נ. (שו"ת תפלה למשה ח"ב סי' מח). ואין דבריו נכונים.

ובגמ' (שבת כג:) איתא, שקידוש היום ונ"ח, חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, אע"פ שהקידוש תדיר. נמצא דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, אולם התם א"א לקיים אלא אחד מהם, ובזה פרסומי ניסא עדיף, אבל כשיכול לקיים שניהם יקדים התדיר ואח"כ יקיים הדלקת נ"ח, משום פרסומי ניסא. וכמ"ש להדיא התוס' (שבת כג:), שבקריאת התורה של ר"ח טבת שחל בשבת, מקדימים לקרות בס"ת בשל ר"ח שהוא תדיר, ואח"כ בפר' הנשיאים (שהוא של חנוכה), דכיון דמצי למעבד תרוייהו, תדיר קודם ואח"כ פרסומי ניסא, עבדינן תרוייהו, ורק היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א (ח"א סי' אלף ע), והר"ן, והמאירי (שבת כג:), ורבינו ירוחם (דף סא). וה"נ תפלת ערבית דהוי תדיר קודמת להדלקת נ"ח. דהא אפשר למיעבד תרווייהו. ועוד דבנ"ד איכא נמי ק"ש של ערבית שהוא מה"ת, ויש להקדימו לחנוכה, דהוי מדרבנן. וכמ"ש הפנ"י ברכות (נא:). וכ"כ הנודע ביהודה (קמא חאו"ח סי' לט ובס"ס מא). וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' יד) וראה בחזו"ע חנוכה.

ואף אם יתפלל ערבית קודם צאה"כ, הא י"א דלר' יהודה יוצא י"ח ק"ש כבר מפלג המנחה, וכמ"ש ר"ת בתוס' ריש ברכות, וכיון שיוצא י"ח לדעה זו יש להקדים ק"ש לנ"ח. ועיין בב"י (סי' רסז) גבי תפלת ערבית מפלג המנחה. וכן מבואר בחידושי דינים של רבני ירושלים הקדמונים (משנת רס"ט בסוף ספר חיים וחסד אות יא) שתפלת ערבית קודמת לנ"ח משום תדיר. ובשיורי כנה"ג (הגה"ט ר"ס תרעב) כתב, בבחרותי נהגתי וכו' וחזרתי למנהגי להדליק אחר תפילת ערבית. וכן עיקר לדינא וכו'. והביא דברי התוס' הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' מ), ודלא כהמג"א (סק"ה) שכתב, דמי שלא התפלל מעריב מדליק קודם, דא"צ זמן כ"כ, וליכא למיחש שמא ישכח מעריב. וכ"כ בכנה"ג שהוא נוהג כן. ע"כ. ולהמבואר יש להקדים ערבית לנ"ח. וכ"כ בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' תע) ושכן מנהגם. וכן העלה בשואל ומשיב (מהדורא רביעאה ח"ב סי' ריט). וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קפב). ואף שבמשנ"ב (סק"א) כתב, שלהנוהגים להקפיד להתפלל ערבית דוקא אחר צאה"כ, נכון לנהוג להדליק נרות חנוכה קודם מעריב, ושכ"כ במור וקציעה. וכן נהג הגר"א. ע"ש. מ"מ מנהגינו כאמור לעיל.

בברכה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

משלחן הראשון לציון • הצד עכבר בשבת האם יכול לזרוק אותו לאשפה בעודו חי? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א  נשיא מועצת הרבנות הראשית.

והשבוע בנושא: הצד עכבר בשבת האם יכול לזרוק אותו לאשפה בעודו חי?

>> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏ל' תשרי תש"פ, 61-2/פ'

 

לכבוד

היקר והנעלה, כש"ת ה"ה יואל אלמקייס נ"י

 

שלום רב,

 

לשאלתו אם העמידו מלכודת עכברים מערב שבת ונלכד שם עכבר בשבת, האם מותר לזרוק אותו לפח כשהוא חי.

 

מבואר בספר ילקוט יוסף שבת כרך ב' (סי' שט"ז סעיף י"ג) שהמעמיד מצודה מע"ש, ונמצא שם עכבר שניצוד, ורוצה לפתוח את המצודה בשבת לפני החתול כדי להאכילה, י"א שאם עיקר כוונתו להאכיל החתול מותר לעשות כן, אבל אם כוונתו כדי להפטר מהעכבר ולהשמידו אסור.

 

והנה בספר טל אורות (דס"ד) כתב להסתפק במי שהעמיד מצודה מער"ש ונמצא עכבר ניצוד שם, אם מותר לפתוח המצודה לפני החתול שיאכלנו, והביא דברי השבות יעקב (הנ"ל בהערה ח') דהוי גרמא בעלמא, וכתב לחלק, דשאני במעמיד סם לפני הזבובים שאפשר שלא יאכלו הסם ואינו בודאי שימותו, מש"ה חשיב גרמא. אבל כאן שפותח את מצודתו לפני החתול לא חשיב גרמא כלל. וה"ז דומה למ"ש בסנהדרין (עח.) גבי הא דאר"י השיך בו את הנחש חייב. ופרש"י שאחז הנחש והשיך הנחש בבשרו והרי הוא כתוקע סכין דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו. ע"כ. וה"נ כיון שפותח המצודה לפני החתול ובודאי שימית אותו הוי כהורגו בידים ממש. אלא שי"ל דה"נ אפשר שיברח העכבר ואינו בודאי שימיתנו, וצ"ע. והו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ג (סי' כ' אות ו'), וכתב, שלא התיר השבות יעקב אלא במקום צער. וגם מה שמחלק דלא חשיב גרמא אלא בספק, ולא בודאי שיבא לידי המלאכה, עיין בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כב) שאין דעת האחרונים כן. וגם לא דמי להשיך בו את הנחש וכו', וא"כ דמי האי למעמיד בהמתו ע"ג עשבים בשבת דשרי. ולפמ"ש האהעו"ז (סי' שכח) שהכל תלוי במחשבתו, ה"נ אם עיקר כוונתו להאכיל החתול י"ל דשרי. אבל אם כוונתו להפטר מהעכבר ולהשמידו י"ל דאסור. ולפמ"ש האמרי בינה (דיני שבת סי' כז), והשואל ומשיב שתיתאי (סי' נג), והחזו"א (הלכות שבת סי' לו אות א'), משרא שרי. ודו"ק היטב.

 

בברכת התורה,

 

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

משלחן הראשון לציון • האם ת"ח צריך ללמוד תנ"ך משנה ומוסר? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א.

והשבוע בנושא: האם ת"ח צריך ללמוד תנ"ך משנה ומוסר?

>> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏א' חשון תש"פ, 66-4/פ'

דברי ברכה

הובא לפני מקצת גליונות פירוש על ספר מלכים מעשה ידיו של היקר והנעלה, משנתו סדורה וערוכה, עמו עוז ותושיה, מזכה הרבים, תהילתו בקהל חסידים, יראתו קודמת לחכמתו, שמן תורק שמו, כה"ר אליהו חדד נר"ו. ודבר טוב ונאה עשה לבאר ולפרש דברי המקרא של ספר מלכים על פי המפרשים רש"י והמצודות ועוד, שבהם מפרש ומברר באר היטב את המקרא, להקל על הלומדים, ובפרט בני הנוער, ועי"ז נמשכים ללימוד התנ"ך בהבנה ובחשק. והכל סידר בטוב טעם ודעת, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, בלשון צחה ונקיה, המתאימה לכל שכבות הציבור, ולפעלא טבא אמינא, איישר חיליה לאורייתא.

ואכן ת"ח צריך שידע גם מקרא ומשנה וספרי מוסר, וכמ"ש מרן החיד"א בדבש לפי (מערכת ת' אות מא) דמכאן תוכחה לתלמידי חכמים שאינם רוצים ללמוד כי אם גמרא ופוסקים, ומבזים בלבם לת"ח שלומדים תנ"ך ומשניות וספרי מוסר, והן בעון לא ידעו ולא יבינו כי אף אמנם שלימוד הגמ' יקר מאד, ואין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, וכתב ר"ת שהתלמוד בלול בכל, מ"מ כ"ז היינו ללומד תורה לשמה בענוה, ונזהר בדקדוקי מצות כמו הראשונים, שהיו קדושים מאוד, ונשמתם ממקום עליון, אבל בדור יתום זה כי גברה סטרא, והוא בעקבות משיחא, והיצה"ר רודף לתלמידי חכמים ביותר, ואלו התלמידי חכמים שאינם רוצים ללמוד מוסר על הרוב הם מתגאים בלימודם, וחושבים שהם חכמי' גדולים, ומבזים הזקנים וגדולי דורם, ואינם מקפידים להתפלל כהוגן, ופוגמים ברית הלשון והראות, וכיוצא. ולכן אין תורתם רצויה, כי אינה לשמה וכו', ולכן כל ת"ח אשר נגע אלהים בלבו ימהר לשוב, וילמד מוסר ותיכף יכיר בגאותו, ומהות לימודם ואשר נכשלים בכמה ענינים, וישובו אל ה', ואז לימוד הגמ' יעלה לרצון לפני ה', ונסלח להם. ע"כ. ועיין בשו"ע הרב (הלכות ת"ת פ"ב ס"ב) מ"ש בשם הר"ן בע"ז יט. ובד"מ (יו"ד סי' רמו אות ב), ובביאור הגר"א (יו"ד שם ס"ק סו) די"א שלא ישלש זמן לימודו לשלשה חלקים שוים, שהרי המשנה צריכה זמן רב יותר מן המקרא, וכ"ש שהתלמוד צריך זמן רב יותר מן המשנה, אלא העיקר הוא שילמד שלשה לימודים אלו, ויחלק את זמנו לכל אחד ואחד כפי שיעור הזמן הראוי לו בכל יום, עד שיגמור את כולם בשוה ויוכל להמשיך לסבור ולעיין. ואמנם כתבו הפוסקים שאין אנו רשאים לעסוק במקרא שליש מזמנינו, ולבטל מן המשנה והתלמוד, אלא עיקר הלימוד יהיה במשנה ותלמוד, ולמקרא די בגירסא דינקותא. ועיין בב"י (בד"ה יו"ד סי' רמו) בשם רבינו ירוחם והרמ"ה. וכ"כ בכנה"ג (יו"ד סימן רמו אות ב'), דמה שאמרו שצריכים לחלק הלימוד במקרא וכו', זה בדורות הראשונים שהיה לבם כפתחו של אולם ודי להם במשנה ולתלמוד שני שליש ימיהם, אבל לדידן במקרא בגירסא דינקותא די, והלואי שיספיק לנו שאר ימינו למשנה ולתלמוד. בדק הבית: ואני אבא אחר הרב שלא אמרו זה רק בזמנם שלא היה להם תורה שבע"פ ארוכה, זולת משנה וברייתות ותוספתא ואגדת התלמוד, אבל בזמנינו שכל הרבנים הרחיבו גבול בתורה, וחיברו ספרים, ובודאי שהם בכלל תורה שבע"פ, הלואי שיספיק ימי חיינו לקוראן.                                                                                        גם בכס"מ (פ"א מהלכות ת"ת הלכה יב) כתב, דדבר פשוט הוא שלגמרא צריך זמן רב יותר מלמקרא ומשנה, ועל כך סומכין העולם ואין משלשין. ע"ש. וראה בהליכו"ע ח"ח בהלכות ת"ת.

ולא נצרכה אלא לברכה שיהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח, להגדיל תורה ולהאדירה, וימשיך להרבות חיילים לתורה ולתעודה, ויפוצו מעיינותיו חוצה, לאורך ימים ושנות חיים, אמן.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

האם אפשר לקיים מצוות כיבוד הורים על ידי שליח? / הרב יצחק יוסף


                                 בס"ד, ‏ל' תשרי תש"פ, 62-2/פ'

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת כה"ר אהרן דרייזין שליט"א

לשאלתו במצות כיבוד אב ואם האם מועיל לעשות מצוה זו ע"י שליח, או החיוב על הבן לעשות בעצמו.

הנה בספר ילקוט יוסף הלכות כיבוד אב ואם ח"א (פרק ב' סעיף כ"ח) מבואר, שמצות כיבוד או"א הרי היא ככל מצות עשה, שמועיל לעשותן ע"י שליח, ושלוחו של אדם כמותו, ועכ"פ גם בכיבוד או"א אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, ואפי' אם היה הבן ת"ח ישתדל לעשות המצוה בעצמו, ואם אביו מצוה עליו לשרתו, והדבר קשה על הבן מאיזו סיבה, רשאי לכבדו ע"י שליח, ויוצא י"ח המצוה, ואם ההורים מקפידים שדוקא הבן ישמש אותם, י"א שבכה"ג חייב הוא לשמשם בכבודו ובעצמו, ולא ע"י שליח, שאם יסרב לכבדם בעצמו יעבור על איסור מורא. ולדינא נראה שעל הבן להשתדל מאד לקיים המצוה בעצמו, אא"כ הוא דר בעיר אחרת וכיוצא, שאז יקיים המצוה ע"י שליח.

והנה בגמ' קידושין (מא:) למדו לכל התורה כולה דמהני שליחות, ולכאורה כן הוא גם במצות כיבוד אב ואם דמהני לקיים המצוה על ידי שליחות. אך עדיין יש להסתפק שיתכן ודמי למצוות שבגופו דצריך הבן לכבד את אביו בעצמו, ובשלמא לענין מאכילו ומשקהו ומלבישו מסתבר שיועיל שליח, שהרי עיקר המטרה היא שאביו יקבל את צרכיו, וסוף סוף מקבל את צרכיו. אבל לענין לעמוד מפניו וכדומה מה שייך בזה שליחות, וזו מצוה שבגופו. ועיין ביביע אומר חלק ו' (חיו"ד סימן כט אות ב') שכתב, דבמצות צדקה אין צריך כוונה, דעיקר המצוה היא המטרה שיתן לעני, וכיון שיש לעני מה איכפת לי בזה אם כיוון או לא. ע"ש. ולפי זה הוא הדין במצות כיבוד אב ואם, דלענין שיהיה לאביו מאכל ומשקה, אין הכי נמי יועיל שליח, אבל לענין לעמוד מפניו לא יועיל שליח.

והיה מקום לומר שדין זה להאכילו ולהשקותו תלוי אם מצות כיבוד אב היא בכלל מצוות שבין אדם לחבירו, שאז א"צ לכוין לשם מצוה, וגם יועיל לזה שליח, דהעיקר היא התכלית. או דעיקר מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום, וא"כ התכלית היא שהבן יעשה המצוה, ולפ"ז שמא לא יועיל שליח. ויש לדחות, דאף אי נימא דהיא מצוה שבין אדם למקום יועיל שליחות כמו שאר מצוות שמועיל בהם שליחות. והנה לענין גירושין וקידושין דמהני בהו שליח, פשוט דהתם עיקר התוצאה שהאשה תקבל קידושין, ומה איכפת לי אם האיש עצמו קידש או שלח שליח, אבל בכיבוד אב ואם יתכן ולא יועיל שליחות, דזה גופא המצוה שהבן יכבד את אביו, וזה חלק מהכבוד שהוא עצמו יטרח לפניו. אלא שלענין מאכילו ומשקהו וכדו', מסתבר דיועיל שליח.

וכן משמע לפום ריהטא ממה שכתבו הרמב"ם והש"ע (סי' רמ ס"י) דמי שנטרפה דעת אביו או אמו, וא"א לו לעמוד עמהם מפני שנשתנו ביותר, ילך לו ויניחם ויצוה לאחרים לנהגם כראוי. ומשמע שמקיימים מצות כיבוד אב גם ע"י שליח. ויש לדחות דשאני הכא דא"א בדרך אחרת, ומש"ה יעשה שליח, הלא"ה לא מהני שליח. אך זה אינו, דלשון הרמב"ם והש"ע שיצווה לאחרים, ואם אין בזה מצות כיבוד אב למה כתבו בלשון ויצוה לאחרים וכו', הו"ל לכתוב ואחרים יטפלו בו. ומשמע דמקיים בזה מצות כיבוד אב ואם, ולכן אמרו ויצוה לאחרים. וכבר כתבו הראיה הנ"ל בשו"ת שמן המור (חלק הדרושים דף קיא), ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' קמח), ובספר כנסת יחזקאל (לרבי יחזקאל רחמים מע' כ'), דמהני לקיים מצות כיבוד אב ואם ע"י שליח.

וראיה לזה מהגמ' פסחים (קד:) מעשה ברבי יהודה שציוה את בנו ר' יצחק לשלוח כלכלה של פירות לעולא, כדי שישמע מה הוא חותם בהבדלה, ור' יצחק לא הלך בעצמו אלא שלח לשם את אביי, ושמע את עולא שחותם ברוך המבדיל בין קודש לחול. וכשבא לפני אביו הקפיד עליו. ומשמע שהקפדתו היתה לא משום שקיים הדבר ע"י שליח, אלא משום שהפסיד שלא תיאמר הלכה בשמו. ומבואר מזה דמהני לקיים מצות כיבוד אב ע"י שליח. וע"ש ברשב"ם שפי' שרב יהודה כעס על בנו על שלא הלך בעצמו. ובאור הישר ביאר, דרב יהודה התכוין שר' יצחק יביט בפניו של עולא, לקיים והיו עיניך רואות וגו', ורב יצחק סבר שכוונת אביו רק להביא הכלכלה לעולא ולדעת היאך יבדיל. וראה באוצר מפרשי התלמוד שם. [ופשוט שמכאן ראיה רק לענין מצות כיבוד שהאב צריך את התוצאה, כגון להאכילו ולהשקותו ולהלבישו וכו', אבל אין ללמוד מכאן לענין קימה והידור לאביו שהם מצות שבגופו]. וכ"כ המהר"ש וינטורה בתשו' שהובאה במכתם לדוד (סי' לב), והוכיח כן מדין מי שנטרפה דעת אביו וכו', כנ"ל. ע"ש. גם בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' קצז) כתב, דכשא"א לו לשמש את אביו, כגון שיכנס עי"ז לחשש איסור וכדו', צריך לעשות ע"י אחר אם אפשר לו, דגם על ידי אחרים מקיים מצות כיבוד. ע"ש.

ולפי זה בן שמשאיר אדם אחר שיטפל באביו ואמו, מקיים מצות כיבוד אב ואם, ובפרט אי נימא דבכיבוד אב ואם התוצאה היא העיקר, ואם כן סוף סוף הגיע אל התוצאה, ואמנם כשם שאמרו בקידושין (מא.), דמצוה בו יותר מבשלוחו, כך הדבר גם במצות כיבוד אב ואם, דאף דשם איירי לענין קידושי אשה, וכן לענין הכנת צרכי שבת, אין לומר דהיכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר, אלא בכל המצוות כולן אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו.

וכן משמע מהמעשה שהובא בגמרא קידושין (לא:) באבימי שהיו לו חמשה בנים, וכשהיה אביו מתדפק על דלת הבית היה רץ בעצמו לפותחה. ופרש"י שם, ואפילו הכי כי הוה קרי רבי אבהו אבבא היה אבימי רץ ואינו מניח לאחד מבניו לילך. ע"כ. ומשמע שזו היתה מעלתו, ואי נימא דבכיבוד אב ואם לא מהני שליחות, מה מעלתו אם עושה כפי הדין. ויותר מזה מוכח משם, דאף אם הבן ת"ח, יכבד את אביו בעצמו, ולא ע"י שליח. וכן משמע מדברי המהרש"א שם שכתב, שדקדק לומר דהוו בני סמכי שבודאי הוו ידעי לכבד את אביהם ולרוץ במקומו לפתוח לאביהם, אבל הוא לא הניח אותם כדי שיקיים הוא בעצמו מצות כיבוד אב. ועוד בני סמכי שהיו סמוכים על שלחן אביהם אבימי, והיה יכול לצוותם לפתוח הדלת לאבי אביהם, ולא הניחם ועשה בעצמו. ע"כ. ומבואר, שגם בדין כיבוד אב ואם אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. [וכן הוכיח בשו"ת שמן המור הנ"ל]. ויש שהבינו מדברי המהרש"א ההיפך, דמזה שלא שלח שליחים משמע דבמצות כיבוד אב ואם לא מהני שליחות. וראה בשו"ת הר צבי הנ"ל.

וכן משמע מרש"י בקידושין שם שכתב, דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי. ומשמע שדין זה שייך בכל המצוות כולן, דזיל בתר טעמא. אלא שרש"י (בראשית מו, כט) על הפסוק ויאסור יוסף את מרכבתו, כתב: הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו. ומשמע קצת דלא מהני שליח למצות כיבוד אב ואם. אך יש לדחות בפשטות דשמא מה שיוסף עשה כן בעצמו ולא ע"י שליח, היינו משום שרצה להזדרז וחשש שאם יעשה כן ע"י שליח יגרום לעיכוב הדבר. או משום דמצוה בו יותר מבשלוחו. [ומשמע עכ"פ דגם גבי כיבוד אב ואם אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו]. ולכאורה פשוט הוא דאדרבה משם ראיה, דאי תימא דלא מהני שליח מאי רבותא דיוסף הצדיק שאסר בעצמו את המרכבה, הא פשיטא שהוא חייב לעשות זאת, אלא ע"כ משמע שמצד הדין מהני ע"י שליח, והרבותא היא שעשה בעצמו. אך אין זה ענין לכאן, כי התם אינו כיבוד אב ואם הנוגע לגופו של אב, והכא איירינן על כיבוד שבגופו.

ועיין בשדי חמד כרך ד' (עמוד 289) שהביא שם מהמהרי"ט שכתב, דמה שרב נחמן עשה מעקה היינו משום דיש בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא שהמהר"ח אור זרוע כתב, דלא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו בכל המצוות, שדוקא גבי קידושין שאין השליח נהנה מהקידושין ואדרבה מפסיד בכך שהאשה המתקדשת נאסרת עליו, אבל לשחוט או להפריש מעשרות ומצות חלה, לא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, כאשר נהגו כל רבותינו שאף שהיו בקיאים בהלכות שחיטה, שחטו על ידי שליח. וכן במצות לימוד תורה לבנו, ובמצות מילה. ואמנם הגאון מבוטשטאש היה שוחט בעצמו, משום דאוהב מצות לא ישבע מצות. ולחומרא עביד כן. [אלא שדעת הגאון השדי חמד דהגאון מבוטשטאש עביד כן משום דסבירא ליה דמצוה בו יותר מבשלוחו אמרינן בכל המצות, ולא כתב דלחומרא עביד כן אלא בדעת אחד מן האחרונים]. וכתב הב"ח, דאף גבי הדלקת נרות שבת היה ראוי שהבעל ידליק, אלא משום שהאשה כיבתה נרו של עולם לכן נתנו מצוה זו לנשים. ומשמע מדבריו שדין זה שייך בכל המצוות כולן. וכן משמע מדברי המג"א. וכ"ה להדיא ביד אליהו מלובלין. וסמכו על דברי רש"י הנ"ל. ועיין עוד בילקוט יוסף שבת כרך א' (עמוד סט). ע"ש.

ועיין עוד בשדי חמד חלק ט' (דברי חכמים, מד) שכתב לדון, שדין מצוה בו יותר מבשלוחו לא נאמר אלא אם השליח עושה בחנם, אבל אם שכר את חבירו לעשות בעדו, יד פועל כיד בעל הבית, ונחשב כעושה המצוה בידו ממש. ע"ש. ובדרכי תשובה (יורה דעה סימן כח ס"ק סא) כתב לבאר טעם הדבר למה נחשבת עבודה בשכר כאילו עשה בעצמו, כשעושה המצוה על ידי פועל בשכר, מה שמוציא מכספו נחשב כמו טירחת הגוף כאילו עשה המצוה בעצמו, והביא ראיה מהגמ' בפסחים (ד:) שיש עדיפות לעושה המצוה בחסרון כיס ללא טירחה, ממי שעושה בטירחה ללא חסרון כיס. ע"ש. אלא שלענין קיום מצות בדיקת חמץ כתב הפרי מגדים (א"א סימן תלב סק"ה) שגם תמורת שכר אין לעשות המצוה על ידי אחר. ע"ש. ועיין בתבואות שור (כח, יד) שכתב, דדין מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר רק כשמוסר את המצוה לאחר לעשותה דרך שליחות, שנראה כי המצוה המוטלת עליו היא כמשא ואינו רוצה לטרוח בה בעצמו. אבל במסירה לאחר דרך כיבוד שמכבד למי שמהדר אחר מצוה זו לעשותה, מותר לעשותה ע"י  אחר.  וכל שכן כשהאחר הוא אדם גדול וחשוב שיש בזה כבוד למצוה. ע"ש. ובפרי מגדים (מש"ז שם סק"ח) הסכים לדבריו, כיעו"ש. אלא שהכרתי ופלתי שם, כתב להשיג על התבואות שור, וראה בזה באורך בדרכי תשובה (שם, ס"ק סא).

ועכ"פ אם אביו מצוה עליו לשרתו, ואין יכולת ביד הבן לשרתו, מקיים המצוה גם ע"י שליח, וכמו שכתב בשו"ת שמן המור, הובא בכיבוד הורים (פרק ב' סעיף ד'), ובאוצר כיבוד אב ואם (עמוד קעה), ושכן משמע משו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן קמח), ובשו"ת מכתם לדוד (יורה דעה סימן לב), ובשו"ת הר צבי (חיו"ד סימן צז), ובספר אור הישר על פסחים (קד:). וכתב עוד שם [באוצר כיבוד אב] דבכל מקום שיכול הוא לעשות בעצמו ענין הכבוד, אלא שרוצה לפטור עצמו ע"י שליח, אם מחמת טירחא או סיבות אחרות, הדין הוא שהתשלום לשליח יהיה מממון הבן ולא מהאב.

ולגבי הורים המקפידים וכו', בספר כבוד הורים כתב בשם הגרי"ש אלישיב דבכהאי גוונא חייב לעשות בעצמו, שאם יעשה על ידי שליח נמצא סותר את דברי אביו שאסור לדעת הרבה פוסקים. אולם מרן אאמו"ר דעתו שבדבר שאין בו נפקא מינה לאב כמו שאין בו מצות כיבוד כך אין בו מצות מורא, ודלא כההפלאה, וממילא בנידון דידן שאין לאב נפקא מינה אם הבן יעשה הדבר בעצמו או על ידי שליח, ובכל אופן בקשתו תיעשה, וסוף סוף רצונו נעשה, אפשר דאינו חייב לקיים בעצמו ומה בכך שהאב מתעקש שהבן בעצמו יעשה זאת, אם העיקר התוצאה. [ומה שהאב מקפיד אינו חשיב שיש לאב נגיעה ישירה בדבר].

ויש להסתפק גבי הדלקת נרות שבת, דהנה נודע מה שכתב מרן בש"ע (סימן רסג סעיף ג'), דנשים מוזהרות בהדלקת הנרות יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. וכתב המגן אברהם ואפילו ירצה הבעל להדליק בעצמו, האשה קודמת. ויש לדון באשה שאמה מתארחת אצלה ויודעת שאמה מתכבדת בהדלקת נרות, האם עדיף שתכבד את אמה בהדלקת נרות שבת, אע"פ שהיא מפסידה מצוה בו יותר מבשלוחו, מאחר שיש כאן מצות כיבוד אב ואם, או מאחר וזו מצוה של בעלת הבית אין לה לעשות שליח למצוה כל זמן שהיא יכולה בעצמה. [והיינו באופן שאין האמא נפגעת מהענין], וזה לא מעיקרי חיוב כיבוד אב ואם. ונסתפק בזה בקונטרס צבא מרום, כיעו"ש. ומצינו כיו"ב בכנה"ג (או"ח סי' תרס) שכתב, שאם רצה לקנות אתרוג ומעלה על המחיר שנתן אביו או רבו, דלא שייך בזה מניעת כיבוד אב. ע"ש. והוא הדין לנידון דידן שאם הבת תדליק אין זה מניעת כבוד לאמה, אחר שהמצוה מוטלת על עקרת הבית. אלא שאם תייחד לה חדר בפני עצמו [שאחרים ימנעו מלהכנס לשם ע"פ רוב], ממילא כל אחת תדליק בחדר אחר ותברכנה שם, וכמו שנתבאר בילקו"י שבת א' (עמוד קמז).

ובענין הזכרת שם אביו, גם זה מובא שם בילקו"י (פרק ה' סעיף נ"ט), לא יקרא לאביו או לאמו בשמם, וכן כשמזכיר את הוריו בפני אחרים, לא יזכירם בשמם, לא בחייהם ולא במותם, בין בפניהם בין שלא בפניהם, אלא אומר אבי מורי פלוני, או מר אבי פלוני, וכן אמו, וכשפונה לאביו אומר אבא, וכשפונה לאמו אומר אמא. וע"ש בהערה (אות נ"ט).

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

צפו: מרן הרב יצחק יוסף בפדיון פטר חמור, ולא תאמינו מי עונה אמן…


השבוע (חוה"מ פסח תשע"ט) השתתף הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, במעמד מצוות פדיון פטר חמור, בנוכחות המוני בית ישראל.

הכהן הפודה היה הגאון הגדול רבי יהודה כהן שליט"א – ראש ישיבת יקירי ירושלים.

>> תרום להחזקת האתר!

צפו במרן הראש"ל שליט"א מברך על הפדיון, ועל ה"אמן" המיוחד:

 

סוכה הנעשית תחת חבלי כביסה וחוטי חשמל • מרן הרב יצחק יוסף


שאלה:
לכבוד מרן פוסק הדור הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, סוכה שיש מעל הסכך חוטי חשמל או חבלים של כביסה, אם מותר לשבת מתחת לאותם מקומות שהחוטים מתוחים שם?

תשובה:
סוכה שנעשית תחת חבלי כביסה, או חוטי חשמל וטלפון, אפילו אין בין חבל לחבל שלשה טפחים, אין לפסול מטעם לבוד, אלא הסוכה כשרה. ואפילו אם תלו כביסה על החבלים אין בכך כלום והסוכה כשרה.

והנה מרן בש"ע (סי' תרכו ס"ג) פסק, העושה סוכה למטה בבית שתחת הגג שהסירו ממנו הרעפים, אע"פ שנשארו העצים הדקים שהרעפים היו מונחים עליהם כשרה. והב"ח כתב על זה, דהיינו דוקא כשיש בין העצים הללו מרחק שלשה טפחים או יותר, אבל אם אין ביניהם אלא פחות משלשה טפחים, אז הם כלבודים, ונעשו כולם כדף אחד. ואע"פ שהט"ז חולק ע"ז, משום דלבוד להחמיר לא אמרינן, (תוס' סוכה יז סע"א). וכ"כ הרב מאורי אור (חלק בן נון דף קסו ע"ב), דאנן דמניחין הלטיש אע"פ שאינם רחוקים ג' טפחים זמ"ז אין לאסור משום שאין לבוד להחמיר. ע"ש. אולם המג"א (סי' תקב) ס"ל דאמרינן לבוד גם להחמיר. [וע"ע בקרבן נתנאל (פ"ק דסוכה ס"ס לג אות ת), ובפרי מגדים (סי' שסג מש"ז סק"א), ובשו"ת רב פעלים (ח"ד סי' כא), ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' צב)]. והמג"א והא"ר חולקים על הב"ח בדין הלטיש וס"ל דבכה"ג לא אמרינן לבוד. וכ"פ המאמר מרדכי (שם סק"ז). אבל הרב בכורי יעקב חשש לד' הב"ח. וכ"כ המשנה ברורה (סי' תרכו ס"ק יז, ובשער הציון ס"ק כג)
שלצאת ידי כל הספקות יראה שיהיה ריוח בין העצים הדקים של הרעפים כשיעור ג' טפחים. ולכאורה ה"ה לחבלי הכביסה.
אולם הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סי' צא אות יט) כתב להכשיר ע"פ מ"ש הריטב"א (עירובין י:) שבדבר שעומד כך להיות פתוח לעולם, ונעשה לכך, אין אומרים בו לבוד. ע"ש. ולפ"ז ה"ה בחבלי הכביסה שדרכם להיות פתוחים באויר שביניהם, שזהו סדר שימושם, אין לומר בזה לבוד, ומכיון שעיקר דברי הבכורי יעקב הם רק חומרא, אין טעם להוסיף עוד חומרא על דבריו. ע"כ. גם במקראי קודש (סי' כד עמוד קו) כתב להתיר בזה. וכן העלה הגר"י פלקסר במאמרו שבקובץ נועם (חלק כ עמוד ק). ע"ש.  וע"ע בספר אבן ישראל (ח"ז סי' סה עמוד קנ), ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סי' נו), ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' צב), ובשו"ת כנף רננה (סי' סה). ובשו"ת עמק התשובה (חאו"ח סי' צו). [ילקו"י מועדים (עמ' קכה). חזו"ע סוכות (עמ' סט)].

ויש שהעירו, שיש להקפיד שלא יתלו כביסה על החוטים, כיון שיתכן שרוב השטח שבין החוטים מלא בכביסה, ואז הסוכה פסולה מן הדין. כמו כן מצוי שהכביסה נסבכת בחוטים וממלאת את כל החלל שביניהם (סוכה כהלכתה פרק ה. ובהערה לד. וע"ע בפסקי תשובות כאן מ"ש בזה). אך אינו מוכרח, וע' בחשוקי חמד שכתב, דלשיטה זו לכאורה ה"ה אם מעל הסוכה תהיה כביסה תלויה, הסוכה תהיה כשרה, כיון שבגד המתנפנף באויר אינו מביא את הטומאה כמבואר במשנה (הנ"ל), ואם כן אינו נחשב כאהל לפסול הסוכה. וצ"ע.

מתוך קובץ בית יוסף, גליון כט. מדור שו"ת הראשון לציון

מה מברכים על "אינג'רה"? הרב יצחק יוסף


"מה מברכים על אינג'רה?" – לחם מיוחד של יהודי אתיופיה. להלן תשובתו של מרן הראשון לציון והרה"ר לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, שיתפרסם בע"ה בשבת הקרובה בגליון השבועי "מרן מאור ישראל" של פרשת ראה תשע"ח.

בס"ד, ‏כז סיון תשע"ו

1396-2/ע"ו

לכבוד

היקר והנעלה, איש על העדה, מזכה הרבים, תהלתו בקהל חסידים,

כש"ת הרה"ג ראובן וובשת שליט"א,

שלום וברכה,

איתי את אשר כתב כת"ר בענין ברכת הפת הנקראת אינג'רה (כלשון יהודי אתיופיה) העשויה מקמח טיף, והוא כעין דוחן או קטנית ואינו מחמש מיני דגן, ופת זו רגילים בה יהודי אתיופיה ונאכלת באופן קבוע, הן בהיותם באתיופיה, והן עתה כשבאו לארץ הקודש.

ונראה לדינא, שאם פת זו היתה עשויה מחמשת מיני דגן, יש לברך עליה בורא מיני מזונות, וברכת מעין שלוש אחריה, וגם אם קובעים עליה סעודה יש לברך אחריה מעין שלוש, כיון שעושים פת זו ע"ג כירה פתוחה, באופן שהבצק מתפשט על גבי הכירה, ודמי למה שפסק מרן הש"ע (סי' קסח סעיף טו) וז"ל: טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים על הכירה, והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם, ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג', ואפילו קבע סעודתו עליו. ע"כ. וה"ה בלחם זה, וכן בלחם הלחוח שרגילים בו יהודי תימן.

אולם אם פת זו עשויה מקמח שאינו מחמשת מיני דגן, כגון טף ודוחן וכיוצא, אין לברך ע"ז המוציא. וע' בספר אבודרהם (ברכת הלחם, זימון, ברכת המזון) שכתב: דע כי חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון, הם שמברכין עליהן המוציא ולבסוף ג' ברכות. אבל לא פת של אורז ודוחן. ע"כ.

ואם הטף מגדלים אותו במיוחד עבור זה לעשות ממנו פת, וזה עיקר גידולו, יש לברך על פת זו בורא פרי האדמה, וכדעת רבינו ירוחם, שכל שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י ריסוק או ניפוח, וכך דרכו, אין ברכתו משתנית. ומברכים בפה"א. ומטעם זה מברכים על הפופקורן בורא פרי האדמה, שהרי אין גרגירי אותו סוג תירס ראויים לאכילה אלא באופן כזה. וכן הבמבה אי אפשר לעשותה אלא מהסוג של התירס היבש, שהוא גרגירי פופקורן, וגרגירים אלה לא ניתן לאוכלם אלא על ידי ריסוק או ניפוח, ולא כמות שהן. ולכן ברכתם בורא פרי האדמה. דהכי אורחייהו. ומה שכתב מרן אאמו"ר עט"ר זיע"א הכ"מ בהסכמה לספר הלכה ברורה, שיש לברך על כיו"ב שהכל, בזמנו אמר לי מרן אאמו"ר, שאמרו לו שהטעם שכתבנו לברך על הבמבה האדמה הוא מפני שמורגש טעם התירס, וכיון שהוכיחו לו שאין טעם התירס נרגש, ולכן כתב מה שכתב, אבל לאחר שראה שוב את מקורות ההלכה שכתבנו, וקרא שוב דברי רבינו ירוחם ודברי תרומת הדשן סימן כט, והכס"מ, והגר"ז, והמשנ"ב, והחיי אדם כלל נא, ועוד אחרונים, שכל שאי אפשר לאוכלו אלא על ידי ריסוק ברכתו בורא פרי האדמה. ולאחר שראה הדברים הסכים עמנו לברך על הבמבה בורא פרי האדמה, וכן נהג בעצמו ובירך בפנינו ב' פעמים על הבמבה בורא פרי האדמה. וכמובן שכך יש לנהוג הלכה ולמעשה.

והוא הדין בנ"ד, וכל זה דלא כמו שפסק באוצרות יוסף, שאפי' במקום שדרכן לגדל הקטניות במיוחד לשם פת, ברכתם שהכל.

אך אם עושים אותו מדוחן וכיוצא, שאין מגדלים אותם בעיקרם בשביל הפת שהם מיני קטניות שעושים מהם בישול, בזה יש לברך עליו שהכל נהיה בדברו, ואחריו בורא נפשות, וכמו שפסק בש"ע (סי' ר"ח סעיף ח') על פת דוחן ופילז'ו או שאר מיני קטניות מברך שהכל, ואחריו בורא נפשות. וע' באחרונים שם.

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול

מי שאמר ק"ש על מיטה, ונזכר שלא ספר ספירת העומר. מה עליו לעשות?


בס"ד, ‏ד ניסן תשע"ה

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב רפאל קריהלי נר"ו

שלום וברכה,

ובדבר מי שנזכר אחר ברכת המפיל של ק"ש שעל המיטה שלא ספר ספירת העומר, האם ישן קודם, כדי שלא להפסיק בין ברכת המפיל לשינה, או יספור קודם בברכה, ע' בספר שלחן המערכת ח"ב (עמ' קנא) דמעיקר הדין מותר להפסיק בדיבור בין ק"ש שעל המטה לשינה, ואין זה הפסק, כי ברכת המפיל היא ברכת השבח על ענין השינה, ואינה ברכה על השינה, שהרי השינה אינה בידו, וכמ"ש התוס' (ברכות יא:). וכן משמע בירושלמי דרבי יונה נהג לברך ברכת המפיל, וקודם שנרדם היה אומר פסוקים עד שתאחזנו שינה. והיעב"ץ כתב שלא להפסיק בשום דבר ומעשה בין ק"ש לשינה, וכ"ש שלא יאכל ולא ישתה, אא"כ במקום הכרח גדול, שאז יחזור ויקרא פרשה ראשונה של שמע, אבל ברכת המפיל לא יחזור ויברך. והרב פתח דביר העיר על דבריו, שאפי' אם יקום ויתהלך בחוץ והפסיק בדברים והיסח הדעת, א"צ לחזור ולברך המפיל, שעל מנהגו של עולם נתקנה. ובשו"ת פרי השדה ח"א שנשאל מהגר"ש סופר במי שהוצרך למי רגליו אחר ברכת המפיל, אם יברך אשר יצר, והשיב שיברך, ודייק כן מהרמ"א. ע"ש. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"א, שיברך אשר יצר. וכ"כ בשו"ת באר משה. ע"ש. ע"כ אם נזכר אחר ברכת המפיל שלא ספר ספה"ע, יברך ויספור, ובפרט שאם ישן יש חשש שיחטפנו שינה עד אור הבוקר, ויפסיד הברכה.

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

נשיא בית הדין הרבני הגדול

מתוך גליונות "קובץ בית יוסף"

האם מותר לבעל תשובה לבקר את הוריו בפסח, כשיש בביתם חמץ?


לפניכם מאמר מיוחד ממרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, שהתפרסם בגליונות "קובץ בית יוסף", בנושא בעל תשובה שרוצה ללכת לבקר את הוריו בפסח, ויודע שיש בביתם חמץ. האם מותר לו ללכת או לא?

בן שחזר בתשובה המתגורר אצל הוריו שאינם שומרי תורה ומצוות, ויש להם בבית חמץ בפסח, אם הבן יכול לרכז את החמץ מערב פסח במקום מסויים, ולעשות לו מחיצה, או להניח החמץ בארון סגור, יעשה כן, ואז יוכל לבוא לבקר אצל הוריו בפסח, כי אין לשהות בבית שיש בו חמץ גלוי בלא שום מחיצה, שמא ישכח ויאכל מהחמץ. והנכון הוא שימכור את החמץ של הוריו, או חמיו, אף בלא הסכמתם, משום דזכין מאדם שלא בפניו. וטוב יותר להודיע להם שמוכר החמץ לטובתם.

והנה ז"ל מרן בש"ע (סי' תמ ס"ב): אם אינו חייב באחריותו, אינו חייב לבערו, אפילו אם כבוש תחת ידו, כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר. וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוהה י' טפחים כדי שלא ישכח ויאכלנו. ע"כ. ולפי זה יש לדון בבן שחזר בתשובה, אך הוריו עדיין לא חזרו בתשובה, ונמצא ברשותם בהישג יד חמץ, אף על פי שהבנים אינם עוברים בבל יראה ובל ימצא, מאחר שהחמץ אינו שלהם, מכל מקום לכאורה יהיה אסור להם לשהות בבית זה בימי החג, מחשש שמא יאכלו מהחמץ, דכל שאין החמץ נמצא ברשות בפני עצמו, ואין מחיצה כנגדו, אסור לו לשהות בבית זה. ומה שאין אוסרים ליכנס לבית גוי שיש שם חמץ, היינו משום שאין לו רשות לקחת חמץ בלא רשות, ולכן אין חשש שיבוא לאכול. אבל בבית הוריו שיש לו רשות לאכול מכל הנמצא בבית, לכאורה יש לחוש שמא יבוא לאכול. אך יש לדון כאן מצד זה שלא לנעול דלת בפני השבים, דאיך אפשר שלא יהיו בביתם בימי החג. וראה בקובץ צבא מרום (עמוד פה). ומכל מקום ברור דלכתחלה עליו לנסות בכל כוחו לשדלם ולשכנעם לבער, או על כל פנים למכור את החמץ לגוי על ידי הרבנות, ודברי חכמים בנחת נשמעים.

אלא שאין האיסור בזה ברור, לאסור לדור בבית שלא נבדק מחמץ. ואפי' לבעה"ב עצמו, וקשה לומר דמי שאינו שומר תורה ומצוות עובר בכל רגע על איסור בעצם הדבר שדר בביתו. ועכ"פ יש לדון משום חובת בדיקה, אם מוטלת עליו חובת בדיקת חמץ. וכן מה שיעשה כאשר יש חמץ הנמצא בהישג יד, שאין הוריו מסכימים להוציאו מן הבית, או לייחדו במקום סגור ולמוכרו לגוי.

ומה שכתבנו לענין מכירת חמץ, הנה בסוטה (כה.) אמרו, מי שהלך למדינת הים, בית דין מקנין לאשתו, שמסתמא מסכים לזה. ואם כן כל שכן כאן. והמהרא"י בשו"ת תרומת הדשן (סימן קפח) כתב בכיוצא בזה גבי חלה, במשרתת שלשה עיסה עבור בעלת הבית, והלכה לחוץ קודם שהפרישה חלה, וקודם שחזרה נתחמצה העיסה כל צרכה, שאם עוד תשהה שלא תאפה, העיסה תתקלקל ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעל הבית, שרי למיעבד הכי או לא, תשובה, יראה דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דמתקלקל זכות הוא לבעל הבית, וקיימא לן זכייה משום שליחות, והכי נמי המשרתת נעשית שלוחה אפילו שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה, ואפילו אין כאן חשש קלקול העיסה מהני וכו', אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בכזית ולשרוף, אין לומר כלל קפידא וכו'. והגר"א הראה מקור לזה מהגמ' ספ"ז דעירובין. ע"ש.

ודינו של המהרא"י הובא להלכה ברמ"א (יו"ד סימן שכח סעיף ג). והט"ז שם הוסיף, דאפילו אם העיסה לא תתקלקל גם כן אפשר להפריש בלא דעתה, משום דזכין לו לאדם שלא בפניו. גם המגן אברהם (סימן רמב סק"ד) כתב, דכשיש חשש שעד שהאשה תשוב העיסה תתקלקל, רשאים גם אחרים להפריש חלה. וכן הוא על פי הירושלמי. וכן כתב עוד לגבי חמץ (סי' תלו ס"ק יא). וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן כג), שדברי המגן אברהם הנ"ל היו בהעלם מהרבה גאונים שפקפקו במכירה כזו. וכן פסק בשו"ת דברי חיים מצאנז (ח"ב סימן מו).

אולם בקצות החושן (סי' רמג סק"ח) כתב, דזכין לאדם, אבל לא זכין מאדם. וכתב להוכיח שכן דעת התוס' והרשב"א. וכתב, ואם כי ידעתי מיעוט ערכי להרהר אחר פסקי המהרא"י, ובפרט שכבר הלכו אחריו הרמ"א והט"ז.

אמנם נראה שדעת התוס' והרשב"א אינה כן, שהרי כתבו בנדרים (לו:) דשליחות לאו מדין דניחא לי או לא, אלא גזירת הכתוב דמה אתם לדעתכם שלוחכם לדעתכם, וכו', וגם מה שכתב דמשום קלקול עיסה חשיב זכות, לא הבנתי, דהא אחר שתאפה נמי תוכל להפריש, ואף על גב דמצותו בעיסה, מכל מקום כל דליתא לבעלת הבית בשעת לישה תוכל להפריש אחר האפייה. ולכן נראה שהמשרתת לא תפריש, ואם העיסה תתקלקל תפריש בעלת הבית אחר האפייה, דבעינן כהאי גוונא דעת בעל הבית, וכן נראה מהתוס' נזיר (יב.) שהקשו בהא דאשה עושה שליח לחברתה שתפריש חלה אחר הלישה, והלא הוה דבר שלא בא לעולם, כיון דעושה שליח קודם הלישה. וא"נ דלא בעינן כלל דעת בעל הבית אלא משום דזכות הוא, ואפילו בלא קלקול העיסה, א"כ לא גרע מה שעושה שליח מאילו לא עשאה שליח כלל, והפרישה חלה בעצמה. והקשו האידנא דנהגו כך. ואע"ג דהשתא שיעורי חלה כולם זוים, משמע דסבירא להו דכל שמפריש משל בעל הבית אין זה זכות אלא שליחות.

ובספר מרכבת המשנה (הלכות גירושין פרק ו) כתב כדברי הקצות, אהא דאמרו שם, שכותבין גט לנשתטית וכו', והקשו מי איכא מידי דהשתא לא מצי למיעבד ועביד שליח על זה בשביל אחר זמן, ותריצו דמשום זכות נגעו בה, ועל זה כתב הרב מרכבת המשנה, דלא שייך זכות רק במזכין חפץ לפלוני, ולא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות, דלהוציא מרשות הנותן לא דיינינן בזה דיני זכיה. וגם בהר צבי (אורח חיים סימן לט) כתב לפקפק בזה. וכן בשו"ת דברי מלכיאל חלק ד' (סימן יח) הביא בזה כמה חששות.

ואמנם בספר באר יצחק (או"ח סי' א ענף ג) עמד ע"ד קצות החושן והמרכבת משנה הנז', וכתב, דמההיא דנזיר לא קשיא, דהיכא דנחת בתורת שליחות מיגרע גרע, דאם אינו מועיל על פי דיני שליחות לא מהני בזה דין זכיה, וראיה לזה ממה שכתבו התוס' (קידושין כג:) דעבד יכול לעשות שליח או לא, והקשו, והא מבואר במשנה דשטר על ידי אחרים מועיל בתורת זכות. וחילקו דהיכא דבא בתורת שליחות מיגרע גרע, וכוונתם, דדוקא היכא שלא אמר לו שיעשה שליחותו אז שפיר מצי זכי עבורו בתורת זכות, מה שאין כן היכא שא"ל בפירוש שיעשה שליחותו דאז הוי כמו קפידא שיהיה חל ביה דיני שליחות, וזהו שהקשו התוס' בנזיר, דאיך יכולה לעשות שליח לחברתה מקודם הלישה, והלא הוי דבר שלא בא לעולם, ודין זכייה לא שייך בזה כיון שצותה בתורת שליחות מיגרע גרע. ולפי זה העלה דכנים דברי הרמ"א שהביא להלכה דברי התרומת הדשן הנז'. וע"ש שכתב לדמות נידון זה למה שאמרו בגמרא (סוטה כה.) הנ"ל, ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורים וכו', שמסתמא אדם מסכים לבית דין שיעשו כן. וכל שכן הכא, שהרי בעוברת על דת רק מצוה לגרשה, ולא חובה, ואילו בחמץ הרי חובה גמורה היא להוציאו מרשותו, ובודאי דנימא זכין לאדם שלא בפניו. ע"ש.

גם בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סימן שמז), כתב, דמהני למכור חמץ של אחר, משום דזכות היא לו, אלא שהוסיף שם, דטוב שיבטלנו ברוב לאחר הפסח. ע"ש. וכן פסק בשו"ת פנים מאירות חלק ב' (סימן נב), דמהני בזה מדין זכיה שהיא מטעם שליחות, ולכן אם לא היה ב"ב בביתו, ומכר איש אחר חמצו, הוי כשלוחו, כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. וציין לדבריו בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' ריב), וכן בפתחי תשובה (יו"ד סי' שכ), ויעוין בפת"ש שהאריך בזה הרבה. וראה בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ט), ובתפארת צבי (אה"ע סי' מב), ובברית אברהם (אה"ע סי' קא) ובבא"י (או"ח סי' א). ובשו"ת שבי ציון (סימן יא). ובמקראי קודש (ח"א סימן עא, עה) ובחזו"א (אה"ע סימן מט ס"ק יא). ובכה"ח (סי' תמ"ח אות סח, סט).

והט"ז (תלד סק"ו) כתב בנידונו דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ, אמרינן שמסתמא נתן את החמץ שלו במתנה לשליח שלו, כדי שיוכל לבטל עבורו. ובפמ"ג (מש"ז תלו סק"א) כתב כן לגבי היוצא לדרך דמחשש שמא ישכח לבטל שם, זכין לו שלא בפניו ויבטל השליח בורו בי"ד, ואמרינן דניח"ל שיהו נכסיו מופקרים ונתונים במתנה להשליח. וע"ע בשע"ת (ס"ס תלד) בשם הפ"מ (בפתיחה) גבי מי שבא לו חמץ בדרך, וישראל שהיה שם ביטלו, דל"א אמרינן בזה זכין כו'. ובאחיעזר (ח"א אה"ע סי' כט) כתב, שבפסחים (יג.) מוכח דזכין "מאדם" ג"כ, מהא דיכול למכור חמצו של אחר. והיינו ממה שאמרו שם לגבי מפקיד חמץ אצל חבירו, שאם לא בא הבעלים עד שעה חמישית, מוכרו הנפקד לגוי. וכ"ה בש"ע (או"ח תמג ס"ב).

ובחת"ס (חאה"ע סי' א) כתב, שכן הלכה רווחת למכור חמצו של חברו בשעה חמישית מטעם זכין לאדם שלא בפניו, אף על פי דהוי זכיה ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן. עכ"ל. ויש גם סברא לומר, דלגבי חמץ עדיף, משום דאי לאו דמזבין ליה, נאסר בהנאה, ולכן אין המכר חשיב כהוצאת ממון אלא כהכנסת ממון, כיון שמצילו בכך מהפסד, וע' במג"א (סי' קנג ס"ק לז). והעיר בזה במנחת שלמה (תנינא סי' קז).

ועל כל פנים כיון שמצינו לכמה אחרונים שפקפקו בזה, לכן טוב להודיע להם שהוא מוכר את החמץ לטובתם. ופשוט שבדיעבד אם לא הודיע להם שהוא מוכר את החמץ, ועבר ומכר את החמץ, החמץ מותר בהנאה ואין לו דין של חמץ שעבר עליו הפסח, דכיון שיש בדבר מחלוקת הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, וכמו שכתבו האחרונים בכיו"ב גבי אופן מכירת החמץ לגוי, דמי שמכר בכסף בלבד, ולא עשה קנין אגב וכו', כיון שיש מחלוקת כיצד הגוי קונה, בדיעבד הוה ליה ספק דרבנן ולקולא, ואין החמץ נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח. וראה עוד בילקוט יוסף על הלכות כיבוד הורים פרק ז סעיף יא.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול

 

עיקר ליל הסדר: להחדיר את האמונה הפשוטה בה' יתברך / מרן הגר"י יוסף


חג הפסח התברך בשמות רבים, חג הפסח, חג המצות, חג האביב, ויש שקוראים לו "חג החינוך", או "חג האמונה", כי חג זה הוא ההזדמנות שלנו לחנך את בנינו לאמונה בה' יתברך, שהרי סיפור יציאת מצרים הוא יסוד האמונה לכל השנה. וכפי המעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל, הוא היה רגיל להתאכסן מפעם לפעם בפונדק אותו ניהל יהודי פשוט מאד, אך ירא שמים. והנה פעם אחת הגיע הרב לאותו פונדק, ומיד הבחין שאצל הפונדקאי חלה ירידה גדולה ביראת שמים. כאשר חקר אותו הרב, התברר ששהה בפונדק "משכיל" אפיקורוס, וכאשר ראה שלפניו יהודי פשוט, ניצל זאת כדי להכניס בו ארס של כפירה.

אותו רשע הוציא מתרמילו נתח של בשר חזיר, והתרברב בפני הפונדקאי: "הנה אני אוכל זאת בכוונה כדי להרגיז את האלקים, אם לא יקרה לי שום דבר רע הרי זה סימן שאין אלקים!", עפרא לפומיה. אמר ועשה. הפונדקאי היה בטוח שברגע בו יכנס בשר התועבה לתוך פיו של האורח תצבה בטנו, והוא יפול כפגר שמת. לתדהמתו, מאומה לא קרה, ומאז אמונתו מאד התקררה, והוא מפקפק ומגמגם אם אכן יש שכר ועונש. עד כאן דברי הפונדקאי. הרב לא מיהר לענות לכסיל כאיוולתו, אלא חיכה להזדמנות נאותה שאכן באה.

בתו של הפונדקאי חזרה באותו יום מבית הספר בסוף שנת הלימודים, ובידה תעודה המורה על הישגיה. הרב ביקש לראות את התעודה, והילדה מיהרה להיענות לבקשתו ולהתכבד בציוניה הטובים. בין הציונים היה ציון "מצוין" בנגינה בחליל. הרב עשה את עצמו מפקפק ביכולת נגינתה המצויינת, וביקש שהיא תוכיח לו זאת על ידי שתנגן בפניו. אולם הילדה סירבה, ואז אמר לה הרב: "אם כן מנין לי שאכן את מנגנת מצויין?". והיא מיהרה לענות: "בשביל זה יש לי תעודה! נבחנתי אצל המורה והמנהלת והן מעידות עלי שאני מנגנת מצויין, כדי שלא אצטרך להוכיח את יכולתי לכל דורש".

או אז פנה רבי ישראל מסלנט אל אביה שנכח במקום ואמר: "ישמעו אוזניך מה שפי בתך מדבר! אף הקדוש ברוך הוא לא יוכיח את יכולתו לכל דורש ומבקש, 'יש לו תעודה!', כביכול הוא הוכיח את האמת שהוא בורא ומנהיג העולם, משלם שכר טוב לצדיקים, ומעניש את הרשעים, לעיני כל ישראל ביציאת מצרים בנסים גדולים מפורסמים, והכל מתועד בספר התורה, ואין זה מכבודו "להבחן" שוב ושוב אצל כל טיפש או רשע!".

אשר על כן מצוה עלינו לנצל כל רגע בליל הסדר הבא עלינו לטובה, כדי לספר בסיפור יציאת מצרים, להראות כביכול את "התעודה" של הקב"ה בהנהגת העולם, ולהחדיר את האמונה הפשוטה בה' ובהשגחתו הפרטית בלב כל השומעים.

מתוך "הגדה של פסח – ילקוט יוסף", בהוצאת המרכז למורשת מרן "להבין ולהשכיל".

העמוד הבא »