מי שאמר ק"ש על מיטה, ונזכר שלא ספר ספירת העומר. מה עליו לעשות?


בס"ד, ‏ד ניסן תשע"ה

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב רפאל קריהלי נר"ו

שלום וברכה,

ובדבר מי שנזכר אחר ברכת המפיל של ק"ש שעל המיטה שלא ספר ספירת העומר, האם ישן קודם, כדי שלא להפסיק בין ברכת המפיל לשינה, או יספור קודם בברכה, ע' בספר שלחן המערכת ח"ב (עמ' קנא) דמעיקר הדין מותר להפסיק בדיבור בין ק"ש שעל המטה לשינה, ואין זה הפסק, כי ברכת המפיל היא ברכת השבח על ענין השינה, ואינה ברכה על השינה, שהרי השינה אינה בידו, וכמ"ש התוס' (ברכות יא:). וכן משמע בירושלמי דרבי יונה נהג לברך ברכת המפיל, וקודם שנרדם היה אומר פסוקים עד שתאחזנו שינה. והיעב"ץ כתב שלא להפסיק בשום דבר ומעשה בין ק"ש לשינה, וכ"ש שלא יאכל ולא ישתה, אא"כ במקום הכרח גדול, שאז יחזור ויקרא פרשה ראשונה של שמע, אבל ברכת המפיל לא יחזור ויברך. והרב פתח דביר העיר על דבריו, שאפי' אם יקום ויתהלך בחוץ והפסיק בדברים והיסח הדעת, א"צ לחזור ולברך המפיל, שעל מנהגו של עולם נתקנה. ובשו"ת פרי השדה ח"א שנשאל מהגר"ש סופר במי שהוצרך למי רגליו אחר ברכת המפיל, אם יברך אשר יצר, והשיב שיברך, ודייק כן מהרמ"א. ע"ש. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"א, שיברך אשר יצר. וכ"כ בשו"ת באר משה. ע"ש. ע"כ אם נזכר אחר ברכת המפיל שלא ספר ספה"ע, יברך ויספור, ובפרט שאם ישן יש חשש שיחטפנו שינה עד אור הבוקר, ויפסיד הברכה.

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

נשיא בית הדין הרבני הגדול

מתוך גליונות "קובץ בית יוסף"

האם מותר לבעל תשובה לבקר את הוריו בפסח, כשיש בביתם חמץ?


לפניכם מאמר מיוחד ממרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, שהתפרסם בגליונות "קובץ בית יוסף", בנושא בעל תשובה שרוצה ללכת לבקר את הוריו בפסח, ויודע שיש בביתם חמץ. האם מותר לו ללכת או לא?

בן שחזר בתשובה המתגורר אצל הוריו שאינם שומרי תורה ומצוות, ויש להם בבית חמץ בפסח, אם הבן יכול לרכז את החמץ מערב פסח במקום מסויים, ולעשות לו מחיצה, או להניח החמץ בארון סגור, יעשה כן, ואז יוכל לבוא לבקר אצל הוריו בפסח, כי אין לשהות בבית שיש בו חמץ גלוי בלא שום מחיצה, שמא ישכח ויאכל מהחמץ. והנכון הוא שימכור את החמץ של הוריו, או חמיו, אף בלא הסכמתם, משום דזכין מאדם שלא בפניו. וטוב יותר להודיע להם שמוכר החמץ לטובתם.

והנה ז"ל מרן בש"ע (סי' תמ ס"ב): אם אינו חייב באחריותו, אינו חייב לבערו, אפילו אם כבוש תחת ידו, כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר. וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוהה י' טפחים כדי שלא ישכח ויאכלנו. ע"כ. ולפי זה יש לדון בבן שחזר בתשובה, אך הוריו עדיין לא חזרו בתשובה, ונמצא ברשותם בהישג יד חמץ, אף על פי שהבנים אינם עוברים בבל יראה ובל ימצא, מאחר שהחמץ אינו שלהם, מכל מקום לכאורה יהיה אסור להם לשהות בבית זה בימי החג, מחשש שמא יאכלו מהחמץ, דכל שאין החמץ נמצא ברשות בפני עצמו, ואין מחיצה כנגדו, אסור לו לשהות בבית זה. ומה שאין אוסרים ליכנס לבית גוי שיש שם חמץ, היינו משום שאין לו רשות לקחת חמץ בלא רשות, ולכן אין חשש שיבוא לאכול. אבל בבית הוריו שיש לו רשות לאכול מכל הנמצא בבית, לכאורה יש לחוש שמא יבוא לאכול. אך יש לדון כאן מצד זה שלא לנעול דלת בפני השבים, דאיך אפשר שלא יהיו בביתם בימי החג. וראה בקובץ צבא מרום (עמוד פה). ומכל מקום ברור דלכתחלה עליו לנסות בכל כוחו לשדלם ולשכנעם לבער, או על כל פנים למכור את החמץ לגוי על ידי הרבנות, ודברי חכמים בנחת נשמעים.

אלא שאין האיסור בזה ברור, לאסור לדור בבית שלא נבדק מחמץ. ואפי' לבעה"ב עצמו, וקשה לומר דמי שאינו שומר תורה ומצוות עובר בכל רגע על איסור בעצם הדבר שדר בביתו. ועכ"פ יש לדון משום חובת בדיקה, אם מוטלת עליו חובת בדיקת חמץ. וכן מה שיעשה כאשר יש חמץ הנמצא בהישג יד, שאין הוריו מסכימים להוציאו מן הבית, או לייחדו במקום סגור ולמוכרו לגוי.

ומה שכתבנו לענין מכירת חמץ, הנה בסוטה (כה.) אמרו, מי שהלך למדינת הים, בית דין מקנין לאשתו, שמסתמא מסכים לזה. ואם כן כל שכן כאן. והמהרא"י בשו"ת תרומת הדשן (סימן קפח) כתב בכיוצא בזה גבי חלה, במשרתת שלשה עיסה עבור בעלת הבית, והלכה לחוץ קודם שהפרישה חלה, וקודם שחזרה נתחמצה העיסה כל צרכה, שאם עוד תשהה שלא תאפה, העיסה תתקלקל ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעל הבית, שרי למיעבד הכי או לא, תשובה, יראה דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דמתקלקל זכות הוא לבעל הבית, וקיימא לן זכייה משום שליחות, והכי נמי המשרתת נעשית שלוחה אפילו שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה, ואפילו אין כאן חשש קלקול העיסה מהני וכו', אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בכזית ולשרוף, אין לומר כלל קפידא וכו'. והגר"א הראה מקור לזה מהגמ' ספ"ז דעירובין. ע"ש.

ודינו של המהרא"י הובא להלכה ברמ"א (יו"ד סימן שכח סעיף ג). והט"ז שם הוסיף, דאפילו אם העיסה לא תתקלקל גם כן אפשר להפריש בלא דעתה, משום דזכין לו לאדם שלא בפניו. גם המגן אברהם (סימן רמב סק"ד) כתב, דכשיש חשש שעד שהאשה תשוב העיסה תתקלקל, רשאים גם אחרים להפריש חלה. וכן הוא על פי הירושלמי. וכן כתב עוד לגבי חמץ (סי' תלו ס"ק יא). וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן כג), שדברי המגן אברהם הנ"ל היו בהעלם מהרבה גאונים שפקפקו במכירה כזו. וכן פסק בשו"ת דברי חיים מצאנז (ח"ב סימן מו).

אולם בקצות החושן (סי' רמג סק"ח) כתב, דזכין לאדם, אבל לא זכין מאדם. וכתב להוכיח שכן דעת התוס' והרשב"א. וכתב, ואם כי ידעתי מיעוט ערכי להרהר אחר פסקי המהרא"י, ובפרט שכבר הלכו אחריו הרמ"א והט"ז.

אמנם נראה שדעת התוס' והרשב"א אינה כן, שהרי כתבו בנדרים (לו:) דשליחות לאו מדין דניחא לי או לא, אלא גזירת הכתוב דמה אתם לדעתכם שלוחכם לדעתכם, וכו', וגם מה שכתב דמשום קלקול עיסה חשיב זכות, לא הבנתי, דהא אחר שתאפה נמי תוכל להפריש, ואף על גב דמצותו בעיסה, מכל מקום כל דליתא לבעלת הבית בשעת לישה תוכל להפריש אחר האפייה. ולכן נראה שהמשרתת לא תפריש, ואם העיסה תתקלקל תפריש בעלת הבית אחר האפייה, דבעינן כהאי גוונא דעת בעל הבית, וכן נראה מהתוס' נזיר (יב.) שהקשו בהא דאשה עושה שליח לחברתה שתפריש חלה אחר הלישה, והלא הוה דבר שלא בא לעולם, כיון דעושה שליח קודם הלישה. וא"נ דלא בעינן כלל דעת בעל הבית אלא משום דזכות הוא, ואפילו בלא קלקול העיסה, א"כ לא גרע מה שעושה שליח מאילו לא עשאה שליח כלל, והפרישה חלה בעצמה. והקשו האידנא דנהגו כך. ואע"ג דהשתא שיעורי חלה כולם זוים, משמע דסבירא להו דכל שמפריש משל בעל הבית אין זה זכות אלא שליחות.

ובספר מרכבת המשנה (הלכות גירושין פרק ו) כתב כדברי הקצות, אהא דאמרו שם, שכותבין גט לנשתטית וכו', והקשו מי איכא מידי דהשתא לא מצי למיעבד ועביד שליח על זה בשביל אחר זמן, ותריצו דמשום זכות נגעו בה, ועל זה כתב הרב מרכבת המשנה, דלא שייך זכות רק במזכין חפץ לפלוני, ולא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות, דלהוציא מרשות הנותן לא דיינינן בזה דיני זכיה. וגם בהר צבי (אורח חיים סימן לט) כתב לפקפק בזה. וכן בשו"ת דברי מלכיאל חלק ד' (סימן יח) הביא בזה כמה חששות.

ואמנם בספר באר יצחק (או"ח סי' א ענף ג) עמד ע"ד קצות החושן והמרכבת משנה הנז', וכתב, דמההיא דנזיר לא קשיא, דהיכא דנחת בתורת שליחות מיגרע גרע, דאם אינו מועיל על פי דיני שליחות לא מהני בזה דין זכיה, וראיה לזה ממה שכתבו התוס' (קידושין כג:) דעבד יכול לעשות שליח או לא, והקשו, והא מבואר במשנה דשטר על ידי אחרים מועיל בתורת זכות. וחילקו דהיכא דבא בתורת שליחות מיגרע גרע, וכוונתם, דדוקא היכא שלא אמר לו שיעשה שליחותו אז שפיר מצי זכי עבורו בתורת זכות, מה שאין כן היכא שא"ל בפירוש שיעשה שליחותו דאז הוי כמו קפידא שיהיה חל ביה דיני שליחות, וזהו שהקשו התוס' בנזיר, דאיך יכולה לעשות שליח לחברתה מקודם הלישה, והלא הוי דבר שלא בא לעולם, ודין זכייה לא שייך בזה כיון שצותה בתורת שליחות מיגרע גרע. ולפי זה העלה דכנים דברי הרמ"א שהביא להלכה דברי התרומת הדשן הנז'. וע"ש שכתב לדמות נידון זה למה שאמרו בגמרא (סוטה כה.) הנ"ל, ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורים וכו', שמסתמא אדם מסכים לבית דין שיעשו כן. וכל שכן הכא, שהרי בעוברת על דת רק מצוה לגרשה, ולא חובה, ואילו בחמץ הרי חובה גמורה היא להוציאו מרשותו, ובודאי דנימא זכין לאדם שלא בפניו. ע"ש.

גם בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סימן שמז), כתב, דמהני למכור חמץ של אחר, משום דזכות היא לו, אלא שהוסיף שם, דטוב שיבטלנו ברוב לאחר הפסח. ע"ש. וכן פסק בשו"ת פנים מאירות חלק ב' (סימן נב), דמהני בזה מדין זכיה שהיא מטעם שליחות, ולכן אם לא היה ב"ב בביתו, ומכר איש אחר חמצו, הוי כשלוחו, כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. וציין לדבריו בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' ריב), וכן בפתחי תשובה (יו"ד סי' שכ), ויעוין בפת"ש שהאריך בזה הרבה. וראה בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ט), ובתפארת צבי (אה"ע סי' מב), ובברית אברהם (אה"ע סי' קא) ובבא"י (או"ח סי' א). ובשו"ת שבי ציון (סימן יא). ובמקראי קודש (ח"א סימן עא, עה) ובחזו"א (אה"ע סימן מט ס"ק יא). ובכה"ח (סי' תמ"ח אות סח, סט).

והט"ז (תלד סק"ו) כתב בנידונו דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ, אמרינן שמסתמא נתן את החמץ שלו במתנה לשליח שלו, כדי שיוכל לבטל עבורו. ובפמ"ג (מש"ז תלו סק"א) כתב כן לגבי היוצא לדרך דמחשש שמא ישכח לבטל שם, זכין לו שלא בפניו ויבטל השליח בורו בי"ד, ואמרינן דניח"ל שיהו נכסיו מופקרים ונתונים במתנה להשליח. וע"ע בשע"ת (ס"ס תלד) בשם הפ"מ (בפתיחה) גבי מי שבא לו חמץ בדרך, וישראל שהיה שם ביטלו, דל"א אמרינן בזה זכין כו'. ובאחיעזר (ח"א אה"ע סי' כט) כתב, שבפסחים (יג.) מוכח דזכין "מאדם" ג"כ, מהא דיכול למכור חמצו של אחר. והיינו ממה שאמרו שם לגבי מפקיד חמץ אצל חבירו, שאם לא בא הבעלים עד שעה חמישית, מוכרו הנפקד לגוי. וכ"ה בש"ע (או"ח תמג ס"ב).

ובחת"ס (חאה"ע סי' א) כתב, שכן הלכה רווחת למכור חמצו של חברו בשעה חמישית מטעם זכין לאדם שלא בפניו, אף על פי דהוי זכיה ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן. עכ"ל. ויש גם סברא לומר, דלגבי חמץ עדיף, משום דאי לאו דמזבין ליה, נאסר בהנאה, ולכן אין המכר חשיב כהוצאת ממון אלא כהכנסת ממון, כיון שמצילו בכך מהפסד, וע' במג"א (סי' קנג ס"ק לז). והעיר בזה במנחת שלמה (תנינא סי' קז).

ועל כל פנים כיון שמצינו לכמה אחרונים שפקפקו בזה, לכן טוב להודיע להם שהוא מוכר את החמץ לטובתם. ופשוט שבדיעבד אם לא הודיע להם שהוא מוכר את החמץ, ועבר ומכר את החמץ, החמץ מותר בהנאה ואין לו דין של חמץ שעבר עליו הפסח, דכיון שיש בדבר מחלוקת הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, וכמו שכתבו האחרונים בכיו"ב גבי אופן מכירת החמץ לגוי, דמי שמכר בכסף בלבד, ולא עשה קנין אגב וכו', כיון שיש מחלוקת כיצד הגוי קונה, בדיעבד הוה ליה ספק דרבנן ולקולא, ואין החמץ נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח. וראה עוד בילקוט יוסף על הלכות כיבוד הורים פרק ז סעיף יא.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול

 

עיקר ליל הסדר: להחדיר את האמונה הפשוטה בה' יתברך / מרן הגר"י יוסף


חג הפסח התברך בשמות רבים, חג הפסח, חג המצות, חג האביב, ויש שקוראים לו "חג החינוך", או "חג האמונה", כי חג זה הוא ההזדמנות שלנו לחנך את בנינו לאמונה בה' יתברך, שהרי סיפור יציאת מצרים הוא יסוד האמונה לכל השנה. וכפי המעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל, הוא היה רגיל להתאכסן מפעם לפעם בפונדק אותו ניהל יהודי פשוט מאד, אך ירא שמים. והנה פעם אחת הגיע הרב לאותו פונדק, ומיד הבחין שאצל הפונדקאי חלה ירידה גדולה ביראת שמים. כאשר חקר אותו הרב, התברר ששהה בפונדק "משכיל" אפיקורוס, וכאשר ראה שלפניו יהודי פשוט, ניצל זאת כדי להכניס בו ארס של כפירה.

אותו רשע הוציא מתרמילו נתח של בשר חזיר, והתרברב בפני הפונדקאי: "הנה אני אוכל זאת בכוונה כדי להרגיז את האלקים, אם לא יקרה לי שום דבר רע הרי זה סימן שאין אלקים!", עפרא לפומיה. אמר ועשה. הפונדקאי היה בטוח שברגע בו יכנס בשר התועבה לתוך פיו של האורח תצבה בטנו, והוא יפול כפגר שמת. לתדהמתו, מאומה לא קרה, ומאז אמונתו מאד התקררה, והוא מפקפק ומגמגם אם אכן יש שכר ועונש. עד כאן דברי הפונדקאי. הרב לא מיהר לענות לכסיל כאיוולתו, אלא חיכה להזדמנות נאותה שאכן באה.

בתו של הפונדקאי חזרה באותו יום מבית הספר בסוף שנת הלימודים, ובידה תעודה המורה על הישגיה. הרב ביקש לראות את התעודה, והילדה מיהרה להיענות לבקשתו ולהתכבד בציוניה הטובים. בין הציונים היה ציון "מצוין" בנגינה בחליל. הרב עשה את עצמו מפקפק ביכולת נגינתה המצויינת, וביקש שהיא תוכיח לו זאת על ידי שתנגן בפניו. אולם הילדה סירבה, ואז אמר לה הרב: "אם כן מנין לי שאכן את מנגנת מצויין?". והיא מיהרה לענות: "בשביל זה יש לי תעודה! נבחנתי אצל המורה והמנהלת והן מעידות עלי שאני מנגנת מצויין, כדי שלא אצטרך להוכיח את יכולתי לכל דורש".

או אז פנה רבי ישראל מסלנט אל אביה שנכח במקום ואמר: "ישמעו אוזניך מה שפי בתך מדבר! אף הקדוש ברוך הוא לא יוכיח את יכולתו לכל דורש ומבקש, 'יש לו תעודה!', כביכול הוא הוכיח את האמת שהוא בורא ומנהיג העולם, משלם שכר טוב לצדיקים, ומעניש את הרשעים, לעיני כל ישראל ביציאת מצרים בנסים גדולים מפורסמים, והכל מתועד בספר התורה, ואין זה מכבודו "להבחן" שוב ושוב אצל כל טיפש או רשע!".

אשר על כן מצוה עלינו לנצל כל רגע בליל הסדר הבא עלינו לטובה, כדי לספר בסיפור יציאת מצרים, להראות כביכול את "התעודה" של הקב"ה בהנהגת העולם, ולהחדיר את האמונה הפשוטה בה' ובהשגחתו הפרטית בלב כל השומעים.

מתוך "הגדה של פסח – ילקוט יוסף", בהוצאת המרכז למורשת מרן "להבין ולהשכיל".

מרן הגר"י יוסף: סכום "זכר למחצית השקל" לשנת תשע"ח


אמש, יום שני ד אדר, הוציא מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבינו יצחק יוסף שליט"א, מכתב בו הוא מפרט את דיני המנהג לתת בחודש אדר "זכר למחצית השקל".

במכתבו מציין מרן הראשון לצון שליט"א, ששיעור "זכר למחצית השקל" הוא, כתשע גרם כסף טהור, שמחירו היום בשוק (כולל מע"מ), כ20 ש"ח.

       >> לחץ כאן לתרומת "זכר למחצית השקל" לפעילות הארגון למען הנחלת מורשתו של מרן.

האזינו לפינת ההלכה של ערב שבת האחרון (פרשת תרומה תשע"ח) ששודרה ברדיו "כאן מורשת", שיעור קצר בדיני זכר למחצית השקל, שם מדבר מרן הראש"ל גם על הסכום לשנה זו:

 

 

האם מותר להשתמש בשבת בתיון שעירו עליו כבר מים חמים?

צפו במכתבו של מרן הראשון לציון והרה"ר לישראל, רבינו יצחק יוסף שליט"א


בס"ד, ‏כד כסלו תשע"ח

410-2/ע"ח

לכבוד

היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת ה"ה ר' יצחק שם טוב נ"י

שלום רב,

לשאלתו בדבר מי שעירה מכלי ראשון על גבי תיון תה בשבת, ועשה מאותו תיון כמה כוסות תה, מה דין הכוס הראשון, ומה דין שאר הכוסות.

מבואר בספר ילקוט יוסף שבת כרך ג (סי' שיח סעיף מד) שכל דבר השנוי במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשותו בשבת או אסור, אף אם ההלכה נפסקה בש"ע לאסור, בדיעבד שעבר ועשה כן אפי' במזיד, מותר ליהנות מדבר זה בשבת, ומבואר שם בדין עשיית תה בשבת, שלכתחלה אסור לערות בשבת מים חמים על עלי תה שלא נתבשלו כדי לעשות תמצית, שכלי ראשון מבשל כדי קליפה, וע"ש בהערה שהבאנו שבספר יערות דבש ח"ב כתב להרעיש על המקילים לערות מים רותחים על עלי תה בשבת, וע"ש שרוב הפוסקים ס"ל לאיסור, ומ"מ בשו"ת מים חיים או"ח (סי' קיח) כתב שיש להתיר עירוי רותחים על התה בשבת משום שהוא קלוי, וכאילו נצלה או נאפה, ואין בישול אחר צליה או אפיה, ואע"פ שדוחים דבריו, מ"מ בהיות שסו"ס דבר זה נתון במחלוקת כמ"ש ביערות דבש שיש מתירים, וכן שו"ת מים חיים התיר, וכן ישנה מחלוקת אם עירוי מכלי ראשון מבשל כלל, או תתאה גבר גם בכה"ג, לכן בדיעבד מותר לשתות אף את הכוס הראשון.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול

 

מתוך הגליון השבועי "מרן מאור ישראל" שמות תשע"ח.


הירשם לקבלת גליון "מרן מאור ישראל" מידי שבוע למייל

הראש"ל הרב יצחק יוסף: ל"חלק ריאה" אין דין של בשר חלק!


לאור הבלבול בצבור שנוצר בתקופה האחרונה, אודות הכשר לריאה שניתן ע"י הרבנות הראשית לישראל ונקרא "חלק ריאה", מבהיר מרן הראש"ל והרב הראשי לישראל שליט"א, שאין לריאה זו דין של בשר חלק.

להלן מכתב ששלח הראש"ל שליט"א להרה"ג הרב משה פרזיס שליט"א:

 

פסקו של הראשון לציון בעניין כיבוי הגז ביום טוב ע"י כפית


בימים האחרונים הסעירה סוגיא מיוחדת את עולם התורה: האם מותר לכבות את הגז ביום טוב ע"י הנחת כף מתכת בין האש לבין חיישן הבטיחות, שלאחר כמה שניות האש נכבית.

הרה"ג הרב יצחק לוי שליט"א רב העיר נשר, כתב על הנדון מאמר הלכתי שם העלה להתיר.

המאמר הובא בפני מרן עמוד ההוראה הראשון לציון והרה"ר לישראל רבינו יצחק יוסף שליט"א, והוא צירף היום את הסכמתו להתיר.

היום בפינת ההלכה שתשודר ברדיו "כאן מורשת" בשעה 15.40, ידבר מרן הראש"ל שליט"א בעניין זה, ויפרט את הטעמים להיתר.

להלן המאמר המלא והצטרפותו של הראשון לציון שליט"א:

 

 

בירך מזונות ונמשך עד שאכל שיעור קביעות סעודה


לכבוד הגאון רבי חיים כהן שליט"א

ראש הכולל בכפר סבא,

בעניין מה ששאל במי שהתחיל לאכול עוגה שלא על דעת לקבוע עליה סעודה, ובירך במ"מ ונמשך באכילתו עד שאכל שיעור 204 גרם, האם יברך ברכת המזון, ואף שבירך בתחילה במ"מ.

תשובה: הנה ד"ז מובא בספר ילקו"י הלכות ברכות (סי' קסח סעיף ו) שאם התחיל לאכול עוגה שלא על דעת לקבוע עליה סעודה, ובירך במ"מ ונמשך באכילתו עד שאכל שיעור 204 גרם, יברך ברכת המזון, ואף שבירך בתחילה במ"מ, וכן בהלכה יג. [כל דרהם 2.8 גרם, 72 דרהם זה 204 גרם. ואף שי"א שכל דרהם 3 גרם, חזי לצרף סברת האומרים שדי בג' ביצים].

הנה איירינן שבעודו אוכל נמלך בדעתו לאכול עוד, שבדרך כלל כך הוא הדבר, שבאמצע אכילתו ערב לו העוגה ורוצה לאכול ממנה עוד, ולבסוף נתברר שאכל אכילה כוללת של שיעור של 204 גרם, בזה ודאי לא יברך שוב ברכה ראשונה המוציא, כי על הכל אם אמר מזונות יצא, חוץ ממים ומלח, אך לבסוף יברך ברכת המזון, וגם אם הסיח דעתו מלאכול, ואח"כ חזר ונמלך לאכול עוד, למסקנא כתב הכף החיים שכיון שאם בירך על הפת במ"מ יצא, וכ"ש לפת הבאה בכיסנין דיצא, אפי' אם קובע סעודתו עליהם ואינו חוזר ומברך ברכה ראשונה וכך ההלכה.

ולענין נט"י בין אם אוכל מכאן ולהבא 204 גרם, ובין אם לא אוכל מכאן ולהבא שיעור קביעות סעודה יכול לטול בברכה.

ובמקום אחר כתבנו לתמוה על הרב ברכת ה', שכתב שבזמנינו רגילים לקבוע סעודה על לחמניות מתוקות, ולכן כל שאוכל 54 גרם יברך על נט"י המוציא וברכת המזון. וכתבנו לתמוה היאך חולק על הרב בית דוד ומרן החיד"א ועוד אחרונים, ומי חינך אותו לבטחון כזה להורות לברך ברהמ"ז, בלא לחוש לסב"ל. אטו בזמנם לא אכלו לחמניות מתוקות, האם לא היה להם סוכר, ובכל זאת כתבו כל האחרונים הספרדים שיש שיעור לקביעות סעודה 72 דרהם.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול