א. אסור להפסיק באמצע תפלת שמונה עשרה לשאלת שלום, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. וכן דרשו חז"ל (ביומא יט:) ודברת בם ולא בתפלה. ופירשו התוספות, כלומר, בם, בקריאת שמע מותר להפסיק בדיבור לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, אבל לא בתפלה, שאפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. ע"כ. [וכן כתבו תלמידי רבינו יונה בברכות טז.]. ומכל מקום בזמן הזה אין להשיב שלום גם למלך גוי, שהרי אין בסמכותו להרוג מי שלא יענה לו שלום. ואסור גם כן להפסיק באמצע התפלה לענות קדיש וקדושה וברכו. ורק במקום שיש חשש סכנה מותר להפסיק אפילו בדיבור אם יש צורך בכך, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. [שארית יוסף חלק ג' עמוד לג. ילקוט יוסף סימן קד הערה א', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמוד תסז].
ב. כיון שאסור להפסיק באמצע התפלה אפילו מפני היראה, לפיכך העומד באמצע התפלה ושמע צבור שעונים קדיש או קדושה וברכו, אין לו להפסיק לענות אמן וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח צבור, ויחשב כעונה. ואף על פי שלענין איסור הפסק אינו נחשב כעונה, מכל מקום לענין מצות אמירת דבר שבקדושה נחשב כעונה. ומיהו השומע ומכוין לקדושה שאומר השליח צבור, לא יגביה את רגליו כשאומרים קדוש קדוש וכו', וברוך כבוד ה' ממקומו, כמו שהצבור עושים, מכיון שאינו עונה בעצמו עמהם. ואם השליח צבור שאומר קדושה אינו שליח צבור קבוע הבקי ורגיל להוציא את אחרים ידי חובה, אלא חזן שעמד להתפלל באקראי, שמסתמא אינו מעלה על דעתו לכוין להוציא אחרים ידי חובת קדיש וקדושה, אין לו להפסיק באמצע תפלתו אפילו בשתיקה, אלא ימשיך בתפלה כדרכו. וכן אם השליח צבור אומר קדוש קדוש וכו', וברוך כבוד וגו', ויהא שמיה רבה מברך, יחד עם הקהל, ואין קולו נשמע לאחרים, לא יפסיק אפילו בשתיקה, אלא ימשיך להתפלל כדרכו, מכיון שאין תועלת בשמיעתו. ויש להנהיג שהשליח צבור יאמר הקדושה בקול רם יותר מהצבור, כדי שהעומד באמצע שמונה עשרה יוכל לשמוע מפי השליח צבור את הקדושה, דתרי קלי לא משתמעי. וגם יכוין להוציא ידי חובה כל מי שעדיין באמצע תפלת שמונה עשרה ושומע קולו ומכוין עליו. ואם אין קולו של השליח צבור גבוה, ימתין עד שכל הצבור יסיים אמירת קדוש קדוש וכו', ואז השליח צבור יחזור בקול רם קדוש קדוש וכו'. והעומד בתפלת שמונה עשרה ושומע קדושה מהצבור, ואינו שומע את קולו של השליח צבור, אינו יוצא ידי חובה כששומע הקדושה מפי אחד המתפללים העומד בסמוך אליו, שהרי לא מכוין להוציאו ידי חובה. [שאר"י ח"ג עמו' לג. ילקו"י שם, תשס"ד, עמו' תסח].
ג. הלומד תורה ושומע קדיש או קדושה יש אומרים שמחוייב לענות, ויש מחלקים בזה בין אם לומד ביחידות לבין אם לומדים ברבים. ויש אומרים שאם הדבר מפריע לו ברצף לימודו, או בריכוז ובהבנה, רשאי להמשיך בלימודו גם אם לומד ביחידות. [שאר"י ח"ג עמו' לה. ילקו"י סי' קד הערה ג', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' תעא].
ד. העומד בתפלה באמצע ברכת שמע קולינו, ושמע מהצבור שעונים "יהא שמיה רבה מברך", אינו רשאי להפסיק לענות עמהם, ואף על פי שרשאי כל אדם לשאול צרכיו באמצע ברכת שומע תפלה, מכל מקום עניית "יהא שמיה רבה מברך" אינה מענין שאלת צרכיו, ונחשבת להפסק. ואמנם גם בשאלת צרכיו של האדם צריכה להיות תכלית כוונתו לצורך גבוה, ולא לצורך עצמו בלבד, וכמו שאמרו בסנהדרין (מו.) בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. [ופירש רש"י, קלני, קל איני, כלומר, כשם שאדם שהוא עייף ויגע, אומר כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי, כך השכינה מצטערת עם השרוי בצרה]. ולכן המתפלל על צרכי גופו, כגון רפואה שלימה, או פרנסה, יתכוין לצורך עבודת ה', וכמו שאמר שלמה בחכמתו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. וראה בלשונו הזהב של הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג' ופרק ד'). וכן האריך בזה הגאון רבי חיים מוואלוז'ין בספר נפש החיים (שער ב' פרק יא וי"ב), ובספרו רוח חיים על אבות (פרק ג' משנה ב'), ובשאילתות שבסוף מעשה רב (אות כג). וכן כתב המהרש"א בחידושי אגדות (ברכות סג.). ועוד. ומכל מקום הבקשה והתחנה עצמה שאומר באמצע שומע תפלה, היא על צרכי גופו, אבל אמירת יהא שמיה רבה מברך, שהכל לצורך גבוה, אינה מענין בקשת צרכיו, ולכן אינו רשאי לענות עם הצבור משום הפסק. [שארית יוסף חלק ג' עמוד לו. ילקו"י סימן קד הערה ד', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמוד תעב].
ה. מי שנסתפק באמצע התפלה באיזו הלכה השייכת למה שאירע לו בתפלתו, כגון ששכח לומר טל ומטר, או המלך המשפט, וכיוצא בזה, ואינו יודע אם צריך לחזור או לא, ורוצה ללכת ליטול ספר דינים כדי לעיין בו ההלכה ההיא, יש אוסרים לעשות כן משום הפסק, ויש מתירים. והמיקל בזה כשאין לו אפשרות אחרת, יש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום אין להתיר להפסיק בדיבור לשאול הדין מתלמיד חכם. [ומכאן תוכחת מגולה לאלה שאינם משננים הלכות תפלה כראוי]. [שארית יוסף חלק ג' עמו' לו. ילקו"י סי' קד הערה ה', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמוד תעג].
ו. מי ששהה בתפלת שמונה עשרה שיעור שיכל לגמור את כולה, אפילו בשתיקה בלבד, חוזר לראש התפלה, ואינו רשאי להמשיך בתפלתו. ומחשבים זמן זה מתחלת השמונה עשרה עד סופה, ולא ממקום שנמצא בו. ומשערין במתפלל עצמו. ואם שהה כדי לגמור את כולה וטעה והמשיך בתפלתו ולא חזר לראש, וסיים תפלתו, לא יצא, וצריך לחזור ולהתפלל. ונכון שבכיוצא בזה יעשה תנאי נדבה, ויאמר: "אם חייב אני לחזור תהיה תפלה זו לחובה, ואם לאו תהיה זו תפלת נדבה". [וזה דלא כמו שכתבנו במהדורא הקודמת שאין מחזירין אותו]. [שאר"י ח"ג עמו' לז. ילקו"י סי' קד הערה ו', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמוד תעו].
ז. העומד באמצע תפלת שמונה עשרה ולפתע התחיל להרהר בדברי תורה בעומק העיון, בקושיות ותירוצים, וקשה לו להמשיך להתפלל בכוונה, אם יכול להתאמץ ולהסיח דעתו מדברי התורה, ולכוין בתפלתו, יעשה כן, אבל אם אינו יכול לכוין אלא אם כן ישהה מעט כדקה או שתים, ויסיים הרהורו בדברי תורה, יש להקל לו להרהר בדברים ולסדרם אצלו במחשבה, כדי שיוכל להמשיך להתפלל. אך יזהר שלא יעבור זמן שישהה כדי לסיים את כל שמונה עשרה מתחלתה עד סופה. [שאר"י ח"ג עמו' מא. ילקו"י סי' קד הערה ז', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א עמוד תפב].
ח. המנהג בכל תפוצות ישראל שהשליח צבור ממתין לחכם הקהל עד שיסיים שמונה עשרה. ותלמיד חכם שמאריך בתפלתו, והצבור ממתין לו, אינו רשאי לרמוז לשליח צבור להתחיל לומר החזרה כדי למנוע טורח צבור, אלא אם כן הוא מאריך יותר מדי, ונטרד על ידי שממתינים לו, ואינו יכול לכוין היטב בתפלתו, שאז רשאי לרמוז לשליח צבור שיתחיל להתפלל החזרה, כיון שרמיזה זו היא לצורך הכוונה בתפלה. וכן אם שכח לומר יעלה ויבוא באופן שצריך לחזור מתחלת רצה, וחושש לטורח צבור יותר מדי, רשאי לרמוז לשליח צבור שיתחיל בחזרה. ואם החכם אמר יהיו לרצון הראשון, יכול כבר לפסוע ג' פסיעות לאחוריו, ובמקום שכלו הפסיעות יסיים שם אלהי נצור לשוני וכו'. [שאר"י ח"ג עמו' מב. ילקו"י סי' קד הערה ח', במהדורת תשס"ד תפלה א' עמוד תפד].
ט. היה מתפלל ובא נחש ונכרך על עקביו, אף על פי שאינו רשאי להפסיק בדיבור, מכל מקום רשאי להסיר את הנחש מעל עקביו, אף אם יצטרך לעקור ממקומו בשביל זה. אבל בעקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק. וגם נחש אם רואה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק. ובזמן הזה שאין אנו בקיאים מה נקרא נחש ארסי, הדין כן בכל נחש, ואם יש צורך שיפסיק בדיבור, גם זה מותר בזמנינו, כל שיש ספק אם הוא נחש ארסי. [שאר"י ח"ג עמו' מג. ילקו"י סי' קד הערה ט', תשס"ד תפלה א עמו' תפח].
י. מי שנאנס והוצרך להתפלל בביתו, ובאמצע תפלת שמונה עשרה התחיל הטלפון לצלצל, או הקישו בדלת, ימתין מעט עד שהצלצול ייפסק, וימשיך בתפלתו. אך אם הצלצול אינו פוסק, ומחמת כן אינו מסוגל לכוין בתפלה, מותר לו ללכת באין אומר ודברים לטלפון ולנתקו, או לפתוח את הדלת, ולרמוז לבא להמתין, ולהמשיך בתפלתו. [שארית יוסף ח"ג עמד' מד. ילקו"י סי' קד הערה י', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמוד תפט].
יא. והוא הדין בתינוק או ילד המפריעים לכוונת המתפלל, ואין הרמיזה מועילה להם לשתוק, ואינו יכול להתרחק מהם, מותר לגשת אליהם ולהשתיקם, באין אומר ודברים. וטוב למנות אנשים מיוחדים שישגיחו על השקט בבית הכנסת. [שאר"י ח"ג עמו' מד. ילקו"י סי' קד הע' יא, תשס"ד תפלה א עמוד תצ].
יב. ילד קטן המבקש מאביו או מאדם גדול הנמצא באמצע תפלת שמונה עשרה שיראה לו היכן להתפלל, והילד חוזר ושואל ומטרידו בכוונתו, רשאי לפתוח לו הסידור ולהראות לו מה להתפלל, כדי שיוכל להמשיך לכוין בתפלת שמונה עשרה, ומכל מקום לכתחלה ראוי להראות לקטן מה להתפלל בטרם יתחיל להתפלל שמונה עשרה. [שאר"י ח"ג עמוד מד. ילקו"י סימ' קד הערה יב, תפלה א עמוד תצ].