מידי שבוע אתר "המרכז למורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מנהיג הדור מרן הראשון לציון הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, בעל ה"ילקוט יוסף" ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: בצקים הנאפים חלקית ע"י גוים והיהודי משלים את האפיה, אם יש להם דין בישולי עכו"ם

> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏י"ט אייר תשפ"ד, 1558-2/פ"ד

לכבוד הרב כש"ת הרה"ג ר' אבי קוזמן הי"ו

מחלקת יבוא, הרבנות הראשית לישראל

שלום רב,

ראיתי מה שהעלה כב' בדין לחמים או בגטים הבאים מחו"ל (סין, צרפת) כשהם אפויים כשמונים אחוז ע"י גוים במפעל (ואין חוטים נמשכים מהפת לאחר אפייה זו), ומיובאים לארץ ומשלימים את אפייתם ע"י הישראל, וכב' כתב להקל בדבר בשופי ע"פ דברי מרן הש"ע (יו"ד סי' קיב סי"ב).

תשובה: הנה על פניו כב' צודק, אבל אחר העיון בראשונים נראה שזה לא פשוט כלל, כי הנה בגמ' ע"ז (לח.) אמרו, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, כל מאכל שהתבשל מעט כמאכל בן דרוסאי ע"י ישראל אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. ומדייקת הגמ', שאם עדיין אינו כמאכל בן דרוסאי ובישלו גוי, יש בו משום בשולי עובדי כוכבים. ומעמידה הגמ' שמדובר דאותביה בסילתא, שהיה הבשר מונח בסל, ושקליה עובד כוכבים, ואותביה בתנורא, שנטלו הגוי והניחו בתנור, וא"כ, כל בישולו נעשה ע"י הגוי. אבל אם הניח יהודי את הבשר על האש בתחילה, וכאשר כבר מונח הבשר ע"ג גחלים או בתנור, רק הפכו הגוי, אין בכך כלום, שהרי ממילא היה מתבשל אם כי יותר זמן.

ושם (לח:) הגמ' מסתפקת אם במקרה הפוך, כשהניח עכו"ם את הבשר על האש והפך ישראל, מה דינו? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר שדבר זה מותר, שהרי אם באופן שגמרו של הבשר נעשה ביד עכו"ם ע"י שהפכו נפסק שמותר, הרי אם נעשה גמרו ביד ישראל לא כ"ש שמותר. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בין שהניח עובד כוכבים את הבשר על האש, והפך ישראל, בין שהניח ישראל את הבשר והפך עכו"ם – מותר, ואינו אסור אלא עד שתהא תחילתו וגמרו ביד עובד כוכבים.

ומסכם רבינו חננאל שם לדינא, סוגיין דשמעתא עובד כוכבים שלקח בשר מישראל ונתנו ע"ג האור, אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אסור אע"פ שגמרו ביד ישראל, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, מותר. ותניא, מניח ישראל בשר ע"ג גחלים, ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבוא מביהכ"נ או מביהמ"ד ואינו חושש. איבעיא להו, הניח עכו"ם והפך בו ישראל מהו. ופשיטנא, א"ר יוחנן, בין שהניח עכו"ם והפך בו ישראל, ובין שהניח ישראל והפך עכו"ם, מותר. ואינו אסור אלא עד שתהא התחלתו וגמרו ביד עכו"ם. ובלבד שלא תהא ביד עכו"ם בישול כמאכל בן דרוסאי. עכ"ל.

מדברי רבינו חננאל שמעינן שכל שהישראל בישל את הבשר כמאב"ד, אף שהגוי בא וגמר את בישולו, או אם הניח הישראל את התבשיל ובא הגוי והפך אותו וקירב את בישולו, מותר. ומאידך אם הגוי בישל תחילה את הבשר כמאכל בן דרוסאי ובא הישראל וגמר את בישולו לא מהני.

ודברי ר"ח הובאו ברא"ש (שם פ"ב סי' לב) ופליג עליו וז"ל, ראיתי מי שאסר תבשיל שבשלו עכו"ם כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל. וראייתו מדשרינן היכא שבשלו ישראל כמאכל בן דרוסאי וגמרו עכו"ם ואין בו משום בישולי עכו"ם. אלמא חשיב כמבושל ואין בישול אחר בישול. ול"נ דלהקל עשאוהו כמבושל ולא להחמיר. כדאמר גבי קרובי בישולא דקרובי בישולא דעכו"ם לאו מילתא היא לאסור בהניח ישראל וקרובי בישולא דישראל מהני להתיר בהניח עובד כוכבים. אע"פ שאי לא הפך ביה הוה בשיל. ואין לחלק דשאני הכא שהיפך ישראל קודם שראוי לאכול, דא"כ עובד כוכבים נמי יאסר מטעם זה. אלא ודאי קל היה להם לחכמים באיסור שלקות ואין ללמוד ק"ו. ע"כ. ומבואר מדבריו דס"ל שאף שבשלו הגוי כמאב"ד ובא הישראל וגמר את בישולו, מהני. ובפשטות נראה מדבריו שאף אם הגוי סילק את התבשיל לאחר שבשלו כמאב"ד ובא הישראל והחזירו, מועיל החזרת הישראל, וכן נקטו הראשונים בדעתו כפי שנראה בהמשך.

והרשב"א (תוה"א ב"ג שע"ז) הביא את דברי ר"ח והחולקים עליו, והכריע הרשב"א כדברי ר"ח ז"ל, חדא דסוגיין בכולא שמעתא בהכין רהטא, דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי ליה וכו', וע"ש שהביא עוד ראיות לדברי ר"ח. וכ"פ בתורת הבית הקצר שם.

אך הרא"ה שם בספרו בדק הבית השיג על ר"ח והרשב"א, וז"ל, ואיכא מאן דאמר דתחלתו ביד נכרי וסופו ביד ישראל דשריא, דוקא בשלא הגיע ע"י נכרי כמאכל בן דרוסאי, אבל הגיע ע"י נכרי כמאכל בן דרוסאי אסור. ואיכא מאן דאמר דכל שגמרו ביד ישראל מותר "ואפילו בנגמר בשולו, כל זמן שמצטמק ויפה לו". וכן עיקר. וע"ש שדחה את ראיות הרשב"א, אך הוסיף, שזה פשוט שאם בישל הנכרי כדי מאכל בן דרוסאי ובא ישראל לאוכלו כך, הא ודאי פשיטא דמיתסר, דהא כוליה ע"י נכרים, אין דיננו אלא בשבישל הנכרי כדי מאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל, וזה ודאי מותר, וזהו איסור החוזר להכשרו. ע"כ.

שמעינן מדברי הרא"ה לא רק שדעתו כדברי הרא"ש שאף אם בישל הגוי כמאכל בן דרוסאי מועיל בישול ישראל, אלא אם אף גמר הגוי את בישולו ועדיין מצטמק ויפה לו, ובא הישראל וגמר את בישולו, ג"כ מועיל. אך ברור הוא שאם הגוי בישל כמאב"ד ובא הישראל לאוכלו כך, ודאי שאסור. [והרשב"א במשמרת הבית השיב על דברי הרא"ה, אך כתב שאם הדין היה כהרא"ה שאפי' התבשל ע"י גוי כמאב"ד מועיל המשך הבישול ע"י יהודי, זה פשוט שאפי' בישל הגוי עד שמצטמק ויפה לו, והישראל ממשיך את הבישול שמועיל. ע"ש].

כדברי ר"ח והרשב"א נקט רבינו יהודה אלמנדרי (הובא בשטמ"ק), שאם נתבשל נמי כמאכל בן דרוסאי ביד גוי ובא ישראל וגמר בישולו אסור. וכן מוכח באגרת התשובה לרבינו יונה (אות לח) שאם בשלה השפחה כמאכל בן דרוסאי אותו תבשיל אסור באכילה, ושוברין את הקדירה, וכל שעה שתעביר את הקדירה מעל גבי האש קודם שבשלה כמאכל בן דרוסאי, צריכה היהודית להחזירה על גבי האש. וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל וז"ל, תחלתו וגמרו ביד גוי, י"ל דהאי גמרו מיקרי כשיעור מאכל בן דרוסאי "ואם נאפת" כל כך ע"י גוי לא משתרי תו ע"י מעשה ישראל. וכן נראה דעת הנימוקי יוסף (ע"ז שם), שלאחר שהביא דעת הרא"ש ודעת החולקים כתב ויש מי שפסק כן, והביא ראיות לזה שהם מספיקות. וכן דעת האהל מועד (שער איסור והיתר דרך ז'), שיש מתירין אפי' הגיע ביד גוי למאכל בן דרוסאי כל שגמר בשולן ביד ישראל דכל שמסייע בו ישראל בין בתחי' בין בסוף מותר, ואינו כן דעת ר"א ולא דעת רשב"א, אלא כל שהגיע ביד גוי כמאכל בן דרוסאי אסור, "וראוי לאסור כל שהגיע ביד גוי למב"ד". ע"כ.

אך מאידך דעת ההשלמה כדברי הרא"ש, והרא"ה, שכתב שאם בשלו כמאכל בן דרוסאי ואתא ישראל וגמר בשולו שרי. וכן כתב בסמ"ג (לאווין קמח), שאפילו בשלו הגוי הרבה יותר ממאכל בן דרוסאי, הואיל וגמרו ישראל מותר, "וכן קבלתי מרבינו יהודה". ע"כ. וכן נקט המאירי, שיש אומרים שלא נאמר מאכל בן דרוסאי אלא להקל, וכל שנגע בו ישראל קודם בשול הגמור מותר, וכן הדברים נראין. ע"כ. והריטב"א הביא את דברי הרשב"א ורבו הרא"ה שחלק עליו והסכים עימו שכן דעת רוב הפוסקים, דכל שגמרו ביד ישראל לעולם מותר, אפילו היכא דתחלתו ביד גוי כמאכל בן דרוסאי, ואותביה בסלתא והדר בשליה, וכן עיקר. וכן נראה שכן דעת הגהות מיימוניות (הלכות מאכלות אסורות פי"ז הט"ז) שציין לדברי הסמ"ג, שאפילו בישל הגוי הרבה יותר ממאכל בן דרוסאי ובא הישראל וגמרו מהני, וכ"כ בס"ה שקבל רבינו יהודה. ע"כ.

ונמצא שיש שני ר' יהודה, אחד שהובא בשטמ"ק שאסר, ומאידך ר' יהודה שהתיר כפי שכתב הסמ"ג, וכן ראיתי שהרגיש בכך בכנה"ג (סי' קיג הגהב"י אות נ') שהקשה, שהסמ"ג כתב בשם רבינו יהודה להתיר, והסמ"ק והמרדכי והגמ"י כתבו בשמו לאסור. והא ל"ק, דהגמ"י כתבו בשם רבינו יהודה הוו לאיסו' כתבו בשמו להת', וצ"ל "דתרי רבינו יהודה הוו".

והנה לכא' כל מחלוקתם בתבשיל ולא באפייה, מלבד רבינו יהונתן מלוניל שהזכיר גם אפייה, אך כד נבדוק שמחלוקת זו נאמרה לא רק בתבשיל אלא גם בפת, וכך מצאתי להדיא בדברי הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק, שהמתירים בפת ס"ל כשיטת המתירים בבישול לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, ודבריו נסובו על מ"ש הסמ"ק (מצוה רכג), שכל שבישולו ביד ישראל בתחלה או בסוף שרי (והם דברי הגמ' בע"ז לה. ע"ש). וז"ל, וכתוב "רבי יהודה" שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי כבר ביד גוי דאין חיתוי ישראל מועיל מכאן ואילך, דכי היכי דאמרי' דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי ביד ישראל דאין בו משום בישולי גוים מכאן ואילך, הכי נמי נימא איפכא כדפרישית. ומיהו אומר הר' משה "דאפילו נאפה ביד עכו"ם כמאכל בן דרוסאי ויותר" שקרוב לגמור כל אפייתו, מ"מ כיון שמשביח עדיין באפייתו, מועיל בו חיתוי ישראל להכשירו, וסופו ביד ישראל קרינן ביה כל זמן שמשביח באפייתו. ע"כ. וא"ת א"כ קשה מההיא דאמרינן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אלמא חשיב ליה גמר בישול מכמו שהוא כמאכל בן דרוסאי, וא"כ היאך יועיל חיתוי הישראל אחר כן. וי"ל דאע"ג דחשיב גמר בישול להקל, מ"מ לא חשיב גמר בישול להחמיר. ותדע, דאמרינן בפרק אין מעמידין דכשהניח הישראל והפך הגוי דמותר דקרוב בישולא לאו כלום הוא ואפילו הכי קאמר דאיפכ' נמי שרי כגון שהניח גוי והפך ישראל דמותר, וכן עשה מורי הר' יקר מעשה בשם הר"מ, ומורי הר' טוביה היה חולק עליו, אבל אין להביא ראיה מההי' דאמרינן דסגי בתחלתו או סופו ביד ישראל, דאיכא למדחי ולומר דכמאכל בן דרוסאי סופו הוא, מ"מ נראה פירש הרבי משה. וכן נראה לעשות. ע"כ. ודבריו הובאו ג"כ בכלבו (סי' ק').

ומוכח שר' משה ס"ל להקל בפת לגמור אפייתו ע"י ישראל מהטעם שגם בבישול שרי כדעת הרא"ש, ומאידך דעת ר' יהודה כדברי הרשב"א שאסור בבישול, ולכא' ה"ה בפת נראה שר' יהודה אסר ולא רק בבישול, שהרי על דבריו חלק ר' משה באפיית הפת, ותלה ההיתר משום דלא אמרינן בישול כמאב"ד לחומרא כפי שנקט ר' יהודה, וזה דברי ר' יהודה שהובאו בב"י (סי' קיב) בשם המרדכי (שם סי' תתלא), שכתב שאם נאפה הפת בתנור של גוי בלא חיתוי ובלא קיסם, אפילו אם קרמו פני הפת בתנור מועיל חיתוי דישראל אח"כ, כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו עדיין, דהוי גמרו ביד ישראל. וכן תבשיל היה מועיל אף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אך רבינו יהודה כתב דחיתוי דישראל לא מהני לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוים וכן לענין פת לא מהני "לאחר שקרמו פניה". ע"כ. ומוכח דאפייה ובישול שוו להדדי, וכן הרגיש בכך בכנה"ג הגהב"י (סי' קיב אות מט) שהעיר מדוע מרן הב"י הביא את דברי המרדכי שהתיר ולא הביא את דברי הגהות מיימוניו' דנמי איתיה ולא כתבו רב"י גם בשמם, מפני שההגהות הביאו זה בשם סמ"ק, וסמ"ק לא הזכיר מחלוקת זה אלא בשאר בישולי גוים לא בפת. והן אמת שכונתם לומר דלפי מה שחלקו בשאר בישולים או במאכל בן דרוסאי אוסרו או לא, "שייך מחלוקת זה ג"כ בפת", אעפ"כ כיון שלא כתב כן בפירוש בפת הביאו בשם המרדכי. ע"כ.

ומצאתי להדיא בדברי הארחות חיים ח"ב (סי' סג) שתלה מחלוקת ר' יהודה עם ר' משה במחלוקת הרשב"א והרא"ש, שהעתיק דברי הגהות רבינו פרץ בשם ר' יהודה שאסר משום "דס"ל כדעת הרשב"א". וז"ל, וכתב רבינו יהודה כל תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי פי' כשהגיע לשליש בשולו. ובן דרוסאי היה לסטים אחד שאוכל כל מאכליו כשהגיעו לשליש בשולן, ואם הגיע לזה הבישול ביד גוי אין חתוי הישראל מועיל מכאן ואילך, דכי היכי דאמרינן שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים מכאן ואילך, הכי נמי נימא איפכא "וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל". והר"ף ז"ל כתב, מיהו אומר הר"ם "דאף נאפה ביד גוי כמאכל בן דרוסאי מותר אע"פ שקרוב לאפייתו כלו היא", מ"מ כיון שמשביח עוד באפייתו מועיל בו חתוי הישראל להכשירו, וסופו ביד ישראל קרינא ביה, כיון שמשביח עוד באפייתו. עכ"ל הר"ם. וכן עשה מעשה הר' יקר בשם הר"ם, "וה"ר טוביה חולק עליו", מ"מ נראה פי' הר"ם. וכן נכון לעשות. עכ"ל הר"ף ז"ל. ע"כ. וכן מוכח מדברי תשובות מימוניות (מאכל"א סי' כב). ע"ש. ודברי ר' משה המיקל שנקט בהגהות סמ"ק אלו הם דברי המהר"ם מרוטנבורג כפי שנדפס בתשובות פסקים ומנהגים (סי' צז). וכ"כ האגודה (ע"ז פ"ב סי' ל') וז"ל, אתא ישראל וחתה בגחלים ואפי' היתה כמאכל בן דרוסאי, וממורי רבי מרדכי שמעתי שצריך לחתות הישראל קודם שיהיה כמאכל בן דרוסאי, אבל בספר המצות מתירין אפי' היתה כמאכל בן דרוסאי דלא אסרו אלא גמרו ותחילתו ביד כותי. ומה שנהגו לזרוק קיסם פלוגתא דבני בבל ובני א"י, ואנן גרירינן בתר בני בבל דשרו, ואם נאפה פת ישראל בתנור גוי בלא חיתוי ישראל, כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו מועיל חיתוי, וכן תבשיל, וכן נהגו ואף כי יש מחמירין. ע"כ.

וע' ברמ"א בספרו תורת החטאת (כלל עה דין ג') שכתב, וז"ל: כתב בשערי דורא (סי' עה), דכל זמן שהפת בתנור יוכל להכשיר התנור כגון בפי התנור, דכל זמן שהפת בתנור משביח[1]. ועוד שמעתי מרבותי, דאפילו אם הוציא הפת, אם יודע שהפת משביח מאש אם יחזור לתנור חם לאפות, יכשיר התנור ויחזיר הפת. וכן עשה ר"י (שירליאו"ן) מעשה. עכ"ל. וכתב מהרא"י בהג"ה, דהכי נהיגין. וכתב באיסור והיתר הארוך (כלל מג דין ט'), דלענין בישול עכו"ם נמי דינא הכי, ובלבד שישביח עדיין לצורך גמר בישולו, ולכן מותרין לאכול דגים צלויים קצת ביד עכו"ם, הואיל וגמר בישולם ע"י ישראל, ואינם ראויים לאכול ע"י צליית עכו"ם. עכ"ל.

ומוכח ג"כ שהרמ"א שהשווה בין הדבקים "בישול ואפייה", שכל זמן שנשאר השבחה בתבשיל ובפת מהני ע"י ישראל, ואף אם הוציא הגוי את התבשיל והפת מן התנור.

ובפשטות מוכח שדעת ר' יהודה שהובא בסמ"ק ובאורחות חיים ובראשונים, שנקט שאסור בתבשיל שהתבשל כמאב"ד ע"י הגוי, ה"ה בפת. ומהר"ם שהתיר בפת ה"ה בתבשיל, ודלא כר' יהודה, וכדמוכח ג"כ באגודה, אלא שהיה מקום לומר שכל מה שר' יהודה אסר בפת כפי שהביאו המרדכי בבית יוסף הוא דוקא "לאחר שקרמו פניה", ודלא כתבשיל שאסר לאחר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי. אך באמת זה ליתא, כי הביאור הוא בפת שיעור בכדי שיקרמו פניה, היינו שיעור כמאב"ד, ואידי ואידי חד שיעורא.

וכדאיתא במשנה שבת (יט:), אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום. ובגמ' שם (כ.) מבואר כמה הוא שיעור צליה כדי שיצולו מבעוד יום. א"ר אלעזר כמאכל בן דרוסאי. איתמר נמי, אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי – אין בו משום בישולי נכרים. ע"כ. ומבואר, שכל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי אין איסור להניחו בתנור מע"ש כדין בישול גויים שלאחר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י היהודי אין שוב איסור בישול ע"י הגוי (וכפי שפסק מרן הש"ע יו"ד סי' קיג סע' ח'). ולפ"ז יוצא ששיעור בישול מאכל בן דרוסאי שווה לשיעור קרימת הפנים, שהרי התנא במשנה בא לאשמועינן שכל שנתבשל כמאב"ד מע"ש אין חשש חיתוי, וה"ה באפייה, שכיון שנקרמו פני הפת הוי כתבשיל שנתבשל כמאב"ד שאין בו חשש חיתוי (וע' בש"ע או"ח סי' רנד ס"ה).

וכדברי כן מצאתי בדברי רבותינו הראשונים וזאת בראשונה, בחידושי הר"ן שבת (לז:) "וקרמו פניה לא הוי טפי ממאכל בן דרוסאי". ובחידושי הריטב"א (שם), וקרימת פנים היינו כתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי. ובפסקי רי"ד (שם) וקרימת פנים דחררה הוא שיעור מאכל בן דרוסאי. וכ"כ בהשלמה (שם). וע"ע בתוספות מנחות (נז: ב' ד"ה ושמעינן ליה) כדי שיקרמו פניה "ושמא זו היא שיעור כמאכל בן דרוסאי" (וע' קרן אורה מנחות עח: שהוכיח מהתוס' שם דס"ל ג"כ שזה שליש בישול אלא שהוכיח מהירושלמי כדלא כדברי התוס'). ובאגלי טל (באורים מלאכת האופה אות ו') כתב, ראיתי בתוספות מנחות (נז:) שנסתפקו אם קרימת פנים חשוב אפי' גמורה או חשוב רק כמאכל בן דרוסאי. ותמהני דמפורש בש"ס פרק כירה "דחשוב רק כמאכל בן דרוסאי". וצ"ע.

וכן מוכח בספר התדיר הלכ' בישולי גוים (סי' ע', הובא בשיטות קמאי ע"ז לח.) וז"ל, שלש מלאכות נעשות בפת, היסק תנור, אפיה, היפוך גחלים. נעשית אחת מהן ע"י ישראל הפת מותרת. והיסק התנור אפילו בנתינת קיסם אחד דיו. אך צריך לעשות קודם שישימו הפת בתנור, או מיד אחר שימו בתנור קודם שיקרמו פניו, שכל דבר שנתבשל או נאפה ע"י גוי כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישולי גוים. איזהו כמאכל בן דרוסאי כל שהגיע לשליש בישולו. ומוכח שקרימת פנים בפת "היינו בן דרוסאי בבישולי גוים". ודו"ק.

וכן הוא בפסקי רבינו יחיאל מפאריש (סי' ד' דין תנור) וז"ל, וכשבאו להשליך קיסם בתנור והפת אפוי קצת ולא נגמרה אפייתו, הואיל דלאחר השלכת קיסם מועלת האפייה בפת ומשביח, מועיל החיתוי דזהו השלכת קיסם, ואע"פ שכבר נאפה כמאכל בן דרוסאי וקרמו פניו כבר, וכמדומה שכך ראה אחיו נוהג בבישולי גוים גם בפלאונש שהוציאו מן התנור, ועדיין היו צריכים אפייה שלא היו אפויים כצורך, ולא חיתה ישראל האש או לא השליך קיסם בתנור, ולא מיחה להניחם עוד בתנור ולהשליך קיסם בו.

ומוכח מדברי ספר התדיר ומרבינו יחיאל שקרימת פנים בפת זהו שיעור מאכל ב"ד, אלא שנחלקו במחלוקת ר' יהודה ושאר הראשונים אם מועיל המשך אפיית הפת ע"י ישראל לאחר שקרמו פניה ע"י הגוי.

וע' בש"ע או"ח (סי' תסא ס"ג), מצה שנאפת עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה, יוצאים בה. וכתב הפר"ח (שם), במרדכי בפרק אלו עוברין (פסחים רמז תר) כתב בשם ריב"א, דקרימת פנים דאמרו לענין שבת (שבת יט:) היינו האי שיעורא דאין חוטין נמשכין, וראוי להחמיר כמותו.

וכן מבואר ברמ"א או"ח (סי' רנד ס"ה) שהגיה שם על מ"ש המחבר שאין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניה המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש. הגה: וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין, קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג). ומוכח דס"ל שקרימת פנים זהו שיעור של אין חוטים נמשכים ממנה, וזה ג"כ שיעור של בישול מאכל ב"ד כפי שהזכרנו לעיל בראשונים בגמ' בשבת (יט:), וכן מוכח לעיל מיניה בש"ע (שם ס"ב), שאין צולין בצל וביצה או בשר ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי. ודו"ק.

הדרן לדידן בדין תבשיל שהתבשל מכאב"ד ע"י גוי אם מהני המשך בישולו ע"י ישראל, כתב מרן הב"י (סי' קיג) בעיקר דינו של הרא"ש כתוב בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות סג) שהר"מ (תשובות מהר"ם רוטנבורג ד"פ סי' לג ד"ל סי' שמב) וה"ר פרץ (הגהות סמ"ק סי' רכג אות ג') מתירים. והרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ז צה.) כתב בשם ר"ח לאסור, ושיש מתירין. והוא ז"ל הכריע כדברי ר"ח. וגם הר"ן (שם ד"ה ואינו אסור) כתב אע"פ שיש חולקים על דברי ר"ח ואומרים דכל שבא לידי ישראל בענין שאינו ראוי לרוב בני אדם ונגמר בישולו ע"י ישראל, מותר. דברי ר"ח ז"ל עיקר. וכן הסכים הריב"ש (סי' תקיד), והכי נקטינן, דדברי ר"ח דברי קבלה הם, וכ"ש שהסכימו עמו הני רבוותא והרא"ש הוא יחיד. מיהו אם הוא שעת הדחק, כגון שהוא ערב שבת או ערב יו"ט, או שיש הפסד מרובה בדבר, כיון דמידי דרבנן הוא, כדי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם. ע"כ. וכ"פ מרן בש"ע שם (ס"ט), אם בישלו עובדי כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל, יש לאסור, אא"כ הוא ערב שבת או ערב יו"ט או שיש הפסד מרובה בדבר. ע"כ. אך הרמ"א כבר בדרכ"מ השיגו, תמהני עליו שכתב כיון דהרא"ש הוא יחיד בדבר זה, אחרי שבעצמו כתב דרבים הסכימו עמו להתירו, וכ"ש דמוהר"ם וה"ר פרץ והמרדכי שדרכן בכל מקום להחמיר והכא מקילין, והמה בתראי נינהו, שיש לסמוך עלייהו באיסור בישולי גוים שהוא מדרבנן. וכן פסק האיסור והיתר הארוך (כלל מג דין ט') דכן נוהגין. ע"כ. וכ"פ ברמ"א שם[2].

והנה בחידושי הריטב"א שהבאנו לעיל (ע"ז לח.) כתב, שלדברי ר"ח והרשב"א ז"ל שתבשיל שנתבשל ביד גוי כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים אע"ג דאותביה בסלתא ובא ישראל וגמרו, דמה שאמרו לקמן דכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל אין בו משום בישולי גוים ההיא "בדלא אותביה בסלתא בינתים כמסקנא דסוגיין דבסמוך", ולא ירדתי לסוף דעתם וכן הסכים מורי הר"א הלוי ז"ל על ידי, וכן דעת רוב הפוסקים דכל שגמרו ביד ישראל לעולם מותר אפילו היכא דתחלתו ביד גוי כמאכל בן דרוסאי "ואותביה בסלתא" והדר בשליה, וכן עיקר. עכ"ל. מוכח דס"ל שכל שהחמירו ר"ח והרשב"א, שבישל הגוי כמאב"ד אם מועיל תיקונו ע"י ישראל זה דוקא שהוציאו את התבשיל מעל האש, אבל אם הניח הגוי את התבשיל על האש והתבשל כמאב"ד ובא ישראל וגמר דהיינו שחיתה באש לכו"ע מועיל. וכ"כ מרן הב"י בבדק הבית (קיג) בשם רבינו ירוחם (ני"ז ח"ז קסא.), דאף האוסר לא אסר אלא כשהיה מונח בסל שאילו היה מונח ע"ג גחלים אפילו התחיל נכרי וגמר ישראל מותר דלא שייך בזה שיעור מאכל בן דרוסאי. ע"כ.

ולפ"ז יש לדון מה דעת מרן הש"ע שפסק (סי' קיג ס"ט) שאם בישלו עובדי כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל אסור. וראיתי לפר"ח שכתב שמרן הש"ע מיירי כשנסתלק מן האור, וכן כל מאי דמפלגינן בסימן זה בין הגיע למאכל בן דרוסאי ללא הגיע מתוקם היכא דאיכא סילוק מעל גבי האור, אבל אי ליכא סילוק אע"ג שהניחו הגוי מתחלה ונתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם נגמר ביד ישראל מותר כדלעיל בסעיף ו'. והוסיף, דהכי מוכח בגמרא, וכ"כ רבינו ירוחם, והביאו המחבר ז"ל בספר בדק הבית, וכ"כ באיסור והיתר הארוך, וכן דעת הרא"ה בבדק הבית, וכן עיקר. ודלא כהרשב"א שם, ומשמעות דברי רבינו חננאל שם, דליתא. עכ"ל הפר"ח. ובאמת בחידושי הריטב"א שהבאנו כתב להדיא שגם הרשב"א ור"ח מודים שכל שלא סילק את המאכל מהני ע"י ישראל אף אם כבר בישל הגוי כמאב"ד, ודבריו שווים לדברי רבינו ירוחם.

השתא דאתינן להכי יש ליישב מהי דעת מרן הש"ע בפת, שהרי לאחר שהביא מרן בב"י (סי' קיב) את דברי המרדכי שנחלק עם ר' יהודה אם מועיל חיתוי בפת לאחר שקרמו פניה, הוסיף הב"י שהאגור (סי' אלף שב) כתב בשם שערי דורא (סי' עה), שאם לא הכשיר התנור יכול לתקן שיעשה אש בפי התנור, כיון שהפת משביח מן האש, ועוד תקנה אפילו הוציא הפת להחזירו ע"י ישראל שנית בתנור אם הוא משביח. עכ"ל. [בדק הבית] עיין בסימן שבסמוך [עד כאן]. עכ"ל. דהיינו שמרן הב"י מביא את דברי האגור שלא רק שמועיל חיתוי בפת לאחר שקרמו פניה ע"י הגוי, אלא אף אם כבר הגוי הוציא את הפת מועיל חזרתו ע"י ישראל, אלא שהוסיף בבדק הבית ע' לקמן בסימן הסמוך, וצ"ל שכוונתו שרק בזה נחלקו הראשונים בבישול אם מועיל לאחר שהגוי סילק, אבל כל זמן שהתבשיל על האש מועיל אפ' שכבר התבשל כמאב"ד, וכמ"ש בבדק הבית בסי' קיג בשם רבינו ירוחם, וכפי שבאמת למד הפר"ח בדעת מרן הש"ע, ולפ"ז י"ל שמה שפסק מרן הש"ע (סי' קיב סי"ב) שעכו"ם שאפה את הפת בלא חיתוי ישראל ובלא קיסם, אפילו קרמו פני הפת בתנור, מועיל חיתוי ישראל כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו עדיין. ויש מי שאומר שאפילו הוציא הפת יש תקנה להחזירו לתנור ע"י ישראל, אם הוא משביח. ע"כ. היינו סתם ויש, ודעת הסתם היא כפי שפסק בבישול, וכפי שהסביר הפר"ח בסי' קיג שמרן הש"ע אסר רק שהתבשיל סולק מן האש לאחר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, ודלא כרמ"א שמתיר כדעת מהר"ם גם בכה"ג.

ולפי האמור באורך שהראשונים שנחלקו לעיל בתבשיל הם אלו שנחלקו ג"כ בפת, לדברי הפר"ח יוצא שדברי מרן הש"ע כוננו שהן בפת והן בתבשיל כל שהתבשיל התבשל כמאב"ד והפת קרמו פניה ע"י הגוי (שזה שיעור מאכל בן דרוסאי כפי שכתבנו לעיל), אם התבשיל או הפת עדיין על האש הישראל יכול להמשיך את הבישול ואפיית הפת, אבל אם סילק הגוי את התבשיל או את הפת לא מועיל חזרתם על האש או לתנור ע"י ישראל אלא רק לשיטות החולקים. ולפ"ז יוצא שדעת מרן בסי' קיב (ס"ט) בסתם דלא כי"א שהביא בב"י בשם האגודה דס"ל שאף אם הוציא את הפת מהני. וכפי שבאמת נקט הזבחי צדק כאן (ס"ק לח), שלענין הלכה ידוע שכל מקום שסתם מרן ואח"כ מביא מחלוקת, דהלכה כסתם, וא"כ הכא דעת מרן ז"ל דכיון שהוציא הפת מן התנור אין לו תקנה. והגם שכתבנו דמהני סברת היש מי שאומר לענין שעת הדחק כדכתבנו לכמה פעמים על מרן ז"ל, הכא שאני משום שהביא סברת האוסרים בסתם נקטינן הלכה כאוסרים כדאמרינן לעיל סימן צח אות נא. ע"ש. והסכים עימו הרב כף החיים (ס"ק סג) שדעת מרן בסתם דלא כי"א. ובשו"ת שואל ונשאל ח"א (סי' לג).

וכ"ז דלא כפי שנקטו בפשיטות כמה תלמידי חכמים שדעת הי"א במרן הש"ע לא באה לחלוק, כפי שכתב בספר פת בג המלך (ע' יג-יד), ובספר בין ישראל לעמים (פ"ד סי"ט בהערה), ובספר אור ההלכה (ע' 266 הערה לח) שהשיגו על דברי הרב כף החיים, ולא ראו את דברי הראשונים במקורותיהם, דאזלי בחד שיטה מי שאוסר בתבשיל אוסר ג"כ בפת. וכן ראיתי בספר אשמרה לפי (אשכנזי ע' ריא) ליישב דברי מרן כדברי הפר"ח, והוסיף שהפר"ח לשיטתו (בס' קיג ס"ו ס"ק יב) שס"ל שמ"ש מרן הש"ע שאם הניח עכו"ם בשר או קדרה ע"ג האש, והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה, הרי זה מותר. מיירי אפילו שהגיע למאכל בן דרוסאי ע"י הנחת גוי, דכיון דליכא סילוק מע"ג האש מהני גמר ישראל.

אך האמת היא כד נעיין טובא חזינן שדברי הרב פר"ח בדעת מרן הש"ע לא נפקי מידי פלוגתא, ומה שנקט בפשיטות להלכה כדברי רבינו ירוחם, כבר השיב על דברי רבינו ירוחם בכנה"ג (הגהב"י סי' קיג אות נד) וז"ל, ולא נראה דמאן דאסר כשנתבשל ביד גוי כמאכל בן דרוסאי אע"פ שהיפך ישראל אח"כ "אפילו היה מונח על גבי גחלים אסר", דכיון דנתבשל ע"י גוי כמאכל בן דרוסאי שהוא ראוי לאכילה מה מועיל היפוך הישראל, ואיני יודע מה חילוק יש בין כשהניחו הגוי ע"ג האש ונתבשל כמאכל בן דרוסאי והניחו בסל וגמרו ישראל, לכשהניחו גוי ע"ג האש ונתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא הגביהו מעל האש ובא ישראל וגמרו, כיון דבין הכי ובין הכי נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי וכו', ומה שנראה שמ"ש רי"ו וכ"ז מיירי שהיה מונח בסל כו', לא קאי אמ"ש. ע"ש. ואם אמרו בפא"מ דיש חילוק בין שהיה מונח בסל לשהיה מונח ע"ג גחלים, היינו כשהניחו ישראל והפך בו גוי ועדיין לא נתבשל. ע"כ. ומדבריו חזינן דלדעת ר"ח והרשב"א לעולם אם התבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י הגוי בין מונח על האש ובין שסילקו ואינו מונח על האש לא מהני המשך בישלו ע"י הישראל.

ולפי דברי הכנה"ג הדרא קושייא לדוכתא, דס"ל לדעת מרן הש"ע בבישולי גויים (סי' קיג ס"ו וס"ט) ככל והתבשל המאכל כב"ד לא מהני תו בישול ע"י ישראל, ואילו בדין אפיית הפת (קיב סע' יב) פסק לכל הפחות בדעת הסתם דמהני המשך אפייתו ע"י ישראל אף אם קרמו פניה של הפת ע"י הגוי שזה שיעור מאכב"ד כנ"ל.

ובאמת שכבר הרגיש בכך הגר"א בביאוריו (סי' קיב ס"ק כה) שכל דברי מרן הש"ע בדין אפיית הפת הסתם והי"א הם אליבא דהרא"ש ודעימיה אזילנן לקולא בבישול כמאב"ד, וכ' הרמ"א (סי' קיג ס"ט) וז"ל, אם אפה כו' ויש מי כו'. דלהקל אמרו אחר כמב"ד אינו כלום אבל קרובי בשולא דישראל לעולם מהני, כמש"ש ה"ד אילימא דאי כו', ובישראל מהני אפילו חיתוי מעט כנ"ל. ועסי' קי"ג ס"ט בהג"ה.

וכן קשה על מ"ש הזבחי צדק (סי' קיג ס"ק כז) בשם הפרי תואר (שם ס"ק ט') דפליגי על הפר"ח, וס"ל שאם הגיע מאכל ב"ד ובא הישראל והמשיך את בישולו אסור אפילו לא סילקה, דכן משמע מסתמיות דברי מרן ז"ל בסעיף ט' דאם ע"י גוי הגיע למאכל בן דרוסאי וגמר ישראל, אע"ג דלא סילקה, אסור. וכן עיקר. ע"כ. וכ"כ עוד שם הזב"צ (ס"ק לז), שאם בישלו גוי כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל, יש לאסור. וכ"כ הכנה"ג (הגב"י אות נד). וכ"פ בכף החיים שם (ס"ק מב ונח). ואילו בסי' קיב (סע' יב) ס"ל שעכ"פ להלכה קי"ל כדעת הסתם, שכל זמן שהפת בתנור אף שקרמו פניה של הפת ע"י גוי (שהוא שיעור מאכב"ד), מועיל המשך אפייתו ע"י ישראל. וזה סותר למה שפסק מרן הש"ע בס' קיג (ס"ו וס"ט), דלא מהני בישול ישראל אחר שנתבשל כמאב"ד.

והתימה תרבה ותגדל על בעל הכנה"ג (בהגב"י אות נ') שנראה דס"ל שדעת מרן הש"ע בדין אפייה, שאפי' הוציאו את הפת מהתנור לאחר שקרמו פניה (כמאב"ד) ע"י הגוי והחזירו הישראל, דמהני כדעת האגור. שהרי כתב שם הכנה"ג על דברי מרן הב"י בשם האגור שפסק בספרו הקצר כמ"ש כאן בב"י, וכ"פ באו"ה (כלל מד אות י'), וכן פסקו בשערים, וכ"פ ת"ח (כלל עה אות ג'). עכ"ל. והמעיין באו"ה, ובשערים, ובתו"ח (הנ"ל), יראה נכוחה דפסקו גם כדעת האגור שמועיל אפיית הישראל אפי' שסילקה הגוי מהתנור. וכ"כ בדעת הכנה"ג בשו"ת אברהם יגל ח"א (חזן, סי' נא).

וצ"ל לדעת הכנה"ג והזב"צ והרב כה"ח דמ"ש מרן הב"י בספרו בדק הבית "עיין בסימן שבסמוך", ונראה מדבריו שרמז לכך שאף שבבישול כמאכל ב"ד ע"י גוי לא מהני שהישראל גומרו, וכפי שנקט בסי' קיג (ס"ו וס"ט), מ"מ בדין אפייה נקט כדברי המקילים, וכפי שפסק בש"ע כאן (סי' קיב סי"ב). ובטעם הדבר כבר עמדו על כך אחרוני זמנינו, ע' בשו"ת מחזה אליהו ח"ב (סי' מה). [ושם ציין שהחת"ס בהגהות ליו"ד (סי' קיג ס"ק יא, שנדפסו בלונדון תשט"ו), הניח דברי המחבר בצ"ע]. וכתבו ליישב בהיות וראינו שבפת הקלו בהיכר כל דהו שהישראל משליך קיסם לתנור כמבואר שם (ס"ט), לכן היקל מרן גם באפייתו שאפי' שכבר נאפה כל צרכו, "וקרמו פני הפת" כל זמן שממשביח את הפת בתנור מהני ע"י ישראל כפי שנקט המרדכי ודלא כדברי רבינו יהודה. וכן נראה שגם הרשב"א והר"ח שחלקו על הרא"ש דוקא בבישול ולא באפייה (ע' בתורת הבית הארוך והקצר שער ז'). [ושאלה זו כבר עמד עליה במנחת יעקב (כלל עה ס"ז) וז"ל, ולכא' קשה מהא דפסק בש"ע (או"ח סי' רנד ס"ה), דאין נותנין פת לתנור בערב שבת אלא כדי שיקרמו פני התחתון המדובק פניו קודם שבת. וכתב הרמב"ם הטעם, דאם יחתה יפסיד הפת וכמבואר שם בב"י, וא"כ איך אמרינן כאן דמועיל חיתוי אחר שנקרם הפת לפי שמשביח. וכה"ג קשה לענין בישולי עכו"ם דאף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מועיל חיתוי, וכן הדין לענין צלי כמבואר ממשמעות הפוסקים. ועיין בב"י (סי' קיג), וכמבואר בסמוך דין זה וי"ח וי"ט, והטעם שג"כ משביח עדיין וכמ"ש באו"ה].

ובא"ח שם בסימן רנד פסק להדיא דכשנצלה כמאכל בן דרוסאי לא חיישינן דלמא אתי לחתויי, שמאחר שהוא ראוי למה יחתה להפסידו. עכ"ד. וצ"ע. ואולי יש לדחוק ולומר דמרן הב"י והרב אזיל לשיטתו דפסק כהרמב"ם דמועיל השלכת קיסם מטעם דהוא רק להיכר בעלמא, ואפילו אינו מקרב או משביח הבישול לדעתו מותר, וכמ"ש מהרי"ל בתשובה (סי' רכא). ע"ש. וא"כ סובר מרן הב"י דאף שאפשר שע"י החיתוי יבא לידי הפסד, מ"מ הוי היכר, ומתיר הפת או התבשיל. אך מ"מ צריך לעשות ההיכר בעוד שהפת או התבשיל משביח וצריך לתנור, אף שאפשר שע"י החיתוי יפסיד ויתחרך, אבל כשהפת אינו משביח וא"צ לתנור כלל פשיטא ששוב אין כאן היכר כלל. וק"ל].

וכן ראיתי שהקשה באגלי טל (באורים מלאכת האופה אות י') על מרן הש"ע (יו"ד סי' קיג ס"ט) שכתב, אם בשלו עכו"ם כמאכל בן דרוסאי ובא ישראל וגמרו יש לאסור אלא א"כ לצורך שבת כו'. ואילו בסימן קיב (סי"ב) כתב, אם אפה העכו"ם הפת אפי' קרמו פניה בתנור, מועיל חיתוי ישראל כל זמן שהפת צריך להתנור. וכתב ליישב, שדוקא בישול שהעכו"ם אוכלין בכשיעור הזה נאסר התבשיל, אבל פת לא מצינו שהעכו"ם ימהרו לאכול בכדי אכילת בן דרוסאי. וטעם יש בדבר, שבישול דרכו סמוך לאכילה, ע"כ בשהגיע לכמאכל ב"ד הם ממהרים לאכלו. אבל פת דרכו לאפות לאיזה ימים, ואינו עולה על שלחן מלכים עד שיוגמר כל צורכו. ומשמע ברי"ו הובא בש"ך (יו"ד סי' קיב סק"ה), שגם בפת אין איסור, וא"כ אין איסור הפת רק בשעה שיוגמר, ע"כ מועיל גמר ישראל. ע"כ.

ובשו"ת שבט הקהתי ח"ו (סי' רעו) כתב ליישב ג"כ ע"פ דברי הפר"ח (הנ"ל), שגם כאן בפת מרן הש"ע לא היקל אלא כשלא סילק מן האש, וכמו תבשיל, ורק הביא בדעת הי"א שס"ל שגם שהוציא מהתנור מהני. ע"כ.

מן המדבר עולה עד כה: דבר ברור הוא ללא כל ספק לדעת רוב הראשונים והאחרונים ששיעור פת בכדי שיקרמו פניה הוא שיעור אפייה כמאכל ב"ד, והוא שיעור שאין נמשכים חוטים מהפת, ולא שיעור שהתבשל כל צרכו. ודעת הראשונים דס"ל דלא מועיל בבישול הישראל לאחר שבישלו הגוי כמאכל בן דרסאי, לא מועיל גם בפת. ומרן הב"י כתב להקל בפת יותר מתבשיל, שהרי בכל הראשונים הנ"ל ראינו שאלו שהחמירו בפת השוו דין זה לתבשיל, והמתירים מתירים גם בתבשיל וגם בפת. "ולא מצאנו מי שהיקל בפת והחמיר בבישול".

ובדעת מרן הש"ע בדין אפיית הפת (סי' קיב סי"ב) ישנם ג' דרכים לומר:

א. כדברי הרב שבט הקהתי ואשמרה לפי, שדעת מרן הש"ע בסתם דמועיל אפיית הפת ע"י הישראל לאחר שקרמו פניה ע"י הגוי כל זמן שהפת בתנור, וכפי שנקט הפר"ח בדין בישול שמועיל בישול הישראל אף שנתבשל התבשיל כמאב"ד ע"י הגוי, כל זמן שלא סילק את הקדרה מעל האש. ודעת הי"א (האגור), דמועיל גם כשהוציא את הפת הוא כדעת הרמ"א בבישול דמועיל ע"י ישראל אף שהתבשל כמאב"ד וסילק את הקדרה. ודברי הפר"ח יסודם ע"פ מרן הב"י בבדק הבית בשם רבינו ירוחם, ומצאנו לו חבר הלא הוא הריטב"א בחידושיו שגם ר"ח והרשב"א סוברים כן. ולפי זה מרן הב"י לא חידש כלום מדעתו.

ב. דעת הזב"צ והרב כה"ח, כדברי הפרי תואר שדעת מרן הש"ע דבכל גוונא לא מהני בישול הישראל לאחר שהתבשל כמאכב"ד, אפילו שלא סילק את הקדרה מעל האש. ואילו בפת היקל מרן הש"ע יותר מדעתו דעת עליון לחלק בין השווים, שעכ"פ כל זמן שלא הוציאו את הפת מהתנור, אפי' שכבר נאפתה ע"י הגוי כמאב"ד (קרמו פניה), בכ"ז מועיל המשך אפייתה ע"י הישראל. אבל לעולם כל שהוציאו את הפת מהתנור דעת מרן הש"ע שאין להקל כדעת הי"א שמקילין, ודיינו שהקלנו בפת יותר מתבשיל לעניין שהפת בתנור.

ג. כדברי הרב כנסת הגדולה (הגהב"י קיב סק"נ) דס"ל שמרן הש"ע היקל בפת ביותר, ודעתו לפסוק גם כי"א שאפי' הוציא את הפת מהתנור ונאפתה הפת כמאב"ד (קרמו פניה), מועיל החזרתה לתנור ע"י היהודי, ולדעתו מרן הש"ע היקל בפת בתרתי מבישול שפסק שם (קיג) שאפי' לא סילקו את הקדרה מהאש, לא מועיל בישול הישראל לאחר שהתבשלה ע"י הגוי.

וצ"ל כדברי האגל טל, שבפת הקלו יותר, שאין דרך לאכלו כל זמן שלא נאפה כל צרכו. ויוצא שדעת הכנה"ג כדברי הבית דוד המפורסמים חאו"ח (סי' תט, ותמא), דהיכא דלא חזינן להדיא שדעת היש חולקת על הסתם, אלא באה להוסיף, י"ל שדעת המחבר גם כי"א. וע' מ"ש בזה בארוכה בעין יצחק ח"ג (עמ' תקה סט"ז), דהרי גם הכנה"ג מחזיק בהאי כללא שבדעת המחבר שסתם ויש הלכה כהסתם, וכמ"ש בהגהותיו על הב"י (סי' קסד אות ח'), כתבתי בתשובה דמסורת היא בידינו דהסברא שמביא בסתם היא העיקרית, כמ"ש בספר הכללים בכללים בדרכי הפוסקים. ע"כ.

ולענין הלכה למעשה, לספרדים המקילים בפת שנאפתה עד שקרמו פניה ע"י הגוי כמו בלחמים אלו שבאים מצרפת (שאין חוטים נמשכים ממנה, ועוד שהם אפויים שמונים אחוז), ורוצים להקל לאפותם ע"י הישראל בארץ הקודש, יש להם על מה שיסמוכו ע"פ דברי הכנה"ג בדעת המחבר, וכ"ש לדעת אחינו היוצאים ביד רמ"א שפסק להקל בספרו תורת חטאת, וע"פ שיטתו בדין תבשיל (בסי' קיג).

אך מאידך לדעת הרב כה"ח והרב זבחי צדק וע"פ דרכו של הפר"ח שאין להקל בלחמים אלו, כיון שהוצאו מהתנור עוד לפני גמר אפייתם. וע"ע בחכמת אדם (שער איסור והיתר כלל סה סעיף ח') שכתב, כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו, אע"פ שכבר קרמו פניו מועיל חיתוי של ישראל, "ובשעת הדחק" אפילו כבר הוציא מן התנור יש תקנה להחזירו אם הוא משביח עדיין ע"י זה. ומדבריו נראה שבכל גווני יש להקל כשהוציא את הפת מהתנור רק בשעת הדחק. וגם בשו"ת שואל ונשאל ח"ג (סי' שצט) לא הסתמך על דעת הי"א רק במקום הפסד מרובה. ע"ש. וע' בספר שלחן גבוה (סי' קיב ס"ק כג) שכתב על מרן הש"ע בדין הפת (שם סע' יב), ורבינו כתב תקנה שניה וכ"ש הראשונה דדמי לחיתוי, וכתב סברא זו בלשון יחיד, "דקולא גדולה היא דלאחר שהוציא הפת מהתנור ונגמר מלאכתו ע"י גוי שיועיל חזרת הפת ע"י ישראל להכשירו". עכ"ל. ונראה שמבין במרן שזה סתם ויש, מזה שכתב שמרן העתיק בלשון "יש מי שאומר" שזו קולא גדולה, דאם איתא שהסתם מסכים לזה, מה עניין לכתוב זה בלשון יחיד משום דקולא גדולה היא. ודו"ק. ועכ"פ גם הוא כתב שזה קולא גדולה לאחר שהוציא את הפת מהתנור, לסמוך על המשך אפייתו ע"י ישראל.

שיעור השבחת הפת

עוד רגע אדבר במה שראיתי שדנו האחרונים במ"ש מרן הש"ע בדין אפיית הפת שמועיל חיתוי ישראל, כל זמן שהפת צריך לתנור "ומשביח באפייתו" עדיין. מה השיעור של אותה השבחה שניתן להקל, שהרי משמע מלשונו של מרן הש"ע, שלמרות שנאפתה הפת כל צרכה ע"י הגוי, אם עדיין בא הישראל וחיתה את האש והשביח מועיל, מה גדר שיעורו.

הנה האיסור והיתר הארוך (שער מג סי' יא-יב) כתב, וכן במקום שאין דגים מצויין, ורגילין הא"י להביא ממרחקין דגים צלוין מעט או מטוגנין מעט בשמן, "אם אינם ראויין לאוכלן כך" כמו שלקחן מן השוק, מותרין, מאחר שאין זה גמר בישולן. וכן כל כיו"ב. גם מצד הכלי אין לאוסרם כדאי' לעיל, וגם אין לחוש שמא טגנו אותן בשומן של ד"א, מאחר שאוכלים אותן בימי עינויהון. אבל "אם ראויין הן לאוכלן כך", ונוהגין לחזור ולצלותן או לטגנן בבית כדי לאוכלן חמין, אין זה נקרא גמר בישולן או משביח ביד ישראל ואסור. "משביח ביד ישראל רוצה לומר מחמת צורך גמר בישולו" דאל"כ לא תמצא דבר שאסור משום בישול כנענים. עכ"ל.

ומריש דבריו מוכח שרק אם אינן ראויין לאכילה אין בהם בישולי גויים, אך מאידך מסוף דבריו שכתב ונוהגין לחזור ולצלותן או לטגנן בבית כדי "לאוכלן חמין", אין זה נקרא גמר בישולן או משביח ביד ישראל ואסור. ע"כ. משמע שרק אם חוזר לבשלן בשביל לחממן יש איסור, אבל אם גומר את בישולן אף שראויין לאכילה, משרא שרי. וכן מוכח מדבריו שכתב שם בהמשך (אות יב) בזה"ל, ומטעמא דלעיל נהגו בכמה מקומות לקנות כרוב שלוק שקורין קומפוש"ט, אפי' שלא סייע הישראל בתיקון האש כלל, לפי שמשביח עדיין כשמבשלין אותו אח"כ. ע"כ. ומוכח שכל השבחה אינה אוסרת משום בישולי גויים. (וראיתי בקובץ הזכרון ברכת אבא עמ' תקפה שעמד בסתירת דברי האו"ה).

ודבריו מבוססים על מה שכתב לפני כן (אות י') בשם ר"ת, שכל זמן שהמאכל משביח מחתה בגחלים, ואפי' אם הסיר כבר הקדירה מן האש, אם משביח עדיין בבישול חוזר הקדירה אצל האש, ומותר. ודוקא שחוזר אותו אצל האש, אבל אם לא מחזירו, אפי' אם לא היה כי אם כמאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישולו כדפי' בי"ד, אסור, מאחר שלא עשה בו שום היכרא. וגם מאחר שהוא אוכלו כך הוי ליה לדידיה גמר בישולו, ולא נתנו חכמים שיעור לבישולו, אלא אסרו כל בישול שעשה הכנעני לבדו. וכן כתב הר"י מדור"א, שעשה שירליאו"ן מעשה כן, שהחזיר פת לתנור, ומסתמא מאחר שהוציאוהו כבר היה נאכל כך. ע"כ.

נמצא דס"ל לאו"ה דלא שני לן בין התבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י הגוי ובא ישראל והשלים את הבישול, לבין אם כמעט נתבשל כל צורכו ובא היהודי וגמרו דשרי – כל זמן שהבישול או האפייה של היהודי השביחו את התבשיל או הפת, ואפילו שאחר שהגוי בישל או אפה בא היהודי והחזירה לתנור, משרא שרי. וכל דברי האו"ה הובאו בכנה"ג (סימן קיג, הגב"י אות מ-מד). וכמובן שהוא כדעת הרא"ש שאפי' בישל הגוי כמאכל ב"ד וסילק הגוי, מועיל תיקונו ע"י ישראל וכמ"ש הד"מ (סי' קיג ס"ק ח').

ובשו"ת שבט הלוי ח"ב (סי' מה), דן בתבשיל שנתבשל כל צרכו ע"י גוי, אם מועיל המשך הבישול הישראל כל זמן שמצטמק ויפה לו. וע"ש שלמד מדברי האו"ה שדעתו כדעת הרא"ה בבדק הבית (בית ג-ז) הנ"ל, שאם משביח בבישול שני, אע"פ שכבר היה נאכל ברווח ע"י בישול הראשון, מ"מ כיון שמוסיף שבח ע"י בישול שני מותר, שהרי גם הגוים כסתמא דמילתא היו מבשלים עד גמר בישול, אלא דכרוב מצטמק ויפה לו ומותר, וכן משמע בתחלת דברי האו"ה מדכ' דאם תתיר גם בחוזר ומטגנן בבית כדי לאכלן חמין אין זה נקרא גמר בישולן, דמשמע להדיא דרק כשבישול השני לצורך "לאכלן חמין בלבד", דבעצם הבישול לא הוסיף דבר, וכן מדכ' האו"ה אין זה נקרא גמר בישולן או משביח ביד ישראל דמוכח להדיא דמשביח ביד ישראל מותר גם בשגמר בישולן כבר. ע"כ. וע"ש שלמד כן גם מדברי הסמ"ק הנ"ל שה"ה בפת, אך דייק מדברי הרא"ש ע"ז (פ"ב סי' לב) שנראה דס"ל שלא מועיל השבחה ע"י ישראל אם נתבשל כל צרכו. ולדינא העלה "דלדידן" לא מבעיא בגמר בישול ע"י ישראל אחר בישול עכו"ם כמאכל ב"ד דמותר, אלא גם אחרי גמר בישול גמור, ולא הוסיף רק מצטמק ויפה לו דמותר כדעת הרא"ה והאו"ה הנ"ל. וכן נקט לדינא כדברי הרב שבט הלוי בשו"ת מחזה אליהו ח"ב (סי' מה). ומבואר מדבריהם דנקטו לדינא שאפילו שהתבשיל והפת התבשלו ונאפו כל צרכם אבל עדיין הבישול והאפייה יפה להם, מועיל הכשרתם ע"י יהודי אף שהגוי כבר אפה ובישלם כל צורכם והסירם מהקדרה או מהתנור, וכ"ש אם לא נאפו או התבשלו כל צורכם.

אך הנה הפר"ח (סי' קיב ס"ק כב) בנוגע לפת כתב על מ"ש מרן הש"ע בדעת הי"א דמהני אם החזירו ישראל לתנור "אם הוא משביח", ר"ל, מחמת צורך גמר בישולו, דאל"כ לא תמצא דבר שאסור משום בישולי גוים. עכ"ל. ויש כתבו שכוונתו לאפוקי אם החזירו בכדי לחממו דלא מהני וכמ"ש האו"ה בהדיא. אבל כל זמן שעדיין הוא משתבח, דהיינו מצמק ויפה לו אף שנאפתה הפת כל צרכה מועיל. אך בספר שלחן גבוה (ס"ק כד) כתב על דברי הפר"ח, "כלומר, שאם לא נגמר קצת בישול ע"י חזרת הישראל", לא תמצא דבר שאסור משום בשולי גויים שבישל או אפה הגוי, כל שחזר הישראל ונתנו בתנור או ע"ג האש, מכשירו, ואינו כן, אלא צריך שיגמר הבישול או אפייה על ישראל. ע"כ. והביאו בדרכ"ת (ס"ק עט). ומוכח דס"ל שאם נאפה כל צורכו, שאז נגמרה אפייתו, אף שעדיין היא משתבחת, לא מועיל אפיית ישראל.

וכן למד בדברי הפר"ח בשו"ת בית חינוך יהודה (סי' סט), וז"ל, איסור בישולי גוים שיש היתר בסיוע ישראל בתחילה או באמצע או בסוף דהיינו "קודם גמר בשולו". והכי מפורש ביו"ד (סי' קיג ס"ט), שאפי' לאחר שנתבשל רק כמאכל בן דרוסאי תו אינו מועיל כשגמרן ישראל. אפי' להיש מתירין שם עכ"פ צריך להיות "גמר בשולו ביד ישראל", אבל בשולו ביד נכרי ודאי שאינו מועיל מה שירצה הישראל לחזור ולבשלו עוד אחר גמר בשולו, דאל"כ הו"ל לאשמועינן רבותא שאפי' אחר גמר בשולו מועיל בישול, כ"ש לאחר בישול בי"ד. ובסי' קיב לענין פת של גוים סי"ב אי כה"ג וז"ל, כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו עדיין מועיל חיתוי ישראל. ויש מי שאומר שאפי' הוציא הפת יש תקנה להחזירו לתנור ע"י ישראל אם הוא משביח. "ופרי חדש כתב ע"ז" ר"ל מחמת צורך גמר בשולו, דאל"כ לא תמצא דבר שאסור משום בישול גוים. ואם באיסורים הללו דקילו טובא שאין להם סמך מן התורה. אין תיקון מועיל לאחר הגמר. ה"ה בעברת סיד על קלף שנעבד ע"י גוי בתכלית היופי. ע"כ. ומוכח דס"ל שכל שנגמר בישולו או אפייתו אפ' שמשתבח לא מועיל. וכך למד בפשיטות בגליון מהרש"א (סי' קיג ס"ט), שכתב שם על מ"ש הרמ"א שיש מתירין בכל ענין לגמור את הבישול ע"י הישראל, "כשצריך עוד לגמור בשולו", אבל כשכבר נגמר לא. תשובת חינוך בית יהודה (סי' סט). ע"כ. וע"ע בגיליונו על מרן הש"ע (סי' קיב סי"ב) בדין הפת שציין לדברי הבית חינוך יהודה.

וכן למד בדעת הפר"ח בערוך השלחן (יו"ד סי' קיב סכ"ח), וז"ל, עוד כתבו קולא גדולה בסעיף יב וז"ל, אם אפה עכו"ם הפת בלא חיתוי ישראל ובלא קיסם, אפילו קרמו פני הפת בתנור מועיל חיתוי ישראל כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו עדיין. ויש מי שאומר שאפילו הוציא הפת יש תקנה להחזירו לתנור ע"י ישראל אם הוא משביח. עכ"ל. כלומר, שעדיין "לא נגמרה אפייתו כראוי להיות", דאם נגמרה אפייתו ודאי אינו מועיל [וכ"מ מהפר"ח סקכ"ב], אבל כשלא נגמרה אפייתו, אף שיש שאוכלים באפייה כזו, מ"מ אם יש שמשהים עוד בתנור מועיל החיתוי [ואולי דבכה"ג צריך דווקא חיתוי ולא השלכת קיסם, או דאין לחלק. וצ"ע].

ומכוח מהני רבוותא שלחן גבוה, בית חינוך יהודה, ערוך השלחן, שאן להקל בהשלמת אפיית הפת ע"י הישראל רק כשהפת לא נאפתה לגמרי, אבל אם הפת נאפתה לגמרי על ידי הגוי ובא הישראל ומשביח עוד באפייתה לא מועיל. ורק לדעת הרב שבט הלוי והמחזה אליהו שסמכו על דברי הרא"ה מועיל.

ובאמת שכבר ציינו לעיל שהרשב"א בתורת הבית (שע' ג' ב"ז) הסכים עם דברי הרא"ה שאם היה הדין אמת שמועיל השלמת אפיית הפת ע"י הישראל אפי' שנאפתה כמאכל בן דרוסאי, אה"נ שמועיל אפייתה אפי' שזה רק מצטמק ויפה לו. ובספר מקור חיים (חיו"ד סי' קיג ס"ט) שתמה על האחרונים בדין בישול שלא הביאו דברי הרא"ה בבדק הבית שמועיל אפי' שמצטמק ויפה לו, וכתב, שדין זה נלמד מדין הפת בסי' קיב שמועיל אפי' שנגמרה אפייתה, וא"כ ה"ה בבישול וכדברי הרא"ה. ע"כ. הרי דפשט"ל שבפת מועיל אפ' שנאפתה לגמרי כל זמן שמשביחה באפייתה.

תבנא לדינא: לחמים הבאים מחו"ל (צרפת, סין) כשהם אפויים עד לשיעור שמונים אחוז ע"י הגויים בחו"ל, ורוצים לגמור את אפייתם במרכולים וסופֵּרים ע"י ישראל, ניתן לאשר זאת מטעם הרבנות הראשית לישראל בכשרות רגילה, אבל לא בכשרות מהדרין, שצריך לחוש לדברי המחמירין, ורק בשעת הדחק ניתן להקל, וכדברי בשלחן גבוה. וכדברי הזבחי צדק שדעת מרן הש"ע בסתם לאסור, וכפי שנקט מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"י (חיו"ד סי' ח' הערה 1), שהשיג על מ"ש בספר וילקט יוסף באפונים שנאפו ע"י הגויים, לסמוך על הסוברים שמהני אפייה או קלייה שניה להתירם, שאין הדין כן, דהא סתם מרן הוא לאסור. וכ"פ בזבחי צדק (סי' קיב ס"ק לח, וסי' קיג ס"ק לח).

אך כשאפה הגוי את הפת והיא עדיין נמצאת בתנור אף שקרמו פניה אבל לא נאפתה לגמרי מועיל החיתוי בתנור ע"י הישראל לכ"ע. אך אם נאפתה הפת לגמרי ובא הישראל וחיתה והשביחה באפייתה כשנאפתה עוד, בדין זה נחלקו האחרונים, והמיקל יש לו על מי לסמוך.

בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
ונשיא בית הדין הרבני הגדול

מתוך ספר הזכרון השנתי למרן – קובץ בית יוסף תשפ"ה. 

לרכישה לחצו כאן