שאב מים וזכה למים


כתב מורנו הראש"ל הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א (ילקו"י אבילות):

סבי המנוח (אביו של מרן זיע"א) הצטיין במידת החסד, ושמעתי מפיו כי לפני עשרות שנים היה טורח רבות לשאוב מים עבור החכמים, ובזכות זה זכה למים, ואין מים אלא תורה… שזכה להעמיד בן המאיר עיניהם של ישראל בתורה ובהלכה, ולו יאה לגיל ולשמוח, כי אכן גיל יגיל אבי צדיק.

(משוש תבל).

כיצד אתה מעז להעיר לנו?


המחשה לרקע שעליו בלטה גישתו הברורה והבלתי מתפשרת של מרן זיע"א, והעוז הרב שנאלץ להצטייד בו בעת מהפכת הכשרות הגדולה שאותה חולל במצרים, מהפכה בלתי מתפשרת מצידו של מרן לביצור חומות הדת והכשרות במצרים, אשר בגללה נלחמו בו כמה פורקי עול מבני הקהילה שם. וכך שח אחד מתלמידיו המובהקים של מרן באותם ימים:

"במשך כשלוש שנים ששהה בהם מרן זיע"א במצרים, זכינו לקבל ממנו את מסירת התורה כפי שקיבל אותה מרבותיו, לפניו שימש בתפקיד רבי חיים דוויק הכהן, אשר היה אביו מקובל גדול, והיה נושא את כפיו בברכת כהנים במשך דקות ארוכות מתוך כוונות האריז"ל.

בנו, רבי חיים לימד אותנו את הלכות שחיטה, במהלך לימודי השחיטה הוא לקח אותנו לבית המטבחיים להראות לנו באופן מעשי כיצד מתבצעת שחיטת בהמות גסות, והנה ראיתי שם שרגע לפני השחיטה היו הפועלים הערבים עובדי המשחטה אוחזים מוט אימתני בקוטר של 30 ס"מ ובאורך של 1.5 מטר, ובאמצעותו היו מכים בעוצמה רבה על ראש הבהמה, כמובן שהבהמה הייתה נופלת לארץ מעוצמת המכה, ואז היה השוחט ניגש לשחוט אותה.

אני בראותי זאת, ניגשתי על אתר לאחד מרבני הקהל וטענתי באזניו: כיצד אתם מתירים לעשות כך? הלא זה עלול לפצוע את מוח הבהמה ולגרום לה להיות טריפה! ואיך אתם מאכילים את הקהל בבשר כזה?!

אותו רב כששמע את טענותיי, נתמלא בכעס כנגדי, וצעק עלי בחוזקה: באיזו רשות אתה מעז להעיר לנו על מנהג קדום? מי שמך לשר ושופט עלינו?

אני מצידי שתקתי ולא הגבתי עוד בדבר הזה, אבל אז הבנתי כמה גרוע וירוד הוא המצב הרוחני אפילו אצל פרנסי הקהילה.

באווירה כזו היה צריך מרן להילחם על עיקרי הדת, אך מרן זיע"א בעזות דקדושה עמד בפרץ ושינה את כל המערכת מיסודה, ובפרט מערכת הכשרות שמרן נלחם ללא חת עבורה, עד ששינה לגמרי את המצב מקצה לקצה".

(משוש תבל).

ייסורי עגונה


כח פסיקתו האדיר של מרן מאור ישראל זצוקללה"ה, מלווה במבוע של רחמים מליבו הגדול, לב שמצטער בצערם של ישראל, ליבו הרחום של מרן חש בסבלם של ישראל כאילו מדובר בצרה אישית שלו. באחד מימי שני בשבוע, ראהו אחד מבניו, והנה עייפות רבה ניכרת על פניו. לתמיהתו, השיב מרן זצוקללה"ה בפשטות כי מליל שבת (כשלשה ימים) לא הצליח לישון כראוי מפני שעסק בתשובה הלכתית בעניינה של אישה עגונה.

"אבל מדוע לא ישנת?!" תמה בנו של מרן.

"איך אפשר לישון כל זמן שלא מצאתי היתר ופתרון לייסורה של בת ישראל?!" התפלא מרן זיע"א.

(משוש תבל).

מסירות נפש של ממש


עובדות רבות ידועות על בחורים שמרן הכניסם לישיבות, ונטע בהם את חשקת התורה, והמציא להם חן וחסד ורחמים בעיני ראשי ישיבותיהם. בהקשר לכך מסופר על בחור שמרן ישב עמו ארבע שעות לשכנע אותו לחזור לישיבה, וכשהבחין שהבחור כבר אינו מוכן לקבל על עצמו עול תורה, יצא מחדרו כשהוא מבקש שיזמינו לו רופא עקב שחש שהוא מתמוטט.

וכן מסופר עוד, אודות בחור אחד שעזב את הישיבה והחל לעבוד בתור נהג משאית אשפה, וכשנודע זאת למרן נסע עמו יחד לישיבה במשאית האשפה, והחל לדבר על ליבו של ראש הישיבה להחזיר את הבחור למרות שהבחור חלש וצריך הרבה עזרה, "תראה איזה מסירות נפש אני עשיתי כדי להגיע לכאן, גם אתה תעשה מסירות נפש ותקבלו, ותצליח בו"… הפטיר מרן באוזני ראש הישיבה שסירב מתחילה לקבלו, ולשמע דברים נרגשים אלו מיד אימצו וקירבו לליבו.

לימים אותו בחור עלה ונתעלה, וכיום הוא אחד מחשובי הדיינים בירושלים עיר הקודש והמקדש תובב"א.

עתה כשרוצים לאחוז בשולי גלימתו של מרן וללכת בדרכיו, לעשות לו נחת רוח, הרי זה אך ורק על ידי העברת עוד ועוד תינוק וילד, נער ובחור, לחינוך התורני בתלמודי התורה, ועל זה היה בוכה וזועק מרן בכל עת מנהמת לבו, ואין ספק שכל מי שיעשה זאת, מובטח לו שיהיה מרן רבינו הקדוש זצוקללה"ה מליץ יושר בעדו ובעד כל משפחתו ויוסר מביתו כל חולי ומחלה, ויזכה לכל הברכות הכתובות בתורה.

(שלהבת יוסף חי).

חינוך דור העתיד – בנפשו של מרן


בשנתו האחרונה עלי אדמות, כאילו חש מרן שהוא עומד להיפרד מאתנו.

לאחר תקופה ארוכה שלא דיבר על הנושא שהיה משאת נפשו, שב מרן זיע"א ונשא דברים בחובת רישום הילדים לתלמודי תורה דווקא, כמעט בכל דרשה ודרשה.

בהקשר זה היה מרן זיע"א רגיל להזכיר את דברי רש"י על הפסוק "למען ירבו ימיכן וימי ביניכם" אם עשיתם כן "ולמדתם אותם את ביניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" אז ירבו ימיכם, אבל אם ח"ו לא עשיתם כן לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן, ומכלל הן לאו. ומתוך זה היה מתריע מרן על החיוב לחנך את הילדים דווקא במוסדות החינוך התורניים, ולא בחינוך הממלכתי והדומה לו.

לשם כך הקים וייסד מרן זיע"א בעשר אצבעותיו את "רשת מעיין החינוך התורני" המונה כיום עשרות אלפי תלמידים. ופעל להרמת קרנה של התורה. יזם, שידל ועודד הקמת תלמודי תורה, ישיבות, ומוסדות התורה בארץ ישראל ובתפוצות.

בהקשר למסירות נפשו של מרן לחינוך ילדי ישראל בתלמודי התורה ובישיבות הקדושות, ראוי לציין שמלבד שרבינו שידל את המון העם לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך, וגם הקים מוסדות חינוך ותורה בישראל, נוסף על זה מסר נפשו למען בחורים רבים שנודע לו שנפלטו או עזבו את הישיבות הקדושות, להשיבם לחיק הישיבה, ועמד עימם ועם צוות הישיבה בקשר הדוק מתוך דאגה עצומה להצלחתם, כאילו מדובר בבניו, כפי שהעיד הגאון רבי יונה רפאלי שליט"א, ראש ישיבת "פאר השלום" אודות אחד הבחורים שלמד בישיבה, שהיה מרן דורש בשלומו בכל שבוע באמצעות ראש הישיבה, ומבקש לדעת את הישגיו וציוני מבחניו, ואם הוא מצליח ועושה חייל בלימודיו, וזה למרות כל העול העצום שרבץ על כתפיו כפוסק הדור.

(שלהבת יוסף חי).

פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול!


כתב מרן עטרת ראשנו זיע"א (מאור ישראל דרושים, עמוד רנד ד"ה להיות):

להיות תלמיד חכם אמיתי צריך שקידה רבה, יומם ולילה, לא לוותר אפילו על רגע אחד, אפילו כשהוא הולך או נוסע ילמד תורה, ואף כשנוסע באוטובוס משכונה לשכונה, נסיעה קצרה של דקות ספורות, ייקח עמו ספר קטן, וימצא פינה שקטה בנסיעה, באיזה נקרת צור, ויפתח את הספר וילמד, דף אחד בהליכתו, ודף אחד בחזרתו, וקובץ על יד ירבה, ואפילו יספיק עמוד אחד, גם זה הוא רכוש גדול, וכל מי שהוא לומד וחוזר ולומד, בסופו של דבר יהיה מגדולי הדור.

וכמו העני שאוסף כסף לפרנסתו, שמח הוא על כל פרוטה שמקבל, כי יודע הוא שפרוטה לפרוטה מצטרפת יחד לחשבון גדול.

(משוש תבל).

תנ"ך בחמש דקות!


שתים עשרה שנים ישב מרן זיע"א בישיבת פורת יוסף, ושקד שם יומם ולילה על תלמודו, כשהוא מנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה הקדושה.

לתלמידיו שומעי לקחו, נהג מרן לספר, כי את בקיאותו בתנ"ך רכש במשך החמש דקות של ההפסקה שהייתה נהוגה בישיבה בין סיום סדר הלימוד לתחילת תפלת מנחה.

חבריו מאותם ימים מספרים, שגם בזמן הארוחות הדלות בחדר האוכל של הישיבה, היה מרן נוהג להביא עמו דף גמרא והיה מעיין בו בזמן האוכל, ובתוך זמן לא רב סיים בדרך לימוד זו את כל מסכת "בבא קמא"…

(משוש תבל).

מאן מלכי רבנן


בשנת ה'תשל"ח, עת ביקר מרן פוסק הדור זיע"א בצרפת, סיקור אשר נועד לחזק את קהילות היהודים שם, לחזקם ולאמצם בדברי תורה.

כשהגיע מרן זיע"א לשדה התעופה, חיכתה לו תזמור "פרחי לונדון" למרגלות כבש המטוס, ושטיח אדום נפרס למרגלות כבש המטוס, ומשנראתה דמות קודשו של מרן בפתח המטוס, מיד החלה התזמורת בנגינה ובשירה אדירה לכבודו של מרן, וכך צעד מרן על גבי השטיח האדום בכבוד גדול. השוהים באותה שעה בשדה התעופה נחפזו ובאו לראות למי עושים את הכבוד הגדול הזה, ערב רב של אנשים, יהודים, נוצרים וערבים ובני עמים שונים, כולם נדחקו בסקרנות לראות מי האישיות הנכבדה והחשובה שיורדת כעת מהמטוס, שמא מלך ממלכי העולם? או שמא איזה ראש מדינה?

ואז הכריז המנחה ברמקול ואמר: "מאן מלכי – רבנן, עתה מגיע מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל, רבינו עובדיה יוסף…".

באותה שעה ראו הכל מהו כבודה של תורה, וכמאמר התנא ר' מאיר (אבות ו, א): כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה…

(משוש תבל).

דיין זה כמו שופט?!


בהיות מרן זיע"א גר בפתח תקוה שם כיהן כדיין, בשכנותו גרה משפחה שלא אהבה בלשון המעטה את "החרדים המשתמטים". בכל עת שבני משפחה זו היו רואים את מרן או מי מילדיו, היה מבט של בוז ולגלוג ניצת בעיניהם. אך מרן תמיד היה מאיר פנים לכל.

והנה, שלשה חודשים אחר שהגיעו לפתח תקוה פרצה מלחמת קדש. ראש אותה משפחיה גויס לצבא, בטרם עזב את הבניין עוד הספיק לגדף ולחרף את "החרדים" המשתמטים אשר אינם תורמים מאומה למדינה ולא יוצאים להילחם"…

באחד הימים פגשה אשתו של אותו האיש את הרבנית, ואף היא הטיחה בה האשמות דומות.

הרבנית מצדה ניסתה להסביר לה בנועם את תפקידם של בני הישיבות, וכבדרך אגב ציינה שבעלה מרן זיע"א, מכהן כדיין בעיר.

"בעלך דיין?! דיין זה כמו שופט, לא?!", פקחה אותה גברת זוג עיניים תמהות מול הרבנית, אז חלחלה לתודעתה כי "הרב החרדי" שגר בשכנותה הוא אישיות נעלה ומורמת מעם… כל אחד מבין בשפתו ובדרכו, ומאז החלו לרחוש כבוד לרב ולמשפחתו.

(משוש תבל).

כל רז לא אניס ליה


באחד הימים נתעורר דיון הלכתי בענייני אישות באחד מבתי הדין לעדת בני אשכנז בירושלים, והדיינים ניסו למצוא איזה מקור בפוסקים למקרה הנידון לפניהם ולא מצאו.

אחד הדיינים הציע שיפנו אל מרן פוסק הדור זיע"א לשאול את פי קודשו בנידון, כי מסתמא דעתו בענין ברורה. אך שאר הדיינים דחו את הצעתו זו בטענה כי לא נאה שדיינים מכובדים ומפורסמים יבואו לשאול אודות מקורות בהלכה!

כעבור כמה ימים הזדמן לאחד מן הדיינים הללו להשתתף בחתונה שמרן זיע"א היה המסדר חופה וקידושין. לאחר החופה, ניגש הדיין אל מרן זיע"א והציע בפניו את הנידון ההלכתי שמתחבט בו בית הדין. מרן עמד חושב כמה שניות, ולאחר מכן החל להרצות בפניו כמה וכמה שמות שו"תים שעוסקים ומדברים בענין שהגיע לפניהם, ואף הוסיף וציין לו את הסימנים והסעיפים במדויק. מיותר לציין שהדיין היה נרעש ונדהם מגודל בקיאותו של מרן זיע"א.

(משוש תבל).

« העמוד הקודםהעמוד הבא »