כאשר מרן זיע”א כיהן כסגן הרב הראשי לקהילת יהודי קהיר בשנות העשרים לחייו, נהג ללמוד עם בני הישיבה “אהבה ואחוה” גמרא רש”י ותוספות עם ראשונים עד שהגיעו לחקר ההלכה, בין התלמידים היה גם בחור צעיר וכשרוני בשם פליקס וזיני, שנפשו נקשרה בנפש רבינו. כשהחליט אותו תלמיד לעלות ארצה בא אצל מרן זיע”א להיפרד ממנו, ומרן זיע”א פנה אליו בבקשה מיוחדת: “התוכל בבקשה להשאיר לנו כאן את הש”ס שלך, שנוכל ללמוד בו?”. באותם הימים קשה היה מאד להשיג ספר קודש, ועל אחת כמה וכמה במצרים, והש”ס בו למדו התלמידים עם מרן זיע”א היה שלו, ולכבודו של מרן נענה לבקשה בשמחה.

חלפו השנים ומרן שב ארצה והיה לדיין, רב עיר, ואף התמנה למשרת”הראשון לציון והרב הראשי לישראל”. בכל התפקידים שנשא בכל אותם שנים, חיפש אחרי אותו תלמיד, להשיב לו כגמולו הטוב.

באחת מאספות הרבנים שהתקיימה בבאר יעקב בה נוכח מרן, שאל מרן את הנוכחים אם מכירים אם אחד בשם פליקס וזיני. באותו מעמד נכח רבה של באר יעקב הגרמ”מ יעקובזון זצ”ל, והתברר שהוא מכירו. מרן זע”א פנה לרבה של באר יעקב וביקש את הסכמתו להעביר באמצעותו לאותו תלמי ארגזי ספרים של ש”ס מהודר ומפואר, עם הקדשה מיוחדת על מסכת ברכות. אותו תלמיד התרגש מאד להיווכח שגם אחרי עשרות שנים לא שכח מרן וחיפש אחריו בכל מקום להשיב לו כגמולו הטוב, ולעת זקנותו נטל את הש”ס ומסרו לישיבתו של הגרמ”מ בבאר יעקב, ושם הם נמצאים עד עצם היום הזה.

(שלהבת יוסף חי).

כאשר החל להתפרסם שמו של רבינו הגדול זצוקללה”ה בתורתו ובגדולתו, סיפק היה בידו להזמין סַפָּר לביתו כדי שלא יצטרך ללכת ולבא, ולהתבטל מלימודו. כל הסַפָּרִים כולם הסכימו לסגור את מספרותיהם ולזכות לעלות למעונו של מרן זיע”א ולספר אותו.

אך מרן זיע”א התעקש שרק הספר מר אברהם יצחקי ז”ל יספר אותו, ואף היה משלם לו כפל כפליים יותר ממה שהיה ראו לקבל על עבודתו.

הספר התנגד בכלל לקחת כסף ממרן זיע”א, באומרו שכבר די לו עצם זכות זו שנפלה בחלקו להיכנס למעונו של מרן זיע”א לספרו ולהתברך מפיו, אך מרן זיע”א היה תוחב לידיו בחוזקה את הכסף באומרו: “אלו המעות, חליפתם ותמורתם של אותם מעות שהיית ראוי לקבל בימי בחרותי וצעירותי, כאשר חייתי חיי עוני מחפיר, ולא היה לי לשלם אפילו בשביל להסתפר, ובכל זאת אתה היית מקבל אותי בסבר פנים יפות ומספר אותי באותם פרוטות מועטות שהייתי משלם, ועל כן עתה שהרחיב ה’ גבולי, מגיע לך ליטול כפל כפליים ויותר!”.

(שלהבת יוסף חי).

כתב מורנו הראש”ל הגאון ר’ יצחק יוסף שליט”א (ילקו”י אבילות):

סבי המנוח (אביו של מרן זיע”א) הצטיין במידת החסד, ושמעתי מפיו כי לפני עשרות שנים היה טורח רבות לשאוב מים עבור החכמים, ובזכות זה זכה למים, ואין מים אלא תורה… שזכה להעמיד בן המאיר עיניהם של ישראל בתורה ובהלכה, ולו יאה לגיל ולשמוח, כי אכן גיל יגיל אבי צדיק.

(משוש תבל).

המחשה לרקע שעליו בלטה גישתו הברורה והבלתי מתפשרת של מרן זיע”א, והעוז הרב שנאלץ להצטייד בו בעת מהפכת הכשרות הגדולה שאותה חולל במצרים, מהפכה בלתי מתפשרת מצידו של מרן לביצור חומות הדת והכשרות במצרים, אשר בגללה נלחמו בו כמה פורקי עול מבני הקהילה שם. וכך שח אחד מתלמידיו המובהקים של מרן באותם ימים:

“במשך כשלוש שנים ששהה בהם מרן זיע”א במצרים, זכינו לקבל ממנו את מסירת התורה כפי שקיבל אותה מרבותיו, לפניו שימש בתפקיד רבי חיים דוויק הכהן, אשר היה אביו מקובל גדול, והיה נושא את כפיו בברכת כהנים במשך דקות ארוכות מתוך כוונות האריז”ל.

בנו, רבי חיים לימד אותנו את הלכות שחיטה, במהלך לימודי השחיטה הוא לקח אותנו לבית המטבחיים להראות לנו באופן מעשי כיצד מתבצעת שחיטת בהמות גסות, והנה ראיתי שם שרגע לפני השחיטה היו הפועלים הערבים עובדי המשחטה אוחזים מוט אימתני בקוטר של 30 ס”מ ובאורך של 1.5 מטר, ובאמצעותו היו מכים בעוצמה רבה על ראש הבהמה, כמובן שהבהמה הייתה נופלת לארץ מעוצמת המכה, ואז היה השוחט ניגש לשחוט אותה.

אני בראותי זאת, ניגשתי על אתר לאחד מרבני הקהל וטענתי באזניו: כיצד אתם מתירים לעשות כך? הלא זה עלול לפצוע את מוח הבהמה ולגרום לה להיות טריפה! ואיך אתם מאכילים את הקהל בבשר כזה?!

אותו רב כששמע את טענותיי, נתמלא בכעס כנגדי, וצעק עלי בחוזקה: באיזו רשות אתה מעז להעיר לנו על מנהג קדום? מי שמך לשר ושופט עלינו?

אני מצידי שתקתי ולא הגבתי עוד בדבר הזה, אבל אז הבנתי כמה גרוע וירוד הוא המצב הרוחני אפילו אצל פרנסי הקהילה.

באווירה כזו היה צריך מרן להילחם על עיקרי הדת, אך מרן זיע”א בעזות דקדושה עמד בפרץ ושינה את כל המערכת מיסודה, ובפרט מערכת הכשרות שמרן נלחם ללא חת עבורה, עד ששינה לגמרי את המצב מקצה לקצה”.

(משוש תבל).

כח פסיקתו האדיר של מרן מאור ישראל זצוקללה”ה, מלווה במבוע של רחמים מליבו הגדול, לב שמצטער בצערם של ישראל, ליבו הרחום של מרן חש בסבלם של ישראל כאילו מדובר בצרה אישית שלו. באחד מימי שני בשבוע, ראהו אחד מבניו, והנה עייפות רבה ניכרת על פניו. לתמיהתו, השיב מרן זצוקללה”ה בפשטות כי מליל שבת (כשלשה ימים) לא הצליח לישון כראוי מפני שעסק בתשובה הלכתית בעניינה של אישה עגונה.

“אבל מדוע לא ישנת?!” תמה בנו של מרן.

“איך אפשר לישון כל זמן שלא מצאתי היתר ופתרון לייסורה של בת ישראל?!” התפלא מרן זיע”א.

(משוש תבל).

עובדות רבות ידועות על בחורים שמרן הכניסם לישיבות, ונטע בהם את חשקת התורה, והמציא להם חן וחסד ורחמים בעיני ראשי ישיבותיהם. בהקשר לכך מסופר על בחור שמרן ישב עמו ארבע שעות לשכנע אותו לחזור לישיבה, וכשהבחין שהבחור כבר אינו מוכן לקבל על עצמו עול תורה, יצא מחדרו כשהוא מבקש שיזמינו לו רופא עקב שחש שהוא מתמוטט.

וכן מסופר עוד, אודות בחור אחד שעזב את הישיבה והחל לעבוד בתור נהג משאית אשפה, וכשנודע זאת למרן נסע עמו יחד לישיבה במשאית האשפה, והחל לדבר על ליבו של ראש הישיבה להחזיר את הבחור למרות שהבחור חלש וצריך הרבה עזרה, “תראה איזה מסירות נפש אני עשיתי כדי להגיע לכאן, גם אתה תעשה מסירות נפש ותקבלו, ותצליח בו”… הפטיר מרן באוזני ראש הישיבה שסירב מתחילה לקבלו, ולשמע דברים נרגשים אלו מיד אימצו וקירבו לליבו.

לימים אותו בחור עלה ונתעלה, וכיום הוא אחד מחשובי הדיינים בירושלים עיר הקודש והמקדש תובב”א.

עתה כשרוצים לאחוז בשולי גלימתו של מרן וללכת בדרכיו, לעשות לו נחת רוח, הרי זה אך ורק על ידי העברת עוד ועוד תינוק וילד, נער ובחור, לחינוך התורני בתלמודי התורה, ועל זה היה בוכה וזועק מרן בכל עת מנהמת לבו, ואין ספק שכל מי שיעשה זאת, מובטח לו שיהיה מרן רבינו הקדוש זצוקללה”ה מליץ יושר בעדו ובעד כל משפחתו ויוסר מביתו כל חולי ומחלה, ויזכה לכל הברכות הכתובות בתורה.

(שלהבת יוסף חי).

בשנתו האחרונה עלי אדמות, כאילו חש מרן שהוא עומד להיפרד מאתנו.

לאחר תקופה ארוכה שלא דיבר על הנושא שהיה משאת נפשו, שב מרן זיע”א ונשא דברים בחובת רישום הילדים לתלמודי תורה דווקא, כמעט בכל דרשה ודרשה.

בהקשר זה היה מרן זיע”א רגיל להזכיר את דברי רש”י על הפסוק “למען ירבו ימיכן וימי ביניכם” אם עשיתם כן “ולמדתם אותם את ביניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך” אז ירבו ימיכם, אבל אם ח”ו לא עשיתם כן לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן, ומכלל הן לאו. ומתוך זה היה מתריע מרן על החיוב לחנך את הילדים דווקא במוסדות החינוך התורניים, ולא בחינוך הממלכתי והדומה לו.

לשם כך הקים וייסד מרן זיע”א בעשר אצבעותיו את “רשת מעיין החינוך התורני” המונה כיום עשרות אלפי תלמידים. ופעל להרמת קרנה של התורה. יזם, שידל ועודד הקמת תלמודי תורה, ישיבות, ומוסדות התורה בארץ ישראל ובתפוצות.

בהקשר למסירות נפשו של מרן לחינוך ילדי ישראל בתלמודי התורה ובישיבות הקדושות, ראוי לציין שמלבד שרבינו שידל את המון העם לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך, וגם הקים מוסדות חינוך ותורה בישראל, נוסף על זה מסר נפשו למען בחורים רבים שנודע לו שנפלטו או עזבו את הישיבות הקדושות, להשיבם לחיק הישיבה, ועמד עימם ועם צוות הישיבה בקשר הדוק מתוך דאגה עצומה להצלחתם, כאילו מדובר בבניו, כפי שהעיד הגאון רבי יונה רפאלי שליט”א, ראש ישיבת “פאר השלום” אודות אחד הבחורים שלמד בישיבה, שהיה מרן דורש בשלומו בכל שבוע באמצעות ראש הישיבה, ומבקש לדעת את הישגיו וציוני מבחניו, ואם הוא מצליח ועושה חייל בלימודיו, וזה למרות כל העול העצום שרבץ על כתפיו כפוסק הדור.

(שלהבת יוסף חי).

כתב מרן עטרת ראשנו זיע”א (מאור ישראל דרושים, עמוד רנד ד”ה להיות):

להיות תלמיד חכם אמיתי צריך שקידה רבה, יומם ולילה, לא לוותר אפילו על רגע אחד, אפילו כשהוא הולך או נוסע ילמד תורה, ואף כשנוסע באוטובוס משכונה לשכונה, נסיעה קצרה של דקות ספורות, ייקח עמו ספר קטן, וימצא פינה שקטה בנסיעה, באיזה נקרת צור, ויפתח את הספר וילמד, דף אחד בהליכתו, ודף אחד בחזרתו, וקובץ על יד ירבה, ואפילו יספיק עמוד אחד, גם זה הוא רכוש גדול, וכל מי שהוא לומד וחוזר ולומד, בסופו של דבר יהיה מגדולי הדור.

וכמו העני שאוסף כסף לפרנסתו, שמח הוא על כל פרוטה שמקבל, כי יודע הוא שפרוטה לפרוטה מצטרפת יחד לחשבון גדול.

(משוש תבל).

שתים עשרה שנים ישב מרן זיע”א בישיבת פורת יוסף, ושקד שם יומם ולילה על תלמודו, כשהוא מנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה הקדושה.

לתלמידיו שומעי לקחו, נהג מרן לספר, כי את בקיאותו בתנ”ך רכש במשך החמש דקות של ההפסקה שהייתה נהוגה בישיבה בין סיום סדר הלימוד לתחילת תפלת מנחה.

חבריו מאותם ימים מספרים, שגם בזמן הארוחות הדלות בחדר האוכל של הישיבה, היה מרן נוהג להביא עמו דף גמרא והיה מעיין בו בזמן האוכל, ובתוך זמן לא רב סיים בדרך לימוד זו את כל מסכת “בבא קמא”…

(משוש תבל).

בשנת ה’תשל”ח, עת ביקר מרן פוסק הדור זיע”א בצרפת, סיקור אשר נועד לחזק את קהילות היהודים שם, לחזקם ולאמצם בדברי תורה.

כשהגיע מרן זיע”א לשדה התעופה, חיכתה לו תזמור “פרחי לונדון” למרגלות כבש המטוס, ושטיח אדום נפרס למרגלות כבש המטוס, ומשנראתה דמות קודשו של מרן בפתח המטוס, מיד החלה התזמורת בנגינה ובשירה אדירה לכבודו של מרן, וכך צעד מרן על גבי השטיח האדום בכבוד גדול. השוהים באותה שעה בשדה התעופה נחפזו ובאו לראות למי עושים את הכבוד הגדול הזה, ערב רב של אנשים, יהודים, נוצרים וערבים ובני עמים שונים, כולם נדחקו בסקרנות לראות מי האישיות הנכבדה והחשובה שיורדת כעת מהמטוס, שמא מלך ממלכי העולם? או שמא איזה ראש מדינה?

ואז הכריז המנחה ברמקול ואמר: “מאן מלכי – רבנן, עתה מגיע מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל, רבינו עובדיה יוסף…”.

באותה שעה ראו הכל מהו כבודה של תורה, וכמאמר התנא ר’ מאיר (אבות ו, א): כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה…

(משוש תבל).