סיפר הרב דוד אברהם מנדלבוים, חברותא של אחד מבניו של מרן בימי הבחרות:

“פעמים רבות יוצא ונכנס הייתי בביתו של מרן בתקופה שכיהן כרבה של תל אביב. פעם אחת, היה זה חג הפסח תש”ל, חודשים ספורים אחרי שהתיישב מרן זיע”א בתל אביב, הופעתי בבית כהרגלי, ובאותה שעה עמד על השלחן מגש עם מיני קטניות, כמסורת עדות המזרח שאינם מתנזרים מאכילתם בזמן חרותנו”. כשמרן הבחין בחברותא, פנה אל בנו בבקשה: “הסר נא מהשלחן את מיני הקטניות לכבודו של חברך, הרי הם נמנעים מאכילת קטניות בחג הפסח…”.

(שלהבת יוסף חי).

סיפר מרן עטרת ראשינו זצוקללה”ה:

באחת החתונות שהשתתפתי, ישב לידי אדם מכובד ועשיר, כולו אומר כבוד. והנה כל שתי דקות היה מוציא אנחה מליבו, אה, אה… “הא לחמא עניא”… כולם שמחים ורוקדים, והוא נאנח.

אמרתי לו בעדינות: תסלח לי שאני שואל, אבל תסביר לי למה אתה נאנח בזמן שככולם רוקדים ושמחים? אם אתה דואג בגלל משהו, הרי כבר אמרו חכמים (יומא עה.): דאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים!

השתכנע והסכים לספר לי את מה שמעיק עליו…

יש לי בן יחיד, וה’ חנן אותי בעושר רב, וכל מה שהבן שלי מבקש ממני – מיד קיבל. לפני כמה חודשים הבן שלי קיבל רישיון נהיגה, ויום אחד אמר לי: אבא, תן לי כסף ואקנה לי מכונית. שאלתי אותו כמה עולה מכונית? מאתיים אלף!

מיד כתבתי לו ש’יק על סף מאתיים אלף, ואמרתי לו: “לך תקנה לך מכונית!”.

הלך וקנה לו מכונית מפוארת, וכך כל יום היה יוצא בבוקר איתה לבית הספר, ובערב היה חוזר. והנה לפני יומיים, הגיעה השעה ואני מחכה לו שיכנס הביתה, אהל הוא לא הגיע… כל רגע אני ניגש לחלון לראות אם חזר, אבל הוא עדיין לא הגיע… והנה בשעה 3.30 לפנות בוקר הגיע האדון הזה, ומה אני רואה? שני אנשים אוחזים בו משני צדדיו ומביאים אותו, כמו שנאמר (בשלח יז, יב): “ואהרון וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד…” ואני רואה שהוא בקושי הולך, עושה פסיעה אחת קדימה, ושלש פסיעות אחורה, עושה “עושה שלום במרומיו”… והם תופסים אותו חזק שלא יפול, כמו שנאמר (ישעיה מא, ז): “ויחזקהו במסמרים לא ימוט”…

כשהגיעו סוף סוף הביתה, שאלתי אותם: מה קרה? והם התחילו לצחוק, ואמרו: בסך הכל, היינו יחד עם החברים וקצת שתינו משקאות חריפים, וגם קיימנו “קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה”…

ראית כבוד הרב איזה בן רשע יש לי, איזה כפוי טובה! כל מה שנתתי לו, כל הטובות שעשיתי לו, וזה מה שהוא מחזיר לי?! על זה אני נאנח…

שאלתי אותו: תסלח לי בבקשה, באיזה בית ספר הבן שלך לומד? והוא השיב ואמר: בבית הספר “סוקולוב”, ואחר כך למד בתיכון, ועכשיו הוא לומד באוניברסיטה להיות דוקטור.

אמרתי לו: תראה, אתה מאשים אותו וטוען שהוא אשם בכל זה, אבל זה לא נכון, כי אתה רשמת אותו לבית ספר של ריקים ופוחזים, מקום שלא מחנכים על פי התורה הקדושה, ומה יעשה הבן ולא יחטא?! המעשים שלו הם התוצאות של החינוך שם, אבל אם היית רושם אותו למקום של תורה, לישיבות הקדושות, שם היה מקבל חינוך טוב, שם היה לומד תורה ומעשים טובים, אך כעת אתה אשם!

(משוש תבל).

באחד הימים הקרובים לפורים, נשא מרן מדברותיו ואמר:

יש ילדים שמכים ומפוצצים כששומעים המן, ועל כן ראוי להנהיג קריאה מיוחדת לנשים בבית הכנסת, אחר כשעה מזמן הגברים, ואז הגברים ישמרו על הקטנים, והנשים תבואנה לשמוע.

ומכאן תוכחה לגבאי בתי הכנסת, שעליהם מוטלת החובה למנוע ולהפסיק את הנוהג הפסול הזה, לירות לפוצץ ולהרעיש בכל מיני מכשירים בשעת קריאת המגילה.

זכורני שראיתי קורא אחד שקרא את המגילה בלילה יפה, ולמחרת היה קולו צרוד, ואמר כי מרוב עשן ששאף ובלע, נצטרד קולו.

יש המחבלים ברכוש בית הכנסת, וצריך להשגיח לבל יעשו ככל חפצם. ועל כן יתקנו הגבאים שאת כל הפצצות, היריות והרעשים יעשו באמירת “ארור המן” שבסוף, כי הרבה לא שומעים את קריאת המגילה מרוב הרעש והמהומה.

לפני יותר ממאה שנה, היה הגאון רבי אברהם פלאג’י ראש הרבנים במזרח התיכון, והיה ממונה מטעם השלטון התורכי ששלט אז, וכל ענייני מינוי רבנים היה נתון בידיו. קודם לו היה אביו רבי חיים פלאג’י. והנה הגאון רבי אברהם פלאג’י השיב תשובה לרודוס שבו היה המעשה, שעבר המושל בליל פורים ליד בית הכנסת, ושמע משם פצצות ומכות ורעש רב, ואמר המושל לרבי רפאל יצחק ישראל (שעלה בסוף ימיו לארץ ישראל והיה אב בית דין בירושלים), שאין זה דרך ארץ ומנהג נכון, ויש לבטל זאת. והרב רפאל יצחק, שלח שאלה זו לרבי אברהם פלאג’י, והשיבו רבי אברהם דמצוה גדולה לבער את הנגע המנהג הרע הזה מישראל.

בצעירותנו נהגנו להזהיר את הילדים מלהשמיע רעש בבית הכנסת, ומתחילה נטלנו מהם את כלי הנשק הללו, ואחר שראו והבינו את הדין והתקנה הזו, שמעו בקולנו ונצרו את נשקם, והמתינו לסוף קריאת המגילה, שאומרים “ארור המן”. וכך יש לחנכם שלא יתרגלו הנערים לעשות בפורים ככל העולה על רוחם.

(ממרן על מרן).

באחד משיעוריו בבית הכנסת היזדים במוצאי שבת, דיבר מרן זיע”א על כך שההורים מצווים לעודד ולדרבן את ילדיהם בדברי תורה, ואמר לציבור:

“יש לזרז את בניו לומר דברי תורה, ולשאול אותם מה למדו בתלמוד תורה, ולהרגילם לבטא בשפתיים את חידושיהם ודבריהם, כדי שכשיגדלו לא יתביישו לדבר בפני הציבור, וכך יוכלו להורות וללמד את עם ישראל תורה והלכה.

(משוש תבל).

באחת מדרשותיו לבני התורה, נשא מרן זיע”א את דבריו והורה כיצד צריך לשמוע שיעור בהלכה, והדגיש ואמר:

כאשר שומעים שיעור בהלכה מפי חכם גדול מורה הוראה, מן הנכון לכתוב את הדברים תוך כדי השיעור, ואחרי שיסיים הרב את דברו, יפתח את כל המקורות שהרב הזכיר וציין בשיעור, שהרי אותיות מחכימות, ויראה את הדברים במו עיניו, הנה מכאן הביא הרב ראיה זו, וכאן נתכוין לדברי התוספות, ומכאן הביא סיוע לדברי רש”י… וכן על זה הדרך, ואחר כך כשיכתוב הדברים ינסח בלשון הגמרא והראשונים, אשר לשונם צחה מאד, ואדם שעושה כן, הרי הוא מתרגל לסדר כתיבה נכון.

(משוש תבל).

סיפר מורנו ורבינו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט”א:

בעת שפתחנו את כולל “חזון עובדיה” בשנת ה’תשל”ג, רצינו שהאברכים ילמדו מוסר מידי יום ביומו, כרבע שעה קודם תפלת מנחה, וכרבע שעה קודם תפלת ערבית.

והיה חכם אחד שטען בפנינו שאין צורך בזה, משום שמי שלומד הלכה בדקדוק אינו צריך מוסר. ואני לא הסכמתי עמו בזה, ולמען הסר ספק, ניגשנו אל מרן פוסק הדור זיע”א, ופרשתי בפניו את הצדדים והנימוקים בעניין, ואחר ששמע אותנו, קבע מרן זיע”א חד משמעית שגם אברך כולל צריך ללמוד מוסר.

והדברים ברורים שישנו הבדל משמעותי בין אברך שלומד מוסר לאברך שאינו לומד!

(משוש תבל).

סיפר הגאון הרב חיים רבי, ראש מוסדות עטרת חכמים בחולון:

זכינו לשמוע מפני בנו של מרן, הגאון רבי דוד יוסף שליט”א, שסיפר כי בהיותו בחור בישיבה, הגיע באחת השבתות הביתה לחופשה קצרה, והנה ביום ראשון בבוקר העיר אותו אביו הגדול לתפלת שחרית, אך הוא השיב לאביו כי הוא עדיין עייף, והוא יתפלל במנין מאוחר יותר, אמר לו מרן: “אתה עייף?! ואני לא ישנתי עדיין מיום שישי שהגעת הביתה!”, שאל אותו בנו: “אבא, למה לא ישנת?” השיב לו מרן זיע”א בפשטות: “מאז יום שישי למדתי ושכחתי לישון”.

אנו בדרך כלל “שוכחים ללמוד”, אך מרן “שכח לישון”. אשרי הדור שככה לו!

(משוש תבל).

בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שנת ה’תשס”ז, עצר העולם היהודי את נשימתו. קברניט ממלכת התורה, מרן זיע”א, הובהל לבית החולים. מצב בריאותו הידרדר לכדי סכנה, רופאים בכירים שהובהלו אל מיטת חוליו החליטו פה אחד על עריכת ניתוח. באותה שעה התכנסו רבבות יהודים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והעתירו תפלה לרחמי שמים…

“כשאבא חזר להכרתו לאחר הניתוח, טבעי היה שתיכף ידבר בענייני הלכה”, מספר בנו הגאון רבי דוד יוסף שליט”א חבר מועצת חכמי התורה. “את הייסורים הקשים סבל בדומיה, והיה מסיח את דעתו בענייני הלכה. בימים שלפני הניתוח עסק בכתיבת פסק הלכה בנושא ריח המקטרת, האם יש לברך עליו ברכת הריח. רופאו האישי פרופסור יוחנן שטסמן שישב ליד מיטתו נשאל על ידו אם ריח המקטרת הוא טבעי או מלאכותי, והתבקש לספק פרטים על תהליך הייצור”.

זוהי גדלותו אבא, מרן זיע”א, אשר אין לו בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה…

(משוש תבל).

לפני שנים ספורות, נקלע הציבור הספרדי למצב קשה וכל בית ישראל נשאו את עיניהם למוצא פי קודשו של מרן פוסק הדור זיע”א.

באותה עת נכנסה משלחת רבנים אל הקודש פנימה, ובראשם מורנו הגאון הגדול חכם שלום הכהן שליט”א, ראש מועצת חכמי התורה וראש ישיבת פורת יוסף, לשמוע לעצת דברי קודשו של מרן זיע”א. משנכנסו רבני המשלחת אל הקודש פנימה, ראו את מרן שקוע כל כולו בעומק העיון, וסביבו פתוחים ספרים רבים, פוסקים ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים, ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של תורה והלכה.

בעת שנפנה מרן לשוחח עימם ולהשיתם דברי עצה ותושייה, פנה הגאון חכם שלום הכהן ושאל את מרן: “כיצד כבוד תורתו מסוגל להתרכז בלימוד עיוני בשעה גורלית זו שהעולם סוער כספינה בלב ים גועש?!”.

לשמע תמיהתו השיב מאן בפשטות ואמר: “זמן תורה לחוד, ואז שוכחים מטרדות ועול הציבור, וזמן הציבור לחוד!”, חברי המשלחת בראותם גודל מחזה זה, פנו ואמרו: “הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו?!”.

(משוש תבל).

באחד הפעמים סיפרה הרבנית מרגלית עליה השלום להרה”ג הרב יצחק לוי שליט”א רב מושב חוסן, כי קרה והיא לא הרגישה טוב, והיא אמרה למרן זיע”א ללכת אל המכולת ולקנות לחם אחד. הרב אמר בסדר, והלך.

הרבנית חיכתה לבואו, והוא חזר רק לאחר רבע שעה. מששאלה אותו היכן היה, והיכן הלחם, השיב: “הלכתי, ולא מצאתי את המקום”.

חייכה הרבנית ואמרה לעצמה, עוד פעם לא אשלח אותו. ודאי היה חושב באיזו סוגיא, או רמב”ם, פחדתי לשלוח אותו עוד פעם…

(רבן של כל בני הגולה).