כאשר ביקש הצדיק המקובל רבי מרדכי שרעבי זיע”א לייסד ישיבת מקובלים משלו בשם “נהר שלום”, על שם הרש”ש הקדוש זיע”א, פנה אל רבי אברהם פטאל, חמיו של מרן זיע”א, והציע לו להימנות בין מייסדי הישיבה.

נועץ רבי אברהם בחתנו הגדול, מרן זיע”א, והוא הורה לו להתנות את הסכמתו בתנאי שילמדו שם שיעור הלכה מידי בוקר, שכן העיקר הוא שמירת ההלכה, שהרי כבר אמרו חז”ל: “אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד”.

ואכן, נקבע סדר לימוד הלכה לאחר תפילת שחרית מידי יום ביומו – פרק אחד ברמב”ם, סימן אחד בטור ובית יוסף ולימוד חוק לישראל, רבי אברהם היה מוסר את השיעור בבהירות, ורבי מרדכי שרעבי ברוב ענוותנותו, היה משתתף בו כאחד השומעים.

(משוש תבל).

סיפר הרה”ג ר’ ש.ו. שליט”א שהיה לומד עם בחור אחד את אחד מספריו הרבים של מרן זיע”א, ספר טהרת הבית. והנה באחד הימים דיבר אותו בחור שלא כהוגן על מרן זיע”א. לשמע דבריו הנלוזים גער בו אותו חכם, וביקש ממנו שיצא מביתו, כי אין ראוי לארח בביתו אדם שמתבטא כך כנגד מרן זיע”א.

והנה למחרת היום בהיות הבחור הנזכר מהלך בצד הדרך, פגעה בו מכונית בעוצמה רבה ושברה לו את שתי גליו!…

כשנודע הדבר לאותו חכם, פנה ובא לבקר את אותו בחור ואמר לו כי נענש
משמים על שפצה את פיו כנגד פאר הדור והדרו, מרן זיע”א, ומכיון שכל הדור עומד ונשען על מרן זיע”א, על כן נענש מידה כנגד מידה ונשברו רגליו אשר עליהם הגוף נשען ונסמך.

לשמע זאת נתחרט הבחור וקיבל על עצמו מכאן ואילך שלא לדבר על שום צדיק, ובפרט שלא כנגד גאון הדור – מרן זיע”א.

(משוש תבל).

באחד הימים נכנסה אישה בוכייה לפני מרן פוסק הדור זיע”א, וסיפרה לו כי בנה צריך לעבור בדיקה רפואית קשה ומסובכת, בדיקה שעלולה לגרום לו נכות לכל ימי חייו.

מרן זיע”א בליבו הרחום השתתף מאד בצערה עד שגם הוא התחיל לבכות מרוב צער, וביקש ממנה שתביא לפניו את הילד שיברך אותו, וכשבא הילד לפניו, בירך אותו מרן זיע”א מעומק הלב.

משהגיע מועד הבדיקה, ביקשה האם מן הרופאים שיעשו צילום קודם שיתחילו במלאכתם המורכבת, והנה בצילום הכל היה נראה תקין לחלוטין, הבעיה נעלמה כלעומת שבאה, בעקבות תוצאות אלו החליטו הרופאים פה אחד לדחות את הבדיקה למועד אחר, והנה לא עבר זמן והנער הבריא כליל.

(משוש תבל).

כתב הגאון הגדול מורנו הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט”א (ילקוט יוסף-שובע שמחות ח”ב עמוד קיז):

בתקופה שאאמו”ר (אדוני אבי רבי ומורי) מרן (שליט”א) ישב בבית הדין הגדול יחד עם הגרי”ש אליישיב (שליט”א), באחד הימים שם לב מרן שהגרי”ש מחמיץ לו פנים, הבין מרן שיש דברים בגו, ומיד פנה אל הגרי”ש ושאלו: “מדוע פניך אינם כתמול שלשום?”.

והגריש”א השיבו: “שמעתי על כבודו לשון הרע שמתיר לקראים ממצרים לבא בברית הנישואין!”.

לשמע טענת הגריש”א, ביקש ממנו מרן שיסור עמו אל הספרייה שמצויה בהיכל שלמה, ושם הראהו מרן כמה וכמה פוסקים שכתבו מפורש שישנם קראים שאפשר להתירם, והוא מסתמך על דבריהם.

משראה כן הגרי”ש אלישיב – נחה דעתו.

(משוש תבל).

סיפר נכדו חביבו של מרן זיע”א, רבי דוד טולידאנו שליט”א:

כמה פעמים שמעתי את סבא-מרן זיע”א, שהיה מתבטא בצער על שאנשים מסוימים מפורסמים שהוא כביכול ירד למצרים לכהן שם כאב בית דין בגיל צעיר מאד משום שהיה זקוק לפרנסה…

והיה מסיים בכאב ואומר: “וכי בשביל פרנסה ומוון הייתי עוזב את ארץ ישראל הקדושה? וכי בשביל ממון הייתי נוטש את גדולי הדור שחיו אז בארץ ישראל, ובראשם מורי ורבי הגאון רבי עזרא עטייה זצ”ל? המחסור והעוני לא הם
שגרמו לי לרדת מצריימה, באותם ימים היינו מוכנים לעסוק בתורה ולאכול לחם יבש… הסיבה שירדתי למצרים היא לקיים מצוות רבותי גדולי הדור, ובראשם מורי ורבי הגאון רבי עזרא עטייה זצ”ל שהם חייבו והכריחו אותי לעשות צעד זה, לזכות את הרבים ולהורות להם את הדרך אשר ילכו בה בגלות מצרים, וקיימתי בנפשי את מאמר הפסוק: לא תסור מכל אשר יורוך!…”.

(משוש תבל).

מעשה שהיה עם מרן פוסק הדור זצוקללה”ה, שבהיותו מכהן בקודש כרב ראשי וכראש אבות בתי הדין בעיר תל אביב, הוחלט להעניק לו את “פרס ישראל”. בעת הטקס הזמינוהו לבמה לקבל את הפרס, ולחץ את ידו של שר החינוך, אולם כאשר ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר הושיטה את ידה ללחוץ את ידו, נמנע מרן זיע”א מלהושיט לה את ידו, ורק נענע בראשו לאות כבוד, ורבים מיושבי האולם מחאו כף על מה שעשה מרן זיע”א. נשיא המדינה שנכח שם בראותו זאת, כעס מאד, וכאשר הגיע מרן זיע”א ללחוץ את ידו, סירב הנשיא להושיט את ידו, ורק נענע גם הוא בראשו.

והיה הדבר קידוש שם שמים גדול לכל החרדים לדבר ה’.

(משוש תבל).

בכל פעם שהתייעצו עם מרן זיע”א או בעת שביקשו את ברכתו לפתיחת בית חינוך חדש לבנות ישראל, היה מרן זיע”א מורה ובא בכל תוקף שהצוות החינוכי יהווה דוגמא אישית לבנות, ובפרט בענייני הצניעות.

באחת האספות שהתקיימו בביתו של מרן, זעק מנהמת לבו: “לא יתכן שאנחנו מחנכים את בנותינו לכיסוי ראש על פי ההלכה, תוך התנגדות לפאה נכרית, והנה התלמידות רואות את המורות שלהן הולכות עם פאה!”.

לאור זאת תיקן מרן זיע”א תקנה גדולה, והורה שבבתי הספר של רשת החינוך התורנית, אותה יסד, לא ילכו המנהלות והמורות וכל העובדות בפאה נכרית, ובפרט במשרדי ההנהלה הראשית של רשת מעיין החינוך התורנית, שם יושבות עשרות נשים המפקדות על מלאכת הרשת.

ואכן, בתי הספר של רשת החינוך מקפידים על כך, שלא תלכנה צוות המורות והעובדות בפאה נכרית במסגרת עבודתן בבית הספר, בשעת לימוד התלמידות ואסיפת הצוות, ואף מורות רבות מאחינו האשכנזים מכבדות פסק זה של מרן, ומגיעות לבתי הספר של הרשת, כשהן עוטות לראשן מטפחת או כובע.

(שלהבת יוסף חי).

בשעה של קורות רוח, פנו תלמידיו אל מרן ושאלוהו: “יואיל נא לגלות לנו מהו סוד הזיכרון העצום לו זכה, תורה היא וללמוד אנו צריכים? נענה מרן והשיב להם: “העולם חושב שיש לי זיכרון, אבל לא כן היא האמת, אלא סוד הדבר מפורש בפסוק בתורה: “ולא תתורו אחרי לבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו”, אם מקפידים מאד על שמירת  העיניים זוכים לזיכרון”…

(שלהבת יוסף חי).

בחינוך הבנים, לא נח ולא שקט מרן זיע”א על שמריו, הוא הגבר הקים עולה של תורה, ושכנע את אלפי ישראל לשלוח את ילדיהם לתלמודי התורה ולישיבות הקטנות, הוא אף חיזק וביסס את עולם התורה, הפך דור שהתורה לא הייתה חביבה עליו לדור שהתורה חביבה עליו, כידוע.

בהקשר לזה ראוי לציין כי מרן עמד בקשרי ידידות עם ראשי הישיבות בדורנו, ולא חילק בין הישיבות הספרדיות לישיבות האשכנזיות, הוא היה אומר: “לא הישיבה גורמת להיות גדול בישראל, אלא הדבר תלוי בבחור עצמו, אם ילמד וישקוד ולא יאבד אפילו רגע אחד, הרי שבכל מקום שילמד, יצמח בע”ה לגדול בישראל, כי לא הישיבה עושה את הבחור אלא הבחור עושה את הישיבה”.

וסיפר אחד הרבנים החשובים בזה הלשון: בדידי הוה עובדא, בימי בחרותי, טרם החילותי להיבחן לשיבות הגדולות עליתי לביתו של מרן לקבל עצה ותושייה האם  יש להעדיף את הישיבות הספרדיות מפני דרך הלימוד או סיבות אחרות, ומרן נענה ואמר:

“אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ!”, בסופו של דבר כל הנהרות וכל דרכי הלימוד זורמים אל הים. ואדרבה פעמים רבות פנה מרן לראשי ישיבות ליטאיות שיקבלו לישיבותיהם בחורים שהכיר…

(שלהבת יוסף חי).