סימן ז, ח – מי ראוי לדון, ושלא למנות דיין שאינו הגון


א. רשאים גדולי העיר להעמיד דיין לדון ולהורות אף שעדיין לא הגיע לארבעים שנה. וכן תלמד חכם שחיבר ספר בהלכה רשאי להוציאו לאור טרם מלאת לו ארבעים שנה. [יביע אומר חלק ד' חושן משפט סימן א סק"ה].

ב. אם יש לפנינו שני מועמדים לכהן כדיינים, ויש רק מקום פנוי אחד, יש להעדיף בזמנינו דיין שהוא בקי בתשובות הגאונים והאחרונים ובעל הבנה ישרה, על דיין שהוא חריף ומפולפל מאד. שגם בזמן הזה שהספרים מצויים סיני עדיף מעוקר הרים. וצריך הדיין ללמוד את הטור והבית יוסף, ולא די לו בידיעת הש"ס והראשונים.  [יביע אומר ח"ז חו"מ סימן א'. ושם בענין מינוי דיינים בימינו, בהא דקי"ל שליחותייהו עבדינן, אי הוי מן התורה או רק מדרבנן. ושם באות ג' אם מותר למנות דיין את קרובו שהוא תלמיד חכם, ולהעדיפו על האחר שהוא גדול ממנו בתורה. ובאות ד' בענין דיין המתמנה על ידי נתינת כסף וזהב לבוחריו. ושם אות ה' לגבי ועדת המינויים לדיינים].

ג. ממזר, ואפילו שלשתן ממזרים, הרי אלו כשרים לדון לכל, וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחד מעיניו, כשר. אבל סומא בשתי עיניו פסול. וכן אשה פסולה להיות דיין, אפילו היא חכמה ביותר.

ד. אסור לדיין לדון מי שהוא אוהבו, אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו. ולא למי ששונאו, אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי הדין שוים בעיני הדיינים ובלבם. ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך  דיין צדיק כמוהו.

ה. שני תלמידי חכמים השונאים זה את זה, אסורים לישב בדין יחד, שמפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו. וכן כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון. ודיין היודע בחבירו שהוא גזלן או רשע, אין לו להצטרף עמו לדין.

ו. בית דין של שלשה צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שם טוב.

ז. כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה, ואינו ראוי להיות דיין, אף על פי שכולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה.

ח. צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובכובד ראש, ואסור לישב ולספר בדברי בטלה בבית הדין, ויראה הדיין כאילו חרב חדה מונחת לו צוארו, וכאילו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דין, ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נטה מקו הדין. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו, אפילו שעה אחת, כאילו תיקן כל העולם כולו, וגורם לשכינה שתשרה בישראל.

ט. קטן פסול לדון, אפילו הוא פיקח ולמד תורה הרבה. אבל מבן י"ג שנים ומעלה, אף שלא הביא ב' שערות אם הוא מפולפל ובקי בחדרי תורה כשר לדון. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמ' שמד].

י. מותר לדיינים לאכול ולשתות בשחרית, לפני הליכתם לביה"ד. ואף על פי שבזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף קכב ע"א) איתא, בית דוד דינו לבוקר משפט עד דלא ייכלון ולא ישתון, דכל דיינא דדאין דינא בתר דאכיל ושתי לאו דיינא דקשוט הוא, דכתיב לא תאכלו על הדם, אזהרה לדייני דלא ייכלון עד דדייני דינא. הא בממונא, וכל שכן בדיני נפשן דבעו דייני לאסתמרא דלא למידן דינא אלא קדם דאכלו ושתו. ע"כ. מכל מקום הגמרא שלנו חולקת על זה, דהא בסנהדרין (סג.) ילפינן מקרא דלא תאכלו על הדם לענין דיני נפשות בלבד. [וע"ע במו"ק יד:]. והלכה כהגמרא שלנו כשהיא חולקת הזוהר הקדוש. ואפילו לשתות יין לפני שיושב בבית הדין לדון דיני ממונות מותר מן הדין, כמבואר בתוס' סנהדרין (מב.). וכן פסק מרן בחושן משפט (סימן ז' סעיף ה). ואף שלכתחלה יש לחוש לדברי המדרש רבה (פרשת נשא) שאוסר שתיית יין, אבל אכילה ושתיה בעלמא מותר בלי שום פקפוק. [יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן יא אות י"א].

סימן ה- באיזה יום דנין


א. אין דנים דין בשבת או ביום טוב, שמא יבואו לידי כתיבת פסק הדין בשבת. וגם סידור הטענות לבד לפני הדיינים, אסורה. אבל דיין ששמע את טענות הבעלי-דין מערב-שבת, ורוצה לעיין בספרי הפוסקים כדי לדעת מסקנת ההלכה, אין שום איסור בדבר. וכן הבעלי דין עצמם, או טוען רבני, הרוצים לעיין בספרי הפוסקים כדי לסדר טענותיהם בהלכה בפני בית הדין, אין בזה איסור. אולם לסדר את הטענות ללא עיון בדברי הפוסקים, אין להקל, משום ממצוא חפצך ודבר דבר. אבל אם עברו ודנו בשבת ויום טוב, דינן דין. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' סימן שלט סעיף ט].

ב. יש אומרים שבכלל איסור דין בשבת אסור לתפוס אדם ולחובשו בבית הסוהר בשבת. ומכל מקום במקום עיגון, וכגון שיש חשש שלא ימצאו את הבעל אם לא יתפשוהו במחבוש בשבת, לכולי עלמא מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' סימן שלט סעיף י].

ג. אין דנין בקביעות בערב שבת ובערב יום טוב, ואם הזמינו את הבעל דין לבוא לבית דין, אין צריך  לבוא. ואפילו הזמינו לבא אחר שבת ויום טוב ולא בא, אין קונסין אותו.

סימן ד – מתי אדם עושה דין לעצמו


א. ראובן שגזל ממנו שמעון סכום כסף, ואין לו עדים על כך, ופעם שכח אצלו שמעון חפץ ששויו קרוב לסכום הכסף שנגזל ממנו, מותר לראובן להחזיק בחפץ לעצמו תמורת הכסף, או למוכרו וליטול התמורה לעצמו, באופן ששמעון ידוע כאדם תקיף ואלם, ואין ביכולתו של ראובן לתובעו בבית דין ולדון עם התקיף ממנו. [יביע אומר ח"ו חו"מ סי' א. ושם אות ב' אם מותר לעכב הפקדון של חבירו בידו עבור חוב שחייב לו, שיש בזה מחלוקת בין התלמוד והזוהר].

חלק חושן משפט – סימן א, ג – קצת מהלכות דיינים


א. בזמן הזה, הדיינים דנים דיני הודאות והלוואות וכתובת אשה, וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם דברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס. ואדם שחבל בחבירו, אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, נזק, צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת וריפוי מגבים. [שלחן ערוך חושן משפט סימן א' סעיף א-ב].

ב. אין בית דין פחות משלשה, וכל שלשה נקראים בית דין, והם דנים את האדם בעל כרחו, ופחות משלשה אין דיניהם דין, אפילו לא טעו, אלא אם כן קבלום בעלי דינים. [ש"ע סימן ג].

ג. במקום שעל פי חוקי הממשלה צריכים לצרף עם שני דיינים עורך דין מחלל שבת ואינו בקי בהלכה כלל, להרכב בית הדין, אין לדיינים לצרפו להרכב שלשה, ואסור לשבת עמו בדין. [יביע אומר חלק ב' סימן א].

ד. יש מקומות שעל פי חוקי הממשלה הרכב של בית הדין צריך להיות באופן שיושבים בו שלשה חכמים ושני עורכי דין. והעורכי דין הם חילוניים לגמרי ועמי הארץ, מותר לתלמיד חכם לשבת בבית דין כזה לשפוט בין איש לאשתו, דלגבי דיינים לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. [יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ב'. וכתב שם לסמוך על דברי הקצות, הנתיבות, ורעק"א].

ה. אדם שחבל בחבירו, בזמנינו אין הדיינים מגבים נזק וצער, ומחייבים אותו רק שבת וריפוי. ודעת הרמ"א שאף ריפוי ושבת אין מגבין, ואם התובע והנתבע ספרדים, אין הנתבע יכול לומר קים לי כדעת הרמ"א שאין מגבים אפילו ריפוי ושבת, אלא על הדיינים לפסוק להם כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו. [יביע אומר חלק ט' חושן משפט סימן ה דף תלג].

הלכות חליצה ויבום


א. אשה שנפלה לפני אח בעלה ליבום, והיבם עדיין לא נשוי, ורוצה לקיים מות יבום, וגם האשה רוצה להתייבם להקים שם למנוח, לדידן מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועל בית הדין להתיר להם להנשא. ואף על פי שהגרב"צ עוזיאל והגרי"א הרצוג זצ"ל, כתבו תקנה מהרבנות לאסור גם על הספרדים ליבם, אלא לחלוץ, כדי לאחד את הספרדים והאשכנזים לעם אחד. הנה אין כל תוקף להסכמתם נגד דעת מרן השלחן ערוך בפרט כאן בארץ ישראל אתרא דמרן, ואדרבה יש לעודד ולחזק מנהג הספרדים לקיים מצות יבום כהלכה, שחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, כדאיתא ביבמות (כא.). [יביע אומר חלק ו' חאהע"ז סימן יד. וחלק ח' אהע"ז סימן כו. ושם הסכים לבית הדין בתל אביב-יפו להרשות לקיים מצות יבום].

ב. אין צריך לקרוא את הבן הבכור של היבם והיבמה על שם המת. [יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כא אות ב' ובמילואים דף ש"נ סע"ב].

ג. אף על פי שמצות יבום קודמת לחליצה, לדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך, חלילה לחוש למה שאומרים המוני העם שכאילו נשקפת סכנה ח"ו למי שחולץ ליבמתו, שאין אלו אלא דברי מינות, שכל מצות התורה מביאים לחיים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ומכל שכן להפוסקים שאומרים שמצות חליצה קודמת למצות יבום. וברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו בחוקים של אברהם אבינו, שבשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לחליצה, כמ"ש במדרש (בראשית רבה פר' מג סי' ג). ועל ידי החליצה תנוח נפשו של הנפטר בגן עדן, כמבואר בזוהר. והוא יהיה מליץ יושר על החולץ שמקיים מצוה כמאמרה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. [יביע אומר ח"ד חלק אבן העזר סימן טו].

ד. במקום שאין בית דין בקי לעשות חליצה כדת, וכן אם היבם איטר רגל שצריך לחלוץ בבת אחת משתי רגליו, ואי אפשר ליבמה לעשות כן להיותה צעירה לימים, וקיים חשש פן תהיה החליצה פסולה ותצטרך לחזור על כל האחים, אם מותר לייבם אותה על מנת שיגרשנה בגט לאחר מכן, כשהיבם והיבמה שניהם מסכימים לכך. העיקר לדינא שכל שהודיעה מראש שעל דעת כן הוא כונסה, אין בזה חשש כלל לבני גרושת הלב.  [יביע  אומר ח"ה סי' יח. ושם האריך בדברי הפוסקים אם אין כאן משום בני גרושת הלב, מאחר שדעתו לגרשה, ודעת הרדב"ז ח"א (סי' תנז) שאין ליבמה ע"מ לגרשה אא"כ יגמור בדעתו שאם תתעבר מביאתו לא יגרשנה. וכ"כ בשו"ת קרית חנה (סי' טו). אך לדינא כל שהודיעה מראש שעל דעת כן הוא כונסה אין בזה חשש לבני גרושת חלב. וכמ"ש הפרישה והגט פשוט, ותנא דמסייע להו רבינו אברהם מן ההר בפירושו ליבמות (לז:). וכן פסק בשו"ת אדמת קודש ח"א (סי' נ) להתיר בנ"ד ליבם ע"מ לגרש. וכ"כ הבית שמואל (ר"ס קעד). ושם אות ז פלפל אי אמרינן כל שאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום].

ה. בחורה פנויה שנשתדכה לבחור אחד פנוי, ונתעברה, והצהירו שניהם בפני בית הדין שממנו היא הרה, והתירו להם להנשא זה לזו כדמו"י, ואחר הנישואין ילדה לו בן, ואחר כך מת הבעל, והשאיר אחריו את הבן, ויש לבעל אח בירושלים, ופסקו בביה"ד האיזורי שהאשה זקוקה לחליצה מאחי הבעל, על פי המבואר בש"ע (סי' קנו סעיף ט), דאמרינן שמא כמו שזינתה עם זה זינתה עם אחר, והאח מסרב לחלוץ לה, העיקר לדינא שכיון שהיתה האשה משודכת לו כשנתעברה ממנו, ולא דיימא מעלמא, אינה צריכה חליצה, ויש להתיר את האשה להנשא בלי חליצה, דשדינן לולד אחר הבעל בודאי. [יביע אומר ח"ז חאהע"ז סי' כד].

ו. בענין מי שבא מחו"ל לארץ ישראל, ולא הוחזק באחים, ואמר בפני עדים שאחיו וכל משפחתו נספו בשואה, ונפטר בלי זש"ק, יכולים להתיר את אשתו להנשא, ואין לחוש שמא נשארו לו אחים במקום מולדתו. [יביע אומר חלק ז' חאהע"ז סימן כה. ושם אות ד' הביא מחלוקת באיש שבא ממדינה אחרת, אם נחשב כדין לא הוחזק באחים, או דילמא שדוקא כשנולד כאן ואנו מכירים את משפחתו, ולא ידענו כלל שיש לו אחים, נקרא לא הוחזק באחים, משא"כ כמי שבא ממדינה רחוקה. ושם אות ב בדבר יבמה לשוק אם נחשב כדבר שבערוה. ואפי' לדעת המהרי"ט אלגאזי שבכל דבר שבערוה, לרבות בחליצה ויבום, צריך להחמיר ככל הסברות, מ"מ מודה הוא שבמקום עיגון מורינן להקל. הילכך יש להתיר את האשה להנשא].

ז. בענין חליצה, שיש שני אחים, הגדול נשוי, והצעיר רווק, והם מבני עדות המזרח, מי מהם עדיף שיחלוץ, העיקר לדינא שהגדול שהוא נשוי עדיף מהצעיר שהוא פנוי, ולכן יחלוץ גדול האחים, ומשתריא לעלמא. [יביע אומר חלק ז' חאהע"ז סימן כא].

ח. מי שנפטר בלי זרע של קיימא, ולו שני אחים, הגדול נשוי והוא מוכן לחלוץ, והקטן רווק אבל נמצא בעיר אחרת, ולא ידוע אם יסכים לחלוץ, שהויי מצוה לא משהינן, והגדול שהוא נשוי חולץ מיד. [יביע אומר חלק י' חאהע"ז סימן נ עמוד תנב. ושם בענין הזמנת מקום החליצה ללא נוכחות היבמה, ובדין דחיקת רגלי היבם בקרקע, אם הוא מן התורה].

ט. אשה שבעלה נפטר, ובסוף שנותיו אמר שהבת של אשתו איננה בתו, כי הרופא אמר לו שאינו יכול להוליד, וגירשה כדת, ונשא אשה אחרת, ולבעל הזה אחים במדינת הים, ואין האשה השניה יכולה לנסוע אליהם לחלוץ מחוסר אמצעים כספיים. יכולים להתירה בלי חליצה. [יביע אומר חלק ט חאהע"ז סימן לה עמוד תט].

י. אשה שנפלה לפני יבם מומר כופר בעיקר, ונעשה לקומוניסט שאין לו דת, והבעל היה חולה בריאות באופן אנוש בעת הנישואין, ומת בתוך שנת הנישואין, שיש כאן טענת מום במקח. שאילו ידעה האשה שהוא בסכנת מות לא היתה נישאת לו, והוא שעת הדחק ובמקום עיגון גדול, כדאים הם הפוסקים המקילים להתירה ללא חליצה. [יבי"א ט' חאהע"ז סימן לו עמו' תיג. ושם אות י' הביא מ"ש בזה הרדב"ז. ושם עמוד תטו בהערה כתב לבאר, שמרן הב"י שכתב דברים בוטים נגד המתירים, הוא רק באשת מומר שנפלה לפני יבם כשר, אבל בנפלה לפני יבם מומר, הרי כמה גדולים התירו אותה בלי חליצה, וגם מרן סובר שאם נישאת לא תצא. ושם אות ו, שאין הבדל בזה בין מומר שהמיר דתו לדת אחרת, למומר כופר בעיקר, וע"ע ביבי"א שם סי' לז עמ' תכ, שהביא הסכמת שני גדולים להתיר ג"כ את האשה בלי חליצה, ופלפל בדבריהם. הסביר דעת מרן הב"י בשם רבו מהר"י בי רב, שזיקת יבם מומר אינה אלא מדרבנן, ולכן אם נישאת בלי חליצה לא תצא. וכן פירש המבי"ט דעת מהר"י בי רב. וכ"ד המהר"י מינץ שזיקת יבם מומר רק מדרבנן. וכ"פ הרמ"א בסתם, והמהרי"ט צהלון. והרא"ם. וכתב מהריק"ו שכן דעת רוה"פ. וכ"כ עוד גדולים].

יא. אשה שנישאת בנישואין שניים לאדם שנתברר שלא היה לו כח גברא, ובטרם נישואיה שאלה אותו אם הוא בריא כהלכת גוברין יהודאין, (מפני שסבלה מזה מבעלה הראשון, אשר גם הוא היה בכלל ישען על ביתו ולא יעמוד), ואמר לה שהוא בריא כדרך כל הארץ, ואח"כ נתברר שלא היה לו כח גברא, וגם היה חולה במחלת סרטן הריאות, ובתוך שנה לנישואיהם נפטר לעולמו. ונפלה לפני יבם רשע שאינו מוכן לחלוץ לה, אלא אם כן תתן לו תרקבא דדינרי, מה שאין לה, והעלה להתירה לעלמא ללא חליצה. [יביע אומר ח"ט חאהע"ז סימן לח עמוד תכ].

יב. אשה שעלתה מחו"ל לארץ ישראל, והופיעה בפנינו עם שתי נשים שהעידו שמת בעלה בעיר יאסי (רומניה), ושהניח אחריו שתי בנות אשר עלו ארצה, האחת גרה בפתח תקוה והאחת בחיפה, ונפשה של המבקשת בבקשתה לאפשר לה להנשא ביום שנקבע לנישואיה בתחלת שבוע הבא. העיקר לדינא שהנשים נאמנות להעיד שבעלה המנוח הניח זרע של קיימא, ואין צורך לעדים כשרים לכך. וכל שכן בזמנינו שאין יבום כלל אצל אשכנזים, אלא חליצה, וכמ"ש האחרונים. [יביע אומר חלק י' חאהע"ז סימן לט עמוד תנא].

יג. אם האח הגדול הוא מחלל שבת בפרהסיא, והאח השני ירא ה', יש להעדיף שאת החליצה יעשה האח שהוא ירא שמים, אפילו שאינו האח הגדול.

יד. אשה שבעלה נפטר ולא הניח אחריו בנים או בנות, והאשה זקנה ואינה חפצה להינשא, אינה צריכה חליצה, ואין לחוש בזה למה שאומרים שנפש הנפטר אינה באה למנוחה בלא חליצה, שכל זה כאשר האשה חפצה להינשא, דבזה האחים של הנפטר צריכים לחלוץ לה כדי להתירה לעלמא, אבל אם אינה חפצה להינשא אינה צריכה חליצה. [כן הורה מרן אאמו"ר שליט"א בתשובה לשאלה הלכה למעשה. וכדעת החתם סופר בתשובה].

טו. יבמה שלא רצה היבם לחלוץ לה, וחיתה חיי אישות עם ישראל אחד, ואחר ששילמה כסף ליבם חלץ לה, ובאה להנשא עם אותו ישראל שחיתה עמו. וביה"ד פסק כדברי הרמ"א (סי' קנט סעיף ג) שאסורה לבועל. והאשה הגישה ערעור באומרה שלא ידעה חומרת האיסור, ומבקשת להתירה לאותו ישראל שחיתה עמו. העיקר לדינא להתירה בשעת דחק כזו. וכמ"ש אחרונים רבים. [יביע אמר חלק ט חלק אבן העזר סימן כז].

טז. כשיש שעת דחק גדולה אפשר להקל לעשות חליצה בתוך ג' חדשים לפטירת הבעל, דהוי כדיעבד, ואם נשאר היבם לאחר שלשה חדשים טוב שיחזור לחלוץ לה. [יביע אומר חלק ט' חלק אבן העזר סימן כח].

יז. על בית הדין להזמין מקום לחליצה, ואין צריך בדוקא להזמין מקום לחליצה יום קודם, אלא אפשר להזמין גם ביום החליצה, זמן מה קודם החליצה. [יבי"א ח"ג חאהע"ז סימן  כג. והוא כמ"ש מהרש"ל בים של שלמה. וכ"כ הלבוש, והב"ח. וכ"כ הכנה"ג (בסדר חליצה אות יג) שאם לא קבעו מקום ביום שלפניו, טוב לעשות ההזמנה ביום החליצה בשחרית, מלקבוע בליל החליצה. וכ"כ בשער אשר קובו (סי' נא), שהואיל והיה החולץ חולה, עשו החליצה בביתו של החולץ, ועשו ההזמנה והחליצה בו ביום, שלאחר חצי שעה מההזמנה נעשית החליצה. וזה שלא כדברי מי שהחמיר בזה. ושם הביא מקור להרמב"ם שאין ההזמנה מעכבת, ופלפל אם ההזמנה מה"ת או מדרבנן, ואם יש לחוש לדין ברירה כשהיה ספק לדיינים באיזה יום יעשו החליצה].

יח. אם נאנס אחד מן הדיינים ולא הופיע בחליצה, בטלה ההזמנה שנעשית עמו, וצריכים לעשות הזמנה אחרת. ובאופן כזה יכולים לעשותה ביום החליצה כאמור לעיל. וכן אם נתחרט היבם מלחלוץ, ולאחר מאמצים מצד בית הדין הסכים לחלוץ, שיש אומרים שבטלה ההזמנה שנעשית מקודם, יחזרו ויקבעו מקום לחליצה חצי שעה קודם החליצה, כך שההזמנה והחליצה יעשו בו ביום. [יביע אומר ח"ג חאהע"ז סי' כו אות ז]. 

יט. בשעת הדחק מוטב לעשות ההזמנה של החליצה ביום חמישי, והחליצה בערב שבת, מלהזמין ולחלוץ ביום חמישי. מפני שיש מי שמחמיר שלא לעשות ההזמנה והחליצה בו ביום, ואילו לעשות חליצה בערב שבת אין שום קפידא, [וכמ"ש הב"ח (בחו"מ סי' ה) שאם אין הדיינים עצמם טרודים בהכנת צרכי שבת, שיש להם בני בית שיכינו צרכי שבת, מותר לכתחילה לדון בערב שבת, כשבעלי הדין באים מעצמם, וכ"כ עוד הרבה אחרונים]. ומיהו אם קשה הדבר לדיינים להתכנס במיוחד לצורך החליצה בערב שבת, רשאים לעשות ההזמנה והחליצה ביום חמישי, זו אחר זו, וכנ"ל. [יביע אומר חלק ג' אבן העזר סי' כו אות ח]. 

כ. יבם שנבדק אם הוא איטר רגל, כדי לקבוע אם לחלוץ בימין בלבד או לא, ונמצא שתמיד עוקר רגל שמאל תחלה, וכשנשאל על כך, השיב, שכן הרגילוהו בבית הספר להתעמלות, וכן בצבא, לעקור רגל שמאל תחלה, יש להקל שיחלוץ ברגל ימין בלבד, מכיון שעקירת רגל שמאל תחלה אינה אומרת שהוא איטר, שאין זה אלא מחמת שהורגל כן בהתעמלות ובצבא. [יביע אומר ח"ב אהע"ז סימן כ'. וע"ע בח"ה סי' יח אות א. ושם האריך בדין חליצה בשמאל]. 

כא. יבמה שבאה לחלוץ והיא בימי נדתה, אף על פי שבשעת החליצה היא נוגעת בשוקו של היבם, אין לחוש לכך, שהואיל ולרחוקה קא אתי, לא חיישינן לשמא יבואו להרגל עבירה, ומה גם שרבים מצויים באותו מעמד, והיא שעה מועטת, ואין יצר הרע מצוי לאותה שעה. [וכעין מ"ש בתוס' (סוכה מז:) בשם הירושלמי. וכ"פ בשו"ת תעלומות לב ח"ד (סי' י) שאין להקפיד בזה. וגם לא ראה לרבנים שקדמוהו שהקפידו על כך. ע"ש]. ומכל מקום כיון שיש אחרונים שהחמירו בזה שלא לעשות החליצה בימי נדתה, טוב לחוש לזה היכא דאפשר בנקל להמתין עד תום ימי ספירתה וטבילתה, אם אין חשש שהיבם יתחרט. [יביע אומר ח"ב אהע"ז סימן יט].

ענינים כלליים באבן העזר


א. בענין הקראים אם אפשר להתירם לבא בקהל ה'. ראה ביביע אומר חלק ח' (אבן העזר סי' יב) שהאריך הרחיב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, והעלה שמלבד מ"ש הרדב"ז ומהריק"ש להתירם, מפני שקידושיהם נעשים על ידי עדיהם, והם פסולים לעדות, שהרי הם כופרים בתורה שבעל פה, ואם אין כאן קידושין, ממזרות מנין. ועוד שנתברר בבירור גמור שאינם עושים קידושין כלל. וכן עשו מעשה גאוני מצרים, רבינו אברהם הנגיד שהשפיע על קהל גדול מהקראים לחזור בהם, ונתחתנו בהם גדולי הקהלות במצרים. וכן במותב תלתא כחדא של הרדב"ז ורבינו יעקב בי רב ומהר"ר שמואל בן חכים הלוי, הסכימו לקרבם תחת כנפי השכינה, ועשו מעשה כדבריהם. והסכים על ידם הגאון מהריק"ש תלמידו של הרדב"ז והעיד שכן הסכימו לזה כל חכמי דורו. ושם אות ו הסביר שאף מרן שהביא בבית יוסף תשובת רבינו שמשון להחמיר, השמיטה מהש"ע, משום דס"ל כדעת רבו מהר"י בי רב. ועוד שאפשר שהר"ש מיירי בקידושי קראים בעדי ישראל, אבל בעדי קראים אין בהם ממש. ואין כאן חשש ממזרות כלל. ושם אות ז' שאין לחוש ג"כ לקידושי ביאה, וכן מבואר בדברי גדולי האחרונים, ומהם המהר"י לבית הלוי, ומהר"י ששון, והמהרש"ך, ומהריק"ש. ושם באות יב הביא עדות גאוני מצרים שאין לקראים דין קידושין כלל, ושבדקו אחריהם ומצאו שאינם עושים קידושין כלל. וכן כתב המהריק"ש בהגהותיו לאה"ע (סי' ד) שהרדב"ז וכל חכמי דורו התירו להתחתן עם הקראים. וכן כתב בשו"ת דרכי נועם (חאה"ע סי נט), שקהל גדול מהקראים חזרו בתשובה ע"י רבינו אברהם הנגיד, ונתחתנו עמהם גדולי הקהלות במצרים, ולא היה פוצה פה כנגדם, וכן נוהגים עד היום במצרים לקבל הקראים ולהתחתן עמהם, והוא מעשים בכל יום. ע"כ. וכן נמצא כתוב במעשה בית דין של הרבנות הראשית במצרים שעשו מעשה לקבל קראית לקהל ה', וחתמו ע"ז רבי רפאל אהרן בן שמעון, והרה"ג רבי אהרן מנדל הכהן, והרה"ג מסעוד חי בן שמעון. וגם הגרי"מ טולידאנו הרב הראשי וראב"ד בת"א יפו, נזדמן לו קראי אחד שבא לפניו לישא אשה מבנות ישראל, והצהיר שהוא מוכן לקבל דברי חברות, ולשמור ולקיים כל מה שנאמר בתורה שבעל פה, והוא ועמיתו הג"ר יוסף צבי הלוי, אב"ד בת"א, וחבר נוסף, ועשו מעשה רב, והתירוהו לישא אשה מישראל. וכן עשו מעשה בבית הדין בחיפה, וחתמו על פסק הדין, הרה"ג רבי יהושע קניאל, והגר"י פינק, והגר"ש ילוז. ושם אות יג דן אם יכולים בית הדין שבזמנינו, לחלוק על בית דין שבראשותו של הראש"ל הגר"מ סוזין, שהחמיר בזה, והעלה שרשאים לעשות מעשה כדבריהם להקל נגד בית דין שקדמם, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' ממרים ה"א). ועוד.

ב. בדין אימוץ ילדים מחוץ לארץ, שיש בהם חשש אסופים, ראה ביביע אומר חלק ח' (חלק אבן העזר סימן יג) שהאריך בזה בדברי הרמב"ם והראב"ד והפוסקים, והעלה להקל על ידי גיור, מטעם ספק ספיקא, וכן הורו כמה מגדולי הדור האחרונים. ושם אות ז' העלה שגם בפיסולי חיתון יש להתיר כשיש שני ספיקות להקל. ושלא כמ"ש הרה"ג רבי אהרן אלחדיף בשו"ת מפי אהרן (סי' כא) להצריך שלשה ספיקות. והביא להקת האחרונים חבל נביאים שהתירו בשני ספיקות.

ג. בדבר קטלנית שמתו שני בעליה הראשונים, והיא צעירה לימים ורדופה להנשא. והנה אחד מהם היה זקן בשנים, ובזה כתב מהרי"ו (סי' קפג) להקל, וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף, והתורת חסד מלובלין (סי' ה), אלא שסיים שיש לחוש לד' הרשב"ץ בשם הריב"ש להחמיר. ומ"מ כיון שהם רק שנים, וי"ל שמה שפסק הש"ס כרבי דבתרי הוי חזקה, הוא רק לחששא בעלמא ולא לאיסורא. וכמ"ש האור זרוע (סי' תשל"ח) והתרומת הדשן (סי' ריא). וכ"כ עוד כמה אחרונים. והרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' קמו) כתב שאין זה אלא ניחוש בעלמא, והיו מעלימים עין שתתקדש חוץ לבית דין וכו'. והואיל ואין כאן סכנה מצד הטבע, אלא מטעם סגולה, מהני ספק ספיקא להתירה להנשא. וכ"כ הרבה אחרונים. וכן עיקר. [יביע אומר חלק ח' חלק אבן העזר סימן טז].

ד. בדין אם מותר לישא את אשת חמיו, שהרמב"ן והריטב"א התירו, ושכן המנהג בכל ספרד. (ושלא כדברי התוספות יבמות (כא.) שהחמירו על פי דברי הירושלמי), וכן פסק מרן בסתם בש"ע (סימן טו סק"ד) וכן עיקר להלכה ולמעשה. ואע"פ שהמהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' יא) כתב, שבדיני עריות יש להחמיר אפילו נגד דעת מרן, וכן כתבו רבים מהאחרונים, בנ"ד שאיסור אשת חמיו לדעת הירושלמי אינו אלא משום מראית העין, דמיחלפא בחמותו, לא שייך האי חומרא דעריות. וכ"ש בנ"ד שכבר מתה אשתו שאז אינו חמיו יש להתיר, כמ"ש בשו"ת בית דוד (חאה"ע סי' קי) ובשו"ת כהונת עולם (סי' סג). [יביע אומר חלק ח חלק אבן העזר סימן יז].

ה. בענין עולי אתיופיה הפלשים, אם דינם כיהודים לכל דבר, או חייבים לגיירם במילה וטבילה כדין גרים, דעת הרדב"ז ומהריק"ש שהפלשים יהודים הם לכל דבר. וכן פסק הגאון החסיד הראש"ל רבי רפאל מאיר פאניז'יל, שאחר שהביא דברי הרדב"ז ומהריק"ש, כתב, ולכן מי יבא אחר שני המלכים האדירים האלה להרהר שמץ פיסול אחר היהודים הפלשים, ולא יירא לנפשו מלהיות נכוה בגחלתם, שכל דבריהם כגחלי אש. והסכימו לדבריו בבית הדין הצדק שבירושלים בראשותו של הגאון החסיד רבי יוסף נסים בורלא זצ"ל. ולכן מה שכתבו הרבנים בדורנו לפקפק ביהדותם, אין בדבריהם ממש, והחוקרים החפשים הטעו אותם להטיל מום בקדשים. והעיקר שהיהודים הפלשים הם יהודים גמורים לכל דבר, וגם כשרים לבוא בקהל ה', דאף שאינם בקיאים בדיני גיטין, אין לחוש לאיסור ממזרות, שיש כמה ספיקות וספקי ספיקות להתירם לבא בקהל ה', וכמ"ש הרדב"ז. וכן העלה הגאון הראש"ל רבי רפאל מאיר פאניז'יל. וכ"כ הגר"מ פיינשטיין. וגם אין לפוסלם משום שאינם בקיאים בדיני עריות, ואפשר שנשאו נשים מהקרובות האסורות להם, כי לא חששו חז"ל לנישואי קרובות, וכמבואר באחרונים. ועוד שקידושי האתיופים אין בהם ממש, וממילא אין בהם חשש ממזרות. וגם אין לחוש לקידושין מחמת הסבלונות ששולח החתן להורי הכלה. [יביע אומר חלק ח' חלק אבן העזר סימן יא].

ו. זוג שהתגרש ויש להם בת בגיל ארבע עשרה, ובית הדין פסק שהאב חייב ליתן לה מזונות, אך הבת שונאת את אביה ומסרבת בכל תוקף להפגש עמו, ומפליגה לדבר בפני ביה"ד בדברי רהב ומשטמה כלפי אביה, ושגם אמה מעודדת אותה בכך, יש לעכב בו את ביצוע פסק הדין למזונות, ויותר נכון לבטל כליל את פסק הדין למזונות, אלא אם כן תשוב הבת בתשובה, ותבקש סליחה מאביה, ותפתח דף חדש ביחסיה עמו. [יביע אומר ח"ח חלק אבן העזר סימן כב. ושם הביא פסק הדין של ביה"ד חיפה, שפסקו שלא לשלם מזונות לבת, ודן אם יש מצוה על האב לחנך את בתו, והאם בכה"ג יש לחייב את האב לשלם מזונות לבתו בגיל זה מדין צדקה. ושם אות ב במחלוקת מהריב"ל ומהרשד"ם בהא דקי"ל הבת אצל אמה לעולם, אם זהו גם כשהאם עוברת לגור בעיר אחרת. ושם אות ג' לדעת מהרשד"ם שאין האם רשאית להוציא את בתה אל עיר אחרת, אם עברה והוציאתה, כתב הגאון רבי שאול ישועה אבוטבול בעל שו"ת "אבני שיש" שבעמוד והחזר קאי. וכן הסכימו עמו גדולי רבני פאס, הגאונים רבי אליהו צרפתי, ורבי שמואל אבן צור, ושלא כמהר"ם די בוטון דס"ל שאינה צריכה להחזירה לעירה. ולדבריהם יכול האב לומר אם היא אצלי אני נותן לה מזונות ואם לאו איני נותן מזונות, וכמ"ש כיו"ב הרמב"ם ומרן הש"ע לגבי הבן שהוא יותר מבן שש, וא"כ אם הוציאה האם את בתה לעיר אחרת, ואינה רוצה להחזיר אותה לעירה, יכול האב לומר קים לי כדברי האומרים שחייבת להחזיר אותה לעירה, כדי להנהיגה ולהדריכה בדרך ישרה, ואם לאו איני מחוייב לתת לה מזונות. וכ"כ בשו"ת דברי יוסף בירדוגו (חאה"ע סי' פו), וא"כ כ"ש בנ"ד שהבת שונאת את אביה ומסרבת בכל תוקף להפגש עמו, שיש לפטור את האב מן המזונות של הבת].

ז. אשה שנישאת לכהן, ולפני נישואיה חיה עם שני סטודנטים מהאוניברסיטה ואינה יודעת אם הם היו גוים או יהודים, והכהן בכל זאת נשא אותה לאשה, וכעת התחזקו בתורה ויראת שמים וחזרו בתשובה שלמה, ולהם שתי בנות, ועמד הבעל ושאל אם היא מותרת לו,  ויכול להמשיך את חייו עמה,  העיקר לדינא להתיר להם להמשיך לחיות יחדיו. [יביע אומר חלק ח' (אהע"ז סימן טו). ושם דן במה שהרוב הגדול שם גוים, אם נאמר שכל דפריש מרובא פריש, פסולה  היא  לכהונה.  ודחה  עפ"ד  הריטב"א שרוב המצויים לה ישראל. וכן כתב האור זרוע. ומכיון שהיה לה חזקת היתר דמעיקרא אין לפוסלה מספק לאחר שנישאת. ועוד שאין כאן עדים כלל, ואין זה אלא משום שויתא אנפשא חתיכא דאיסורא, ומכיון שלדברי הבעל אינה מוחזקת אצלו כאשה הנאמנת בכל דבר, יש להתיר].

ח. אשה שעשו לה ניתוח והוציאו לה את האם משום חולי שיש בו סכנה, מותר לבעלה להמשיך לחיות עמה. ואף שהרב רבי דוד עראמה כתב לאוסרה, כבר חלקו עליו האחרונים והתירו, ושכן מוכח להתיר מדברי הרב החינוך. וכן עיקר. [יביע אומר חלק ח' אהע"ז סימן יד].

ט. עד אחד שמעיד על הבעל שנהרג, והוא מחלל שבת בפרהסיא לצורך פרנסתו, יש להתיר את אשתו להנשא לכל מי שתרצה. [יביע אומר חלק ח' אהע"ז סי' יח. והביא מחלוקת הפוסקים בדין רשע שאינו של חמס, אם הוא כשר לעדות אשה. ואם זה נחשב רשע של חמס, שעובד בחילול שבת להביא פרנסה לביתו, או שמא מחלל שבת בפרהסיא גרוע יותר משאר רשע שאינו רשע של חמס. ושם אות ב אם נפסל לעדות גם כשאינו יודע בשבעבירה זו הוא פסול לעדות. ושם אות ג העלה דלגבי היתר עגונה יש לצרף כמה קולות להתירה מעגינותה, בפרט בזמנינו דהוו כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ובצירוף חזקת איתתא דייקא ומינסבא. ועוד שבנ"ד שנעדר זה שנים רבות ואבד זכרו, ואילו היה בחיים היה נודע לנו הדבר. וכמ"ש התרומת הדשן (סי' קלט) והחת"ס (סי' מח וסה). וכ"ש בכלי התקשורת החדישים שבזמנינו. הילכך המסקנא דדינא להתיר העגונה הזאת].

י. גוי שהעיד שהבעל נהרג, ולא פורש אם היה מסיח לפי תומו, יש להתיר את אשתו מכבלי עגינותה, ורשאית להנשא לכל מי שתרצה, ואינה זקוקה לחליצה, הואיל והשאיר אחריו זרע קודש של קיימא.  [יביע  אומר חלק ח' (אהע"ז סימן יט). ושם האריך בדברי התרומת הדשן אם יש לתלות שהיה מסיח לפי תומו. ושם אות ה שהגוי הזכיר שם אשתו של ההרוג, אם גם בזה נחשב מסל"ת. ושם אות ו' בנ"ד שעברו חמש שנים ויותר מיום שנעדר הבעל, ואבד זכרו, אם יש להתיר, הביא דברי האחרונים שמתירים מטעם זה. ושם אות ז מה שלא הזכיר העד הגוי, שם אביו ושם עירו של הבעל, רק שמו בלבד, אם יש להתירה בעדות כזאת. גם דן בעדות הטוען הרבני שמקבל שכר אם לא נפסל משום נוגע בדבר].

יא. בענין עגונה שהעידה, שהנאצים ימח שמם וזכרם רצחו את בעלה בימי השואה, והיא היתה עם עוד אנשים במחבוא, וכשהלכו משם הנאצים ויצאו מתוך מחבואיהם ראתה את בעלה הרוג, והאנשים אשר היו עמה קברוהו שם, וכעת (בשנת תשכ"ד) נזדמן לה איש שמבקש ליקח אותה לאשה, ומבקשת היתר נישואין. יש להתירה להנשא, בצירוף הטעם שאבד זכרו ונשתקע שמו. ואם יתברר שאין לבעלה אחים תוכל להנשא ללא צורך לחליצה. וכן נעשה מעשה בבית הדין. [יביע אומר חלק ח' אהע"ז סימן כ].

יב. בדבר הפיגוע הנורא שנעשה בארצות הברית באלול תשס"א, אשר מעולם לא היה כן כמוהו, הפיגוע נעשה במגדלי התאומים בארצות הברית, שהערבים המחבלים חטפו מטוס גדול על יושביו, ובכוונה תחלה הטיסוהו אל עבר מגדל התאומים והתנגשו בו בעוצמה רבה, ונהרגו כל הנוסעים, והתלקחה אש נוראה מן הדלק שבבטן המטוס, בתוך מגדלי התאומים, וכל עובדי חברת "קנטור פיצגרלד" שמשרדיה היו בקומות המגדל בקומה מאה 101 עד קומה 105 כשש מאות עובדים, כולם נספו מהאש הנוראה שהתלקחה מהדלק שבבטן המטוס, ומההתמוטטות של בניני המשרדים. הופיעה העגונה, והעידה בבית הדין ניו יורק: בעלי עבד באותו יום המר בקומה מאה וארבע של המגדל, בעלי התקשר אלי טלפונית מן המשרד בשעה שמונה ועשרים בבוקר, כדי להעיר אותי משנתי. לאחר ההתנגשות של המטוס התקשרתי אליו לפלאפון שלו, משלא ענה, השארתי לו הודעה דחופה שיתקשר אלי, בשעה שמונה חמישים ושתים התקשר אלי מהפלאפון שלו, וסיפר לי כי מפנים בבהלה את הבנין מן העובדים שם. מאז לא שמעתי ממנו דבר. יש לי הוכחה נוספת שבעלי היה במשרדו בעת האסון, כי נודע לי שבעלי קיבל דואר אלקטרוני בשעה שמונה ושבע עשרה ושלח תשובה בשעה שמונה עשרים ואחד, המסמכים האלה מראים שהדואר נשלח אליו כשהיה במשרדו והתשובה אף היא נשלחה משם. בכז חשון תשס"ב הופיעה שנית האשה והורי בעלה בביה"ד ניו יורק, כולם מסרו שהשלום היה שורר במעונם. האשה היתה בהריון מבעלה בחודש התשיעי, והביעה דאגתה מהלידה, ובעלה הרגיע אותה שלא תפחד, ושהוא יסייע אותה כמיטב יכולתו, לבל יאונה לה דבר רע, אחרי ימים אחדים מן הפיגוע הנורא הנ"ל, האשה ילדה בן. ועשו המילה והפדיון בהעדרו. אין ספק שאילו היה הבעל חי, היה בא להשתתף בברית המילה של בנו בכורו, ולדרוש בשלום אשתו. האדריכל מסר, כי הואיל והמטוס הפוגע נכנס לקומה תשעים ושתים, אין ספק שכל אלו שנמצאו מעל הקומה הנז' נספו מן האש הנוראה, ומן המחנק מחמת העשן הסמיך מאד שאפף אותם, לא היו יכולים לראות כלום, כדי שיחושו להציל את נפשם, אף הזעזוע העצום מן הפגיעה גרם לשבש את פתיחת הדלתות עד שנלכדו בפנים, ולא היו יכולים לפותחם ולרדת דרך המדרגות להצלתם, ואחד מהם טילפן ואמר: שהוא תקוע בפנים ואין באפשרותו להמלט על נפשו. ולפי כל הנ"ל נראה להתיר את האשה מכבלי עגינותה, ולהתירה להנשא לכל מי שתחפוץ.  [יביע  אומר חלק ט סימן יח עמוד תג. וכדקי"ל ביבמות (קכא:) נפל לתוך כבשן האש מעידים עליו שמת. וכן פסקו הרמב"ם והש"ע. ואף כאן שהאש הגדולה והנוראה ליהטה כל סביבות המשרדים שעבדו שם, באופן שלא היתה שום אפשרות להמלט על נפשם, ונלכדו בתוך האש, באין מפלט למו. וגם אח"כ נתמוטט מגדל התאומים וכל בניניו קרסו, וכל אלו שהיו שם נקברו, ועדיף מתרי רובי שהתירו הפוסקים. שאם אפילו היה סיכוי מועט שישאר מי שהוא מעובדי המשרד, בחיים, הרי בהתמוטטות המגדל נקברו כולם תחתיו, ואפסה כל תקוה למצוא ניצולים. (ושם אות ב דן בענין תרי רובי), ובלא"ה איכא אומדנא דמוכח טובא שאין הבעל בין החיים, שהרי אמר לאשתו שהיתה בחודש התשיעי שיעזור לה כמיטב יכולתו שלא תצטער בלידה, ואיה איפה פיו אם היה בחיים, ואיפה עזרתו, ולמה לא הופיע לדרוש אם נולד לו בנו בכורו להשתתף בברית המילה ובפדיון. והנה אבד זכרו ועקבותיו לא נודעו, ושיחת הטלפון האחרונה שלו כמה דקות לפני הפיגוע ולאחריו מוכיחה בעליל שהבעל היה נמצא במשרדו בקומות העליונות של המגדל בעת האסון, וזה מוכיח שהיה בין הנספים מהאש הנוראה, וכבר פסקו האחרונים דמהני טביעות עינא דקלא בשיחת טלפון, אף לענין איסור אשת איש. (ראה בפנים אות ז). אשר על כן האשה אשת המנוח מותרת להנשא לכל גבר די תיצבי].

יג. אודות היתר עגונה, באחד שיצא לצלול בים סוף, והאיש חי עם אשתו בשלום, העדה רחל סיפרה: שהיתה ע"י חוף הים כאשר בא לצלול, ונכנס עם משקפת ושנורקל למים, כשהוא שוחה לכיוון צפון, אך כשהרחיק אל לב הים פתאום ראתה אותו בתנועה אטית לצד דרום, ללא תנועת שחיה, היא המשיכה לעקוב אחריו, עד שבשלב מסויים ראתה שטבע בים ונעלם מעיניה. היא ואשתו של רפאל הזעיקו מיד עזרה ממשטרת החופים, ומיד נכנסו לחפש אחריו, והמשיכו בחיפושים משך כמה ימים אך לא מצאו דבר, רק יומיים אחר המקרה מצאו את מסיכת הצלילה של הבעל כשהיא שבורה במרחק של כמאה וחמשים מטר מן החוף. בעומק של שני מטר. המומחים ציינו ששם יש זרמי מים עזים שסוחפים מאד, וכן ציינו שבאזור ההוא מצויים כרישים מסוכנים טורפי אדם. העיקר לדינא להתיר את אשתו להנשא משום תרי רובי, שהטביעה בים סוף היא במים שאין להם סוף, שהרוב אינם ניצולים, וגם שבמקום מצויים כרישים מסוכנים. ולדעת רבים מגדולי האחרונים בתרי רובי יש להתיר, והדברים קל וחומר ממ"ש המהרימ"ט, הביאו הכנה"ג בשו"ת בעי חיי (חאה"ע ס"ס יא), שכל שיצאה האשה מחזקת אשת איש מן התורה, כגון שטבע במים שאין להם סוף, כל ספק שיסתפק לנו, בין במציאות בין בפלוגתא דרבוותא, אזלינן לקולא, ושכן מוכח בתשובת הריב"ש (סי' שעט). וכן כתבו המהר"ם אלשקר (סי' צו), ורבינו בצלאל אשכנזי (סי' כא). ומהר"י בי רב בתשובה (סי' יג), שבחומרת חז"ל בנטבע בים שאין לו סוף, שלא תנשא לכתחלה, כל שיש צירוף נוסף להקל, אין לנו כח להוסיף חומרא על חומרת חז"ל, והבו דלא להוסיף עלה. ע"ש. וכ"כ הט"ז והב"ש (סי' יז ס"ק קה). וא"כ כל שכן אם נוסף לנו עוד רוב שבודאי יש להקל. וכן העיקר הלכה למעשה להתיר העגונה להנשא, בצירוף עוד ספקות ואומדנות. ע"ש. [יביע אומר חלק י' חלק אבן העזר סימן יט עמוד תח].

יד. מי שנטבע במפלי הניאגרה בקנדה, שהוא בגבול שבין קנדה לארצות הברית, וחיפשו אחריו ולא נמצא, ונתברר עוד שהקידושין של המנוח עם אשתו היו בלא עדים, לפיכך יש להתיר את אשתו להנשא לכל מי שתרצה. [יביע אומר חלק י' חלק אבן העזר סימן כ עמוד תי].

טו. אשה שאמרה בבית הדין, ששמעה מפי אדם נכה רגלים שבא מן המלחמה, שהוא היה עם בעלה בצבא, ובהפצצה מן האויר נהרג בעלה, והביאה האשה עוד עד שאמר כן בשמו. העיקר להתירה להנשא, אע"פ שלא שמעה מפי העד שאמר שנהרג "וקברתיו", כי בעד מפי עד יש להקל. ובפרט כאן כיון שעברו שנים רבות מן המלחמה, ובעלה לא חזר מן המלחמה, שיצאה מאיסור תורה, כמ"ש בשו"ת תירוש ויצהר (סי' מ), יש להקל אף בלא אמר וקברתיו. [יביע אומר חלק י' חלק אבן העזר סימן כא עמוד תיא. ושם הביא עוד צירופים להקל].

טז. כשיש ספק אם העד שראה את המת, היה זה לאחר ששהה שלשה ימים, או קודם שלשה ימים, יש להקל מספק. [יביע אומר חלק י' סימן כב עמוד תיב].

יז. אשה שנישאת בבית כנסת "ריפורמי" על ידי "רב" ריפורמי, במעמד הקידושין נוכחו "הרב" הריפורמי, ושלש נשים בלבד, ואח"כ נתגרשה האשה אצל "רבנים" ריפורמים. ועתה ברצונה להנשא לכהן כדת משה וישראל, העיקר הוא שכל מעשה הריפורמים בעניני הנישואין והגירושין חספא בעלמא נינהו, והיו כלא היו, ומותר לאשה המבקשת להנשא לכהן כדת משה וישראל. [יביע אומר חלק ט' חלק אבן העזר סימן טו עמוד תא].

יח. אודות בחורה שנולדה מישראלית שנתעברה מגוי, שרוצה להנשא לכהן, ואחר הבירורים הוכח לבית הדין שאֵם הבחור נבעלה לגוי קודם נישואיה לכהן אביו של הבחור, וא"כ הבחור הזה הוא חלל, ולכן יש להתיר להם להנשא זו לזה. [יביע אומר ח"ט סי' יד עמוד ת]. 

יט.  "תינוק  במבחנה"  מתייחס אחר אביו לקיום מצות פריה ורביה, בתנאי שישגיחו שלא יחליפו הרופאים באיש אחר. ומה טוב שיהיה הדבר ע"י שני רופאים דתיים. [יביע אומר ח"ח (אהע"ז סי' כא). ושם אות ד שאע"פ שלפי דברי הברכי יוסף (סי' א סוף אות יד) בשם מהר"ר שלמה מלונדון יש לפקפק בכשרותו של הולד, מ"מ העיקר כמ"ש שם בשם רבינו פרץ, שנראה דעתו להכשיר הולד, וכן הסכימו כמה אחרונים]. 

סימן קנד – סדר נתינת הגט


א.  בדבר  המנהג  במצרים  ובכמה  מקומות שהרב היושב על כסא ההוראה מסדר הגיטין לבדו, מבלי לצרף עמו עוד שני תלמידי חכמים, העיקר בזה לדינא שאין צריך אף לכתחלה בית דין של שלשה בסידור הגט. ומכל מקום בעת החלטת אופן כתיבת שמות הבעל והאשה, ראוי שהרב יצרף עמו ב' תלמידי חכמים כדי להתייעץ עמהם כדת מה לעשות, ותשועה ברוב יועץ, שכמה ספיקות יש בסדר כתיבתן, ויש הרבה שמות מחודשים. וכן נהגו בכמה מקומות, כי הלכתא רבתי לגיטין, והיה ה' עם השופט לבל תצא תקלה ח"ו מתחת ידו. [ולא גרע ממה שאמרו בהוריות ג: דלימטי שיבא מכשורא]. [שו"ת יביע אומר ח"ב (חאהע"ז  סימן יג). ושם דן בדברי הנודע ביהודה (מהדו"ת חאהע"ז סי' קיד) שבסידור הגט צריך בית דין של שלשה. והאריך בדבריו, והביא כמה מגדולי האחרונים שכתבו בפשיטות שסידור הגט אינו דין, וא"צ שלשה, ומהם: המהר"ם אלאשקר (סי' לב), והרדב"ז ח"ד (סי' פד), והפרישה (אהע"ז סי' יב אות ו'). ושו"ת פני יהושע ח"א (ס"ס ב'). וכתב בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' לט אות י'), שבכמה מדינות ועיירות גדולות הרב המורה צדק לעדתו מסדר הגיטין בעצמו ללא כל צירוף עמו. והוסיף ע"ז בשו"ת ויאמר יצחק (ס"ס קלט), שכן המנהג בכל ערי המערב, וכ"כ רבי אהרן בן שמעון שכן מנהג מצרים מזמן הנגידים, ושכן נהגו ברוב תפוצות ישראל. ע"ש. ואף שהחתם סופר כתב שבשעת החקירה לסופר ולעדים צריך שלשה, כמו בכל גביית עדות, דעת כל האחרונים שלא כדבריו, שאין זה אלא בירור בעלמא ככל שאלות איסור והיתר, וכ"כ בערוה"ש].

ב. אשה שנתגרשה בגט בעיר מילאנו (איטליא), אצל רב אחד, והביאו מעשה בית דין כדת, ויש מערערים על מסדר הגט שאפשר שאינו בקי בטיב גיטין. העיקר לדינא להכשיר שבזמן הזה שיש ספרים רבים שבהם סדרי גיטין, ובנקל אפשר לדעת סידור הגט. וכל שאין ריעותא סמכינן שהכל נעשה כדת. וכמו שכתבו כן כמה מגדולי האחרונים. [יביע אומר חלק י' אבן העזר סימן לח עמוד תנ].

סימן קמט – יחוד אחר נתינת הגט


א. אשה רווקה שהרתה מחוץ לנישואין, ולא הוכר האב [על ידי הצהרת אבהות] כל שעברו עליה כ"ד חודש לימי הנקה, רשאית להנשא לאחר, ואינה צריכה גט מהבועל, שאין לחוש כלל שמא בעל לשם קידושין, וכדעת מרן השלחן ערוך. ועל כן רשאי הרושם נישואין לרושמם לנישואין. אולם אם האיש הבא עמה להרשם לנישואין הוא כהן, צריך להפנותם לבית דין רבני, דבזה בעינן תרי רובי להתירה. [שו"ת יביע אומר ח"ו חלק אבן העזר סי' א].

ב. זוג שנרשמו בחוץ לארץ בנישואין אזרחיים, שלא לפי דעת תוה"ק, אף על פי שאנו מצריכים לתת גם כשבאים להפריד ביניהם, מכל מקום אין זה מעיקר הדין, אלא לרווחא דמילתא, משום חומר איסור אשת איש. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן א' אות א' והלאה].

סימן קמ-קמא – דין שליח בגט


א. מה שאמרו מילי לא מימסרן לשליח, היינו שאין נמסרים לשליח שיחזור וימסרם לשליח אחר, אבל כל שאומר לשלוחו להקדיש או לאסור, אף שהוא דבר התלוי באמירה ולא במעשה, לא הוי מסירה כלל, ושלוחו של אדם כמותו. [הגרעק"א בתוס' (ריש פ"ד דגיטין אות לה) הקשה, למ"ד אומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח, היאך יכול לבטל את הגט ע"י שליח, הא הוי מילי בעלמא ואין נתפס השליחות. וכתב, שבהכרח צ"ל דדוקא אמירה לסופר לכתוב חשיב מילי, כיון דהמילי לא הוי גמר מעשה, אלא שעי"ז יכתוב הספר. אבל היכא שנגמר הכל ע"י המילי כמו ביטול הגט, זה חשיב כמעשה. וע"ש שהביא מדברי הר"ן (ריש פסחים) דביטול חמץ דהוי מתורת הפקר אינו יכול לבטל ע"י שליח, וכתב ע"ז רעק"א, ולא הבנתי מאי דפשיטא ליה להר"ן שאינו יכול להפקיר ע"י שליח, דהא דבכה"ג לא חשיב מילי, אחר זמן מצאתי בבית מאיר שהניח ד' הר"ן בקושיא. ושוב הביא מ"ש המהרי"ט ח"א (סי' קכז), שאינו יכול להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי. וסתר דין זה מדין הפרת נדרים ע"י שליח. ובאמת שזו סוגיא ערוכה בתמורה (י.) דשוו שליח לאקדושי, הרי להדיא שיכול להקדיש ע"י שליח. ע"כ. וצ"ל דטעמו של הר"ן משום דבהפקר לא מהני שליחות, שיש לו דין נדר, והאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהיה אסור בו אינו כלום. אלא שצריך ביאור מההיא דתמורה דמהני שליחות בהקדש, ומאי שנא מנדרים והפקר דס"ל להר"ן דלא מהני שליחות. וראה באורך בשו"ת יביע אומר ח"ב (חחו"מ סי' ה'). והעלה, דמילי לא מימסרן לשליח היינו שאין שליח מוסר דיבור לשליח אחר, אבל בדבר שתלוי באמירה, לא הוי מסירה ושלוחו של אדם כמותו].

 

סימן קלט – דין קבלת הגט מידו לידה


א. אם ידי האשה כרוכות ברטיה ותחבושת, ויש לה צער בהסרת הרטיה שנדבקה במכה שתחתיה, יש להתיר למסור הגט לידה בלי הסרת הרטיה, ואין לחוש בזה משום חציצה, ובפרט אם רק מקצת היד כרוכה בתחבושת. [הנה מרן בש"ע (סימן  קלט)  כתב: הזורק גט לחצרה של אשתו הרי זו מגורשת. הגה, וכל זה מדינא אבל לכתחלה וכו', "גם לא יהא שום דבר חוצץ כגון טבעת בידה וכיו"ב בעת קבלת הגט". ע"כ. וכ"פ מרן בסדר הגט (סי' קנד סעיף פא). ואמנם בגט מקושר כתב, שאין זה אלא חומרא בעלמא, שכיון שקונה הגט בהגבהה, מה בכך שיש דבר חוצץ, מ"מ הגט שלה ע"י הגבהה זו. אולם בדרכי משה (ס"ס קלט) כתב בשם סדר גיטין שצריך להסיר כל דבר מידה, דשמא יהא צר לה בידה, ותקפוץ ידיה משום זה. אלמא דלא הוי מטעם חציצה. ובפתחי תשובה שם כתב, דדין זה דומה למ"ש הרמ"א באו"ח (סי' תרנא), שנהגו להחמיר להסיר הטבעת בעת נטילת הלולב, אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה. וכ"ה בב"י בשם האגודה. ובספר מאמר המלך (דף עד) כתב שא"צ להחמיר להסיר הטבעת אפי' לכתחלה. ובשו"ת יביע אומר ח"ב (חאהע"ז סי' טז) כתב, דלפ"ז הואיל ואין הרטיה אלא על מקצת היד, ובודאי דאינה מקפדת להסיר את הרטיה מחמת צערה, ולדעת כמה אחרונים אין בזה חציצה, מש"ה נראה שאין להקפיד ע"ז. ומה גם דמוכח מהרמ"א שאין זה אלא משום מנהג. ובמקום צער א"צ לחוש למנהג. ודי במה שהגט בא לרשותה].

ב. מותר להושיט הגט מידו ליד אשתו בימי נדתה, שאין לחוש בזה להרגל עבירה, כיון שבא לרחק אותה ממנו.  [התוס' בסוכה  (מז:) כתבו בשם הירושלמי, בדין תנופת מנחת סוטה שהיה הכהן מניח ידו תחת ידה, ופריך, ואין הדבר כעור, ותירצו, דמביא כהן זקן. ואפי' תימא ילד, אין יצה"ר מצוי לאותה שעה. ומשמע דכל שהוא לשעה מועטת אין לחוש כ"כ ליצה"ר. וכ"ה בירושלמי (פ"ג דסוטה). ואמנם בשו"ת אהל אברהם הכהן (סי' מ') כתב שהמנהג שלא לחלוץ כשהאשה נדה. אך בפרי השדה ח"ב (סי' עד) כתב, שמותר להושיט הגט לאשתו בימי נדתה, ולא חיישינן להרגל עבירה, הואיל ולרחוקה קא אתי. וכמבואר ד"ז בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאהע"ז סי' יט אות ד')].

ג. יש אומרים שבעל גידם יכול לצוות לכתוב גט לאשתו. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סי' לג. ובמילואים שם כתב, דגידם מצווה לכתוב גט לאשתו מאחר וראוי מבחינה דינית לכתיבת הגט].

« העמוד הקודםהעמוד הבא »