שלום וברכה מורי ורבותי!

יש את האנשים שתמיד “מצליחים” לנצח!
עליהם אי אפשר לעבוד, אותם לא ניתן לסובב, ואין דרך להכניע אותם או לשבור להם את המילה. הם יתווכחו עד שינצחו, ילחמו עד שישתלטו, יעמדו על כל דבר עד הסוף – עד הניצחון.
לעומתם יש את אלו, שכבר ברגע שרואים מולם תלונה, הם עוברים להגנה, ומשם לויתור, ואז לויתור גדול. הם לא מוכנים לראות מישהו לא מרוצה בסביבתם, ובאנחה הראשונה שהם שומעים מהמתמודד, הם כבר מעניקים לו את הניצחון על מגש של כסף.
במבט שטחי, זה נראה שאלו שיודעים לעמוד על שלהם ולהילחם למען צדקת דרכם, נהנים מחיים יפים יותר. הם אף פעם לא צריכים לוותר, ואין משהו שעלול להתרחש ללא שביעות רצונם המלאה. הם פשוט מחליטים בכל בוקר איך יראה היום, ואף אחד לא יכול לגרום להם לראות בפועל יום אחר או יום בעל שינוי כלשהו.
הזן השני, תמיד ממתין בסוף התור, תמיד מתפשר, ובקיצור: תמיד מפסיד. סדר יומו תלוי באחרים, והצלחותיו וכישלונותיו הם בעצם הדברים שהחברה אישרה או לא אישרה.

בעיירה בפולין היה בית המרזח שוקק חיים מידי בוקר. היו מתאספים שם הסוחרים לארוחת בוקר טובה, מתחילים בין לבין להתפלפל ולדון על המיקח, ומשם יוצאים היו במרוכז לשוק העיירה. בכל בוקר היה ה”קבצן של העיירה” נכנס בדיוק בשעה בה בית המרזה היה מלא מפה לפה, ומבקש נדבה מסוחרי העיירה ואורחיה.
מנהג קבוע אמצו להם סוחרי העיירה, ומנהג זה הם גם לימדו את אורחיהם הסוחרים מהעיירות הסמוכות.
בכל בוקר היה מתנדב אחר שנעמד מול הקבצן, שולף מכיסו שתי מטבעות, ומעניק לקבצן את הזכות לבחור אחת מהן. המטבעות תמיד היו אותן מטבעות, האחת גדולה ושוויה 5 דינרי זהב, ואילו השניה קטנה יותר אולם שוויה 10 דינרים. הקבצן בתמימותו היה בוחר במטבע הגדולה “כי היא גדולה יותר”, וצחוקם האדיר של סוחרי העיירה ואורחיהם היה מתגלגל מבית המרזח מזרחה בואכה “שוק העיירה”.
בוקר אחד הגיע לבית המרזח סוחר חדש, אחד שלא הכיר את קבצן ואת התעלול היומי אותו הוא עובר. לבו נכמר בקרבו והוא החליט “להחכים” את הקבצן ו”ללמד” אותו מה ערכה של כל מטבע. וכך מיד בסיום ההשפלה היומית, הוא יצא אחר הקבצן אל מבוא בית המרזח, והסביר לו שהמטבע הקטנה שווה פי שניים מהמטבע הגדולה, ומומלץ לו ממחר לבחור דוקא בה.

הקבצן של העיירה נתן בו מבט מלא עורמה, ואמר: “אתה באמת חושב שאינני יודע את ערכן של המטבעות? ראית מימיך קבצן שאינו “מבין” בכלי העבודה שלו? אני יודע גם יודע את הערך המדוייק של כל מטבע, אלא מאי? אם אקח פעם אחת את המטבע של 10 דינרי זהב, יהיה זה היום האחרון של המשחק ולמחרת כבר לא אזכה בהשפלה ולא במתת היד ההגונה הזו…
בעיני כל באי בית המרזח היה הקבצן מפסיד מידי יום 5 רובל, בעוד בעיני הקבצן הוא “מרוויח” מידי בוקר 5 רובל. וכמו בכל סיפורי דוד וגוליית, הקבצן הוא המנצח האמיתי.
בפרשתנו, יעקב פוגש את אחיו עשיו המבקש להורגו, ואת רגעי הפגישה מתארת התורה כדלהלן: “וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו… וַתִּגַּשְׁנָה הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה, וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ” (בראשית לג, ג-ח). מסע השתחוויות שאינו מבייש מתעמל בכיר… וכל זה בפני אח מושחת שמבקש לרצוח את יעקב ואת כל בני משפחתו על לא עוול בכפו.
האם לא נכון יותר לתבוע אותו בפני איזושהי ערכאה שיפוטית? האם לא נכון יותר לפתוח איתו במלחמה? האם לא צודק יותר להראות לו מה התוצאות של התנהגות נבזית שכזו?

אומר לך יעקב אבינו: “בני היקר! הכל נכון, אבל יש לי כאן 4 נשים ו-11 ילדים שאני אמור להעביר בהקדם ובבטחה לכנען, ומחישובים שערכתי, קיצור הדרך הגדול ביותר הוא באמצעות מספר השתחוויות שלי ושל כל בני המשפחה לעשיו. אז למרות שזה אמור לגרום לו לחוש מנצח, ולמרות שזה נותן לו חומר להרצאות למשך 20 שנה לפחות עלי ועל היותי “פראייר”, ולמרות שהוא יוכל להוכיח מהיום עד כמה הכח מנצח, ורק מי שמסתובב חמוש עם מאבטחים יכול לממש כל רצון ותאווה. למרות הכל, בריאותם ושלוותם של רעיותי וילדי חשובים לי יותר”.
“ובנוסף, נכון שיש חשיבות להראות לאדם את תוצאות מעשיו, ונכון שלא מגיע למשפחתי “להתעמל” מול יצור נאלח שכזה, ונכון שאין כמו משפט צדק להראות לפרחח את הכיוון… אולם בכל אחת מ”הנצחונות” הללו אני אמור לשלם מחיר כבר של נשים וילדים סובלים ואולי אפילו מתים מחום מקור או מכל מרעין בישין המתחוללים בדרכים”.
“אז אם כך, אני מעדיף להפסיד בתפקידי כאח מול עשיו, ולנצח בתפקידי כאב מול ילדי”.

ובמושגים שלנו, בימינו, זה אמור להתפרש כך:
“אני מעדיף להפסיד בתפקידי כשכן שתמיד מנצח מול ועד הבית, ולנצח בתפקידי כאדם בריא בעל שלוות נפש”.
“אני מעדיף להפסיד בתפקידי כאורח המומחה לניצול כל התחייבויות המלון בכתב ובעל פה, ולנצח בתפקידי כנופש המחליף כחות ואוגר חדשים לחודשים הקרובים”.
“אני מעדיפה להפסיד בתפקידי ככלה שתמיד מצליחה לענות לחמותה את המשפט שמשתיק אותה ליומיים, ולנצח כאשה שמבליגה על כל צווחה למען בעלה ושלום הבית”.
“אני מעדיפה להפסיד בתפקידי כאמא שלא נשארת חייבת לילד שמתחמק מתפקידו בבית, ולנצח כמחנכת המבינה שכעת אין עם מי לדבר, ורק שקט כנה מצידי יחזיר את הילד לשפיות ובהקדם”.

להמשיך? ברור! אבל כעת ימשיך כל קורא לפי הדוגמאות החיות אותן הוא חווה למולו בימים אלו ממש.
פשוט צריך להחליט היכן נמצא כובד המשקל, ומה העיקר? האם תפקידי כמנצח בקרב הקטן והמיותר הזה, או כמנצח במבחן החיים.
ולסיום, פרט קטן וקריטי. על פי דברי המדרש (בראשית רבה פ’ ע”ה או’ ב’ – ג’) היתה לה’ יתברך הערה אחת על יעקב אבינו. והיא כדלהלן: עשיו היה עסוק ביצריו ותאוותיו וכבר שכח מאחיו יעקב, מה גורם לך אם כך יעקב להעיר אותו ולשלוח אליו שליחים לשלום?
כלומר, גם אם מדריכים אותך שלא להילחם מלחמות מיותרות, ולהיפך, לוותר ככל יכלתך למען שלוות נפשך והמשך דרכך השקטה. אל תנסה למצוא עילות למלחמות בכדי להיכנע, שם זה כבר לא עובד.
כי כאשר ה’ יתברך מעניק לך כחות והצלחות, ניתן להשתמש בהם לטובה רק אם “נקלעת” לקרב. אולם אם הבאת עליך קרב, או התערבת בקרב מיותר, עליך נאמר הפסוק (משלי כו, יז) “מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב, עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ. כלומר, המתערב בריב של אחרים שאינו קשור עליו, הרי הוא כאדם הרואה כלב ברחוב ומחזיק באזניו, מה שגורם לכלב לעשות הכל בכדי “להחזיר” לו “ולהוכיח מי המנצח כאן”…
מוותרים בכל גחמה ויכוח או התמודדות מיותרת, נזהרים שלא ליפול בקרב מיותר, וזוכים לשלוות נפש השמורה למי שבוחר לנצח בתפקיד האדם השלם.

ברוכים תהיו!

שלום וברכה מורי ורבותי!

קחו סיפור, מעשה שהיה, אמיתי לחלוטין, עדות נאמנה ממקור ראשון…
לפני שנים רבות בהיותי בחור ישיבה, למדתי בחלק מנתח הזמן המשובח הזה בישיבתו של אחד מגדולי ישראל שאסר על כלל בחורי הישיבה ללא יוצא מן הכלל להשתתף בפעילות להצלחת המפלגות החרדיות.
“אם יתנו לי לדבר עם מרן הרב עובדיה” – הוא אמר – “אצליח לשכנע אותו שבחורי הישיבה שלי לא אמורים להשתלב בפעילות תורנית ככל שתהיה מחוץ לגבולות בית המדרש”.
אולם השיחה הזו לא התקיימה, ואנו קבוצת “להוטי ביצוע דעת התורה של מרן” באנו במיצר.
יום אחד אני מוצא את עצמי מתוקף תפקידי כאחראי ישיבת בין הזמנים בחולון נקרא למרכז משרדי אל המעיין, אז בגבעת שאול, ומחליף רשימות לומדים לידי האחראי דאז ר’ יוסף חיים כאלף דהיום. ותוך כדי המתנה עובר למולי הגאון הרב טולדנו שליט”א חתנו של מרן רבינו עובדיה יוסף זיע”א.
אני ניגש אליו ושואל לדעת מרן במקרה דנן, והוא מיד מציע לי לומר לו את שם הישיבה בה אני לומד, ומיד יקבל ראש הישיבה מכתב ממרן המבקש/מבשר על משלוח הבחורים לפעילות הדרושה. חשתי שלא בנח “לסבך” את ראש הישיבה הנערץ עם מרן, ולכן סירבתי בעדינות לומר את שמו. “אמור לי לפחות את שמך” אמר לי הרב טולדנו, אך אני שחששתי שמשמי יגיע כבוד הרב לשם הישיבה ומשם לעומד בראשה סרבתי שוב בעדינות.

והנה תוך כדי שיחתנו ניגש לכבוד הרב אחד מעובדי או מבקרי המקום ושואל שאלה בהלכות אבלות, ואז עונה לו הרב כדלהלן: “בהלכה לא מופיע הנדון שעליו אתה שואל, אולם יש ספר בשם “יקרא דחיי” של רב גדול בשם הרב חיים רבי שליט”א, ששם מובאים כל המנהגים וההוראות למעשה בהלכות אבלות, וגם הנדון שלך נדון בו ופסק שיש מקום למנהג זה”…
ראיתי בכך אות משמים, ואמרתי לרב טולדנו שאני בנו של הרב הנזכר, וכנראה שמוטל עלי לומר את שמי לאור ההתגלות הנדירה. הרב פרץ בצחוק משחרר ואמר לי “עכשיו אני מבין מהיכן ההתלהבות והרצון לעשות לכבוד מרן למרות המניעות מצד הישיבה, עם אבא כזה כנראה זה עובר בגנים”. הלוואי…

מכתב ממרן לראש הישיבה לא נשלח, לפחות לא למיטב ידיעתי. אולם נקשתי בדלת חדרו של מרן ראש הישיבה, ואמרתי לו את הדברים דלהלן: “אני בישיבה של כבודו אך ורק משום שמרן החדיר בסבי אב אבי את אהבת התורה וחובת שליחת הילדים ללימוד בישיבה. מבלעדי זאת היה כנראה אבי חנווני כאביו ומן הסתם הייתי אני ממשיך המורשת, ובמקרה הטוב היינו פותחים עם השנים רשת של חנויות סופר… משום כך, ובהיותו רבינו המובהק, חובה עלי להישמע להוראותיו וביניהן לפעול למען הצלחת ‘התנועה הקדושה’ בבחירות”. ראש הישיבה נענה לבקשתי בחיבה, ואמר שדוקא בקשה ישירה שכזו המחליפה פעילות “מאחרי הגב” מקובלת עליו והוא מאשר אותה.מיני אז ומידי לילה עד ליום הבחירות, היינו קבוצת “להוטי ביצוע דעת התורה של מרן”, יוצאים מידי לילה בשעה 23:00 לאחר סיום סדרי הלימוד בישיבה למשרדי “יהודה יעלה” – ארגון הנזקקים של הרבנית דרעי. ושם היינו מדוורים את כל החומר אותו אספו הטלפניות במהלך כל היום. מקפלים המכתבים, מכניסים למעטפות, מהדקים, ומניחים במקום המיועד לשליח הדואר בבוקר, והיה זה חלקנו מכל עמלנו לסיוע לתנועה הקדושה.

ומאז ועד היום נפתחו מפלגות, התפצלו והתאחדו תנועות, ושוב התפצלו… נפטרו גדולי ישראל וקמו חדשים, עולם כמנהגו נוהג. אולם קריאתם של מרנן רבנן מהדורות הקודמים, ובראשם מן הרב שך זיע”א ומרן הרב עובדיה זיע”א במקומה עומדת. צאו לדרך, וחזרו עם כמה שיותר כחות למען שמירת צביונה היהודי של המדינה ועריה.

מצאתי את עצמי מספר את המעשייה הנ”ל לאברכי כוללנו היקרים, כאשר אי מי שאל: “אולי כוונתם של גדולי ישראל היתה לפעול ביום הבחירות ולא לפניו?”, ואז גיליתי שלא יצא לי לספר זאת עד כה לאברכי הכולל, והיה מתאים מאד לספר להם…
לא הייתי כותב על כך, ולא נכנס לבוץ שמרגע לרגע הופך להיות קרוב יותר ודביק יותר, אלמלא שותפי שיחתנו הנאמנים שכבר מאבדים את סבלנותם ודורשים שוב ושוב להתייחס לנושא מורכב זה.

אם בעבר היה המאבק בין יהודים לגויים, בארצנו הוא הפך להיות בין יהודים ליהודים, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, בין המגזרים והעדות ובינם לבין עצמם. כל עיר ופרשיותיה, כל עיירה ואיחוד או פילוג ראשיה, וכל צד עם סיפורי זוועה על הצד שכנגד החומס מעוול ואינו יודע לעמוד בהסכמים.

אז ברור שיותר נחמד לכתוב שלושה חלקים על “אהבה ללא תנאים”, ועוד חמישה על “האימון שלך בעצמך” ועל “הילד שבך”, ולהתעלם ממערכת הבחירות, מהמפלגות, מראשי הערים, מהפעילים, מתולי השלטים ומתולשי השלטים. אבל ישנם שלושה דברים שכל אחד מאיתנו חייב בהם, ועליהם אסור לעבור לסדר היום גם אם ממש נחמד להיות “ההוא שלא שייך לפוליטיקה”.

הדבר הראשון – “השתמש בכחך”
“כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו” (שבת נ”ד ע”ב).
ללמדך, שאם יכולת לגרום לבני עירך להיות טובים יותר, איכותיים יותר ומקיימים את המוטל עליהם טוב יותר ולא עשית זאת, הרי שאתה מתחייב באותן תקלות שהם יכשלו בהן. ויש כאן הזדמנות לזיכוי הרבים למשך השנים הקרובות, כי נציגים נכונים יותר יעשו דברים טובים יותר למען הכלל, ואין לך את “הזכות” לוותר על “הזכות” הזו.
ולמי שיחשוב שאת ההשלכות למעשיו יראה בעולם הבא או בעתיד לבוא, משהו שהולך להתקזז בעת זקנתו עם כמה מעשי צדקה או חסד גרנדיוזיים, הרי שהמעשה הבא הולך להפתיע, ואם תחליט נכון – יהיה זה לטובה.
הגמרא במסכת כתובות (ס”ו ע”ב) מספרת: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ויוצא מירושלים, והיו תלמידיו הולכים אחריו. ראה צעירה ענייה אחת שהיתה מלקטת שעורים מתוך צואת בהמתם של ערביים מרוב רעבונה. כיון שראתה אותו התעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. – וזאת לדעת שנקדימון בן גוריון היה אחד מעשיריה הגדולים של ירושלים לדורותיה.
אמר לה: בתי, ממון של בית אביך להיכן הלך? אמרה לו: אבד, משום שלא נתן צדקה כראוי. אמרה לו: רבי, זוכר אתה שחתמת על כתובתי? אמר להם לתלמידיו: זוכר אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה.
שואלת הגמרא: ונקדימון בן גוריון לא עשה צדקה? והרי אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, שכאשר היה יוצא מידי יום מביתו לבית המדרש, שטיחים של משי היו פורסים תחתיו, ובאים עניים ומקפלים אותם מאחריו ומהם היו מתפרנסים בריווח? עונה הגמרא: אמנם עשה צדקה, אולם לפי גודל עושרו יכל לעשות יותר, ועל כך היתה התביעה עליו, ומשום כך אבד כל ממונו והגיעה בתו לשפל שכזה.
משמים לא הסתפקו בעונש בעולם הבא, ולא במידת מה של “חוסר הצלחה”, משמים הכריתו את שורש עושרו של נקדימון עד שהגיעה בתו לכך. וזה “רק” בגלל שיכל לעשות יותר ולא עשה…

הבשורה הטובה היא, שברגע שנקפת אצבע לטובה, לא רק שכל מעשה טוב שעשו נציגיך נזקף לזכותך, אלא גם כל מעשה טוב שיכלו נציגיך לעשות ולא עשו – מעלה עליך הכתוב כאילו עשית.
וכדבריו של אחד מגדולי ישראל בענוותנותו לרעייתו, שרק בזכותה יגיע למדור הגבוה בגן עדן, וכדלהלן: “אותי לא יכניסו למקום הגבוה בגן עדן, משום שגם בפעמים שהלכתי ללמוד, לפעמים חלמתי, יצאתי להפסקת קפה ותה, עניתי לטלפונים ולא מיציתי את יכולותי. אולם את כאשר תגיעי לבית דין של מעלה, תעמדי ותאמרי שמגיע לך גן עדן מושלם משום ששלחת את בעלך ללמוד ולזכות את הרבים במסירות, ומה את אשמה בכך שלא מיצה את יכולותיו? ובשמים יאשרו טענה זו, ויניחו לך להיכנס למדור הגבוה בגן עדן. רק שאז תאמרי להם שאין זה גן עדן לשהות ללא הבעל, וכך יכניסו גם אותי במחיצתך”…
כך גם אנו מול נציגינו בראשויות בכנסת ובכל איגוד, שותפות ונציגות: “מינינו אתכם לעשות את המקסימום לטובה, כל מה שלא עשיתם, הרי שאין בנו אשמה, ולהיפך – ככל יכלתנו עשינו, והרי זה כאילו עשינו הכל. כך שגדול שכרו של ‘הבוחר’ בטוב עוד יותר מ’הנבחר’ עצמו, מה שיעלה את הנבחר למצער כמי שזיכה את הבוחר לממש את “זכותו” הרוחנית עוד יותר מאחותה הגשמית.

הדבר השני – זהירות! סכנה!
“כל המבזה תלמידי חכם, אין לו רפואה למכתו” (שבת קי”ט ע”ב).
גם אם יש לך רב שמורה להצביע למפלגה מסויימת, הדבר האחרון שמומלץ לך לעשות הוא להטיל רפש או רמז כזה על תלמיד חכם אחר המורה אחרת. דברי התנא באבות (פ”ב מ”י) “והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש”, אינה “המלצה חמה” אלא “זעקה של רחמים”.

הדבר השלישי – “היום שאחרי”
יום יבוא, ויהיה זה בקרוב ממש, ויום הבחירות יהיה מאחרינו. הנציגים שיבחרו או שלא, ישקעו לעוד חמש שנות קואליציה אופוזיציה או שיעמום, גדולי ישראל מכל העדות והחוגים שוב יהיו עטרה לראשי כל המגזרים, וכתבי העיתונים והתעמולנים יתפנו לפרויקט המדמם הבא. אבל אתה והשכן שלך שצווחתם זה על זה אל תוך הלילה, ואחיך ובן הדוד שלך שסיימו שיחות טלפון בטריקה זועמת, והילדים שלך והחברים שלהם ממקומות הלימודים שתלשו אלו את מודעותיהם של אלו, אמורים לחזור לחיים משותפים. כולנו אמורים להתנהל מול אתגרי החיים, מול הסכנות המשותפות, מול האויבים המשותפים ומעל הכל להיות חלק מהמרקם העדין והמדהים כל כך שנקרא “עם ישראל”.
תעשה הכל, בכדי שלא יהיה משהו מימים אלו שיעיב על הימים שאחרי…
יזכנו ה’ יתברך לבחור בטוב, לקבל אחריות על מעשינו ועתידנו, לראות את נציגינו עושים ככל יכלתם ואף מעבר לכך. לייקר את גדולי ישראל, ולהישאר מיוחדים ומאוחדים כרצון אבינו רוענו. “ומלאה הארץ דעה את ה’, כמים לים מכסים” (ישעיהו יא, ט).

וברוכים תהיו!