חינוך בנעימות • החביות שחיממו / הרב חנניה מנס יו"ר ארגון "בנועם שיח"


פרשתנו מספרת על אוהל של אברהם ושרה ששם היה אש"ל, ואברהם קירב את הבנים ושרה את הבנות. ורבים החלו להיות מתלמידיהם של אברהם ושרה. נשאלת השאלה לאן נעלמו כל הגרים הללו, שלא מוזכרים כלל בתורה?

ישנו סיפור חסידי על ר' שמואל מונקס שהיה מחסידי התניא. באחת הפעמים שהלך לרבו לא היו בידיו מזומנים לנסיעה והלך את הדרך רגלית. במהלך ההליכה חלף לידו סוחר עם עגלה שהייתה מלאה חביות של יין ויי"ש, הסוחר שהבחין בו והכירו הציע לו להצטרף עמו לנסיעה לעיירתו של בעל התניא.

ר' שמואל עלה על העגלה והתיישב בין החביות, חשב לעצמו אם קודם היה לו קצת חם עקב ההליכה כעת יהיה לו קר בישיבה בין החביות, ביקש מהסוחר לפתוח את אחת החביות ולשתות כדי שיהיה לו מעט חם בעצמותיו, הסוחר הסכים ור' שמואל שתה והתחמם.

בבואו לרבו בעל התניא. סיפר את הקורות עמו במהלך הנסיעה, ומוסר השכל שחשב מכך.

 ישבתי בין החביות והיה לי קר, אף שהם מלאים בשתייה שמחממת, עד שתיתי והתחממתי.  חשבתי שאף ביהדות כשהאדם מוקף בדברי תורה ויהדות ירא"ש שום דבר לא פועל עליך עד שיכנס לתוכך, כדי להגיע לשינוי אמיתי, מוכרחים שהדברים יכנסו ללבנו פנימה וכשהיהדות תהיה פנימי ולא יהדות חיצונית אז זה יוכל להשפיע ולחמם.

שפתי חיים (פרש קמט) מבאר היכן נעלמו תלמידי אברהם אבינו ולא המשיכו עם יצחק, וז"ל: כי גרותם לא הייתה פנימית ששינתה את כל מהותם עד שיכלו להוריש את הפנימיות לבניהם לדורות.                                                                                                                                  

אותם אנשים היו ליד האור הגדול אברהם אבינו, מחולל המהפכה אבי האומה העברית, הם נדבקו בו אך לא נכנס בהם פנימה! זה הקיף אותם אך לא חדר לתוכם מספיק. התורה כ' "וידעת היום והשבֹת אל לבבך".  לא מספיק שתלמד, תתחבר, עליך להכניס את האור פנימה ללבך ונשמתך.

כאשר נרצה לראות את צאצאינו עולים מעלה מעלה בדרך המסורה עלינו קודם  עלינו להכניס ללבנו פנימה עמוק את המסרים, את התורה הקדושה ואת מצוותיה וכמובן קיום ההלכה ויראת שמים. כי ללא זה חלילה אדם יכול לסור מטה כי אם לא יעורר את עצמו מה יעוררו אותו המסרים?

והדרך לכך היא כמובן חמימות במצוות ה', שמחה בעשיית רצונו של מלכנו בוראנו, דברי תורה בשבתות מתוך נעימה והחשוב ביותר דוגמה אישית. יה"ר שאכן נזכה ונראה את כל צאצאינו עולים מעלה מעלה בדרך המסורה כרצונו יתברך.

להארות \ הערות N3201525@GMAIL/COM

חינוך בנעימות • "לך – לך" לאן? הרב חנניה מנס יו"ר ארגון "בנועם שיח"


השבוע בחרתי לשתף אתכם בדו שיח שהתנהל במהלך שיעור שבועי בא' ממושבי מטה יהודה.

נושא השיחה היה על ציווי ה' לאברהם "לך לך" שהוא אף ציווי אקטואלי לימינו אנו:

'לך לך' וצא מהמקובּעוּת שלך. מהמולדת שלך. מהנוחיות שלך. – לעבודת ה'.

אחד מהמשתתפים העיר לי: שבוע שעבר אמרת להיכנס לתיבת נח האקטואלית שלך, לבית החמים והמוגן, לבית המדרש,  להיות מוגן, ועכשיו אתה אומר לצאת?

 אמרתי להם שטוב שזה נשאל בפרשת לך לך כי קראתי על כך מאמר שראיתי לאחר השיחה הקודמת, ואני חושב שאנו, כהורים ומחנכים, כדאי לנו להתחבר למאמר זה.  

ה"נתיבות שלום" כותב על מצב ה"מבול" שמסביב, ועל  בניית ומציאת "תיבת נח" האישית שלנו, וזה לשונו: 'אפילו במצבים שבהם משתולל מסביב מבול והכול נראה רע, ישנה 'תיבת נח' שמצילה. כאשר האדם מרגיש שפל וירוד, העצה היא – 'עשה לך תיבה'. לכל אחד יש ניצוץ אלוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות, וזוהי 'תיבת נח' שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש עניין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא 'תיבת נח' שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר.

בדורנו יש שלוש תיבות נח: התורה, השבת והאחדות. אלו הם כוחות חזקים של טוב, שאיתם אפשר לגבור על הרע הסובב.

פרשה זו שייכת לא רק לאותו הדור. היא לימוד עד סוף כל הדורות, שבכל מצב שבו נמצאים – יש לאן לברוח, וגם במצב הגרוע ביותר, אפשר לדבוק בטוב'

הרי כל אחד נדרש לפעמים לברוח מפני המבול הסובב אותו בין מיצרו ובין מהסביבה הטובענית ושאר ניסיונותיו. מהי התיבה שאדם יכול לבנות, ואף מְצֻוֶּה על כך? זהו הקשר שלך לדברים שאיתם אתה לא מפחד. אפילו אם יגיעו כל הרוחות שבעולם יחד עם צונאמי אדיר אתה תִשָּׁאֵר איתן בו, והם שלושת הדברים שכ' הנתיבות שלום תיבת נח בדורנו:

 תורה – יש בחור שעבר הרבה ניסיונות ולבסוף צלח והקים בית לתפארה. שאלתיו מה היה העוגן שלך? איך צלחת את הכל? ותשובתו תפסה אותי –  וכדאי לכ"א לאמץ אותה לעצמו ולהציע לחניכיו: היתה לי קבלה ללמוד כל יום שתי משניות ויהי מה. לפעמים נתקעתי במקומות שלא היה כלום פתחתי איכשהו סידור קראתי 2 משניות ממסכת אבות והלכתי לישון. זה היה הדבר שעליו הכי הקפדתי בתקופות הכי קשות שהיו לי.

השבת – כלשונו של ה"נתיבות שלום": 'אלה כוחות חזקים של טוב, שאיתם אפשר לגבור על הרע הסובב'. כל יהודי אוהב את השבת. את המנוחה. את המאכלים. הזמירות. הרוגע וכו' זהו עוגן שיכול להציל את היהודי אף לאחר שנות נתק, רח"ל, לחזור לכור מחצבתו.

אחדות – כאשר טוב לנער בביתו דרך כלל, הוא לא יחפש מקומות ותפנוקים שונים כי טוב לו איפה שהוא.

ואף כדאי לכ"א ובפרט אצל הנוער, כבר מילדות לחבר את הילד למסגרות של מתמידים (כמובן בחברה טובה וכו') ובהמשך כאשר הוא נהיה בחור, לקשר אותו לרב כדי שיהיה לו עם מי להתייעץ ולסמוך עליו, כאשר לא ירצה 'לפתוח הכל' בפני הוריו. וכן לקהילה שתעטוף אותו, שירגיש מחובר. החיבור הזה יכול להציל הרבה.

פרשתנו, הסברתי, היא המשך של הציווי להיכנס לתיבת נח, כדי להיכנס לא אחת צריך לקיים את הצווי "לך לך" לצאת מאיזור הנוחיות, כמעשה אברהם שיצא מכל מה שהיה מסביבו וממשפחתו, מהרגלי מדינתו וכו' כדי להיכנס לארץ הקדושה.

עלינו אף לחבר את ילדינו לקבלות קטנות בתורה, (כספר חפץ חיים משניות וכו') שיחזיקו בהם מעמד כל ימיהם ולחברם לתורה ולאחדות הקהילתית ובפרט המשפחתית ולכן כדאי להשקיע באחדות המשפחתית, וכאשר יהיה ציווי לצאת "לך לך" בכל מיני ניסיונות ומבולים, יוכל האדם לצאת מאיזור הנוחיות ועם הדברים החזקים שבו יישאר עבד נאמן לה' ותורתו.

חינוך בנעימות • דמעה של אמא / הרב חנניה מנס


עומדים אנו בתחילתו של חודש אלול, ימים שהשי"ת קרוב אלינו ביותר, ואפשר לפעול ע"י התפילות ביתר קלות לעומת כל השנה כולה.

בראש השנה נצטווינו לתקוע בשופר, ומהתורה עיקר החיוב הוא שלושים תקיעות לכל היותר, ועם ישראל מקפיד על שמיעת מאה תקיעות, מדוע התווספו שבעים תקיעות הללו?

מביא התוס' במסכת ראש השנה בשם  הערוך (לג:) שהטעם לכך הוא כנגד מאה פעיות, מאה יבבות – שיבבה אם סיסרא כאשר בושש לבוא אחר שנהרג במלחמתו עם ישראל, מיהו אותו סיסרא המדרש מספר שהיה בן שלושים, וכבש בכוחו את כל העולם, ובכח קולו הרועם היה מפיל חומות, ובמלחמה עם ישראל לא הסתפק בכוחו אלא לקח עמו תשע מאות רכב ברזל, וארבעים אלף מפקדים.

ועם כל זה ניצחו אותו צבא בראשות דבורה הנביאה יחד עם ברק בן אבינועם משבט נפתלי, מלחמה שלא הייתה כלל בדרך הטבע, כל חייליו ברחו והוא נפל שדוד לפני יעל אשת חבר הקיני שהשקתו חלב והרגתו בשנתו.

ובאותה שעה אמו עומדת בחלון ואומרת "מדוע בשש רכבו לבא" – "בושש" – בא שש, דרכו של סיסרא הייתה לבוא בשלוש שעות ממלחמה, ועכשיו הגיעה שעה שישית ועדיין לא בא. והחלה אמו לייבב.

וקשה לבין למי אכפת מדמעות של אמא של כזה רשע שעוד בדרך הטבע היה מכלה את זממו על ישראל, והיא מייבבת – שתייבב.. ומה זה נוגע אלינו?

ואכן! אנו רואים שהיה מאוד אכפת שאמו יבבה, ומלאך ספר את דמעותיה והגיעו למאה יבבות!

וכנגדם אנו תוקעים מאה תקיעות להסיר השפעתן, מאה תקיעות כנגד מאה יבבות. והרי לא היו פה דמעות של אמא יהודייה שמוסרת את נפשה למען ילדיה שיגדלו כרצון השי"ת, ההפך הגמור גויה שבנה הלך להילחם בעם ישראל, והנה הקב"ה מייחס חשיבות רבה לדמעותיה.

במהלך ההיסטוריה ובפרט בשנים שלאחר ההשכלה, יכולים אנו לראות יהודי בעל תשובה, שהוריו וזקניו בדורות שמעליו, התרחקו וכבר אין להם כל קשר ליהדות, ולפתע חוזר הצאצא ליהדות. מה קרה?

גילו גדולי הדורות שזה בכח התפילות של הסבתא רבה שהשפיעו לדורות אחריה, והם אשר גרמו לו לחזור אל צור מחצבתו.

יהודי נכנס למעונו של בעל הקהילות יעקב מסטייפלער,  שיתפלל הרב על צאצאיו, השיב לו הרב, לך ובקש מרעייתך, שהיא תתפלל ותדמע, עבור הילדים כי בזכות התפילות והדמעות של האימהות זוכים לנחת מהילדים.

ואכן אנו מגלים מסיפורה של אמו של סיסרא כמה יקרות דמעות של אם אפילו של אמא גויה, ועל אחת כמה וכמה של אמא יהודייה שרוצה שילדיה יגדלו כרצונו של השי"ת. כמה רב כוחה ופועלת תפילותיה ודמעותיה אצל השי"ת, וגם אם לא רואים זאת כעת, וודאי שבמרות השנים יראו שכר לתפילות והדמעות של האבות והאימהות.

לתגובות\הערות הגב: n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • המדים של בן ישיבה בימי דפגרא / הרב חנניה מנס


•בימים אלו של בין הזמנים לא אחת עולה נושא טעון של בגדי הנוער המתבגר, הכובע והחליפה "המדים של בן תורה".
ישנם הורים שלא אחת נכנסים למריבות עם הילד איך להתלבש, מה המרחק שמותר לו לצאת בלי ומאיפה לא, וכן הלאה.
עלינו להדגיש שנושא זה אמור לבוא רק ע"י הסבר וחיבור פנימי של הנוער לנושא, כי ע"י כפייה ומריבות זה מביא לתוצאה הפוכה!
משגיח בישיבה אמר לי פעם, ששם לב שאותם אלו שבגיל מבוגר עדיין מסלסלים בשערם ומתגנדרים, בדרך כלל זה אומר שבנערותם רבו איתם על זה, ועכשיו הם משלימים מחסור.
לא משתלם לריב עם הנוער על נושאים אלו, עדיף להתעסק בדברים מהותיים יותר בחיים, תורה ויר"ש ומידות טובות, שאלו הדברים המשמעותיים יותר שסופו של דבר, יביאו את הנוער לשמור אף על דברים אלו בס"ד.
רק ע"י שיחה עם הנער נוכל לחבר אותו לכך.
כאשר נבוא לפגישה עם נשיא של מדינה, נתלבש כראוי, באצילות ומכובדות כיאות וכיאה לכך. לעומת זאת כאשר ניכנס לחנות פלאפל פשוטה פחות נקפיד על מכובדות הלבוש.
הוזמנתי לדינר יוקרתי בא' מהאולמות היקרים שבארצנו. היה מרתק לראות את המוזמנים שאינם רגילים בכאלו אירועים, לראות איך התלבשו והקפידו על לבושם בצורה בלתי רגילה.
בבואנו לשיחה עם הנוער על נושאים כאלו עלינו להעביר את המסר שאנחנו מכובדים!
אנחנו נסיכים, איננו אנשים פשוטים, ורגילים. אנו בניו של מלך מלכי המלכים ית"ש, נחברם לנושא רק בשיטה של מכובדות, איך נסיך מסתובב ברחוב? [האם בכלל מסתובב שם?] ואיך אדם מהשורה יכנס למלך? ולדוג' נמליץ לנער לקחת לטיול את הבגדים שיתאימו עוד איכשהו לתפילה לפני מלכו של עולם.
בברכה שנזכה כולנו לרוב נחת יהודי מילדינו.

חינוך בנעימות • זהירות למען עתידנו / הרב חנניה מנס


ימי החופש מאפיינים בתים רבים בהם ההורים מעלים את הטענה: "בשביל מה? כל העבודה של המוסדות משך כל השנה יורדת לטמיון בתקופה כה קצרה!".

ננסה בטורים אלו, קצת, לעמוד על מיגור הנזקים בס"ד:

אוהד, חייל בחטיבת הצנחנים, נמצא פצוע. כולו שותת דם, באיזור חיץ שעל יד האויב, שטח שלא קיבל אישור כניסה אליו. אוהד הוזמן לבית משפט צבאי.

בבואו לשם, שאלו השופט: מדוע נכנסת לאיזור זה?

– היה לי את הנשק המיומן והנצרך, והייתי בטוח שאתמודד היטב – השיב אוהד. בית המשפט גזר עליו עונש. – על מה העונש – תמה אוהד – והרי נפצעתי!

ענה השופט: על כך שנכנסת לאיזור החיץ. למה נכנסת? התביעה עליך היא על מה שנכנסת! אסור להיכנס לאזור החיץ חוץ מחטיבות המאושרות לכך.

חז"ל הקדושים גדרו הרבה גדרים כדי שתהיה חומה והגנה עוד לפני העבירה, וזאת כדי שלא יכשלו. עם ישראל נגאל בזכות שלא שינו: שמם, לבושם ולשונם.

טבע האדם, שכאשר נותנים לו פתיחות יתר הוא מאבד את הרסן ושוכח היכן עליו להפסיק להתגלגל למטה, וכך ברוב הפעמים הוא לא מצליח לעצור את עצמו.

בימינו, לא צריך לצאת לרחוב או להיכנס לרחוב, אלא, לצערנו, אף בבית המוגן והחמים שלנו אפשר להכניס לא רק את הרחוב אלא עולם שלם אל תוך כיסנו וביתנו. במצב שכזה, מטבע הדברים אנו זקוקים לשמירה כפולה ומכופלת. שתשמש הגנה אותה לא יוכלו לפרוץ.

הקידמה התקדמה אך הכניסה את בני האדם לעולם רחוק. פעם, ביקרתי חולה בבית החולים ואני רואה משפחה שלימה שבאה לבקר אף היא חולה והביאו לו מתנות מדהימות. והייתי מהופנט. כולם! ממש כולם! ישבו עם המכשירים שלהם,  כולל החולה, ככל הנראה שכחו למה הגיעו לבית החולים, והיה נראה כמעט בבירור שאחד מתכתב עם השני, במקום להיות אנושי לדבר עם החולה כאיש אל רעהו, ולכבדו. כך היו מעשיהם!

הקידמה הרסה כל חלקה טובה! היום מדינה אויבת יכולה להגיע אף למחשב של מטוס ובו מאות נוסעים.. וירחם ה'…

כמה בתים התפרקו… כמה נשמות טהורות נשרו מהעולם היהודי לעולמות שאין בהם ממשות. וכל זה "בזכות" הקידמה. גדולי ישראל התבטאו שזוהי ממש מלחמת 'גוג ומגוג', המכה הזו של המכשירים "החכמים" האלו שגורמים לבני אנוש להיות מטופשים.

שומה עלינו, אפוא, לעשות שמירה שתהיה חומה! כי חכמי היהדות צופים למרחוק מה שעלול לקרות ממכשירים כאלו. לא מעט בכירים, מביני עניין, בתחום הטכנולוגיה, מגבילים את השימוש של בני משפחתם במכשירים ובאפליקציות שהם עצמם מפתחים!!!

המפורסם שבהם הוא סטיב ג'ובס, מפתח האייפון, שהגביל את השימוש במכשיר בביתו שלו. כי הוא יודע את הסכנה, אולי – שיתפכחו ויבינו את גודל הסכנה – יגיעו למסקנה כי יש להגביל ואף לאסור את השימוש בהם כמו שעושים עתה בסיגריות…   זה כח רב-הרס, לדוגמא: ארגון הטרור העולמי דאע"ש צירף לשירותיו אירופאים נוצרים, ועוד 'מתורבתים'  בזכות המכשיר בו אפשר להתכתב ולעשות כל אחד כפי תאוות ליבו.

בפולין שלפני השואה היה ילד שובב בעל שם בכל העיירה, שהיה נשלח לביתו מהתלמוד תורה באופן קבוע, אך היה חוזר שוב כי האופציה השנייה הייתה בית ספר של גוים.

לקראת היותו בר מצווה, ביום מן הימים, שמע הילד שהמנהל אמור לעשות פתיחת הארון למחרת בבית כנסת. מה עשה? באותו בוקר, השכים קום לבית הכנסת ועוד טרם הגיע השמש, הוא פתח את ארון הקודש והכניס לתוכו עז…

קשה לתאר במילים את אשר התחולל בבית הכנסת באותם הרגעים בהם ניגש המנהל לפתיחת הארון ועז קפצה לקראתו…

כולם נשאו אח"כ את עיניהם לאותו נער חצוף. המנהל החליט שהוא הגדיש את הסאה ובכזו רמה של חילול ה' אי אפשר להשאיר את הילד עוד בת"ת ומיהר לשלחו. עבר זמן וכמו תמיד הוא רצה לחזור לת"ת אך הפעם החלטת המנהל הייתה נחרצת: אין על מה לדבר, כך פסק!

הלך הילד לרב העיירה ותבע את המנהל לדין תורה, כשהגיע המנהל פנה אליו הילד ושאלו האם התייעצת עם גדול בתורה, לפני שזרקת אותי? ענה המנהל בלגלוג וכי אתה פנית להתייעץ עם רב לפני שכלאת את העז בתוך ארון הקודש?

ענה הילד ואמר אכן לא התייעצתי וזאת הייתה טעות אך עכשיו התייעצתי עם אנשים רבים והחלטתי שאני משתנה לגמרי. ולכן אני חייב שתחזירו אותי לת"ת.

– מי הם אותם אנשים רבים? – שאל המנהל.

– אבי אמר לי שאם לא מחזירים אותי לת"ת אז הוא שולח אותי לביה"ס של הגויים, ושם אלמד מהם, ואתחתן עם גויה משלהם. התייעצתי עם ילדיי ונכדיי וניניי עד סוף כל הדורות וכולם אמרו לי חד משמעית: אתה לא יכול לעשות לנו את זה אסור לך להתנתק מהעם היהודי. אתה חייב, למען כולנו, לחזור לתלמוד תורה, ולהתמסר למעננו. רב העיר פסק שיכניסו אותו חזרה ויעמוד על ההתחייבות. וכך היה.

נעצור ונתבונן:

האם אנו רוצים שילדינו יראו על מה שאנחנו מסתכלים?

כמה אנשים חזקים נפלו ונכשלו בסינון שאינו מספיק, ותכנים בעייתיים, וסרטים בלתי מבוקרים, שהביאו אותם לתוצאות הרסניות שאינם מאמינים שיקרו להם – כי אין חסינות למול מה שמציע האינטרנט.

האם לא הגיע הזמן ולומר: די! מספיק! נעצור לפני שיהיה כבר מאוחר מדי!

גם אם החלטתי על סינון פושר – האם זו לא אחריות גדולה מדי לקחת על כתפינו? הרי ילדינו כבר ירצו סינון עוד יותר פושר. היכן היא תחושת האחריות, עלינו לא לשכוח ממנה לרגע ולהישמר למעננו ולמען יוצאי חלצינו.

בימים אלו, של בין הזמנים, נחדיר לילדינו שיש לנו חומות וגבולות, שאנחנו בוחרים בהם, היות ואין אפוטרופוס לעריות. ואף אדם אינו יכול לעמוד במבחן לדעת האם הצליח או שמא לא, עד יום הציון הגדול בעולם האמת, ואנחנו שמחים ורוצים שיהיה לנו ציון גבוה לכן אנחנו שומרים ומגינים על עצמנו, בתקנות וגדרים נוספים.

 לתגובות / הערות: n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • למי לומר ביקורת, ולמי לא? ואם יש ביקורת חיובית? / הרב חנניה מנס


התורה אומרת: "הוכח תוכיח את עמיתך" אתה רוצה להעיר לו – אתה מתנהג אליו כעמיתך, בריעות וחיבה? אתה רוצה להעיר לו כי אתה דואג לו – וטובתו אף היא עומדת אל מול עיניך?

ואכן, לילדינו אנחנו מעירים בקלות יותר, כי הם דומים לנו, ואנחנו אף מצפים מהם יותר, וכן לתלמידינו שהם תחת אחריותנו ועלינו לחנכם, אנחנו מעירים בקלות יתר, האם אנחנו מעירים כנצרך? ומה עם אנשים שאינם תחת קטגוריה זו?

ואף כל מנהל שמעיר בעבודתו, מהי תחושת העובד? ולא אחת העובד מבוגר מהמנהל בשנים מספר, ואז בכלל איך תהיה הרגשתו?

לא אחת, כדאי לקיים את דברי חז"ל באבות: "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו". התפארת ישראל מפרש, שבמקומות כמו לצים וכדומה, יעלים עיניו וישתוק.

לפעמים צריך להעלים עין, בפרט שביקורת מצטיירת כיותר אמינה, ומקבלה מאמין לה יותר, היות והוא חש שזה יותר אמתי מאשר דברי שבח ופרגונים. ובפרט בדברים שהנך טוב בהם, אל תעיר ואל תבקר כלל!

אז מתי כן אוכל? ואיך?

שב עם עצמך תחילה. לא ישר להעיר. מסופר על אחד הצדיקים שלפני שהיה מעיר היה מריח טבק… תתבונן, נשום עמוק, הירגע.

  1. החלטת שכן – לפני שאתה מעיר, ובפרט כשמדובר בבן זוג, שאז לאדם יותר קשה לקבל את חסרונותיו של בן זוגו, כי הוא חושב שהוא זה שבחר בבן זוגו (שזה למעשה כפירה, ח"ו), רשום 'שיר המעלות' על בן הזוג. "אל תוכח לץ" – הפוך אותו לחכם.
  2. עשה ביקורת סנדוויץ' (עי' טור ביקורת הראשון), – פרגן, תן מחמאות, ואז בדרך עקיפה תוסיף ותאמר: "יחד עם זאת" ולא "אבל", "אבל" – מפסיק את הדיבור, אמור: "אתה מצוין ונפלא, יחד עם זאת בנקודה…" וסיים עם מחמאה – 'אתה נפלא' וכדו'. עטוף את הביקורת במחמאות.
  3. לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת. שמאל זה ביטוי ליד החלשה, את הביקורת תיתן בחולשה, ובעיקר תפרגן.
  4. בדוק שיש לך פלוס בבנק הרגשות, על כל ביקורת צריך, לפחות, 5 מחמאות ממול.
  5. "הוכח תוכיח את עמיתך" – "ולא תשא עליו חטא" – תרומם אותו, ואל תישא עליו חטא זוהי מעידה מרמתו, אך לא חטא, לא להדביק תווית שלילית. ביקורת חיובית זו ביקורת שמתייחסת למעשה ולא לעושה, אדם מטבעו מועד, אדם איננו מלאך, ולכן יש נפילות. האדם איננו כישלון, המעשה שעשה גורם לכישלון. האדם איננו חצוף "אתה חצוף"  – זו סטיגמה שלילית, אלא "המעשה שעשית היה מעשה חצוף".
  6. "ולא תשא עליו חטא" – אתה רוצה לבקר אותו, אל תבקרהו ברבים, קח אותו לצד. אל תעשה לו פרסום, אולי תשאל אותו, אם אפשר לשוחח אתו בצד? שלא יהיה עליו 'סחיבה' של חטאים.
  7. המהר"ל כותב (נתיבות עולם ב), לתוכחה צריך חכמה רבה מאוד עד שמקבל המוכח דברי המוכיח… צריך שלא יהיה בדברים דבר שהוא נוטה מהאמת. עכ"ל. דבר דברים ריאליים בצורה נעימה ועניינית ובטון מכבד.

שלמה המלך בהרבה מדיבורי מוסריו מתחיל במילה: "בני" "שמע בני", "בני אל תלך" וכדו'. תרומם אותו במחשבתך, ובדיבורך אליו רק אז יש סיכוי שהביקורת תפעל את פעולתה, והאדם אכן ייקח את הדברים הנאמרים לתשומת ליבו.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר בנועם שיח

לתגובות / הערות הגב: n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • אתה חכם! / הרב חנניה מנס


על ציווי התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" אומר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. ומפרש רש"י בדרך כבוד שלא יהיו פניו משתנים. (לא נכנס במסגרת הטורים לגדרי המצווה בקנאות, וכ"א ישאל את רבו).

על מאמרו של שלמה המלך, החכם מכל אדם (משלי ט.ח.) "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" כותב השל"ה הק' כשאתה רוצה להוכיח את השני, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, וזהו שנאמר אל תוכח לץ שלא תוכיח אותו בדרך זלזול לומר לו לץ אתה, רק אדרבה תאמר לו אתה חכם, ואם כן חרפה לאיש חכם כמוך לעשות כה וכה, וזהו הוכח לחכם – כלומר: תעשנו לך לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר.

אומר השל"ה אתה רוצה להצליח בביקורת שלך – "תעשנו לך לחכם", תרומם אותו שיהיה מעליך! וזה הרי אפשרי כמ"ש הרמב"'ן באיגרתו שצריך למצוא מעלה באיש שאתה משוחח איתו תחשוב על איזה מעלה, שאפילו אם הוא חוטא אז חטא בשוגג וכשאתה חוטא יוצא לך במזיד, תחפש בו מעלה אולי הוא בעל אמצעים יותר ממך, וכו', ואחרי שתראה לו שהוא שווה ואתה מעריך אותו ומכבדו, נותן לו תחושת 'חכם' אז הוא יאהב אותך ויקבל דבריך. היות ולבקר בדרך שלילית זה יוצר ריאקציה, "וישנאך" כמ"ש שלמה, כי שאתה פוגע בכבודו – רמסת אותו, ואין סיכוי שיקבל ממך תוכחה.

חז"ל מספרים (אבות ו.) שרבי יוסי בן קיסמא הלך בדרך פגשו אדם אחד, שראה שעומד מולו אדם גדול שאלו מאיפה הרב? אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. הציע לו האיש –  רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִמְקוֹם תּוֹרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.

האדם אחד שבמשנה רואה שעומד מולו אחד מגדולי הדור,  ישר הוא שואל אותו מאיזה מקום אתה, היות ואצלו כמו שמתברר אין כאלה אנשי מעלה בתורה, כי הוא לא מכיר אנשים מרומים כאלו וישר התפעלותו: מהי עירך? ומפרש המהר"ל שהוא רצה שיבוא לגור "עמנו" לא הייתה כוונתו שיהיה להם רב בעירם, אלא לאיש חכם שיגור איתם שייהנו ממנו עצה ותושייה. "עמנו" שימשיכו בחייהם חיי ראוותנות של דינרים וזהובים, ועוד ניסה לשכנועו, הרי בעירך כולם חכמים וסופרים ואצלנו תבלוט בגדלותך. (דברי שאול)

אותו אדם רצה שרבי יוסי ירד מגדלותו העצומה, להבלי העולה"ז – להיות עמנו במקומנו – כטפל לבני העיר ולא כרב, מורה דרכם, מן הראוי היה שגדול הדור על כזו ההצעה איוולת יפתח פיו בדברי מוסר,

והוא אומר לו בני, הוא קירב אותו אליו ברגשות חמים ואומר לו בני, ונתן לו ביקורת מרומזת "איני דר אלא במקום תורה" וממשיך ואמר " שבשעת פטירתו ששל אדם אין מלוויין אותו לאדם לֹא כסף ולא זהב", כולנו הולכים בסופו של דבר לאותו המקום, להיקבר, ובעת פטירת אדם מלוויין אותו לא הדינרים והזהב שם לא יואילו כל המיליארדים שיש לך להציע לי, אלא תורה ומעשים טובים. ועוד הוסיף ולימדו דברי מוסר בסוף המשנה כתוב שאף אמר לו הפסוק "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" – שכל כסף וזהב שמגיע לאדם יגיע לו בין כה וכה מאת ה'.

למדנו מוסר איך מוכחים אפילו ברמת חוצפה כזו גבוהה אינו אומר לו אלא "בני" הוא מקרב אותו ולא דוחה אותו, ונותן לו תחושה טובה ועוד מסביר דברי מוסר.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח

לתגובות / הערות הגב: n3201525@gmail.com

 

חינוך בנעימות • בנק הרגשות / הרב חנניה מנס


בנק הרגשות (ביקורת טור 2)

בשביל לתפעל בית, עסק, כיתה, מוכרח שתהיה ביקורת.  ללא ביקורת העסק לא יתקדם. ואומנם, לשמוע ביקורת זה לא נוח לאף אחד. וכפי המעשה של תמר שהעדיפה ליפול לכבשן האש, ולהישרף, מאשר להוכיח ולבקר את יהודה. ולכן היא רמזה לו את תשובתה ולא ביקרה ישירות.

ביקורת הינה הכרחית לכל אחד. הגאון מוילנא היה מבקש שיהיה מי שיוכיח אותו, היות ואף הוא ממרום מדרגתו ידע שצריך להתקדם, ללא ביקורת אדם לא ידע היכן עליו לתקן ולשפר.

הגמרא מספרת (ערכין טז:) שרבי טרפון אמר: תמה אני אם בדור הזה יש מי שמקבל תוכחה, אם אומר לו טול קיסם מבין עיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך. כל אחד ששומע דברי ביקורת המכוונים כלפיו, מיד אומר למעביר הביקורת "כאילו מי אתה, שתאמר לי איך להתנהג, תראה איך אתה נראה.."

במקום להסתכל נכוחה בדברים שנאמרו ולבחון: אולי הוא באמת צודק, ישר מחפשים את השלילי במי שאומר את הביקורת. אדם עם ביטחון עצמי יצוק יוכל לעמוד מול ביקורת, ביקורת מטבעה מורידה את ערכו העצמי של מקבל הביקורת,

כשבאים לבקר את הזולת, שומה עלינו להיעזר ולהצטייד בבנק הרגשות.

מהו בנק הרגשות? כמו שכולנו מבינים שכאשר אנו עורכים קניות ומשלמים עבור קניות לחג וכד' על האוכל, הבשרים, המתנות, הבגדים והתיקונים וכו' וכו', ונשלם באשראי ושקים, צריך שיהיה כיסוי בבנק לכרטיס האשראי ולשיקים, שאם לא כן – הבנק לא יאשר את האשראי ויחזיר את השיקים. צריך שבבנק יהיו מספיק הפקדות כדי שיוכלו למשוך מהבנק את ההמחאות.

כל אחד ואחד צריך שיכבדו אותו. אפילו על התנאים הקדושים מסופר, שעברו מקום מגורים עקב כך שלא כיבדו אותם. כבוד זה בסיס לבן האדם ובפרט ליהודי, שהוא נסיך.

כשנראה בחור בעל ביטחון עצמי, מתקדם בלימודיו ומתעלה, נבדוק אחריו ונגלה, בדרך כלל, שהוא יצוק מהרבה עידוד ומחמאות.

כשהילד שומע כמה שהוא טוב, מתמיד, בעל לב טוב, ירא שמים ומידות טובות וכד' – הוא מקבל "רגליים" לאישיות שלו. וכמו שרגליים מעמידות את השולחן להיות יציב ולא מתנדנד, כך דברי הפירגון ששמע מעמידים אותו בדרך יציבה ובטוחה שתיתן לו כח להעמיד את דמותו, ויזכה לממש את הדברים שמצפים ממנו.

ילד שמקבל ביקורת, עלול חלילה לממש את דברי הביקורת. כמה צודק המבקר שיש לי לב רע, שאין לי טיפת אנושיות, שאני לא יוצלח וכד'.

אנחנו צריכים, אפוא, לייצר לילד "רגליים" של פירגונים ודברי עידוד, שעל ידם יוכל להתעלות.

כיצד נדע מהו המינון הנכון?

כמו בבנק: כל זמן שיש בחשבון הכנסות – כך אפשר יהיה למשוך ולהוציא כסף.

מה המחירון?  מקובל לומר שביקורת הכי פשוטה שווה חמישה משפטי עידוד, דהיינו כדי לומר אותה – עליך להקדים ולומר לפחות חמישה משפטי עידוד ופירגון. פחות מכך – הרי שהיא ביקורת 'ללא כיסוי', שרק עלולה להזיק!

אדם בעל ביטחון עצמי, שמקבל עידוד ומחמאות, יוכל לעמוד בנקל מול האמת ולקבל את הדברים ממי שאמרם, ולשפר את עצמו. אך גם ביקורת זו צריכה להיאמר בדרך הנכונה של אמירת ביקורת כמו שלמדנו, ונלמד בס"ד בטורים שלפנינו.

לתגובות, הארות / הערות n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • איך נותנים ביקורת? / הרב חנניה מנס


ביקורת.  צריך לבקר? מהו המינון? היש 'ביקורת בונה'? ביקורת בשנת 2019 למניינם זה עדיין רלוונטי? כל זה ועוד, ביקורת בזוגיות, בנוער שחצה את הקווים וכו' בטורים שלפנינו בס"ד.

ברשותכם, נתחיל: מהו ביקורת. מהי שורש המילה "ביקורת".

המילה "ביקורת" כוללת בתוכה אותיות 'קבר'. בכוחה של הביקורת לקבור תחתיה אנשים. אך במילה זאת כלולים אף אותיות 'בוקר'. ע"י ביקורת אפשר אף לגרום לאנשים להאיר את עצמם.

נתאר לעצמנו שיניחו בביתנו מכשיר הקלטה, שיקליט את המשפטים הנאמרים במשך היום ע"י ההורים. כמה הערות וביקורת היו נשמעים בהקלטה, לעומת משפטי מחמאות ועידוד. בעוד שהביקורת נאמרת על כל צעד ושעל, ללא תשומת לב, מילות עידוד ופרגון נאמרות הרבה פחות, אם בכלל.

מוצאי שבת. גבאי בית הכנסת פנה לדן, אביו של מאיר, וסיפר לו על מעללי בנו שהעניק מנחת זרועו לילדים מבית הכנסת. בחזור מהתפילה דן קורא לבנו: מאיר, איך אתה מתנהג, כמה פעמים כבר אמרתי לך שתפסיק, מילא אני יודע שככה בתלמוד תורה, אבל בבית הכנסת? זה בושות! וגם איפה כבוד בית הכנסת, אין לך טיפת בושה? כבוד ה'?

לאחר תקופה פנה דן ללימוד וייעוץ חינוכי, והנה המקרה של המכות, שהנחית מאיר בבית הכנסת, חזר על עצמו שוב. פנה דן לבנו: מאיר אתה כל כך משתפר בתקופה האחרונה, עולה ומתעלה בתפילות ובציונים, ויחד עם זאת לא הבנתי, איך מאיר היקר לא שמר על ידיו בית הכנסת. ודאי, מאיר, זוהי מעידה חד פעמית.

לאחר תקופה נוספת, סיים דן את לימודיו, והנה המקרה של המכות, שהנחית מאיר בבית הכנסת, חזר על עצמו שוב. פנה דן לבנו: מאיר אתה כל כך מעולה, הדשי"ם הטובים שאני מקבל מהמלמד,  "עולה ומתעלה", גורמים לי ולאמא כ"כ הרבה נחת. לכזה תלמיד חכם כמוך לא מתאים המקרה שקרה בבית הכנסת, אך בטוחני שזוהי מעידה חד פעמית, ובוודאי שעוד תמשיך להתעלות ולהצטיין כמו שאתה יודע ואוהב.

לאיזה משלושת המקרים הכי התחברת? לאיזה דן היית נותן ציון? ואולי בכלל רעיון אחר?

לכאורה אם העולם היה נוהג כסיפור האחרון, ויתכן שנגלה ונלמד, אף דרכים ראויות יותר, כל הדיונים סביב נושא הביקורת היו מתפוגגים מאליהם, ונעלמים מהמפה! היות וביקורת כזו נעימה ועניינית לא מלווה עמה שום מושג שלילי. אך בתור כאלו שאמונים על חינוכו של החניך אנחנו מרגישים צורך קבוע לתקן לייעל ולשפר, כמעט באינסטינקט קבוע ללא שימת לב כלל, אנחנו מוכיחים בצורה שאינה נכונה, ואף גורמים לא אחת למכשלות, כי הילד כבר מבין שיש לו בעיה ובמקום לטפל בעצמו, הוא שם לעצמו תווית של נכות של מגרעת כזו וכזו, וזוהי הנפילה. כהורים וחונכים נמשיך ללמוד על ביקורת למען נלמד בעז"ה אם בכלל, כמה ואיך. שלא תצא תקלה חלילה תחת ידינו.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח

לתגובות, הארות / הערות: n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • המשרתת שבחיינו / הרב חנניה מנס


במגילת רות מסופר על נעמי שאמרה כשחזרה ממואב, בבואה לבית לחם "ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר ש-ד-י לי מאוד",  אחרי ש2 בניה של נעמי מתו והיא נותרה אלמנה ואם שכולה ומעשירות – לעניות, נותרה לה תקווה מסוימת: בעלה המנוח היה אחיו של שלמון אבי בועז, ובועז היה אף הוא בעל יכולות, ותלתה בו תקוותה שיעזור לה בחיי היום יום, אך איך תיגש לבועז? הרי צנועה הייתה… – חשבה בליבה אולי לעשות זאת ע"י אשתו, וכשנכנסה לבית לחם "ותהום כל העיר", מפרש רש"י ותהום – נעשתה הומיה כל העיר, כולם נתקבצו לקבור את אשתו של בועז, שמתה בו ביום. נעמי שהבינה שכלתה תקוותה, בכתה ואמרה "אל תקראנה אותי נעמה קראנה לי מרה, כי הימר ש-ד-י לי מאוד".

מסופר שבעיירה בפולין הסמוכה לוורשה התגורר איש עסקים עשיר, שהייתה לו משרתת נאמנה. יום אחד פנתה אליו המשרתת לקראת נסיעתו לוורשה שיקנה לה כרטיס פיס.

אכן, קנה לה האיש כרטיס הגרלה בחמשה רובלים, וכשחזר לביתו, הביאו למשרתת. "כמה זה עלה?" שאלה, וקיבלה את התשובה: "חמישה רובלים".

נבהלה מאוד, מה? מהיכן יהיה לה לשלם כזה סכום? הרי כה יקר לה כזה סכום!

יעץ לה הגביר: תחכי קצת, ההגרלה מיועדת לעוד כמה חודשים. בינתיים יגמרו הכרטיסים ואז תמכרי את הכרטיס בעשרה רובלים, חמישה תשלמי לי, וחמישה תרוויחי.

כעבור תקופה, מרום מעמדו נפל הגביר לבור כלכלי עמוק, דירתו נשרפה, ועסקיו נכנסו לקשיים, פשט את הרגל, ואשתו נפטרה מרוב צער.

בסוף ימי השבעה שמע את מספרי הכרטיס שעלו בגורל, אשר תאמו לכרטיס שקנה למשרתת. עלה רעיון במוחו שיציע למשרתת נישואין, ומה שקנתה אשה קנה בעלה , ואז כל הזכייה הגדולה תהיה שלו!

הרעיון רקם עור וגידים: השידוך אכן יצא לפועל, בסוף ימי השבע ברכות, פנה הבעל הטרי לרעייתו: "את זוכרת את הכרטיס שקניתי לך בוורשה?".

בוודאי!

נו איפה הוא? זכית בהגרלה!

במבוכה רבה ענתה עשיתי כעצתך, ושילמתי לך כבר את החמשה רובל.

שמע הגביר וכמעט ופרחה נשמתו, הוא עוד חשב שהתחתן עם גבירה, וגם זה לא…  רץ לרבו, הרבי מקוצק, וסיפר לו את כל קורותיו בתקופה האחרונה, רב'ה: "אני רוצה גט".

ענה הרבי: אתה יושב פה ובוכה את מר גורלך, אך האמת אתה מספר איך בורא עולם סיבב את גורלך בשביל שתוכל להינשא למיועדת לך, שזוהי המשרתת – אשתך כיום. אחרי שסוף סוף התחתנת עם המיועדת לך, אתה רוצה להתגרש?

בורא עולם הוביל אותך בכל מה שקרה, דווקא כדי שתזכה לאשה כל כך טובה, המיועדת לך! ואתה בוכה על כך?!

כך בסיפורה של נעמי, האמת כותב החתם סופר (בדרשות ח"ב רצ"ט) כמו שרואים במהלך המגילה שזה היה לטובתה, כי כך התגלגלו הדברים שבועז נשא את רות כלתה, לו לאשה. ומאז כל מחסורה היה על בועז ולא עוד שבועז מת, ולאחר מכך נולד בן לרות, וזה היה מעין נחמה, ואמרו לנעמי "והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שבתך ותהי לו לאומנת" שהרי בועז מת ונולד התינוק יתום, והיא הייתה מעין סבתא לנכד הזה שממנו יצא דוד המלך שממנו יצא מלך המשיח, ומה שהיה נראה לה כגרוע מכל בבואה לבית לחם שאשת בועז מתה, היה הסיבה שהייתה אמורה לגרום לה לשמוח, כמו שהתברר אח"כ.

במהלך חייו של האדם יש לא אחת תוכניות, יעשה כך וכך, ולפעמים נדמה לו שהמר לו ה' חלילה את חייו.

לפעמים בגידול ילדנו נדמה לנו שאנחנו מתמודדים מול 'המשרתת', הדבר שכה עוזר לנו, נדמה לנו כקושי, ואדם חושב שאפשר לסדר תוכניות, וזוהי הבשורה הטובה ביותר שאיננו יודעים לסדר תוכניות, אך ברחמיו הרבים אנחנו בידיים כ"כ טובות, בידיים של המתכנת שיודע מה טוב לנו יותר מאיתנו: – ה' יתברך, וכשיש קשיים, נזכור שזה חלק מהסיפור הנפלא של גידול ילדינו! חלק מההוויי של משפחתנו, להגיע למקום הטוב לנו!

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח

לתגובות, הארות / הערות: n3201525@gmail.com

העמוד הבא »