חינוך בנעימות • אתה חכם! / הרב חנניה מנס


על ציווי התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" אומר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. ומפרש רש"י בדרך כבוד שלא יהיו פניו משתנים. (לא נכנס במסגרת הטורים לגדרי המצווה בקנאות, וכ"א ישאל את רבו).

על מאמרו של שלמה המלך, החכם מכל אדם (משלי ט.ח.) "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" כותב השל"ה הק' כשאתה רוצה להוכיח את השני, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, וזהו שנאמר אל תוכח לץ שלא תוכיח אותו בדרך זלזול לומר לו לץ אתה, רק אדרבה תאמר לו אתה חכם, ואם כן חרפה לאיש חכם כמוך לעשות כה וכה, וזהו הוכח לחכם – כלומר: תעשנו לך לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר.

אומר השל"ה אתה רוצה להצליח בביקורת שלך – "תעשנו לך לחכם", תרומם אותו שיהיה מעליך! וזה הרי אפשרי כמ"ש הרמב"'ן באיגרתו שצריך למצוא מעלה באיש שאתה משוחח איתו תחשוב על איזה מעלה, שאפילו אם הוא חוטא אז חטא בשוגג וכשאתה חוטא יוצא לך במזיד, תחפש בו מעלה אולי הוא בעל אמצעים יותר ממך, וכו', ואחרי שתראה לו שהוא שווה ואתה מעריך אותו ומכבדו, נותן לו תחושת 'חכם' אז הוא יאהב אותך ויקבל דבריך. היות ולבקר בדרך שלילית זה יוצר ריאקציה, "וישנאך" כמ"ש שלמה, כי שאתה פוגע בכבודו – רמסת אותו, ואין סיכוי שיקבל ממך תוכחה.

חז"ל מספרים (אבות ו.) שרבי יוסי בן קיסמא הלך בדרך פגשו אדם אחד, שראה שעומד מולו אדם גדול שאלו מאיפה הרב? אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. הציע לו האיש –  רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִמְקוֹם תּוֹרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.

האדם אחד שבמשנה רואה שעומד מולו אחד מגדולי הדור,  ישר הוא שואל אותו מאיזה מקום אתה, היות ואצלו כמו שמתברר אין כאלה אנשי מעלה בתורה, כי הוא לא מכיר אנשים מרומים כאלו וישר התפעלותו: מהי עירך? ומפרש המהר"ל שהוא רצה שיבוא לגור "עמנו" לא הייתה כוונתו שיהיה להם רב בעירם, אלא לאיש חכם שיגור איתם שייהנו ממנו עצה ותושייה. "עמנו" שימשיכו בחייהם חיי ראוותנות של דינרים וזהובים, ועוד ניסה לשכנועו, הרי בעירך כולם חכמים וסופרים ואצלנו תבלוט בגדלותך. (דברי שאול)

אותו אדם רצה שרבי יוסי ירד מגדלותו העצומה, להבלי העולה"ז – להיות עמנו במקומנו – כטפל לבני העיר ולא כרב, מורה דרכם, מן הראוי היה שגדול הדור על כזו ההצעה איוולת יפתח פיו בדברי מוסר,

והוא אומר לו בני, הוא קירב אותו אליו ברגשות חמים ואומר לו בני, ונתן לו ביקורת מרומזת "איני דר אלא במקום תורה" וממשיך ואמר " שבשעת פטירתו ששל אדם אין מלוויין אותו לאדם לֹא כסף ולא זהב", כולנו הולכים בסופו של דבר לאותו המקום, להיקבר, ובעת פטירת אדם מלוויין אותו לא הדינרים והזהב שם לא יואילו כל המיליארדים שיש לך להציע לי, אלא תורה ומעשים טובים. ועוד הוסיף ולימדו דברי מוסר בסוף המשנה כתוב שאף אמר לו הפסוק "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" – שכל כסף וזהב שמגיע לאדם יגיע לו בין כה וכה מאת ה'.

למדנו מוסר איך מוכחים אפילו ברמת חוצפה כזו גבוהה אינו אומר לו אלא "בני" הוא מקרב אותו ולא דוחה אותו, ונותן לו תחושה טובה ועוד מסביר דברי מוסר.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח

לתגובות / הערות הגב: n3201525@gmail.com

 

חינוך בנעימות • בנק הרגשות / הרב חנניה מנס


בנק הרגשות (ביקורת טור 2)

בשביל לתפעל בית, עסק, כיתה, מוכרח שתהיה ביקורת.  ללא ביקורת העסק לא יתקדם. ואומנם, לשמוע ביקורת זה לא נוח לאף אחד. וכפי המעשה של תמר שהעדיפה ליפול לכבשן האש, ולהישרף, מאשר להוכיח ולבקר את יהודה. ולכן היא רמזה לו את תשובתה ולא ביקרה ישירות.

ביקורת הינה הכרחית לכל אחד. הגאון מוילנא היה מבקש שיהיה מי שיוכיח אותו, היות ואף הוא ממרום מדרגתו ידע שצריך להתקדם, ללא ביקורת אדם לא ידע היכן עליו לתקן ולשפר.

הגמרא מספרת (ערכין טז:) שרבי טרפון אמר: תמה אני אם בדור הזה יש מי שמקבל תוכחה, אם אומר לו טול קיסם מבין עיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך. כל אחד ששומע דברי ביקורת המכוונים כלפיו, מיד אומר למעביר הביקורת "כאילו מי אתה, שתאמר לי איך להתנהג, תראה איך אתה נראה.."

במקום להסתכל נכוחה בדברים שנאמרו ולבחון: אולי הוא באמת צודק, ישר מחפשים את השלילי במי שאומר את הביקורת. אדם עם ביטחון עצמי יצוק יוכל לעמוד מול ביקורת, ביקורת מטבעה מורידה את ערכו העצמי של מקבל הביקורת,

כשבאים לבקר את הזולת, שומה עלינו להיעזר ולהצטייד בבנק הרגשות.

מהו בנק הרגשות? כמו שכולנו מבינים שכאשר אנו עורכים קניות ומשלמים עבור קניות לחג וכד' על האוכל, הבשרים, המתנות, הבגדים והתיקונים וכו' וכו', ונשלם באשראי ושקים, צריך שיהיה כיסוי בבנק לכרטיס האשראי ולשיקים, שאם לא כן – הבנק לא יאשר את האשראי ויחזיר את השיקים. צריך שבבנק יהיו מספיק הפקדות כדי שיוכלו למשוך מהבנק את ההמחאות.

כל אחד ואחד צריך שיכבדו אותו. אפילו על התנאים הקדושים מסופר, שעברו מקום מגורים עקב כך שלא כיבדו אותם. כבוד זה בסיס לבן האדם ובפרט ליהודי, שהוא נסיך.

כשנראה בחור בעל ביטחון עצמי, מתקדם בלימודיו ומתעלה, נבדוק אחריו ונגלה, בדרך כלל, שהוא יצוק מהרבה עידוד ומחמאות.

כשהילד שומע כמה שהוא טוב, מתמיד, בעל לב טוב, ירא שמים ומידות טובות וכד' – הוא מקבל "רגליים" לאישיות שלו. וכמו שרגליים מעמידות את השולחן להיות יציב ולא מתנדנד, כך דברי הפירגון ששמע מעמידים אותו בדרך יציבה ובטוחה שתיתן לו כח להעמיד את דמותו, ויזכה לממש את הדברים שמצפים ממנו.

ילד שמקבל ביקורת, עלול חלילה לממש את דברי הביקורת. כמה צודק המבקר שיש לי לב רע, שאין לי טיפת אנושיות, שאני לא יוצלח וכד'.

אנחנו צריכים, אפוא, לייצר לילד "רגליים" של פירגונים ודברי עידוד, שעל ידם יוכל להתעלות.

כיצד נדע מהו המינון הנכון?

כמו בבנק: כל זמן שיש בחשבון הכנסות – כך אפשר יהיה למשוך ולהוציא כסף.

מה המחירון?  מקובל לומר שביקורת הכי פשוטה שווה חמישה משפטי עידוד, דהיינו כדי לומר אותה – עליך להקדים ולומר לפחות חמישה משפטי עידוד ופירגון. פחות מכך – הרי שהיא ביקורת 'ללא כיסוי', שרק עלולה להזיק!

אדם בעל ביטחון עצמי, שמקבל עידוד ומחמאות, יוכל לעמוד בנקל מול האמת ולקבל את הדברים ממי שאמרם, ולשפר את עצמו. אך גם ביקורת זו צריכה להיאמר בדרך הנכונה של אמירת ביקורת כמו שלמדנו, ונלמד בס"ד בטורים שלפנינו.

לתגובות, הארות / הערות n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • איך נותנים ביקורת? / הרב חנניה מנס


ביקורת.  צריך לבקר? מהו המינון? היש 'ביקורת בונה'? ביקורת בשנת 2019 למניינם זה עדיין רלוונטי? כל זה ועוד, ביקורת בזוגיות, בנוער שחצה את הקווים וכו' בטורים שלפנינו בס"ד.

ברשותכם, נתחיל: מהו ביקורת. מהי שורש המילה "ביקורת".

המילה "ביקורת" כוללת בתוכה אותיות 'קבר'. בכוחה של הביקורת לקבור תחתיה אנשים. אך במילה זאת כלולים אף אותיות 'בוקר'. ע"י ביקורת אפשר אף לגרום לאנשים להאיר את עצמם.

נתאר לעצמנו שיניחו בביתנו מכשיר הקלטה, שיקליט את המשפטים הנאמרים במשך היום ע"י ההורים. כמה הערות וביקורת היו נשמעים בהקלטה, לעומת משפטי מחמאות ועידוד. בעוד שהביקורת נאמרת על כל צעד ושעל, ללא תשומת לב, מילות עידוד ופרגון נאמרות הרבה פחות, אם בכלל.

מוצאי שבת. גבאי בית הכנסת פנה לדן, אביו של מאיר, וסיפר לו על מעללי בנו שהעניק מנחת זרועו לילדים מבית הכנסת. בחזור מהתפילה דן קורא לבנו: מאיר, איך אתה מתנהג, כמה פעמים כבר אמרתי לך שתפסיק, מילא אני יודע שככה בתלמוד תורה, אבל בבית הכנסת? זה בושות! וגם איפה כבוד בית הכנסת, אין לך טיפת בושה? כבוד ה'?

לאחר תקופה פנה דן ללימוד וייעוץ חינוכי, והנה המקרה של המכות, שהנחית מאיר בבית הכנסת, חזר על עצמו שוב. פנה דן לבנו: מאיר אתה כל כך משתפר בתקופה האחרונה, עולה ומתעלה בתפילות ובציונים, ויחד עם זאת לא הבנתי, איך מאיר היקר לא שמר על ידיו בית הכנסת. ודאי, מאיר, זוהי מעידה חד פעמית.

לאחר תקופה נוספת, סיים דן את לימודיו, והנה המקרה של המכות, שהנחית מאיר בבית הכנסת, חזר על עצמו שוב. פנה דן לבנו: מאיר אתה כל כך מעולה, הדשי"ם הטובים שאני מקבל מהמלמד,  "עולה ומתעלה", גורמים לי ולאמא כ"כ הרבה נחת. לכזה תלמיד חכם כמוך לא מתאים המקרה שקרה בבית הכנסת, אך בטוחני שזוהי מעידה חד פעמית, ובוודאי שעוד תמשיך להתעלות ולהצטיין כמו שאתה יודע ואוהב.

לאיזה משלושת המקרים הכי התחברת? לאיזה דן היית נותן ציון? ואולי בכלל רעיון אחר?

לכאורה אם העולם היה נוהג כסיפור האחרון, ויתכן שנגלה ונלמד, אף דרכים ראויות יותר, כל הדיונים סביב נושא הביקורת היו מתפוגגים מאליהם, ונעלמים מהמפה! היות וביקורת כזו נעימה ועניינית לא מלווה עמה שום מושג שלילי. אך בתור כאלו שאמונים על חינוכו של החניך אנחנו מרגישים צורך קבוע לתקן לייעל ולשפר, כמעט באינסטינקט קבוע ללא שימת לב כלל, אנחנו מוכיחים בצורה שאינה נכונה, ואף גורמים לא אחת למכשלות, כי הילד כבר מבין שיש לו בעיה ובמקום לטפל בעצמו, הוא שם לעצמו תווית של נכות של מגרעת כזו וכזו, וזוהי הנפילה. כהורים וחונכים נמשיך ללמוד על ביקורת למען נלמד בעז"ה אם בכלל, כמה ואיך. שלא תצא תקלה חלילה תחת ידינו.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח

לתגובות, הארות / הערות: n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • המשרתת שבחיינו / הרב חנניה מנס


במגילת רות מסופר על נעמי שאמרה כשחזרה ממואב, בבואה לבית לחם "ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר ש-ד-י לי מאוד",  אחרי ש2 בניה של נעמי מתו והיא נותרה אלמנה ואם שכולה ומעשירות – לעניות, נותרה לה תקווה מסוימת: בעלה המנוח היה אחיו של שלמון אבי בועז, ובועז היה אף הוא בעל יכולות, ותלתה בו תקוותה שיעזור לה בחיי היום יום, אך איך תיגש לבועז? הרי צנועה הייתה… – חשבה בליבה אולי לעשות זאת ע"י אשתו, וכשנכנסה לבית לחם "ותהום כל העיר", מפרש רש"י ותהום – נעשתה הומיה כל העיר, כולם נתקבצו לקבור את אשתו של בועז, שמתה בו ביום. נעמי שהבינה שכלתה תקוותה, בכתה ואמרה "אל תקראנה אותי נעמה קראנה לי מרה, כי הימר ש-ד-י לי מאוד".

מסופר שבעיירה בפולין הסמוכה לוורשה התגורר איש עסקים עשיר, שהייתה לו משרתת נאמנה. יום אחד פנתה אליו המשרתת לקראת נסיעתו לוורשה שיקנה לה כרטיס פיס.

אכן, קנה לה האיש כרטיס הגרלה בחמשה רובלים, וכשחזר לביתו, הביאו למשרתת. "כמה זה עלה?" שאלה, וקיבלה את התשובה: "חמישה רובלים".

נבהלה מאוד, מה? מהיכן יהיה לה לשלם כזה סכום? הרי כה יקר לה כזה סכום!

יעץ לה הגביר: תחכי קצת, ההגרלה מיועדת לעוד כמה חודשים. בינתיים יגמרו הכרטיסים ואז תמכרי את הכרטיס בעשרה רובלים, חמישה תשלמי לי, וחמישה תרוויחי.

כעבור תקופה, מרום מעמדו נפל הגביר לבור כלכלי עמוק, דירתו נשרפה, ועסקיו נכנסו לקשיים, פשט את הרגל, ואשתו נפטרה מרוב צער.

בסוף ימי השבעה שמע את מספרי הכרטיס שעלו בגורל, אשר תאמו לכרטיס שקנה למשרתת. עלה רעיון במוחו שיציע למשרתת נישואין, ומה שקנתה אשה קנה בעלה , ואז כל הזכייה הגדולה תהיה שלו!

הרעיון רקם עור וגידים: השידוך אכן יצא לפועל, בסוף ימי השבע ברכות, פנה הבעל הטרי לרעייתו: "את זוכרת את הכרטיס שקניתי לך בוורשה?".

בוודאי!

נו איפה הוא? זכית בהגרלה!

במבוכה רבה ענתה עשיתי כעצתך, ושילמתי לך כבר את החמשה רובל.

שמע הגביר וכמעט ופרחה נשמתו, הוא עוד חשב שהתחתן עם גבירה, וגם זה לא…  רץ לרבו, הרבי מקוצק, וסיפר לו את כל קורותיו בתקופה האחרונה, רב'ה: "אני רוצה גט".

ענה הרבי: אתה יושב פה ובוכה את מר גורלך, אך האמת אתה מספר איך בורא עולם סיבב את גורלך בשביל שתוכל להינשא למיועדת לך, שזוהי המשרתת – אשתך כיום. אחרי שסוף סוף התחתנת עם המיועדת לך, אתה רוצה להתגרש?

בורא עולם הוביל אותך בכל מה שקרה, דווקא כדי שתזכה לאשה כל כך טובה, המיועדת לך! ואתה בוכה על כך?!

כך בסיפורה של נעמי, האמת כותב החתם סופר (בדרשות ח"ב רצ"ט) כמו שרואים במהלך המגילה שזה היה לטובתה, כי כך התגלגלו הדברים שבועז נשא את רות כלתה, לו לאשה. ומאז כל מחסורה היה על בועז ולא עוד שבועז מת, ולאחר מכך נולד בן לרות, וזה היה מעין נחמה, ואמרו לנעמי "והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שבתך ותהי לו לאומנת" שהרי בועז מת ונולד התינוק יתום, והיא הייתה מעין סבתא לנכד הזה שממנו יצא דוד המלך שממנו יצא מלך המשיח, ומה שהיה נראה לה כגרוע מכל בבואה לבית לחם שאשת בועז מתה, היה הסיבה שהייתה אמורה לגרום לה לשמוח, כמו שהתברר אח"כ.

במהלך חייו של האדם יש לא אחת תוכניות, יעשה כך וכך, ולפעמים נדמה לו שהמר לו ה' חלילה את חייו.

לפעמים בגידול ילדנו נדמה לנו שאנחנו מתמודדים מול 'המשרתת', הדבר שכה עוזר לנו, נדמה לנו כקושי, ואדם חושב שאפשר לסדר תוכניות, וזוהי הבשורה הטובה ביותר שאיננו יודעים לסדר תוכניות, אך ברחמיו הרבים אנחנו בידיים כ"כ טובות, בידיים של המתכנת שיודע מה טוב לנו יותר מאיתנו: – ה' יתברך, וכשיש קשיים, נזכור שזה חלק מהסיפור הנפלא של גידול ילדינו! חלק מההוויי של משפחתנו, להגיע למקום הטוב לנו!

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח

לתגובות, הארות / הערות: n3201525@gmail.com

חינוך בנעימות • להתחבר לצלילים האמתיים / הרב חנניה מנס


שמעון, נער בן 15 בתחילת חייו, בדרכו בחיי עולם התורה, חיי הישיבות. שמעון מחפש את עצמו, מאזין לכל ידיעה חדשה, ומבלה את זמנו עם חבריו. בכל ליל שישי פותחים החברים נרגילה, לאורך שעות הלילה, עד שנופלים למיטה שממנה מי יודע מתי כבר יקומו?  אביו, מבקש להעביר את המסר לבנו כי חיי עולם, חיי התורה, השטייגען והעלייה בלימוד, אף שהיא רצופה ניסיונות, היא הדבר השווה והאמיתי שבשבילו הגענו – יצוריו של ה' – לעולם.

כיצד יעשה זאת?

רבי יעקב גלינסקי, המכונה רב יענקל'ה, היה מספר סיפור שקרה עימו בימי עלומיו:

הימים ימי מלחמה. גרמניה נלחמת עם פולין, מלחמה עקובה מדם. לאחר קרב קשה נפלה פולין בידי גרמניה והגרמנים, כהרגלם, רצו בראש ובראשונה שיהיה סדר. כל בניין יהיה רשום בצורה חוקית ומסודרת במשרדי הממשלה. בניין שלא היה רשום – היה מוחרם לטובת הממשלה.

בעיירת ביאליסטוק שבפולין שכנה ישיבת נובהרדוק הידועה. ראש הישיבה רבי אברהם יפהן זצ"ל חשש לגורלה של הישיבה כיון שלא היתה רשומה בצורה חוקית. לשם כך החליט לשלוח את א' הבחורים לוורשא, שם היו מסדרים את רישום הבניינים. מאחר ומדובר בימי מלחמה, חשש ראש הישיבה ודאג: את מי לשלוח? בימי מלחמה כאלו מסוכן להסתובב ברחובות. חשב הרב על רעיון לשלוח את התלמיד יעקב גלינסקי אשר נמוך קומה היה, ולא מתבלט יותר מדי לעיני הציבור. כך, חשב, לא תיחשף דמותו, חלילה, למי שעלול להזיק לו.

מספר הבחור, שלימים נהיה המגיד רבי יעקב גלינסקי. יצאתי, כמצוות רבי, עם סכום של שבע זלאטות – סכום השווה לנסיעה מביאליסטוק לעיירה ורשה. כסף לחזור לא קבלתי וסמכתי על הקב"ה שימציא לי את הדרך חזרה. הגעתי לתחנת הרכבת וביקשתי מהפקיד כרטיס נסיעה לוורשה. ענה הפקיד שנגמרו הכרטיסים. התחננתי על נפשי. הפקיד הסכים שאעלה במחלקה ראשונה, אבל ליסוע במחלקה ראשונה עולה הרבה יותר משאר המחלקות.

"יש לי רק שבע זלאטות" אמרתי לו. "אם כך" – אמר הפקיד – "תוכל ליסוע רק שתי תחנות ולאחמ"כ תֵאלץ לרדת או לשלם שוב.

טוב! עליתי. אם ככה גלגלה ההשגחה העליונה – נסתדר. עליתי, לראשונה בחיי, למחלקה הראשונה, התיישבתי בספסל האחרון, בעל שני מקומות ישיבה, שנותר פנוי ופתחתי ספר ללמוד.

לאחר מספר רגעים נכנס לקרון גוי גס ושמן, מתנשם בכבידות והתיישב לידי כשהוא תופס את מלוא רוחב  הספסל. נס שאני קטן וצנום, כך נותרה לי אפשרות לנשום. הגוי התרווח על המושב והוציא מתיקו זוג אוזניות גדולות, דבר שהיה יקר המציאות בזמנינו, שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם לקנותו. הדליק הגוי את הטייפ ומבעד לאוזניות נשמע קול הצלילים ששמע.

בתחנה הבאה עלה לרכבת  ליצן עם אקורדיון, שהיה משמח את נוסעי הרכבת ועוזר להם להעביר את הזמן. כלל הנוסעים הצטרף לשירתו וריקודיו ואילו הגוי השמן, שישב לידי, לא הקדיש ולו מבט אחד חטוף לעברם.

מששמו לב לכך – החלו הרוקדים לצחוק עליו ולנער אותו: "בא תרקוד עימנו!"

הסיר הגוי לרגע את האוזניות וענה להם במבט של בוז: "טיפשים שכמותכם! האם אני זקוק למנגינה עלובה של ליצן פשוט?! אני שומע באוזניות את המנגינות והנעימות של התזמורת הכי טובה בעולם!" הרכיב חזרה לאוזניו את האוזניות ושקע במנגינות היפות ששמע.

המשכנו לנסוע, והנה, כעבור מחצית השעה, בתחנה השניה – אליה פנינו היו מועדות – הייתה פצצה שהתפוצצה והשביתה את התחנה, באופן שהוצרכנו לחזור על עקבותינו, לביאליסטוק.

חזרתי לישיבה, החזרתי לרבי את המסמכים וסיפרתי לו שלא הייתה אפשרות ליסוע לוורשה, אך לפחות חזרתי עם מוסר השכל מגוי שמן!

מוסר השכל? תמה רבי, כן! סיפרתי לו על אותו ליצן שרקד והצטרפו אליו נוסעי הרכבת, אך גוי אחד לא הצטרף ולא עלתה בדעתו להצטרף, כי כשמחוברים לצלילים אמיתיים ויפים אין מקום ללכת לשמוע קול צלילים מזוייפים. למדתי מכך – סיים ר' יענקלה – מוסר השכל עצום, שמי שמחובר לקול הצלילים האמיתיים, למנגינה הכל כך יפה, לשירה המקורית והטהורה, שהיא שירת התורה, מי שמחובר לזה אין לו מה לחפש שירים וצלילים מזוייפים, שישנם מחוץ לכותלי בית המדרש…

אביו של שמעון, יכול על ידי סיפורים מרבותינו נ"ע, או מאשר עימנו חיים, להכניס טעם בתורה הקדושה.       על ידי סיפורים כאלו ואחרים נוכל להטעים את גודל מתיקות צלילי התורה. ישנם צלילים ושעשועים שונים מחוץ לעולמה של תורה שמנסים ולעיתים מצליחים לפתות ולמשוך את האדם החוצה. צריך לדעת ולזכור מהם השעשועים והצלילים האמיתיים שישנם ממתן תורה בסיני.

אמת, נפנה לחניך וכך נאמר לו: "בהתחלה זה יכול להיות קשה ואפילו מתסכל, ככל בעל עסק, ישנם עליות וירידות. צריך להציף את הראש – העסק מעל המים, כדי לגדול אח"כ. אולם ברגע שאתה כבר יודע איך לומדים תורה, והתגברת על המכשולים שהיו ושיהיו, החיים שלך משתנים מן הקצה אל הקצה. הלימוד הופך להיות מתוק וזהו תענוג – שמי שלא חווה אותו לא יכול להבין אותו. התורה מונעת מהאדם לעשות שטויות והיא מרחיקה אותו מנפילות לא רצויות לכל מיני מקומות ומעשים לא רצויים.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר בנועם שיח

הרהורים בדרך למירון / הרב חנניה מנס יו"ר ארגון בנועם שיח


כשזוכים לעלות למירון, בכניסה לציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי, רואים את הכיתוב בשער הכניסה: "כי לא תשָכח מפי זרעו" שסופי התיבות שלהם הם: יוחאי, אביו של רשב"י.

כדי שנזכה גם אנו ש'לא תשכח' מפי זרענו, צריך ללמוד מתורתו של רשב"י שעליו נרמז פסוק זה.

במימרא הידועה בגמרא (סוכה מה:) אמר התנא האלוקי רשב"י שיכול לפטור את העולם כולו מן הדין. אח"כ מגיע משפט נוסף שאמר: "ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הן – אני ובני מהן, אם מאה הם – אני ובני מהן, אם שנים הן – אני ובני מהן". מאיפה העוצמה הזו להתבטאות בכזה בטחון שאם ישנם בעולם כולו רק שני בני עלייה, אז זה אני ובני?

יושב אבי המשפחה, הרב שאול בביתו, ולפניו מהמשימות החשובות המוטלות עליו לעשות היום:

  1. ללכת עם הבת נעמה להליכה. היא כבר חייבת שעת איכות עם אבא.
  2. לעשות קניות בצרכנייה לכבוד שבת הקריבה.
  3. להתקשר למלמד של יוני בן ה-12.

שוקל הרב שאול בדעתו מה אפשר לעשות ומה לדחות?

איציק בן ה-20 לקראת שידוכים, הוא מוכרח להתחיל בדיאטה, להפחית קלוריות, להפעיל את הגוף, ולאכול בריא. הוא נמצא ערב תקופת החגים ויש לו 2 חתונות שהוא ממש מוכרח לבוא, ויודע שכל זה יחד יעלה לו במשקל ביוקר, ודיאטה – מה תהא עליה?

החפץ חיים כותב שעל האדם לחשוב שהיום הוא היום היחידי שיש לו. והמשנה שעליו ללמוד זאת המשנה היחידה שכעת הוא צריך ללמוד, ושהוא האדם היחידי עלי אדמות כרגע, שעליו מוטלת כעת הזכות – שהיא חובה – להחזיק את העולם ע"י לימוד התורה. וכבר אמרו חז"ל שמוטל על האדם לומר: "בשבילי נברא העולם".

ז"א: אתה האדם היחיד בעולם, וביום היחיד בעולם, ובעשייה היחידה שבעולם. כשזו צורת ההסתכלות יאמר איציק, אוקיי החתונה היום היא היחידה, רק היום אני בדיאטה, אבל בחתונה הבאה מקסימום נאכל, לא צריך להחליט היום בשביל מחר.

הרב שאול גם ידע שהוא היחיד בעולם ובזמן והעשייה היחידים, מה הכי חשוב כעת? ראשית כל – זה נותן כח לתת מודע, ובפרט ליצר, שיירגע ולא יקשה, בסך הכל עכשיו אני בשטייגען חד פעמי, או מתגבר על התאוות באופן חד פעמי. וכך עוד פעם ועוד פעם עד לניצחון המזהיר.

רשב"י היה אומר אם יש מקום בעולם לבן עליה יחיד, יתהפך העולם וזה יהיה אני, לא משנה מה קורה זה אני. ואם שנים אז זה אני ובני, שלא חושבים- יש זמן, החיים יפים, עם הגיל נתקדם הלאה.. לא! אלא עלי מוטל להיות 'נזר הבריאה' ולעבוד למען מטרה זו, כבר מעכשיו, שאם יהיו רק שנים בכל העולם וודאי זה אני ובני.

אנחנו כהורים ומחנכים מוטל עלינו לזכור שאנחנו ההורים היחידים כמובן, והעשייה הספציפית שמוטלת עלינו עכשיו היא העשייה היחידה!  לא נאמר – הילד צריך חינוך דחוף – אבל כרגע אני אעלים עין… אין לי כוח… לא! זו העשייה היחידה!

בעלותנו לציון הקדוש נתחזק בדרכיו, ונעתיר בימי עקבתא דמשיחא, שהם ימי דחק בחינוך הילדים. וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, שבזכותו ניוושע ויקוים בנו "כי לא תשכח מפי זרעו", אמן!

לתגובות\הערות הגב: n3201525@gmail.com

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון בנועם שיח

 

חינוך בנעימות • הרב חנניה מנס – אופטימיות מנצחת


בית אופטימי הוא בית בריא יותר, שיכול לעמוד בתהפוכות שעלולות לקרוא חלילה.

הוא הבית האופטימלי ביותר בשביל ההורים ובשביל הצאצאים הגדלים בו, בית אידאלי הוא בית שמשרה רוגע, יציבות ומחשבות אופטימיות. (בזה הארכנו בטור שבוע שעבר "הכנות לסבב הבא") בשביל לחשוב אופטימי יש צורך בדיבורים חיוביים. אדם שמדבר חיובי נהפך לאדם חיובי יותר, ולהפך – אדם שמדבר שלילי נעשה אדם שלילי.

הפסוק כותב: "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב" (משלי כט, כה). דהיינו, שהחרדה של האדם היא זו שתיתן לו את המוקש.

לדוגמא: אמא מבקשת מבנה שיוריד את סט הצלחות מהשולחן בסלון לשיש שבמטבח. הילד משיב: "זה יישמט, אני מפחד". כך ענה בכל פעם שבקשה האם את אותה הבקשה, וחוזר חלילה. שבת אחת פקעה סבלנותה של האם, והכריחה את הילד לקחת את הסט. כמובן שבדרך נפלה צלחת אחת לפחות. זה מה שאומר הפסוק – החשש שלך עצמו מכך שזה יקרה, זהו אחד הגורמים למקרה לקרות.

שלמה המלך ע"ה כותב במשלי (יח, יד) "רוח איש יכלכל מחלהו". וכוונתו לומר כך, אם אדם חלילה לא חש בטוב והוא מכלכל את החולי ע"י שאומר 'אני חולה', אזי הוא נחלה יותר. וכמו שאומר הכתוב באיוב (ג, כה) "כי פחד פחדתי ויאתני ואשר יגורתי -יבא לי", האדם ממה שהוא מפחד וחושש, בזה עצמו הוא יפול, כי הפחד, הסטרס, מדבר מסוים -עלול לגרום לאדם שכך יקרה לו.

אוקיי, יאמר הקורא. הבנתי את הרעיון. אני חולה ח"ו, ואני יגיד שאני בריא?! תראה את המדדים שלי , מה הרופא אומר עלי, אז אני יגיד שאני בריא?! אולי זה יגרום מקסימום שיישלחו אותי לאבחון. מה זה יעזור?

נלמד כלי שלומדים בשיטת N.L.P.  שיפתח לנו צוהר לחיים אופטימיים יותר, יגרום לנו להוציא מפינו דיבורים חיוביים יותר, וממילא נקבל בעזרת ה' חיים שלווים ובריאים יותר. ואגב,  וכלי זה יכול לעזור בחסדי ה' בכל קושי רוחני או גשמי.

אתן דוגמא מבחור שעבדנו אתו על כך והדבר עזר פלאים. הבחור התקשה ללמוד גמרא בעיון, (בבקיאות איכשהו), ורצה לעלות רמה. הבנתי שקשה לו בריכוז, אך יש עם מי לדבר. הנחתי לפניו 4 דפים, ואמרתי לו אמרתי לו לרשום בדף הראשון את המטרה הממוקדת אותה הוא רוצה להשיג. הוא רשם: "אני רוצה ללמוד גמרא רציני, בעיון".

בפתק השני הורתי לו לרשום מה יקרה אם לא ישיג את המטרה? הבחור רשם: 'יהיה לי שם לא טוב', 'זה מעיד על כישרונות נמוכים' וכו'.

את הפתק השלישי אמרתי לו להשוות לפתק השני, ולרשום בהצמדה 2 דברים: א. מה כן היה רוצה שיקרה בצורה חיובית, כגון "שיהיה לי שם טוב". ב. ומדוע החה מעונין שזה יקרה? לדוגמא: "שאממש את ייעודי בעולם", "שידוך טוב", וכן הלאה.

לאחר מכן אמרתי לו:

כעת, תיקח את הפתק השני, בו רשום ממה אתה חושש, תקרע אותו ותזרוק אותו בחוזקה לפח. עכשיו תרשום בפתק הראשון (בו נרשמה המטרה המיועדת) מה הולך לקרות מהיום. לדוגמא: מהיום יהיה לי שם טוב יותר, מהיום אני אהיה עם כישרונות מבורכים יותר. לא לכתוב פתאום: "אני עובר 100% במבחן אי-קיו", אלא מונח שכבר קורה כבר עכשיו, למעשה, לדוגמא "יותר מבורך". בסופו של תהליך צריך שיהיה מונח חיובי, אך כזה שיכול להיות במציאות. כי זה נכון שהוא נהיה יותר מוכשר בעצם מעשה שקרע את המפריעים (כי הרי כל בני אנוש לא מתקרבים להשתמש במנת שכלם שחננם הבורא), אך לא נהיה גאון הגאונים (ואולי אכן זה יקרה בסופו של תהליך, יחד עם עבודה עצמית).

זאת אומרת, לקחנו את המטרה, הצבנו אותה לפנינו, לקחנו את הבעיות שקורות באי יישום המטרה (שזה מה שבתת מודע מעכב אותנו), והסיבות ממה אנו חוששים שמא לא יקרה השינוי המיוחל, ובדף המטרה רשמנו את המצב המבורך שמתחיל להיווצר כבר עכשיו, נתנו פתח ותקווה לשינוי שמתחיל להתחולל כעת.

בדף נוסף רשמנו בקצרה ובתמצות את השינוי המבורך, המשפט שכעת מתחולל השינוי לדוג' "אני יודע ומאמין שבחסד ה' התחיל הכישרון שבי לפרוח והריני מסוגל ללמוד כמו שצריך, ולהתעלות, תודה לך ה'!". או לדוגמא בדברים שונים בחיים "אני יודיע ומאמין שבחסדי שמים התחלתי להיות מסודר יותר, אבא תודה לך!". וכן בדיאטה ובמציאת עבודה, זוגיות וחינוך וכו', עם משפט קצר ומתומצת שעלי לחזור עליו שוב ושוב יחד עם צעדים במהלך חיי (דיאטה למשל, א"א לומר בתהליך שלה את המשפט ולהמשיך לאכול כרגיל…), ואז האדם יראה נפלאות, היות וה"אשר יגורתי" הפנימי של האדם מטופל היטב, כי הדיבור משפיע על הנפש, ועל תת המודע של האדם, כי אדם שמדבר חיובי נהפך לחיובי יותר.

הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" כותב: בנפש ישנן שתי בחינות, הנפש השכלית הבהמית, כאינסטינקט, פועלת בלי הכרתנו, היא מקבלת ציווים ומקימתן. למשל החושב לקום בשעה ידועה, יקיץ בעת ההיא, בעלי היפנוטיזם מספרים כי ניסו להורות לא' בהיפנוזה, שלאחר כך וכך אלפי דקות יחתום את שמו, והוא לא ידע לחשוב חשבונות כלל, מ"מ לאחר שהקיץ והגיעה השעה, בדקדוק הדקות ממש, לקח פיסת נייר לחתום את שמו, ולא זכר ולא ידע כלל טעם, למה זה הוא חותם את שמו, עד כדי כך נפש הבהמית מקבלת ציווים.

מלמדנו הרב דסלר. שתת הכרה שהוא כבהמה, שמקבלת ציווים ולא יודעת למה, ועושה ככל שמצווים אותה, כך התת המודע שלנו, וכלשונו "הנפש הבהמית", פועל ללא התחשבות ידועה, אלא מהרגל של שנים, ואדם מנוע מלעשות דברים מסוימים כי מלווה אותו איזה זיכרון לא נעים מהילדות. הנס הוא שאפשר לשנות. ע"י התרגיל הנ"ל בעזרת עבודה עצמית של שינוים במהלך חיינו:

1 – לכתוב את המטרה אליה הנך שואף בצורה ממוקדת וברורה.

2 – לכתוב את 'מה יקרה לולי…' ממה הנך חושש שלא יקרה לולי ולא תשיג את המטרה.

3 – לראות חיובי מה יקרה כשהמטרה תושג בעז"ה.

4 – להילחם ב "אשר יגורתי" וב"חרדת אדם" ע"י שינון מכתב הצהרה פרטי, אותו נשמור קרוב לליבנו (ארנק וכדו'), מכתב עם משפטים שבחסדי ה' השינוי מתחיל, והמטרה מתקרבת להישגה.

5 – לקבוע זמן בלו"ז שאז נשנן את המשפט, למשל' אחרי שלושת התפילות, ונשנן בקול כדי שהתת מודע אכן ישמע ויקלוט.

6 – יחד עם צעדים שיקדמו אותנו למטרה הכה רצויה בחסדי ה', חשוב לזכור שכל קילומטר שעברנו התחיל איפה שהוא בצעד אחד. לכן יש לנו להתקדם ולראות את ההתקדמות, וליהנות מכל אחת כזאת אף קטנה ביותר. להתפלל, ולבצע את השינויים, ובעיקר לדבר חיובי בכל מהלך חיינו, כי דיבורים חיובים משפיעים על הנפש. וכמובן שדיבורים והתנהגויות אלו ישפיעו פנימה במשפחתנו, ועל חינוך ילדינו.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון "בנועם שיח"

חינוך בנעימות • הרב חנניה מנס – הכנות לסבב הבא


בימים אלו, שסבב מלחמה נוסף בארצנו מסתיים בס"ד, נכון לשעות אלו, נזכרתי בימי ה'מבצע' (מלחמה בשמה המכובס) 'צוק איתן'. פסעתי לבדי בעיר אשדוד ברחובות רובע ו', כשלפתע נשמעה אזעקה. מיהרתי למצוא מקום מסתור בבניין מזדמן, שכלל תושביו מהציבור הכללי, שיצאו לחדר המדרגות, וכאשר הם ראו אותי, בחור חרדי בודד, החלו לשיר "מי שמאמין לא מפחד… ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם".

לאחר שיצאתי מהמקום, חשבתי לעצמי שלכאורה שרו לכבודי, אך אפשר, שמאחר שהיו שם ילדים מבוהלים, כנראה הדרך שבה הם בחרו להעביר את השהות בחדר המדרגות – היא האידאלית ביותר, עבור הילדים ועבור ההורים עצמם.

הורים רבים עמדו בסיטואציה הקשה הזו השבוע, ואף כאלה שאינם באזור האש. הילדים שואלים, ולא מעט עלולים, חלילה, להיכנס לחרדה ולמעלה מכך, ה' ישמור. מה היא הדרך הטובה להתנהג באופטימיות למען בריאות כולנו?

מעשיה נאה מספרת, על האופטימי והפסימי שצעדו יחדו במנהרה ולפתע כבתה התאורה, והם החלו לגשש ולחפש אחר היציאה, לפתע נראה קצה אור בסופה אמר האופטימי "הנה האור, הנה קצה המנהרה" אומר הפסימי "מה פתאום, זה אור של רכבת שבאה מולנו".

הפסימי נהנה ממחשבות שליליות, זה מעניק לו דמיונות, וסערות רגש, ואילו האופטימי מצליח יותר במהלך חייו, בריא ומתפקד יותר.  מדוע אם כן לחשוב שלילי ולא חיובי? ובפרט שכ' המהר"ל שאדם מפחד מדבר מסוים, הפחד עצמו מושך אותו למציאות עצמה ומה שהוא כה חושש – יקרה לו, לדוג' אדם מפחד מעוני זה יבוא אליו עקב הפחד, וכמ"ש באיוב "ואשר יגורתי יבא לי" (ג. כה) אז איך נתרגל לחשוב חיובי?

היה מחקר שנעשה באוניברסיטה בארה"ב. הקרינו לפני התלמידים סרטון ובו נראות שתי קבוצות, האחת לבושה בבגדים לבנים, והקבוצה השנייה לבושה בגדים שחורים, וכל קבוצה משחקת בכדור משלה, והתלמידים התבקשו לספור כמה פעמים חברי הקבוצה הלבושה בלבן מוסרים ביניהם את הכדור, לאחר שנקבו במספר, שאל אותם הד"ר: "האם ראיתם מישהו עובר בין הקבוצות במהלך המשחק?" וכולם פה אחד ענו שלא, ואז הדליק הד"ר שוב אתת הסרטון, והראה לתלמידיו הנדהמים כיצד גורילה (מחופשת) עברה בין הקבוצות, היא עברה באופן ברור אך אף אחד מהצופים לא שם ליבו לכך, והגורילה הייתה "בלתי נראית" מדוע?

התשובה היא: היכן שהאדם מנווט את תשומת ליבו, את זה הוא רואה ואינו שם לב לסביבה. כל אחד יכול לשים לב לזה בעצמו, שיגש להביט בחלון עם ידיד הוא יכול לראות דבר מסוים והחבר ישים לב לדברים שונים לגמרי, שאותם יראה.

תחשוב טוב – יהיה טוב!                                                                                                                                כאשר המנהל יקרא לעובד, ישר המחשבות של העובד היכן שגיתי, מה איננו כשורה, המחשבה תהיה שלילית ואולי המנהל קרא בשביל לעדכן על עליית הדרגה או המשכורת. אשה שולחת קורות חיים לעבודה שנראית לה מתאימה, אומרת לחברתה בטח לא יקבלו אותי אפילו לראיון, וגם אם כן אז וודאי לא לעבודה, – שלילי, המחשבות של האדם שליליות, כמו"כ "חוק מרפי" שוודאי, יפספס את האוטובוס / התור, ובוודאי הפרוסה תיפול על הצד המרוח.

מחקרים מגלים שלמעלה מ 70% מהמחשבות של בני האדם הם שליליות.

זה קורה עקב כך שהורגלנו מהילדות לחשוב שלילי, או משום שהמח מתמקד בשלילי חזק יותר היות וזה משאיר רושם רב על המח, יותר מאשר אירועים חיובים.

הורים שרוצים לפתח בילדיהם מחשבות חיוביות, עליהם לפתח זאת קודם בעצמם, וזאת על ידי:

  1. לחשוב מחשבות חיוביות. לא להילחם עם השלילי אלא לזרוק אותו, ולחשוב גם על דברים נוספים וטובים שהיו לנו, לדוג' בברכות השחר אנו מלאי הודיה להשי"ת על היהדות, ועל החירות, הראייה, הלבוש, הנוף, וכו' מודים לה' על כך שאיננו נכים וגם אם ח"ו נכים, אך לא נכים נפשית חלילה וכן על זה הדרך, על האדם להתמקד בחיובי, ורצף מחשבות חיוביות יתנו לו עוגן בעת מבחן.
  2. פרספקטיבה נכונה. נכון שישנם חוויות לא קלות, אך ע"י שנתעד דברים חיובים שהיו לנו, ונתמקד בהם, נראה את הכל בפרופורציה, לדוג' היה לי ידיד ר' ברוך גוטפרב זצ"ל שכשחלה במחלה ל"ע, היה ילד שבטעות הזיק לו את השולחן במשרדו, הילד התנצל, והוא הגיב שאין בעיה, שולחנות כבר לא מעניינים אותו, בין כה וכה הוא כבר בדרך לעולם אחר, זו דוגמא אולי קיצונית, אך הכל צריך לקחת בפרופורציה, הרבה קשיים יעברו, לא 'עד החתונה' אלא עד החג הבא..
  3. ביהדות אין דברים רעים. דרך הטוב להיטיב, והקב"ה כולו הטבה, וכאשר ישנם דברים קשים זה 'ניסיון'. אין רע ממקור הטוב, ניסיון מלשון "נס להתנוסס", ה' שלח את ההתמודדות הזו כניסיון, ללמד אותנו שיעור, להעלות אותנו רמה והרע הוא רק בעיניים הגשמיות שלנו בעוה"ז, והיות וההתרחשות כשלעצמה  היא לטובה, נודה לה' תמיד ועל ידי שנודה לו על הדברים הקטנים והפשוטים, כמו גם על היכולת לגהץ באשראי, וגם על שיניים שגדלות לילד, נודה לה' על הניסיונות, נצליח לעמוד בהם, ועוד יבואו דברים טובים יותר.

הכותרת "הכנות לסבב הבא" אינה נוחה, ואינה תואמת את דברינו עד כה, והלוואי ותהיה מוטעית, אך מתוך התמודדות במצב בארצנו הנקנית בייסורים, ובפרט בעקבתא דמשיחא, עלינו לשנן את הדברים הללו ונרגיל אותנו ואת הסביבה לחשוב מחשבות אופטימיות, למען ייטב לנו ולבנינו, ובעת ניסיון כמו טילים, נוכל לשיר (מתוך הממ"ד) "מי שמאמין לא מפחד", וכל אחד ושיריו הוא.

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון "בנועם שיח"

 

חינוך בנעימות • הרב חנניה מנס – הגישה הנכונה לחינוך נער בגיל ההתבגרות


הגישה הנכונה לחינוך נער בגיל ההתבגרות

ליל שבת, שכונה ירושלמית.  זאב, בן ה-16, שובת בבית הוריו היקרים, שכה דואגים לו.   בעת נטילת הידיים, צדה עינו של אביו כיצד בנו אינו נוטל ידיים, כמבואר בהלכה, וחיסר מקצת מההלכות. הוא העיר לבנו על כך: "זאב, שים לב לנאמר בהלכה..".

במהלך הסעודה, האב גם דאג לכך שזאב, שחזר מהישיבה, יהיה מספר 1 בקיום הלכות שבין אדם לחברו ביחס לאחיו ואחיותיו. הוא, כמובן, לא שכח גם לתחקר אותו מה למדו השבוע בישיבה, ולא פספס לשאול כמה שאלות על הסוגיא הנלמדת, כדי להחכים את בנו.

בסיומה של הסעודה הציע האב לבנו ללמוד עמו חברותא.

*

בבית השכנים, יואב, בן כיתתו של זאב, אף הוא שובת בבית הוריו היקרים, שאף הם לא מסירים דאגה ומחשבה מבנם היקר.

במהלך נטילת הידיים, גם אביו של יואב שם לב לכך, שבנו אינו נוטל ידיים בדיוק כמבואר  בהלכה. האב בחר לשתוק.

במהלך הסעודה, הציע לבנו יואב שיאמר דבר תורה, לכבוד השבת, והאב עצמו גם נשא מדיברותיו במהלך הסעודה ושאל שאלה ש"עלתה" במוחו בבירור הלכות נטילת ידיים, וענה עליה, כך שכל בני הבית ידעו את ההלכה שנשכחה מהם.

בסיומה של הסעודה, הציע האב ליואב בנו ללמוד עמו חברותא.

*

וכעת אליך, קורא נבון. באיזה בית, לדעתך, נענה האב בתשובה חיובית מבנו, ללמוד עמו חברותא, ובאיזה – נענה בתשובה שלילית מוחלטת, או מתחמקת?

 

אמת! זאב התחמק וענה תשובה שלילית מוחלטת, ואילו יואב, ללא היסוס, ענה תשובה חיובית ולמד עם אביו סוגיות שנלמדו במהלך השבוע בישיבתו.

ובכן, מדוע? מה ההבדל בין יואב שענה תשובה חיובית, לזאב ששלל את הלימוד המשותף?

 

ישנו משפט, שכתב הרב שמשון רפאל הירש להוריו: "מחנכי בילדותי, מדריכי בנערותי, וידידי בבגרותי"

משפט זה הוא אבן דרך לכל הורה אשר ילדיו באו לגיל הנערות, בגישתו לחנך את הבן המתבגר או הבת המתבגרת.

כשם שהילד הוא אינו אותו הילד כשהוא בן 8, כך אינו אותו ילד בהיותו בן 15, וכשם שהוא אינו אותו ילד, על ההורה להתנהג בהתאם ובדרך אחרת, כאילו מדובר בשני ילדים שונים.

הרש"ר הירש מלמדנו, שעל כל הורה/מחנך, כשניגש למלאכת החינוך, לשנות את גישתו בין חינוך הילד הצעיר לימים, שאז יש לחנכו כמו שחינכנו אותו כשהיה תינוק, לדוגמא: רצה לגעת באש  והעמדנו אותו על מקומו. בדרך זו – שהוא עדיין ילד, עלינו לחנכו ולהעמידו על מקומו.

אולם, כאשר הילד גדל ונהפך לנער, עלינו להדריך אותו בדרך הישר, כמדריך ולא כמחנך, שאם נחנך אותו, כילד קטן, בהערות וגערות וכד' נחטיא את המטרה, חלילה.

עלינו, כאמור, לשנות את הגישה ובעת בגרותו כבר ננהג עמו כידידים, נתעניין, נדרוש בשלומו, נחמיא, ונמנע מלהתערב ולחנכו.

אביו של יואב התנהג כיאות, הדריך את בנו, נתן לו תחושה נעימה. הוא לא פנה לבנו בצורה ישירה אלא בעקיפין ובדרך אגב איתגר את בני הבית בשאלה הלכתית הקשורה להיכן שהילד טעה. הוא לא 'תחקר' אותו על החומר הנלמד בישיבה אלא רק הציע עצמו כחברותא.

מאידך, אביו של זאב טעה בגישתו. הוא העיר, נתן תחושה של בחינה, ועוד במהלך הסעודה, לפני שאר בני הבית. היה עליו להדריך, ולנסות, כמו שאומרים: 'להגיע בסיבוב', לא לתת חלילה הרגשה של בחינה, שרק הזיקה והרחיקה את זאב מאביו. צורת התנהגות זו אין השפעתה רק לזמן קצר אלא עלולה היא להשפיע ולהזיק גם לטווח ארוך.

נזכור אפוא ונפנים את דבריו של הרש"ר הירש להוריו: "מחנכי בילדותי מדריכי בנערותי וידידי בבגרותי".

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון "בנועם שיח"

הרב חנניה מנס • חינוך נוער מתבגר: מהו הקטלוג שלך?


הרב חנניה מנס
יו"ר ארגון "בנועם שיח"

מהו הקטלוג שלך?

בחג הפסח מתייחדת לה מצוות החינוך כבר מראשיתו של החג, בית בית ומנהגו מקדמת דנא, דואגים על ידי חלוקת מיני מגידה למיניהם לעורר את התינוקות שלא ישנו בליל הפסח, וישאלו את שאלות ההגדה "מה נשתנה" לאבותיהם, וישמעו את סיפור האמונה המעובר מדור דור סיפור יציאת מצרים.

כאשר מתחילים לעסוק בענייני ה'חינוך', ראוי לעמוד ולברר תחילה מה שורשה של מילה זו הכה מדוברת "חינוך". ובפרט בימים עליהם המליצו חז"'ל בן קם באביו ובת באמה, כל אחד מתייעץ, קורא ושומע בענייני החינוך ללא לאות, ומשקיע אדרנלין ומוטיבציה בענייני החינוך, מהו שורשה של מילה כה מדוברת זו?

"שאל אביך ויגדך" בהגדה של פסח. נקרא על שאלות הבנים לאבותיהם, מציינת ההגדה ארבעה סוגי בנים חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול, ולכל אחד תשובתו בצידו. על כולם אמור לענות האבא של הבן שמקשה, אך לא כתוב מיהו אותו אבא, להיכן הוא מקוטלג, אולי הוא חכם ויענה כהלכה ואולי רשע, אולי הוא תם ואין לו תוכן להעביר לילדיו, ואולי הוא כזה שאינו יודע לענות.

"חינוך" במהותו פירושו: שהחניך יהיה מחונך. זה רצון ושאיפת כל הורה באשר הוא.

אך לא אחת נתקלים במציאות כואבת שהחניך מקשה, ואולי חלילה אף ממריד כנגד החונך.

והתשובה לכך היא "חן" שהיא שורש המילה "חינוך", כדי לחדור לליבו של האדם שלפנינו נצטרך לגרום למציאת חן בעיניו, ועל אחת כמה וכמה הורה לילדו, מחנך לתלמידו, ובפרט בגיל המתבגר.

בעולם הטיפול יש כלי שנקרא 'ראפור' שמשתמשים בו אף בעולם העסקים. 'ראפור' משמעותו לחקות תנועות העומד לפניך, שאתה רוצה להניע אותו לפעולה כל שהיא, תוך כדי שיחה עמו. זה מפתח קשר ומניע לעשיה, על החונך להניע את החניך לפעולה, כמובן בתבונה היות ואי אפשר להפעיל אותם תנועות שוות על כל אחד כי שונים האנשים שאיתם אנו באים במגע, על החונך להניע את החניך לפעולה, וזה כמובן "חנוך לנער על פי דרכו".

בבסיס החינוך עומד יסוד מקביל לכל האבות, לא משנה באיזה קיטלוג האבא רשום, לא משנה התווית שלך כחונך, כן משנה סוג הבן שלך – כי כל אחד ודרכו הוא, תצטרך להיכנס לליבו וכל אחד לב אחר וכארבע בנים שבהגדה.

על כל חונך באשר הוא, לא משנה איזה אבא הוא, ובאיזה תווית הוא מודבק, ואף כדי להחזיר ילד שנאבד למחוזות רחוקים נוכל להחזירו רק על ידי שנכנס לליבו, שנישא חן כלפיו וזה על ידי שנחמיא, נעודד, המון תשומת לב ופירגון, ונתייחס בסבלנות לחניכנו. וזה שורש 'החינוך' על ידי שנמצא חן בעיני החניך.

ובאווירת ימים אלו נסיים כמאמר משה לפרעה: "בנערנו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו כי חג ה' לנו" (שמות י, ט). כאשר הצאצאים ממשיכים ללכת בדרכי אבותיהם באותה שעה מתקיים "כי חג ה' לנו" זוהי השמחה הגדולה על המשך מסורת האבות בשרשרת הזהב היהודית מדור דור.

שנזכה לכך כולנו!

להתראות בשבוע הבא…

העמוד הבא »