אהרן.

בחור מתמודד, שהוריו שלחו אותו אלי, להיפגש עמו.

הוא בא קצת ‘בעל כרחו’ בגלל ההורים…

אהרן דווקא נעים סבר. אך לא רוצה לשמוע כלל.

איך הוא אמר: ‘לא דברי תורה, לא תחזיר אותי בתשובה ולא רוצה מחמאות!’.

אז בסדר, נפגש אך נדבר מענייני דעלמא…

ישבנו ואף טיילנו. ערכנו פגישה נוספת ועוד פגישה ועוד… והייתה לי הרגשה שה’עסק’ אינו מתקדם דיו כמו שציפיתי.

אך דווקא השבוע, שהרגשתי שאהרן עדיין חסום,

אהרן ציטט לי דברים שאמרתי לו בפגישה הראשונה, איזו ‘זריקה’ של ד”ת מהספה”ק.

הרגשתי הארה שאכן הדברים פועלים את פעולתם, לאט לאט.

מים עמוקים החלו לחדור אל האבן…

וזה כתוב בפרשתנו. משה אומר לה’ שעם ישראל לא ישמעו אליו, והקב”ה אומר לו שבכל אופן שילך וידבר עמם

ואכן כך הלך ודיבר עמם.

אח”כ אומר משה להשי”ת שלא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה.

אז לשם מה שלחו אותו? מהי המטרה? שידבר אל הקיר?!

מסבירים זאת בספה”ק: ה’ שלח את משה והגם שנראה היה שלא ישמעו אותו, עדיין זה משפיע וסופם של הדיבורים שידברו אליהם להיכנס לליבותיהם. גם אם עכשיו זה נראה שלא השפיע כלום, בסוף – זה חודר.

נזכור ונדע דבר זה. לא אחת, אנו אומרים למישהו או דורשים, בפני ציבור דברי חיזוק או דברי עידוד ומחמאה. ולא מעט הדברים נאמרים למי שאינו רוצה לשמוע אותם כלל.

ובכן, מה שדברנו – השפיע, פעל משהו בליבו והגם שזה עדיין לא נראה, ואפילו שהוא טוען בפניך כי ‘חבל לך על הזמן’..

טיפות המים משפיעות גם אם איננו רואים תוצאות, לבסוף (ייתכן אחרי שנים) תופיע התוצאה המבורכת בעזרת ה’.

להארות \ הערות הגב: N3201525@GMAIL.COM

במחקר גנטי שנערך במשך מספר שנים, מצאו שיש גן משותף אצל כהנים ללא הבדלי ארץ מוצאם, אשכנזים וספרדים, תימן ואירופה וכו’ מכל הגליות. 80-70 אחוז מהם נושאים ב D.N.A שלהם גן משותף בשכיחות גבוהה שאין כמוה בשום קבוצת אוכלוסיה אחרת. אצל יהודים שאינם כהנים, ואצל גויים, אפשר למצוא את הגן הזה בשכיחות של 5% בלבד. הגן הזה מעיד על היות הכהנים בני אותה משפחה, צאצאיו של איש אחד שהוא אבי המשפחה.

את הכרומוזום הגברי מקבל הילד בתורשה רק מאביו, ואותו הוא יעביר רק לבניו. רק נכדים מצד אביהם נושאים את הגן המעיד על השתייכותם- למשפחת הכהנים.

בפרשתנו “את יעקב איש וביתו באו”.

מי זה ביתו? ילדיו שכבר גדלו ונהיו הם לאבות ואף לסבים לדורות המשך מפוארים.

ומדוע נקראים ”ביתו”?

אומר הרש”ר הירש וז”ל:  ביעקב נדבקו ובו נצמדו בכל ליבם!

“את יעקב” מציין קשר הדוק בהרבה  מ “עם יעקב”. כולם אפוא מסביב לגזע העתיק, אבל כל יחיד ענף לעצמו וברשותו הוא, נקודה עצמאית מרכזית לחוג שבסביבה, בני יעקב כולם ועם זאת, אבות לבנים משלהם.

מבאר הרש”ר הירש “ביתו” היות וכולם נמשכו ונסמכו אחריו. יעקב היה הגזע, וכולם ענפיו.

ממשיך ואומר הרש”ר וז”ל:

“וזו נשמת המשפחה וזהו לבבה, אשר כל בן יבנה ביתו כסעיף לבית הוריו, ואם יוסיף לחיות בבנו ובנכדו, ואבות עם בנים, וילדים עם הורים, אחויים ומלוכדים לעד.” עכ”ל.

כאשר קראתי את המחקר על כך שרוב הצאצאים הגבריים בן אחרי בן לאהרן הכהן. (ויתכן שאלו שלא – אינם כוהנים שורשיים..)  ראיתי במוחש את דברי הרש”ר הירש את התגשמות הגזע שמסביבו יוצאים ענפים שממשיכים מכוח הגזע העתיק.

ואף בימנו כאשר בחור מתחתן ומתרחק מהגזע שלו ומתחתן עם ‘גזע’ שונה ובפרט שמתרחק ועובר לפריפריה. צריך הוא תמיד לזכור שהוא ענף בגזע שממנו הוא בא ואת דרכו הייחודית אותו הוא ממשיך ונושא בעז ובגאון. “אחויים ומלוכדים לעד” בדרך הקדושה ובמסורת בית אביו דור לדור.

כאשר ראש המשפחה יזכור את ההישענות הזו על הגזע של יעקב. על דמות הוריו, מהם ינק עד שנהפך אף הוא לראש משפחה.

ובפרט שכל דמות נשענת אחורה עד ”יעקב וביתו” יהיה לו כח להמשיך את המסורת ודרך החיים אף במצבים כמו טומאת מצרים איך צריך להתנהל ולהתנהג.

ובפרט שכ’ בספה”ק שכל הניסיונות שהיו להם, זה שיהיה כח לצאצאיהם לעמוד בניסיונות שיהיו להם.

יה”ר שנזכור תמיד דמות דיוקנם של אנשים ששימשו לנו כדמות של כח והשראה להמשיך בפיתולי החיים.

להזמנת הרצאות  להארות \ הערות \ הגב: N3201525@GMAIL.COM

חנוכה.

חנוכה, נקרא אף חג החינוך – בחנוכה חנכו את המזבח. וייחסו זאת אף למצוות החינוך, המוטלת לאב על ילדיו.

לפניכם מניצוצות החינוך מהאור של חנוכה:

ההדלקה, תופסת את עצמינו לעיתים לא מוכנים, באמצע שום מקום. ביום חול. אין ערב חג לפניו.. נעצרים ומדליקים. וצריך להיות ממוקדים באור.                                                                                                               וזה הסוד בחינוך למצוא זמן – לא זמן.      כן.. באמצע שום מקום לתפוס שיחה עם הילד\ה לצאת איתם להתאווררות. – רק עם אחד מהם. (לפי תור וכדו’) ולהיות איתם לגמרי ללא עיסוקים וטלפונים.

בחנוכה אנו לומדים שעלינו להדליק את האור מידי יום.

מדוע? הרי יכולנו להדליק את האור רק ביום הראשון בכלי שיספיק לשמונת הימים…

אלא צריך מידי יום ביומו להדליק את האור. גם אצל ילדינו,

עלינו להדליק את האור מידי יום ולא להרפות מכך. נאיר להם בתורה ומצוותיה. וניתן להם אור כדוגמת מחמאות.

“מעט אור דוחה הרבה מן החושך”

לעיתים קשה לנו עם חניכנו. ולעיתים קשה לחניך. ולעיתים גם וגם..

ואיננו מוצאים מפלט.. לא אחת הדרך היא ע”י שנדליק את ה’אור’ ונחפש נקודות זכות טובות אחד על השני \ או על המצב. ובעז”ה האור אכן ינצח בסופו של יום.

כמו”כ ניצחון החשמונאים לא היה סופי כידוע. היו אח”כ עוד מאבקים רבים וכו’ אך דווקא חג זה נחגג עד היום (לעומת חגים רבים ממגילת תענית, שאיננו חוגגים.)

הבה ונתפוס את הנקודות הטובות, קטנה כגדולה, שיש בכל מצב, הגם שזה לא המציאות שבה אנו חפצים. ובס”ד עוד יהיה אור גדול.

כמו”כ כאשר מודים על דברים קטנים לפתע מגלים, שב”ה יש הרבה על מה להודות.

מההלכה שנרות חנוכה ”כבתה אין זקוק לה”. למדנו שעלינו לפעול ואיננו אחראים על התוצאה.

כמו”כ ‘סביבון’ מנהג ישראל תורה.

מסובבים את הסביבון ומסתובב עד שנופל.

אנחנו כועסים עליו?

מאשימים אותו?

לא!

אנחנו עושים את הפעולה שלנו.

התוצאה לא בידינו.

כשפעלנו בחינוך ילדינו והתוצאה אינה כמו התוכניות שלנו.. למה לנו לכעוס?

התוצאה היא ע”י בורא עולם, כרצונו.

יה”ר שנזכה להמשיך את האור מתוך שמחה ונחת לכל צאצאינו בס”ד!

לתגובות \ הארות \ הערות הגב: N3201525@GMAIL.COM

“ועיני לאה רכות”

רבותינו בעלי התוספות אומרים שלאה ענדה על עצמה, טס מזהב.

שעליו חקוק “תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב”.

בשביל שילדיה יראו את זה אל מול עיניהם, ויאהבו את התורה.

וקרני השמש השתקפו לטס והזיקו ללאה – וכך היו עיניה רכות. מחמת השמש שסנוורה אותה.

ואכן זכתה לאה ויצאו ממנה – 6 שבטי י-ה.

היות והמטרה עמדה אל מול עיניה, והדרך פחות הפריע לה..

כמו”כ בספר צרור המור כותב דבר נפלא כי לאה אחרי לידת יהודה, ידעה שבנה זה אמור למלוך. והיא כה רצתה בן שיגדל תלמיד חכם, לכן הרבתה להתפלל לזכות בבן נוסף.

ולכן גם הרבתה להתאמץ עם מעשה דודאי בנה. כדי שייוולד בן נוסף שיגדל ת”ח.

ולכן קראה את שמו ‘יששכר’ – יש שכר לעמלי. השכר בו אני חפצה – התורה הקדושה.

כאשר המטרה עומדת אל מול עיננו, שום דבר שבעולם לא יזיק לה.

לא סיפורי האנשים כי עליה להתחתן עם עשו הרשע. ולא סנוור עיניה, לא הפריעו לה.

וגם מכירת דודאי בנה. כי היא כה חפצה בילד נוסף שיגדל תלמיד חכם, כאילו ואין לה בנים כלל..

כאשר אנו באים לחנך. אנחנו צריכים לסמן לנו את המטרה. ולדעת שלעיתים נשלם מחיר יקר. אך כאשר ברורה לנו המטרה. ( כמובן בהתייעצות עם רבנים. ולא מטרה שאינה מתאימה כלל..)

אנחנו נלחם בעדה. ונעתיר בדמעות, למי ששלח לנו את החניכים היקרים שנזכה אכן לחנכם בדרך הזו. ונזכה שילדינו יהיו מאלו שממשיכי שושלת הדורות בס”ד.

לתגובות \ הארות \ הערות הגב: N3201525@GMAIL.COM

יהודי שהתגורר בארה”ב והיה רחוק משמירת תומ”צ, אך על מצווה אחת הקפיד בדביקות: שבוע בשנה יצא אל הצריף בחצר ביתו והסתגר שם שבוע שלם יומם ולילה.

לפני פטירתו השאיר צוואה לצאצאיו, ובה כתב שהצאצא שימשיך את המצווה ויסתגר שבוע בצריף, יירש את נכסיו.

הצאצאים חשבו שדעתו השתבשה עליו, כי לפי מה שידעו לא היו לו עדו נכסים חוץ מדירתו העלובה עם החצר, כך שא”א לא הסכים לשאת בעול המורשת המוזרה.

לימים חשב אחד הנכדים שאם כה היה חושב המנהג לסבא, ובשביל זה הוא מותיר את כל הירושה, אז הוא מסכים לקיים את המנהג המוזר ולהסתגר בצריף שבוע בשנה.

לאחר שחתם על ההסכם אצל עורך דיונו של הסבא, קיבל הנכד לידיו מסמכים המעידים שכל נכסי הסבא הם שלו. כשבדק היורש את תוכן הירושה. נדהם לגלולת כי מלבד דירה עלובה זו, הותיר הסבא עוד נכסים וחשבונות בנק שלא מביישים כלל..

בן רגע התעשר הנכד בעושר רב. ובחכמתו לא גילה זאת לבני המשפחה.

בהגיע היום בו צריך הנכד לקיים את הצוואה, הוא נכנס לצריף והסתגר שבוע.

כלל לא הבין מה הטעם של המנהג הזה, והחליט לברר מה מקורו. לאחר שיצא פגש רב, וסיפר לו על המנהג המוזר של סבו, הרב שאלו כמה דפנות הם? ממה עשוי הסכך? הנכד לא ידע והציע לרב שיתלווה אליו לראות.

הרב אכן הגיע, ונדהם לגלות שהצריף אינו כשר כלל לסוכה. ועדיין יהודי כה רחוק ממצוות, מסר נפשו לקיים מצווה אחת. שגם אותה לא זכה לקיים כהלכתה כלל. הרב החל להסיר לנכד את מצוות סוכה. ענני הכבוד שליוו את עם ישראל בצאתם ממצרים. ועל המצווה המיוחדת שהסבא קיים, אך לצערנו לא כהלכתה..

הנכד שתה בצמא את הדברים, והחל להתקרב לדת עד שנהיה לבעל תשובה אמתי, והקים משפחה לתפארת.

סיפור זה סיפר האדמו”ר מטאלנא שליט”א שהנכד בעצמו סיפר לו, איך בזכות המסירות נפש למצוות סוכה חזר בתשובה.

אנו שב”ה זוכים לקיים את המצווה כתיקונה. גם אם מצטופפים ומזיעים, נזכור לשמוח במצווה. ולהחדיר את השמחה לילדינו. ולזכור שאנחנו רק בעולם שהוא פרוזדור לעולם שכולו טוב. ואז כשנהיה בטרקלין בס”ד ברווח – נתגעגע לשבת עוד כמה דקות בסוכה צפופה וחמה..

לתגובות: הארות\הערות הגב: N3201525@GMAIL.COM

הרבי ר’ אשר מקרלין זיע”א ישב בסעודה עם חסידיו. ושאל אותם:

רוצים לשמוע סיפור?

וענו: בוודאי, מי לא רוצה לשמוע סיפור?

סיפר להם הרבי, שהיה יהודי אחד שמת. ובבית דין של מעלה פסקו דינו: לגיהנום. אומנם יש לך אופציה אחרת, אם אינך רוצה גיהנום, תרד שוב פעם למטה, לעולם הזה בגלגול.

גיהנום. בחר היהודי. ואמר הרי, בגלגול נוסף – מי יודע אם אשפר את מעשי.

לקח אותו המלאך בדרך לגיהנום. והם הולכים והולכים וככל שממשיכים בדרכם נעשה חם יותר בהתחלה חום קלוש ואח”כ יותר ויותר חזק, עד שהיה כבר קשה לסבול את בחום.

שאל את המלאך, אם כל כך חם, זה אומר שאנחנו כבר קרובים לגיהנום?

צחק המלאך ואמר לו מה פתאום? הדרך עוד לפנינו. חרד האיש אם כעת כל כך חם ויש עוד הרבה דרך, מה יהיה בהמשך? ואכן, החום הלך וגבר עם התקדמות ההליכה.

כשראה האיש שעדיין לא הגיעו לגיהינום והחום כה נוראי. התחיל להתחנן למלאך שיחזיר אותו לבית דין. המלאך הסכים לאחר תחנונים. והחזירו.

בבי”ד של מעלה שאלו את האיש מה אתה רוצה? לא גיהינום ולא לרדת בגלגול.

השיב האיש: אני רוצה לרדת לגלגול אבל כמו שאני עכשיו, אדם מבוגר בר דעת.

הסכימו לכך בי”ד של מעלה והחזירו אותו בגלגול כמו שהוא, אדם בר דעת.

ירד האיש לעולם הזה כמו שהיה ביום פטירתו.

המתינו החסידים להמשך הסיפור, כשהם תמהים לעצמם מי היהודי הזה?

הביט הרבי ואמר אתם רוצים לדעת מי הוא?

הסיפור זה אתם – אתה ואתה ואתה. כ”א מהנוכחים כאן. הרי אנחנו הולכים לישון, והנשמה עולה למעלה, ולמעלה מחליטים להחזיר את הנשמה לכאן למטה ובלבד שלא תקלקל.

ומה אנחנו עושים? – זה הסיפור שכ”א מכתיב.

ערב ימי הדין.

גוזרים אותנו ואת ילדינו בגזר דין.

כולנו הרי חפצים בטובתם של ילדינו, הבה וניתן דעתנו שלא נקלקל, חלילה. ושנזכה בס”ד לשנה טובה ומתוקה אורך ימים, ואך טוב וחסד ורוב נחת רוח יהודית מיוצ”ח, אמן

לתגובות: הארות\הערות הגב:

N3201525@GMAIL.COM

אברך הגיע אל הרה”ק ר’ שלמה מזוועיהל זיע”א ושאל:

מידי בוקר לפני התפילה, תוך כדי שתיית הקפה, הוא מעיין בעיתון היומי.

ובניו גדלו, והוא יודע שאין זה מתאים, אז הוא החל לפתוח ספר מוסר.

כדי שבניו יראו אותו מעיין בבוקר בספר מוסר.

אך הוא מרגיש שזה שקר. כי הוא מעדיף לקרוא את העיתון. וגם אין זה לשמה.

אמור לו הרבי:

” אין זה שקר, זה לשמה של אמת – של חינוך”!

_ _ _ _ _ _

בימי חודש אלול. לא אחת ההורה והמחנך עוד לא נכנסו לתוך אווירת הימים הנעלים.

ושואלים מה לעשות?

ראשית כמובן ללמוד מוסר, ולשמוע שיחות על מעלת הימים.

שנית להתחבר ע”י מחשבה, על השנה שעברה – שאם היה זוכה בדין לטובה, הייתה לו שנה טובה יותר..

אך לבינתיים – דוגמא אישית!

וגם שהנך מרגיש “משחק אותה” עדיין.. תשחק אותה! תתרגש, תתחמם. ואולי גם תזעק “אלול” ובסוף בס”ד ע”י הפעולות יתחברו הלבבות.

לתגובות: הארות\הערות הגב:

N3201525@GMAIL.COM

שוב חלפה לה השנה.

והגיעו ימי בין המצרים.

והנה אנו בימי תשעת הימים.

ובית המקדש איננו, וירושלים עדין עומדת בחורבנה.

יהודי יכול ללמוד הלכות הימים, ואף לדקדק בהלכות. אך ליבו בל עמו.

בימי חג ומועד – יהודי מחובר, אף אם לא למהות, לפחות מתחבר לשמחה ואינו חש זר.

אך הימים ש ‘ממעטים בשמחה’ אומר היהודי: גם ככה, כמה אני שמח.. אז עוד למעט?

תנסה להציק לבן דורנו – להתחיל להתאבל..

תחושה של החורבן הוא על מחירי הח”פ והשתייה המתוקה, אבל בסה”כ החיים בסדר.

העו”ש בחשבון לא מרנין, אבל לא להגזים ס”ה יש שמחות ואירועים בעם, מה רע?

החיים נחמדים..

אהה. הממשלה, – נו, עתידה להתבטל. איראן? – לא מציק, – גחמות פוליטיות..

ובפרט בימינו שהלב התרגל –  העלונים שיוצאים מקופות הצדקה, על אסונות כאלה ואחרים, רח”ל.

בעבר עצם האסון שמשפחה איבדה את הנכס הכי יקר לה כדמות הורה. כבר היה טרגדיה שגם מי שלא הכיר עשה הכל למענה.                                                                                                                                      והיום, אסון כמו ‘אסון מירון’ רח”ל, מצליח להזיז את הלבבות..

הלבבות נהפכו לאבן.

אך זה החורבן שלנו! החורבן האישי של כל אחד ואחד מאתנו!

זה מעיד כמה אנחנו בתוך הגלות המרה. בתוך החורבן, בעמק הבכא!

יהודי בן דורנו מוטל עליו, להידבק בנקודות מהגלות שמדברות אליו.

לקרוא על מה שהיה ואיבדנו. על החורבן, ועל כל החורבנות שעברו בגלות, אינקוויזיציה והשואה וכו’ כדי להתחבר ולו במעט, לחורבן ולתחושות האבל.

ולקחת נקודה ולחבר עמה את בני משפחתו. לדוג’:

“מלכיה ושריה בגוים אין תורה”

אין תורה? – תפתח עיניים ותראה כמה ישיבות וחצרות חסידיות נפתחות מיום ליום..

אין תורה? – תכנס לכל בית כנסת, ותראה כמה שיעורי תורה. ארונות עמוסים בספרי קודש.

אין תורה? אין! כי איזה תורה היא זו… מכל התרי”ג מצוות, והש”ס, מה נותר לנו אקטואלי? לא קדשים ולא טהרות. לא חגיגה ולא הוריות. לא יבמות ולא קרבן פסח, וכו’.

אז איזו תורה היא זו? מעט שבמעט!

אסון!

וזה אחד מיני רבים שיש לנו על מה להתאבל.

זכרה ירושלים כל מחמדיה אשר היו לה.. ולנו נותר רק טיפה אחת, מהים האדיר..

וכשנחוש שהפסדנו, ונתחבר נוכל להיות מאלה שהבטיחו חז”ל:

“כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה“. שנזכה בקרוב, שינחמנו ה’ נחמה אמתית.

לתגובות והארות,/הערות N3201525@GMAIL.COM

מסעו של אדם עלי אדמות, הוא ארוך.

האדם מצווה למלאות את ייעודו בעולם ולהחזיר את נשמתו בסיום המסע, למקור ממנו באה, בהצלחה.

לא פעם, ניסיונות וקשיים מלווים אותו בדרכו. כדי לעמוד בהם צריך כוחות. אדם שנטעו בו הוריו ומחנכיו כוחות להיטיב להתמודד בהם, מצליח לעמוד בניסיונות.

שתי דרכים לחנך חניך.

דרך אחת – יש יאמרו קלה היא יותר – לאלף אותו! כמו שמלמדים בעל חי לעשות פעלולים למיניהם.

הדרך השנייה – קשה יותר – היא לחנך אותו! להחדיר לחניך את מהות הדרך. לתת לו טעם במסע.

את ההבדל בין שני הדרכים נגלה בעת ניסיון:

זה שחינכו אותו, יתמודד וילחם להצליח לעמוד בקשיים, אף אם ייפול – יתרומם ויתייצב.

זה שאילפו אותו – יישבר. יירמס לנוכח הקשיים, והאילוף ייעלם כלא היה.

פרשתנו, מספרת על מסעות בני ישראל בדרכם ממצרים לארץ כנען.

עם ישראל לא נהנה מהחניות בדרכם. המסע הרי היה לו לעונש על חטא המרגלים.

אך מאידך, ליוצר התוכניות והמסעות – ה’ יתברך – הייתה מטרה, בכל חניה וחניה ובכל מסע ומסע.

וכמ”ש הרש”ר הירש: כאשר ה’ הורה להם לצאת ממקום החניה, הוא התכוון שישיגו מטרה, והנהגתו המחנכת של ה’ תרה להם מקום חדש לחניה המסוגל להשגת אותה תכלית. כל המסע היה בו משום התקדמות, המסע היה תכלית המוצא, וכך היו כל ‘מוצאיהם למסעיהם’.

היפוכו של דבר בעיני העם. בכל מקום ששהו בו לא היו מרוצים. כשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היתה להם היציאה לתכלית. אחת היא להם לאן יסעו, ובלבד שיצאו מן המקום ששהו בו עד כה. הם נסעו על מנת לצאת ממקומם, וכך היו כל ‘מסעיהם למוצאיהם’.

עם ישראל רצה להתקדם. לא ראה בחניות מקום להתקדם, להיפך! מתי יסתיים הסיפור הזה. אך המחנות היו רצון ה’.

במהלך חיינו ישנן ‘חניות’ ותחנות רבות. אנחנו כה רוצים להתקדם. והנה – אי אפשר.

רוצים לזוז וישנם מכשולים בדרך.

אנחנו לא מבינים מדוע דווקא עכשיו ”מעכבים” אותנו.

אך האמת שהכל מכוון מלמעלה!

והקשיים והניסיונות בדרך – צריך לעמוד בהם.

אנחנו כהורים ומחנכים צריכים לזקוף את הגב ולתת כח לחניכינו.

להחדיר לילדים את הערכים בשמחה.

זה יכול להיות באינספור הזדמנויות.

בראש ובראשונה בשבתות. בסעודות.

ע”י שירה ודברי תורה. ובפרט סיפורים (לא מתוך הספר – מותר להיעזר אך לא לקרוא!)

סיפורי חז”ל. סיפורי צדיקים. סיפורי אמונה וביטחון, השגחה פרטית.

בביקור במקומות הקדושים. לספר סיפורים, על ההיסטוריה המפוארת של האומה. בקברי צדיקים לחבר אותם לצדיק.

להחדיר נופך בבית היהודי, ביום יום. כראש חודש, סיומי מסכתות וכדו’

גם ככה הנך מחנך – הפוך את המסע הזה למסע חיים מדהים! ליצוק טעם ותוכן.

הוויה שתיתן כוח לחניך – להמשך מסעו עלי אדמות.

לתגובות והארות,/הערות N3201525@GMAIL.COM

המעסיק לצערי אתה מפוטר!

עובד: אני? לא עשיתי כלום..

המעסיק: נכון, זאת בדיוק הבעיה!

_ _ _

יצא לכם לדבר עם סלע?

אנחנו מכירים את המשפט: מה שלא הולך במח הולך בכוח.

בעולם מקובל שהחזק שורד לעומת החלש שנוטה ליפול. אנחנו מכירים את זה במהלך חיינו, לא אחת שאם לא מצליחים במשהו אז פועלים באמצעות כוח.

העולם ולעיתים גם האנשים שחיים בו דומים לסלע, וכשפוגשים סלע, מנסים להפעיל כוח, והרבה כוח.

אבל מה לעשות – הסלע חזק יותר. ולכן צריך במקום להכות את הסלע לדיבור!

לדבר למי? לסלע?? כן! הציווי האלוקי “דבר אליו”

לדוג’ באמונה. לעתים האדם נמצא במשבר שאינו רואה דרך להיחלץ ממנו, אומר דוד המלך: “האמנתי כי אדבר” – דיבורי אמונה היא בסיס להחדרת האמונה בליבנו פנימה. וכן כתוב: “הרפו ודעו כי אני ה’ ” – תרפה, אל תחפש כוח! לא להמשיך ללחוץ.                                                                                                                                                                                                                                                                                           אלא תרפה ותייחל, תקווה לראות את ישועת ה’. תאמין בו.

אך לא פעם שוכחים ומנסים המון כוח. המון השתדלות, מאבקים ולחצים, לא נותנים לזמן לעשות את שלו. לא נותנים כוח לאמונה בהשי”ת.

לעתים רואים במצב עם ילדים \ חניכים “סלע” או רואים בהם סלע..

ראשית: הרפו וחכו לישועת ה’ עם הרבה דיבורי אמונה ובטחון בה’.

ובנוסף לא לעבוד עם כוח!

לא צריך אפילו בעבודת השם שהדרך הקבועה תהיה כוח!

צריך הרבה כוח לתפילה, לסבלנות, לצפות לישועה!

ולא! – לדבר עם ילדינו עם כח. לחצים ומרפקים והתקוטטויות,  אלא דיבורים טובים מלב אל לב, עם הרבה אהבה, רכות ופרגונים. ובס”ד נזכה להגיע לשלב – לראות רב נחת אמתית!

לתגובות והארות,/הערות N3201525@GMAIL.COM