טור מיוחד על ההבטחה המיוחדת של רבי שמעון בר יוחאי, מאת הרה”ג הרב ראובן זכאים שליט”א, ראש בתי המדרש לרבנות ודיינות ‘זכרון יעקב’ ובית הוראה ‘ארזים’, ומרצה בכיר בארגון.

מצויים אנו בימים הקדושים הסמוכים להילולת רבי שמעון בר יוחאי. כל מי שעיניו בראשו רואה ומבין שמדובר בתופעה שאין לה אח ורע. ציונו הקדוש משמש אבן שואבת במהלך כל ימות השנה לכל מבקש ה’ החפץ להיוושע ולהיפקד בדבר ישועה ורחמים בזכותו, המעמיד את את רשב”י לפרקליט ומליץ לפני כסא הכבוד למילוי משאלותיו לטובה ולברכה. וכמובן גולת הכותרת, ביום ההילולא, רבבות אלפי ישראל עולים ומתאספים לציונו הקדוש אשר בהר מירון. וראה זה פלא השנים הרבות שחלפו מאז פטירתו, לא זו בלבד שלא הקהו את הכיסופים וההשתוקקות, אדרבה! מדי שנה בשנה עולה מספר המשתתפים בהיקפים גדולים ועצומים כ”י. והדבר אומר: דרשני. במה זכה רשב”י למה שלא זכו קדושי עליון אחרים?!

הסברים רבים נאמרו לכך, כולם אהובים כולם ברורים, אתמקד ברשותכם באחד מהמופלאים שבהם. ידוע מה שנאמר בגמ’ מסכת שבת (קלח ע”ב) תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: הנה ימים באים נאם ה’ אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה’, וכתיב: ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. דבר ה’ – זו הלכה, דבר ה’ – זה הקץ, דבר ה’ – זו נבואה. וכו’. ומסיימת שם הגמרא, תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו – שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. עכ”ל. ובספרי (דברים יא, כב) מיישב רשב”י את הפסוק באופן דומה, וז”ל, איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא איש פלוני מטהר ולא ימצאו דבר ברור.

נמצא, שהיתה מחלוקת בין חכמים ורשב”י מה יהיה באחרית הימים, הוי אומר בדורותינו אנו, חכמים דייקו מפסוקים מפורשים שהתורה תשתכח מישראל. ובא רשב”י ובאופן חריג מקדים לסברתו את הביטוי החריף: ‘חס ושלום שתשתכח תורה מישראל!’ ומבאר את הפסוק בדרך אחרת. והלא ידוע, שבדרך כלל בש”ס אין הלכה כרשב”י. אך בענין זה רואים בחוש שהלכה כמותו! רשב”י לא רק מבאר את הפסוק, אלא קובע וגוזר חד משמעית שלא יקום ולא יהיה מצב של שכחת התורה! כשם שגזרו בית דין של מטה כך נגזר בבית דין של מעלה. ואם אנו רואים שאכן התורה לא משתכחת ב”ה, הוי אומר בזכות עמידתו האיתנה, ובזכות זעקתו האדירה של רשב”י: חס ושלום שתשכח תורה מישראל! עברה מאיתנו רוע הגזירה. ולכן זוכים אנו, למרות ליקוי המאורות הנורא, למרות הסתר הפנים, למרות שניסו בכוח הזרוע להשכיחה מאיתנו, התורה הקדושה ממשיכה ללוות אותנו בכל ימי ענינו ומרודנו בגלות החל הזה, ואינה משתכחת! ומכאן סוד המשיכה והחיבור העצום לרשב”י שהולכת ורבה עם השנים. כי עם ישראל מכיר טובה למי שבזכותו התורה לא השתכחה ממנו.

ועד לדורות האחרונים, כשידוע לצערינו נסיונם הנואל של פריצי עמנו, אשר אמרו לכו נירשה לנו את נאות אלוקים, שבאו עיתים בפה רך ועיתים בפרך אל העולים לארצנו הקדושה, בעיקר מארצות המזרח, לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ובפרט הסיתו והדיחו רבים מהנוער בעוונות הרבים לא לשמוע למוסר אביהם, ולנטוש תורת אימם, ואילצום לחבק ולאמץ תרבות אנשים חטאים, ולפרוק מעליהם עול תורה וכל סממן יהודי. ולרגעים נדמה היה כי חס ושלום דרך רשעים צלחה, והתורה הקדושה הלכה והידלדלה ונשכחה מעם ישראל.

אך בחמלת ה’ על עמו זכינו ואנו רואים עין בעין את התגשמות קיום ההבטחה האלוקית “כי לא תשכח מפי זרעו” ואת זעקתו המהדהדת של התנא האלוקי רבי שמעון: ‘חס ושלום שתשתכח תורה מישראל!’ עושה פירות. ורבים שבו שבים וישובו אל צור מחצבתם. עולם התורה פורח ועולה משגשג בכמות ואיכות. וגם אחינו הנראים רחוקים מכירים אט אט בכוחה של התורה הקדושה ורבים מעמי הארץ מתיהדים, מבקשים ונכספים ללמוד ולהכיר מקרוב את התורה, אחרי שטעמו וראו כי טוב.

אמנם, אל לנו לנוח על זרי הדפנה. ושומה עלינו שזכינו להיות שתולים בבית ה’ ולעסוק בתורתו וכל בנינו לימודי ה’- להאיר דרך ולהשקות גם את אחינו הצמאים המשוועים לשתות ממימי הדעת.

“תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב בעדנו, אדונינו בר יוחאי”

התמונה באדיבותו של הצלם יעקב כהן. ותודתנו נתונה לו.

הוא עמד שם יחד עם אחיו מזי הרעב ונפוחי הכפן בתור. תור למה?! לאיש לא היה ספק. עמידה בתור היתה הפעם רק לכיוון אחד. החרב כבר הונחה על צווארם פעמים רבות עד אז, אבל הפעם ההרגשה היתה שזה סופי. היה זה לקראת סופה של המלחמה, הנאצים ימ”ש החלו לחוש את הקרקע הולכת ונשמטת תחת רגליהם הארורות, ובכל זאת לא השיבו ידם מבלע, בליבם האכזר פיעפעה כרגיל תאוות הרצח ושנאת ישראל כמימים ימימה, ואף ביתר שאת. רבים נטבחו דוקא בימים האחרונים, בצעדות המות, ובמיתות משונות אחרות רח”ל.

לבכות, מי חשב?! על מה?! על החיים לא חיים הללו, שקליפת השום היתה שווה יותר מהם?! על מי?! על נשות החיל, הבנים והבנות, ההורים, האחים והאחיות, וכל משפחותיהם, שכבר נטבחו על קידוש ה’ ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. או שמא על עצמם, שלדי אדם מהלכים כצל נטוי, שבורים ורצוצים, ערירים וגלמודים ובודדים בעולם, שאחזו בחיים כמעט בעל כרחם. ועם מה בדיוק לבכות?! כשלא נותרה טיפת לחלוחית בעיניים היבשות, שראו את מלאך המוות יום יום ושעה שעה. הוא קרא איפוא כאחיו הקדושים את הפסוק: ‘שמע ישראל’ והתכונן למסור את נפשו באחד. ודוקא אז, בשבריר שניה ננער ושינה כיוון. נשא עיניו השמימה ואמר: ‘רבש”ע! מה יצא לך מ’שמע ישראל’ אחד ויחיד אותו אזעק עתה טרם פרידתי מן העולם, הצל אותי, ואני מבטיח לך שאכריז ואקרא ‘שמע ישראל’ בפני אנשים חיים בכל מקום אליו אגיע!’ תפילתו של האיש, רבי מנחם מנדל טאוב שמו, נענתה באורח פלאי ונפשו ניתנה לו לשלל.

מאז, למעלה משבעים שנה מסר את נפשו נשוא סיפורינו, האדמו”ר מקאליב זצ”ל, לקיים את הבטחתו, לקרוא בקול גדול בפני אלפים ורבבות את הקריאה הנצחית המהדהדת מסוף העולם ועד סופו. קיץ וחורף קור וחום, יום ולילה לא ישבותו. בכל אסיפה ובכל כינוס, בפני יהודים מכל העדות ומכל החוגים. אפילו אל אחינו הרחוקים ביותר היה מגיע לבוש בבגדי השיראין שלו ומדבר על ליבם בשפת אם, רוצה לומר בשפת הלב כאם רחמניה אוהבת ומלטפת, אוהב את הבריות מקרבן לתורה. ולא היה מסיים את דבריו, עד שהיה מבקש מהקהל לעמוד על רגליו ולקבל עליו עול מלכות שמים בלב שלם ונפש חפצה. נוכח דמותו הפלאית שכל כולה אמרה קידוש השם ואהבת ישראל יוקדת- איש לא נותר אדיש.

ובתחילת השבוע, פסקה למגינת לב כל בית ישראל שירת חייו, ובכן היה לאין – מחמד כל עין. אוד מוצל מאש ששרד את תופת המלחמה והשואה הנוראה, שם נספו הוריו והורי אשתו, אחיו ואחיותיו ומשפחותיהם הי”ד, וקם ויצא מתוך ההפיכה, ושקד יומם ולילה להקים שם ושארית לששת מיליון הקדושים שעלו על מוקדה על המזבח. גם לב אבן היה נימוח לשמע                                                                                                                                                                                                                                                        סיפור הצלתו המופלא, אותו סיפר מאות ואלפי פעמים בשפתו המיוחדת, במבטאו ההונגרי המובהק, ובכל פעם היה נדמה בעיניו ובעיני השומעים כאילו אירע אך אתמול. ותמיד היה מסתיים משאו המרגש בהכרזת ‘שמע ישראל’ אדירה בקול גדול ולא יסף. הוא אף היה מעורר ומבקש  תדיר לחזק את המנהג ולהוסיף בסיום עלינו לשבח את האמירה: ‘ובתורתך ה’ אלוקינו כתוב לאמור שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’. יחד עם זכירת ששת מליון הקדושים והטהורים שנספו בשואה הי”ד. ואשרי שיאחז במנהג נפלא זה.

אין פלא שהיה חביב מאוד על גדול מזכי הרבים מרן רבינו  עובדיה יוסף זצוק”ל, שהעריך ביותר את הנהגתו בקודש לכתת רגליו במסירות נפש לזכות את ישראל. ופעמים  רבות היו נפגשים שני שרפי מעלה אלו בנסיבות הללו, וניכרה לעין כל אהבתם וחיבתם ההדדית. וכעדות האדמו”ר זיע”א, מרן זצוק”ל היה נענה לבקשותיו בחפץ לב להופיע בהודו והדרו עשרות בשנים בימי ‘בר בי רב דחד יומא’ שאירגן ויזם, ואף שיבח את מפעלו הברוך בכתב ובע”פ.

מאן דהוא הזכיר השבוע את העובדה שלא היו לו הרבה חסידים כיאה לרום ערכו ומעלתו. ואני השיבותיו מיניה וביה: “נכון, אבל הייה סמוך ובטוח שהוא הירבה חסידים לקודשא בריך הוא ושכינתיה!  ובענין זה  אציין מה שסיפר לי אחד מרבני הקהילות בדרום, שפגש באירוע מסויים את אחד מאדמור”י דורינו שליט”א. וניצל את ההזדמנות לבקש הימנו שיואיל לבוא לקהילתו להרעיף עליהם טללי תחיה ואמונה. הרבי ניענע בראשו והתנצל שהענין קשה עליו. כשיצא הרב מהאדמו”ר. התגודדו סביבו החסידים כמשפטם, ושאלו אותו מה ביקש מהרבי? וכשהשיב מה שהשיב. שחקו ואמרו: איך ביקשת בכלל דבר כזה?! הרבי שלנו ספון כל ימיו על התורה ועל העבודה. וטרוד בהנהגת הקהילה עד למעלה ראש. הוא אינו מסוגל לצאת מד’ אמותיו, בטח שלא איש דברים הוא מול אנשים שלא הסכין לדבר אליהם.

אין כאן ביקורת חלילה אלא תיאור המצב לאשורו. למעט כמה בודדים, בימינו די נדיר למצוא  אדמורי”ם שממשיכים את דרכם המקורית של הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים בירידה מן ההר אל העם שבשדות, נכון שיש כמה חצירות שעוסקות ומסיעות במישרין או בעקיפין לקירוב דוגמת חסידות בעלזא המעטירה, אך היכן ניתן למצוא צדיקים כמו פעם שהיו נודדים ועוברים בין המקומות הנדחים ביותר, ומקרבים את היהודים הפשוטים והרחוקים מאוד שהיו מצויים בתקופתם לאביהם שבשמים, ונושאים אותם כאשר ישא האומן את היונק.

אך הרבי מקאליב זצוק”ל היה ממש יוצא מן הכלל, וכיתת את רגליו כאבות החסידות זכותם תגן עלינו, לזכות את הרבים שנים על גבי שנים, בלי לחוס על שנותיו, ובלי להעניק הנחות לגופו השבור והרצוץ עד דכדוכה של נפש מאימי המלחמה ומוראותיה, שנתנו את אותותיהן בין היתר על פניו הקדושות, שנותרו ללא הדיקנא קדישא. אך בקע מהן צלם אלוהי מבהיק ומאיר, כתינוק בן יומו שלא טעם טעם חטא. וזכה להגיע למקומות הנידחים ביותר, ולהעיר לבבות הנידחים ביותר. בכל פינות ומחנות, בערים ובישובים, בקיבוצים ובמושבים, במחנות הצבא ובתי הכלא.

רבים ציינו את העובדה שהצדיק נאסף אל עמיו דוקא בתחילת השבוע בו יציינו כאן את יום השואה והגבורה. אמנם לא היתה רוח חכמים נוחה כלל מקביעת יום כזה דוקא בחודש ניסן האסור בהספד. אך בינתים זהו המצב הנתון. ואם שמתם לב, תוספת המילה: ‘והגבורה’ לא באה בכדי. מייסדי המדינה לא יכלו לשאת את ‘אזלת היד’ כביכול שאחזה באחינו ואחיותינו הקדושים ה’ יקום דמם שהלכו ‘כצאן לטבח’ כלשונם המדברת גדולות עפ”ל. אמנם יש גם יש הסברים רבים והגיוניים לתופעה, וגם תורתינו הקדושה דיברה על מצב כזה בדיוק כחלק מהתוכחה. אך מי פתי יסור הנה לדון ולשפוט את הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קדושת השם. ואלו דברים שהם בכבשונו של עולם, ומשפטיך תהום רבה.  מכל מקום מבחינת הציונים זו תופעה שלא התאימה לאתוס שהם רצו לפתח, כיאה לכופרים השמים יהבם רק על ‘כוחי ועוצם ידי’. לכן הם העלו על נס דוקא את הגבורה. אפילו שידעו שמדובר באחוזים בודדים יחסית שנשאו את נס המרד, שלא מנע את המשך השתוללותם הברברית של הנאצים ימ”ש.

וזאת עלינו לזכור ולהזכיר, הגבורה הפיזית מעולם לא היתה מנת חלקו של היהודי, ובודאי שלא עליה היתה גאוותו ותפארתו. אבל היתה גם היתה בפירוש גבורה אמיתית, שלא באה מספיק לידי ביטוי. ועליה היה  הרבי הקדוש מקאליב מדבר כל העת, גבורה יהודית! למסור את הנפש על קידוש ה’ בדחילו ורחימו!  מסירות נפש לקיום המצוות בתנאים איומים ונוראים בתוככי החושך והצלמוות ובגיא ההריגה,  מסירות נפש הירואית למען הזולת, ומסירות נפש שלא  לאבד צלם אנוש גם בשעה שחיתו ארץ ימ”ש עשו הכל כדי לגרום ולהביא לכך.  וכמה הצטער אותו צדיק על דרך ההנצחה של השואה הנהוגה במוסדות המדינה ובטקסיה, שהעניקה ביטוי מועט ומאוד ‘פרווה’ אם  בכלל, לגבורה מופלאה ועיקרית זו. וכיום ניתן לומר שדי הרבה בזכותו, נרשמת התפתחות לכיוון החיובי גם במישור זה.

מדכר עבדיכון קדמיכון, הואיל ולא זכה הרבי המנוח זיע”א לילדים משל עצמו. תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, היות וכאמור הוא יסד וטיפח, וממש החדיר לעצמות את המושג ‘בר בי רב דחד יומא’, יום שכולו תורה בלשון המצויה. על יסוד מה שמסופר בתלמוד (חגיגה ה, ב) על רב אידי שהיה הולך בדרך שלשה חודשים, לומד יום אחד בבית המדרש, ושוב חוזר לעבר ביתו מהלך שלושה חודשים! והיו קוראים אותו תלמיד ליום אחד. וכבר נתבאר בספרים, שבודאי היה לומד גם בדרכים. ובכל זאת נקרא תלמיד ליום אחד, מכמה טעמים.

והנה בהתקרב ‘יום העצמאות’ שיחול בשבוע הבא, שהוא כידוע לכל יום פנוי ממלאכה, נהגו בהרבה מקומות לארגן ‘יום שכולו תורה’. ובאתי בזה בקריאה של חיבה לרבני וגבאי בתי הכנסת ובתי המדרש, די בכל אתר ואתר, לארגן בכל עיר ועיר ובכל ישוב וישוב, בר בי רב דחד יומא. ולהכריז על כך כבר מעתה ובעיקר בשבת הבעל”ט. בהשתתפות רבנים ומגידי מישרים שימסרו שיעורים בהלכה ובאגדה, לדעת את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. והיום גורם, שכן אין לך בן חורין ועצמאי באמת אלא מי שעוסק בתורה! אמנם היוזמה קיימת שנים רבות, ובחסדי השם הענין הולך מתרחב הולך ומתרבה. ועדיין לא בכל המקומות זכו לקיים את המנהג הזה. וזו הזדמנות פז לעשות נחת רוח ליוצרנו, וגם לאותו צדיק שמסר נפשו על הדבר.

אמנם בהרבה מקומות עמלים כבר כמה שבועות לקיים יום שכזה, וסוגרים מול הרבנים חודשים מראש (!) ועדיין לא איחרתם את המועד. כדאי וחובה לנסות, שמא נותרה בידם שעה או חצי שעה פנויה. ויותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. וגם אם היומן מלא, אדרבה! “מי יתן כל עם ה’ נביאים” זה הזמן וזו העת לאפשר ולהציע גם לרבנים הפחות מוכרים, או לצעירים יותר, אשר חננם ה’ לשון לימודים, לשאת מדברותיהם בפני הציבור. כי איככה יהפכו גם הם למפורסמים ומוכרים- אם לא יעניקו להם את ההזדמנות?! הן זו המעלה הגדולה ביותר לגדל ולטפח תלמיד חכם ומרביץ תורה מהמסד ועד הטפחות, ו’גדלהו משל אחיו’ כתיב. ודעו, לא העיקר כמות האנשים שיגיעו, בודאי לא בפעם הראשונה. הנסיון מלמד שככל שבית הכנסת יקיים את המנהג הזה, משנה לשנה כמות המשתתפים תלך ותעלה. מי שלא יכול לארגן יום שלם – ניתן לקיים גם חצי יום שכולו תורה. והעיקר להתחיל!

ויאמר נא ישראל, וטוב אם גם יחקוק זאת בעט ברזל ועופרת על המודעות הקוראות לציבור להצטרף ליוזמה הברוכה, שהשיעורים יהיו לזכרו הברוך של האדמו”ר מקאליב, רבי מנחם מנדל בן ברכה פריידא והגה”ק רבי יהודה יחיאל זצוק”ל, ואין ספק כי לא ינוח ולא ישקוט האיש עד אשר ישיב טובה תחת טובה למטיביו, וימליץ טוב בעדם בעולם האמת. ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

הרב ראובן זכאים. צילום: שלומי כהן

לכו נרננה להשם נריעה לצור ישענו נקדמה פניו בתודה בזמירות נריעה לו. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה’ לעולם הללויה. אשר זכינו וראינו עין בעין את הצלחתה של תנועתנו הקדושה, תנועת שס, למרות כל התחזיות הקודרות, והמורך שניסו לזרוע הני אינשי דלא מעלי בלבבות. כולנו מבינים על מה ולמה חרדנו את כל החרדה הזאת. כשעתיד עולם התורה עמד על כף המאזנים, כשצביונה היהודי של המדינה עמד למבחן קשה ביותר. ומנגד היתה שאננות מסוכנת בציבור. היינו צריכים להתמודד מול אנשים עם כיפות לראשיהם, לשמוע מהם ולהתפלץ שהם מתכוננים להצביע לכל מיני מפלגות מצב רוח למיניהן, או שקנו בשתי ידים את נאומי הגועאלד של רוה”מ סמוך לבחירות וביקשו להצביע למפלגתו. וצריך היה להסביר להם פעם אחר פעם שלא יעלה על הדעת שאדם ירא שמים יתן קולו למפלגה חילונית. שעה שיש בידו להקים את התורה הקדושה ולזכות בריבי רבבות של זכויות. וכיצד יתעלמו מהחובה הגדולה המוטלת על שכם כל אחד ואחד להקים את התורה הקדושה. כאזהרת השם יתברך: “ארור אשר לא יקים את דברי התורה” (דברים כז, כו). ובמדרש מצאנו דברים מבהילים, ‘אמר אחא בשם ר’ תנחום ב”ר חייא: למד אדם ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו למחות ולא מיחה להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור!’ (ויקרא רבה, קדושים, פרשה כה). כלומר, לא מספיק ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אלא יש מצבים שצריך למחות, יש מצבים שיש להקים את התורה לרוממה ולחזקה ואסור לעמוד מהצד. ומידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות, מי שיקים את התורה ויחזקה הוא בכלל: ברוך אשר יקים את התורה הזאת!

ובפרט שעל הדרך יכולים היו בהצבעתם לתנועה הקדושה לסייע לרוה”מ הראוי מבחינתם, ובכלל מאתים מנה, כאשר הוצהר מראש. אכן יש בליבנו תרעומת על ראש הממשלה שהפריז במכוון בתיאור הסכנה שכביכול לא ייבחר, הגם שידע שסיכויי מתנגדיו קלושים, ולא יאה ולא נאה שבחוסר נאמנות חרש בעגלתנו, ופנה לציבור שלנו, בזמן שהבטחנו לו חגיגית שנלך עימו. מכאן אגב תזכורת חשובה להבא ‘אל תבטחו בנדיבים’. כל מה שהשגנו היה רק בזכות הסיעתא דשמיא ובזכות העמידה בפרץ של נציגינו, בלי תנועת ש”ס אי אפשר לסמוך כלל על שום מפלגה שהיא ועל שום אדם שהוא. ועוד לא שכחנו את גזירות לפיד שהיה שותף לממשלת ימין עם אותו ראש ממשלה כידוע. מה שאומר רק כשאנו חזקים ועומדים בפני עצמנו – מתחשבים בנו.

ובכלל גם אם נאמר כדבריהם שיש מצוה להציל את ה’ימין’ (ואין כזו…) וכי לא תהא כהנת כפונדקית. ומה עם תורתנו הקדושה הזועקת בדם ליבה: הצילוני?! מה עם עולם התורה המפואר? ומה עם הצביון היהודי של המדינה?! היכן חובת הערבות ההדדית שלנו כלפי אחינו הרחוקים? מה עם הצלת ביתו של מרן, היכן חובת השמירה על צואתו ועל מורשתו הטהורה? וכי זו לא נקראת הצלת עם ישראל מבחינה רוחנית וגשמית?!

עם כל המתח העצום, בטחוננו היה איתן בה’ צבאות אלוקי מערכות ישראל, שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד. כי חשנו באמת ובתמים שאת מלחמתו אנחנו נלחמים, ואת כבודו וכבוד תורתו אנו מבקשים ותובעים. וכשם שהובטחנו “כי לא תשכח מפי זרעו”, כך ובלי ספק היינו בטוחים שתורת ומורשת מרן  רבינו עובדיה יוסף זיע”א ומפעליו אשר כונן בקדושה ובטהרה לא יסורו ממנו לעולמים!

ואין לי צל צילו של ספק שמרן רבינו עובדיה יוסף זיע”א וכל קדושים עימו לא נחו ולא שקטו באותו היום כבכל יום ויום ולא חדלו מלהתפלל בעדנו לפני כסא הכבוד שלא ייבש המעין ולא יקצץ האילן, וביתו נאוה קודש של מרן זיע”א יכון לעד! וכמו ששמענו מפיו הקדוש של מרן זיע”א בהספדו על מו”ז רבי ניסן גדניאן זצ”ל, (הבאתיו בספרנו ‘זכרון ניסן’ עמ’ קפב) בביאור דברי רבותינו במסכת תענית (ה, ע”ב) יעקב אבינו לא מת, וזה לשונו הטהור: יעקב אבינו חי איתנו, הוא רואה כל מה שנעשה לעם ישראל ועומד בתפילה לפני הקב”ה: “רחמנא חוס, רחמנא שזיב, רחמנא פרוק!” המתים לא מתעלמים מאיתנו. הזוה”ק אומר (פר’ תרומה): אילמלי תפילת המתים על החיים לא היה מתקיים העולם אפילו חצי שעה. המתים הם אבות העולם שמתפללים עלינו לפני הקב”ה: “אל תיתן ה’ מאויי רשע” (תהלים קמ, ט). – הרשעים שזוממים להכחידנו. “אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד” (שם פג, ה). אבל הקב”ה ישתבח שמו שומע תפילת האבות שעומדים ומתפללים לפניו: רחמנא שזיב, רחמנא חוס ורחם על עם ישראל. “מי יקום יעקב כי קטן הוא נחם ה’ על זאת” (עמוס ז, ה), תפילת האבות היא שמגינה עלינו, עכ”ל.

ומדי דברי מענין עזרת אבותינו ורבותינו ועמידתם לימיננו, בפרט בעת מלחמה על עיקרי הדת, אזכיר מה שמצאתי כתוב בספר ‘בצילו חימדתי’ (עמ’ כא). כשנפטר הגאון רבי שמעון סופר זיע”א, שהיה כידוע מהלוחמים הגדולים נגד מרשיעי ברית בתקופתו. היו המשכילים של אותו דור שמחים. הספידו הגאון בעל ה’כוכב מיעקב’ (הגר”י וידנפלד, אביו של הגאון מטשעבין זצ”ל). וקרא עליו את הפסוק שספד דוד המלך על אבנר: “ידיך לא אסרות ורגליך לא לנחושתים הוגשו כנפול לפני בני עוולה נפלת וגו'” (שמואל ב, פ”ג, לז). דיש לדייק מהו הלשון: ‘כנפול’ בכ”ף הדמיון. וביאר הכוכב מיעקב, כי בעת שהצדיק נפטר חושבים הרשעים כי הנה באה להם מנוחה מצד הצדיק, ועתה יוכלו לעשות כחפצם הרע ואין לוחם ואין מעכב נגדם. אבל האמת אינו כן. וזהו שאומר הכתוב: ידיך (של הצדיק) לא אסורות, ורגליך לא לנחושתים הוגשו, ‘כנפול’ לפני בני עוולה נפלת. נדמה לבני העוולה כאילו נסתלק הצדיק ונפל, אבל האמת היא שהוא עדיין קיים,  וככחו אז כן עתה, משם למעלה ילחום עימהם ביתר חרמה וביתר שאת. ויצא לישע שארית הפליטה, השרידים אשר ה’ קורא שיצליחו במשימתם הקדושה להגדיל תורה ולהאדירה.

ומכאן שאבנו ונשאב מלא עוז ועצומות שמרן אשר בחיים חיותו מסר נפשו עלינו, מה כאן עומד ומשמש אף למעלה עומד ומשמש לפני הקב”ה, ומתפלל לפני כסא כבודו למעננו, ונלחם מלחמה עיקשת במהרסי הדת שדרכם לא תצלח. וממכון שבתו השגיח עלינו צאן מרעיתו שנצליח ונזכה במשימתנו לקדש שם שמים.

ואם תאמר, אם בלאו הכי הכל מוכרע בשמי מרומים, ומן השמים נלחמים לנו, אם כן מה לנו בשר ודם קרוצי חומר למסור נפשנו כל כך. לא מחכמה שאלת זאת. שהרי בעניינים אלו ובעיקר ברוחניות חובתנו לעשות כל אשר ידינו מגעת ולעורר איתערותא דלתתא- ורק אז יבוא הסיוע ממעל. וראיות לכך יש למכביר מתורה נביאים וכתובים מהמדרשים ומהתלמודים. ולא עת האס’ף. וככל שמילאנו רצונם של רבותינו והצבענו עבור תנועת ש”ס הקדושה, וגם זיכינו לאחרים. כך מן השמים סייעו בעדנו להגיע להישגים מרשימים. והכי חשוב נזכה שישכילו שלוחי דרבנן למקסם את ההישגים שבידם. וכבר זכינו לראות מה פעלה והשיגה התנועה הקדושה בפרט בארבע השנים האחרונות, כה יתן ה’ וכה יוסיף!

הבחירות הללו שלא דמו כמעט לאף מערכה שקדמה להם מהרבה בחינות, לימדו אותנו כמה דברים. נציין תחילה מה שהורגש בחוש עד כמה נאמנו מאוד דברי חכמים: ‘כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל’, עם כל הקשיים, ואבני הריחיים הכבדות שהוטלו על צוארינו בבחירות הללו, ממתנגדים ומלעיזים מחרפים ומגדפים מבית ומחוץ. דמעותיו של מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן, זעקתו של מרן הראשון לציון הגר”י יוסף שעם כל ההגבלות החוקיות, השכיל להעביר את המסר הנכון בדרך היתר, לחכימא ברמיזה, וכל מועצת חכמי התורה, ועימם מאורי וחכמי הדור שהצטרפו אליהם לזעוק זעקה גדולה ומרה, והם שזכו לעורר את ליבות רבבות אלפי ישראל להקים את ביתו של מרן בהקמה כזו משמעותית שהממה את כל משנאינו ומחרפינו ומנדינו.

עוד זכינו למתנה עצומה שאין כדוגמתה בדמות חזרה הביתה של קהילות גדולות על רבותיהם ששבו כאיש אחד בלב אחד, לחיקה של תנועתנו הקדושה. וכאשר שמענו כן ראינו מפי רבנים חכמים וסופרים שמעולם לא הצביעו או שהצביעו למפלגה אחרת ועתה שבו הביתה, בית’ה יוסף, בריש גלי. גם מובילי דעת קהל ואף יחידים רבים מכל החוגים והעדות והמגזרים, קיימו בנפשם ‘ויגבה ליבו בדרכי ה’, הודו בפה מלא כי הלכו בדרכים אחרות עד כה, והתוודו על כך בפומבי, וגם קיבלו קבלה לעתיד. והוכיחו יותר מכל ש’שפת אמת תכון לעד’, וסוף האמת לנצח.

יש להעלות על נס את מסירותם של הפעילים הרבים ובראשם בני התורה המסולאים בפז שמסרו את נפשם ונרתמו בימי בין הזמנים בכל אונם ובכל מרצם לשכנע ולעודד עוד ועוד אנשים לבחור בתורה ובנושאי דגלה- אין ספק שבזכותם ובזכות מסירותם זכינו שעשה עמנו השי”ת אות לטובה.

בנוסף, שמעתי מרבים וגם מבשרי אחזה, כיצד הפעם, למרות הכל, קל היה יחסית להעביר מצביעים שתכננו להצביע למפלגות אחרות, ולהטותם הדרך לעבר תנועתנו הקדושה. לא יאומן כי יסופר! הנה סיפור קטן: יהודי אחד שלפי דבריו אינו נמנה על הציבור החרדי, צלצל לבית ההוראה שלנו ושאל את פי: ‘הרב, מה להצביע בבחירות?!’ (אשריהם ישראל שרואים בזה שאלה הלכתית. והם בהחלט לא טועים). תשובתי הייתה כמובן ברורה וחדה. בתגובה סח באזני שקיבל סרטון ובו קריאת קודש מאחד הרבנים שהורו להצביע ש”ס. ‘הניחא –טען- אם אותו רב שבסרטון היה בכנסת, או רבנים אחרים ככבודו – הייתי מוכן להצביע, מה לעשות שטוענים על הנציגים כך וכך’, וכאן חזר על העלילות הקבועות שלצערנו התקשורת מפמפמת הרבה נגד התנועה הקדושה וראשיה היקרים.

שאלתי אותו: ‘ומאין לך הביטחון שאם אותו רב ודומיו היו בכנסת היית מצביע ש”ס?!’ והוא השיב בפשטות: ‘מה השאלה?! אני סומך עליהם בעיניים עצומות, הם יראי שמים, תלמידי חכמים, אני יודע שאין להם אינטרס כלשהו, כולם קודש למען הציבור’.

‘נו?!’ שאלתי בתגובה, ‘ואם אותם רבנים שלדבריך הם יראי שמים, תלמידי חכמים, שאין להם אינטרס כלשהו וכולם קודש למען הציבור, אומרים לך בצורה הכי מפורשת בטהרת לבבם וניקיון כפיהם שהם סומכים לחלוטין על שלוחי דרבנן שלנו. מדוע שלא תציית להם ללא עוררין?! הרי גם אתה מודה שאין להם שום אינטרס והם טהורים ונקיים, לא?!’ הלה השתכנע, וסבר וקיבל על עצמו בקבלה גמורה להצביע ש”ס. וביום הבחירות הודיעני שהצביע ועודד אחרים לעשות כמעשיו. ואף נסע למרכז לקחת את אביו הקשיש במסירות נפש להצביע עמו בעיר מגוריו. אשרי המדבר על אוזן שומעת. אין זאת אלא שנפתחו שערי סיעתא דשמיא לכל הבאים ליטהר. ומן השמים סייעו בעדנו, אחרי שעשינו מצידנו כל מה שביכולתנו.

לקח נוסף חייב להדהד ולהפעיל את כל פעמוני האזהרה, אחרי ראותנו מה עלתה להם לפורשים החולקים והמערערים. צאו וראו לאלו מחוזות עשוי להגיע אדם שסר מדעת התורה, וסלל לו דרך משל עצמו.  ומי ייתן והלקח הזה יילמד כבר אחת ולתמיד. אין כאן שמחה לאיד, אלא אזהרה על להבא. וכל ישראל ישמעו ויראו. כי דא עקא שגם כאשר הם נשלכים לתהום הנשיה והופכים ללא רלוונטים. עדיין הרכילות הזולה שהם הפיצו קונה שביתה לדאבוננו אצל רפי השכל. בכך גורמים להם להיוותר ערטילאים בלי הנהגה, ומסכנים את עתידם ואת עתיד ילדיהם, ו’באין חזון- יפרע עם’. ולא ידעו ולא יבינו אותם מעוררים ונוקפים, מה שכתב החינוך בביאור המצוה “ושמרת לעשות ככל אשר יורוך” (מצוה תצו), “ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) לא תסור ממנו ימין ושמאל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצותם, כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת, וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי”. ומי שעיניו בראשו, רואה בעיניו כיצד רוח ה’ דיבר בו ומילתו על לשונו.

אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה מאוד ירושתנו.  הוכחנו בעליל: יש לנו תורה אחת! מרן אחד! מועצת חכמים אחת! ותנועת שס אחת!

ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו ומעשי ידינו כוננהו.

אורה זו תורה. בערים רבות בארץ הונהג סדר לימוד של שעה שעתיים ואף יותר בליל הפורים, ושכרו בצידו, ואשרי שיאחז ואימץ מנהג זה בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות בארץ ובעולם, ואין לך סניגוריה גדולה מזו בשמי מרומים ביום המסוגל דנן. וכמו שכתב החתם סופר בשם רבותיו הק’: ‘כל העוסק בתורה בין מגילה דלילה למגילה דיומא מובטח לו שהוא בן העולם הבא’ (חת”ס דרושים ואגדות, דרוש לער”ח אדר תקנ”ח).

בו ביום. רבו כמו רבו הקופות וקרנות הצדקה, כולם אהובים כולם ברורים וכולם פותחים את פיהם. והאיש הנלבב ידע את אשר לפניו, כי לצערינו רבו כמו רבו הדלים והאביונים, ובעיקר בני תורה שאין ידם משגת, והם מצויים ממש בקרב ביתו של אדם, ולפעמים ממש משפחתו ושאר בשרו, ומקרא מלא דרשו רבותינו: “ומבשרך אל תתעלם”. ומצוה בו יותר מבשלוחו, בכך יהא ליבו נכון ובטוח שהמתנות הגיעו ליעדן בו ביום, ולידים הנכונות על פי גדרי ההלכה. לאחר מכן יתן כמובן גם בקופות למיניהן, וכל המרבה ה”ז משובח. מיותר לציין שאכן במקרים רבים ישנה עדיפות לשלוח על ידי שליח דוקא כדי לחסוך בושה מהמקבל. והכל לפי הענין.

ברוח הקודש נאמרה. בסוף המגילה (י’, ב’): ”וכל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך. הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס”. למי שעלול לסבור בטעות כי המגילה מספרת היסטוריה בעלמא, בא הפסוק וטופח  על פניו: אם היסטוריה ביקשת לקרוא – כלך לך אל ספר דברי הימים אשר למלכי מדי ופרס,  אבל אסתר ברוח הקודש נאמרה!! (בשם הגר”י אברמסקי זצ”ל).

גאולה. כתב מרן  החיד”א (”לב דוד” פרק כט) וזה לשונו: “ובעיני הדבר פשוט. שאם כל ישראל היום הזה, אשר זרע עמלק לטבח יובל, ונפל המן הרע הזה – ראש מבית רשע, היו נוהגים בסדר קדושה, והשמחה היתה מקודשת לשמים, ויתר היום עוסקים בתורה כל אחד כפי שיעורו, על כן בשכר זה היינו נגאלים גאולת עולם וימחה זכר עמלק. כי היום הזה אשר החל לנפול ונפל מהם רב. הן עם ישראל אם היינו מתאמצים בתורה ומצוות כהיום הזה, רעה תבוא אליהם לזרע עמלק עד כלותם אותם, ובא לציון גואל. ועי”ש עוד.

דעה חכמה לנפשך. והיה מדריך כי הדרך הישרה היא לקיים מצות היום כמבואר בשו”ע ובפוסקים מתוך חדוות והתרוממות הנפש והתבוננות בגדלות הניסים והודאה לה’ עליהם, ואז הריהי שמחה בטהרתה, ולא בדברים של תיפלות. ומשום כך לא נחה דעתו כלל מכמה דברים שנשתרשו בימי הפורים היוצאים מגדר שמחה של מצוה ובפרט דברים שיש בהם חוסר דרך ארץ וזלזול ח”ו בכבוד התורה או ענייני ליצנות, ועמד תמיד על המשמר שלא יכשלו בכך בימי הפורים. כדרז”ל כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע”ז, דאדרבה שהיא מצוה. ומלבד זאת היה מתאונן על ריבוי קלות ראש בימים האלו במשתאות וכו’ הגורם לביטול ת”ת הרבה יותר מכפי הדין, ולמעשים שאין הדעת היפה סובלתם. (הליכות שלמה, הנהגות הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, ח”ב פי”א הע’ 77). ישמע חכם ויוסף לקח!

הסתר פנים. זהו אחד  הטעמים שלא נזכר שם שמים במגילה. מיהו רמז יש בר”ת הפסוק “יבוא המלך והמן היום”. שם הויה ב”ה. ולענ”ד נרמז דוקא כאן, לפי מה שאמרו רבותינו שקראה לאותו רשע, כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך, וישאו עיניהם למרום. וזהו שרמז כאן מה היתה כוונתה הנסתרת של אסתר בהזמנה זו, כדי שישליכו כל יהבם אל השי”ת בלבד. ודו”ק כי נחמד.

הכאת המן. אין לזלזל במנהגם של ישראל שיש לו שורש וענף בקדמונים. ואמרו בספרים כשם שמכים אותו למטה כך באותה שעה מכים ומוחים לאותו רשע למעלה. מיהו ודאי שאין לאפשר הפרעה בקריאת המגילה, וכך היה מרן רבינו הגר”ע יוסף זיע”א מזהיר גדולים על הקטנים, ודורש מדי שנה בשנה לאסוף את כל כלי המשחית מהילדים עד לתום קריאת המגילה. וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל.

והשתיה כדת. עצה טובה קמשמע לן, החפץ לקיים מצוות ‘חייב איניש לבסומי עד דלא ידע’ כפשוטו, או השותה מעט יותר מלימודו, כשם שבכל מצוה יש להימלך בחכמים מביני דבר, כיצד לקיימה על הצד היותר טוב, כן ראוי וכדאי שישאל לבקיאים ומומחים, ויחזר אחר היין היותר נאות לקיום המצוה, ושאינו מביא לידי בחילה וקלקול האיצטומכא וכו’, ובעיקר שישתהו בסדר נכון, ולא אליבא ריקניא, ולא ימלא גרונו מכל הבא ליד, ולא יערב ערבים שלא בחכמה, מין בשאינו מינו, כדי שלא תתערבב שמחתו ושמחת הנלוים אליו. ודי בהערה זו.

זרעונים. באורחות חיים כתב, נהגו לאכול בליל פורים אחר תענית אסתר זרעונים, זכר לזרעונים שהיו דניאל וחבריו אוכלים בבית המלך, וכ”כ הרמ”א בהג”ה (סימן תרצה, ב). ודע שר”א אבן עזרא כתב, היו אוכלים אורז הנקרא בלשון ערבי ארו”ז, והוא נכבד מאד וערב מן החיטה, ועושה דם טהור, וכו’, והכלל כי המעט ממנו משביע והוא כבד במשקליו וגרגיריו דקין מאד ואינן עגולין וכו’. והנה האורז והאפונים הם זרעונים ומבריאים את הבשר, עכ”ל. ולפי מש”כ הבא”ח לפרש מנהג הבבלים לאכול סמבוס”ק בפורים הם גרגירי החומוס, וכמו שמשמע בסוף דברי האבן עזרא. ובשו”ת דברי יציב להגה”ק מצאנז קלויזנבורג (או”ח סימן רצז) כתב, שנסתבך הרבה בפירוש ‘זרעונים’ וכו’ ושם נראה שכל הירקות בכלל זרעונים, ואולי גם בכרוב מקיימים המנהג דזרעונים. ומרן זיע”א סיכם בחזו”ע (פורים, עמ’ קעט) ‘ומנהג טוב לאכול זרעונים (ובכלל זה תבשיל אורז) בליל פורים’. כך שירא שמים יצא ידי כולם.

חזון עובדיה. מי שנפשו חשקה בשמחת פורים אמיתית, יואיל ויועיל בטובו לקבוע לימוד בספרו של מרן זיע”א חזון עובדיה פורים, וישים עין השגחתו על פירושו הבהיר למגילת אסתר ‘עטרת זהב’ אותו כתב בימי חרפו, ושם יזכה הקורא למלוא חפנים נחת לא רק מהחידושים הערבים, אלא מסגנונו המלבב והמליצי של מרן בפנים מסבירות לאגדה מתוק לנפש ומרפא לעצם.

טביעות עינא דקלא. ואף על פי שמבואר בגיטין כג. שאדם ניכר בטביעות עינא דקלא, ואם כן היה לה (לבתו של המן) להכיר את קולו של אביה (וכיצד טעתה לחשוב שהמוליך את הסוס הוא מרדכי). אלא שלרוב קריאתו כפי ציווי המלך, ניחר גרונו ונשתנה קולו, ולכן לא הכירה אותו. (טעימה בקצה המטה מדברי מרן זיע”א בחזו”ע פורים עמ’ שיג)

ילקוט יוסף. פורים, הנד”מ בשנים האחרונות, כרך גדול רב ועצום, מלא מזן אל זן בהלכה בצירוף נידונים מיוחדים ומעניינים מתוקים מדבש ונופת צופים, כמו יותר ממ”ה נפק”מ בין תרי טעמי מצות משלוח מנות. וגם באגדה ובדרוש וקבל שכר עשר ידות. למשל: כ”ב טעמים למנהג התחפושת, י”ג טעמים לתענית אסתר, ט”ז טעמים למשלוח מנות וכהנה וכהנה, עיין שם ותרוה צימאונך.

ינשוף. הוא כלי העשוי למדידת רמת האלכוהול בדם, באמצעות נשיפה, הנתון בידי שומרי הסף האחשתרנים בני הרמכים, וסבורני כי כשם שלכל מורה הוראה ה’מגדלת’ הידועה, כשתקום כאן מדינה מתוקנת על פי תורה, גם כלי זה יהיה בצקלונו של כל מו”צ, לידע להודיע ולהיוודע אם אכן הגיע השותה לבחינת עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי או שהוא רק מאחז עינים. גם נפק”מ לדינא לברור מצבו אם רשאי להתפלל או לא. וראוי לבקש על זה הרבה ביום המסוגל לתפילות… וברצינות, יש להשגיח מאוד שלא יפגע מחמת השתיה בגדרי ההלכה של תפילה וכיו”ב. ובודאי שיש להקדים תפילת המנחה לסעודה, ופשוט.

ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. בימי הפורים האלה כאשר רבים מסיבים לשולחן אחד לסעוד כיד המלך, משפחה ומשפחה, עת לחננה ועת רצון להגביר חילים לתורה ולתעודה ולפעול למען תנועת ש”ס הקדושה, ולעמוד לימין שלוחי דרבנן, אשר המלך מרן מלכא זיע”א חפץ ביקרם ומסר נפשו להצלחתם. וגדול עומד על גבם מרן ראש הישיבה הכהן הגדול מאחיו שליט”א. לכן החלש יאמר גיבור אני לעורר לבבות בני משפחתו קרוביו וחבריו בימי הפורים הללו להצביע אך ורק לתנועת שס. והאיש הירא ורך הלבב יראה לשתות מעט יותר מלימודו ובכך נכנס יין יצא סוד השם ליראיו, ויתחזק ויתאמץ לעמוד ולהכריז בשער בת רבים ללא מורא ופחד, שהתנועה הקדושה היא הערובה היחידה  להגביר הטוב על הרע. ויאמץ לבבו למחות זכר עמלק גימ’ ספק, מול הללו המטילים מומים בקדשים. ויקוים בו ואיש לא עמד לפניהם, אכי”ר.

לבסומי. לענ”ד היות ופורים הוא על קבלת התורה שבע”פ, כיון שהכפיה היתה על תורה שבע”פ, וכמו שכתבו התנחומא (פרשת נח) ועוד. לפי”ז יש לפרש, מדוע חייב איניש לבסומי ביינא, שכן דרשו רבותינו, טובים דודיך מיין חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה (ע”ז לה, א) ואולי יכון גם על תורה שבעל פה ולא רק על גזירותיהם, וכ”מ מדרשות הר”ן, (הדרוש החמישי) ואולי זו הסיבה הנוספת לשתיית יין, ודו”ק.

משלוח מנות איש לרעהו. אמנם פשט המנהג לחלק מיני מתיקה, שמשמחים בעיקר את ילדי המקבל, ומהוים מקור פרנסה בלתי אכזב לרופאי השיניים. אך מי יתן והיה שישובו הימים בהם היו שולחים מנות כפשוטם, תבשילים ומעדנים ביתיים, בכשרות מהודרת, ונאכלים בכל העיר בכל מאכל, ובעיקר בסעודת פורים. שהוא כידוע אחד מטעמי המצוה הנכבדים.

מתנות לאביונים. ידועים דברי הרמב”ם (פרק ב ממגילה, הי”ז), מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נז, ) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

מתן תורה. אמר רבא אעפ”י הדור קיבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקיבלו היהודים קייימו את מה שכבר קיבלו (שבת פח.) והאור הזה של קבלת התורה שב ומאיר ביום זה, כמו שכתב הרמח”ל בס’ דרך ה’ ח”ד פ”ח וז”ל, “ענין הפורים להאיר האור המאיר בימים ההם, וכו’, ופורים לענין הצלתם של ישראל בגלות בבל, וחזרת קבלת התורה, שחזרו וקיבלו עליהם לעולם”

נפצים. למיניהם, סכנה ואין בה מצוה. שומר נפשו ירחק מהם.

סעודת פורים. ברוב עם הדרת מלך!  כתב רש”י (אסתר פ”ט, כח) “משפחה ומשפחה – מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד”. וראה מה שכתב רבי משה ן’ מכיר זיע”א בספר ‘סדר היום’ (והובא גם במשנ”ב סי’ תרצה סק”ט, בשם השל”ה), “ויקבץ כל אנשי ביתו וחבריו על שלחן אחד כדרך המסיבה שמתאספים הרבה לעשות סעודה ומתוך כך מתרבה שמחה אבל כשהאדם יושב יחידי וגלמוד אי אפשר לשמוח כראוי”, עכ”ל.

עמלק. עיקר המצוה להכניס בליבנו איבה ושנאה ורצון  עז לנקום בעמלק הרשע וזרעו אחריו, ובכללם המן האגגי. ומעידים שהיה החפץ חיים זצ”ל מאדים מכעס וחימה בקריאת פרשת זכור.

פקידת עקרות. “ועל כן יוכלו לפעול פקידת עקרים ועקרות בפורים, אותם שהיה להם כבר ימים של צער הרבה, וכו’, כי כל עקרים ועקרות דישראל נמשך משורש עמלק, דמקטרג על מה שהשי”ת בוחר בזרע ישראל, וכו’, ועל ידי מצות היום שמתחברים ד’ אותיות השם – זוכים להולדה!” (הגה”ק רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות ע).

צהלה ושמחה. “שחייב אדם להיות שובע שמחות בפורים, וכו’, לשמוח ביוצרנו ובוראנו יתברך שמו, נגילה ונשמחה בו. נזכירה דודיו מיין שיש לנו אלוקים ופטרון כזה שעומד בתמידות למלט נפשנו מיד כל העריצים המבקשים את נפשנו. ומגודל שמחת ליבו באל-הותו יתברך שמו ויתעלה יתן במחשבתו הודאה עצומה לבוראנו ית”ש על הניסים הגדולים והנפלאים שעשה עימנו בימים ההם בזמן הזה” (יסוד ושורש העבודה יב,ז)

קדושת היום. כי הוא נורא ואיום. בספר ברית אברהם לאבי השלה”ק, הביא בשם מדרש (פליאה. ר”ז), ‘תכלית הימים הלילות, תכלית הלילות שבתות, תכלית השבתות ראשי חודשים, תכלית ראשי חודשים המועדים, תכלית המועדים ראש השנה, תכלית ראש השנה יום הכיפורים’, עכ”ל. והנה לשון התיקוני זוהר (כא) פורים איתקריאת על שם יום הכיפורים. ואמרו קטן נתלה בגדול (תענית ז.), נמצא איפוא שתכלית הבריאה היא פורים!! (לקט רשימות מהמשגיח דליקווד ר”נ וואכטפויגל זצ”ל). א”ה ר”ז: והבן אם יש בך לב להבין! אף שהדברים נראים מרפסין איגרי, אך מאחר עלו’ת שיום הפורים הוא יום קבלת התורה מאהבה, והלא על זה כרת השם ברית עם ישראל, על תורה שבע”פ. הרי שהדברים ברורים ופשוטים.  

רב פורים. כבר צווחו על כך קמאי דקמאי. ואף שהרב יכול למחול על כבודו, ותורה דיליה היא, אך בדבר שיש בו בזיון אסור לו למחול כמו שכתב הריב”ש (סי’ רכ בשם הראב”ד). וראיתי ונתון אל ליבי כי בכמה ישיבות שנהגו במנהג הנלוז הזה, לבזות בהדיא ובריש גלי את ראשי הישיבה, כי אותם בחורים שנבחרו לכך, אמנם מוכשרים ביותר היו. אך סופם שמהם עזבו מקור מים חיים ולא צמחו כדבעי בתורה ויראה. וחלקם נטשו לגמרי את הדת, ומי החכם ומי יודע פשר דבר.

שכרות. ‘והיודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזו מצוה או ימנע מברכת המזון וכדומה, יזהר שלא ישתה אלא שיעור מועט שלא יבוא לידי שכרות’. (חזו”ע קפ)

תשובה מאהבה. כתב השפת אמת (פורים תרלו): בפורים הוא עת תשובה, כמו דאי’ בתיקונים שיום הכיפורים ופורים הוא ענין אחד, עי”ש בתיקונים. כי הנה כל הניסים שנעשו לבני ישראל היו מצד זכות מעשיהם הטובים שהם מוכנים לניסים, אבל בפורים היתה גזירה בשמים וכו’, ורק על ידי תשובה זכו לנס, לכן איתא שכל המועדות בטלים רק פורים לא יתבטל כענין מקום שבעלי תשובה עומדים, וכו’, ועתה על ידי שמחה יכולין לבוא לתשובה מה שבאים ביום הכיפורים על ידי העינויים!!!” עכ”ל.

תפילה. בתענית אסתר, כתב בספר קב הישר, (סימן צז) יום זה של תענית אסתר מסוגל מאוד שתקובל תפילתנו בזכות מרדכי ואסתר. וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל,  יקח פנאי לעצמו ביום תענית אסתר, ויאמר תחילה מזמור כ”ב שבתהילים, למנצח על איילת השחר ודרשו רז”ל אילת השחר זו אסתר, ואחר כך ישפוך שיחו לפני השי”ת. ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם יעתר לו השי”ת, ויפתח לו שערי רחמים ויקבל תפילתו ברצון, ע”כ.

וכן לענין פורים, כ’ החי’ הרי”ם, פורים הוא זמן רצון לכל שעת רעוא דרעוא וכל אחד יכול לפעול אצל השי”ת שימלא משאלות ליבו לטובה, והלכה מפורשת בשו”ע אין מדקדקין במעות פורים וכל מי שפושט יד ליטול נותנין לו, וכו’. עכ”ל. וכ”כ רבי צדוק הכהן מלובלין אין מדקדקין במעות פורים והקב”ה כביכול מקיים את המצוות ונותן צדקה לכל דורשי ישועתו בכל הענינים. (פרי צדיק ענייני פורים).

ת”ת. (תומכי תורה) מה שנהגו בני התורה המסולאים בפז לחזר על הפתחים, כדי להרים קרנם של בני התורה הנצרכים, יש לדבר שורש וענף, והרגל לנשיאה בעול עם חברו. אך חובה קדושה לכל בן תורה לזכור כל העת, ובעיקר בימים הללו בהם הוא יוצא לרחובה של עיר, שנזר אלוקיו על ראשו, והוא מייצג את התורה הקדושה. ובעיקר בימי הפורים, יש לנהוג באצילות ועדינות, הן בלבוש, הן באכילה, והן בדיבור. לא לתבוע וללחוץ ולדחוק בחוסר נימוס, לא משקים המשכרים, ולא ממון וזהובים. ואדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. ואם יש עימהם שיכורים של ממש (לאפוקי מבוסם שיכול לעמוד לפני המלך), יפקידו עליו פקידים ולא יניחוהו להיכנס אל הבית שאינם קרואים אליו במיוחד. כי מטיל אימה על יושבי הסעודה, ופעמים שולח ידו אל המאכלים והמשקים ומקלקל את הסעודה כולה, וכשיש מיושבי הסעודה, אנשים שונים ומשונים, עלול חד מינייהו לדבר תועה על בני התורה ח”ו מחמתו, ואשרי מי שמכלכל צעדיו במשפט.

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר!

פורסם בעיתון “הדרך”.

ידוע לכל באי שער עירנו כי אין בי לא מיניה ולא מקצתיה ממה שנקרא בלשון העם “פוליטיקה”. ועם זאת לא אכלא את קולמוסי לעורר ולהזהיר בלשון של זהורית שוב ושוב על החובה המוטלת אקרקפתא דגברא לפעול ולהפעיל בכל כוחו ומרצו למען התנועה הקדושה. כי מה שברחוב מכנים בהינף יד אגבי: פוליטיקה. אצלנו היראים לדבר השם הסרים למרותם של גדולי הדור עיני העדה המה ענינים שגופי תורה תלויים בהם. זו לא תיאוריה, זו מציאות גלויה! ככל שיש כוח ציבורי, שניתן למדידה אך ורק דרך הקלפי- כך במקביל ניתן להגדיל את כח התורה ולקדש שם שמים. ואם מרנן ורבנן זקני הדור, מאז ומתמיד, מסרו נפשם כפשוטו על המערכות הללו, הן במישור הארצי והן המקומי, ברי שצריכים מידה רבה של חוצפה ועזות מצח מהסוג המצוי כיום לרוב בעקבתא דמשיחא, כדי להעלות על דל הדעת שחלילה מדובר כאן בעיסוק פוליטי גרידא.

ואין מנוס מלחדד את הדברים, אולי ילמד תועים בינה: כמה אומלל האדם המודד את גדולי ישראל אשר קטנם עבה ממתנינו, בעיניו הקטנות והחומריות, ובקנה המידה הרצוץ שבידיו. אוי לו למי שרואה ושומע את גודל חרדתם בימי הדין הללו, ועודנו אוחז במבטו הצר והשטחי, ובאדישות וערלת לב בוחר לו דרך משלו, כביכול בבחירות לוועד הבית עסקינן. רחמנא לישזבן מהאי דעתא.

הן מי שירומם עצמו אך מעט מהבלי העולם ותאוותיו האופפים אותו, ויסיר מליבו כל נגיעה המסמאת את עיני השכל, לבבו יבין שהמערכות הציבוריות הללו אינן ענין של מה בכך, ואי אפשר להשתעשע עימהן ולגרור אותנו להרפתקאות מסוכנות. אחרי שבבחירות הללו ייקבע גורלה ומעמדה של תורתינו הקדושה וצביונן של ערי ישראל לשבט או לחסד. והכל תלוי, ממש כך, בפתק אחד קטן.

שתי תופעות, פשטו לאחרונה בשולי מחנינו באופן מבהיל, בהתבוננות קימעא נראה ששתי התופעות משלימות ומזינות זו את זו, והצד השווה שבהן שדרכם להזיק לכל הנקרה בדרכן, ואת נפש האומה הם קובעים. ואמרתי אשיחה וירווח לי. וטובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת.

התופעה הראשונה, הקמתן של מפלגות עצמאיות, רובן קיקיוניות אך צעקניות דיין, ע”י אנשים שומרי תורה ומצוות, שמכל מיני טעמים ונימוקים, בחרו לפרוש ממפלגות האם החרדיות הגדולות, המונהגות על ידי גדולי ישראל, איש איש לשבטיו, ובונים במה לעצמם. או שהם עולים למצער ל’טרמפים’ מזדמנים, מפלגות מצב רוח שהקימו חכמים בעיניהם או ממורמרים למיניהם, המבשרות אומר כי מאיתם ורק מאיתם תצמח הישועה המיוחלת. ויש את הללו שלמרבה האירוניה או התמימות או שתיהן יחד, הגדילו לעשות מגודל בהילותם לקושש קולות, ובחרו לעצמם נציג או נציגים מתוך מפלגות קיימות, כאשר יעלה המזלג, העיקר שידעו שהם קיימים. ולמען המטרה, הם לא מהססים להכשיר לבוא בקהל אנשים בעלי דעות והשקפות, הרחוקות מהשקפת התורה ומהדרך הצרופה אותה קיבלנו מרבותינו כרחוק מזרח ממערב. באומרם: אנו מביאים אחדות. ובכן, מעולם לא היתה זילות והגחכה לערך הנשגב של האחדות, כמו השימוש הנלוז בשמה הטהור, כדי לקרוע לגזרים שבטים קהילות ומגזרים, ולהפנות עורף לגדולי הדור, שהכל סרים למשמעתם לאורך כל השנים.

והתוצאה?! במקום מפלגות גדולות משמעותיות ומנוסות, שתדענה לגדור גדר ולעמוד בפרץ לתבוע ולקבל את המגיע לנו בזכות ולא בחסד, אנו מקבלים רסיסי מפלגות, חלקן שלא יצליחו בבחירות ויורידו לטמיון קולות יקרים מפז. ואותן שאיכשהו יצלחו את המשוכה הראשונה, נסיון העבר לימד, בעיקר בערים שראשיהן אינם שומרי תורה ומצוות, אך לא רק, שעוד יהיה מי שידע לנצל את המצב שנוצר לבצע הפרד ומשול, למגינת ליבם של הציבור התורני, שצרכיו הרוחניים והגשמים אינם לוקסוס אלא חיי הנפש ממש. פלגנות זו עשוייה איפוא לגרום לירידת קרנם, וממילא לירידת והחלשת כוחה של תורה ח”ו והצרת צעדיה של עשייה האמיתית למען הכלל והפרט. ומי יתן על כך את הדין?!

אם בעבר ידעו הכל שהדרך להיבחר ציבורית היא אך ורק בהוראתם הברורה של גדולי הדור, בשליחותם, ובהכוונתם הישירה לאורך כל הפעילות, כיום הותרה הרצועה ורבו הקופצים לפסוע על ראשי עם קודש, שאין הנהגה תורנית רבנית מסודרת מאחוריהם.

ואילמלי הם חוטאים בינם לבין עצמם ובעניינים הנוגעים לחייהם הפרטיים עוד ניחא, יהי להם את אשר להם. אך שהם מפלגים ומשסעים אותנו, וגורמים בשם האחדות כביכול למחלוקות מיותרות, ואחרון הכביד, שבמבחן התוצאה הם מזיקים וגורעים ומפחיתים את המשקל הסגולי של כלל שומרי התורה והמצוות. איככה נוכל לעמוד מנגד ולשים לפינו מחסום. כיצד נסתתר מאחורי היצר הרע המתעטף באיצטלא של היצר הטוב המבקש מאיתנו לאחוז בפלך השתיקה ולרדוף שלום כדי שלא להגדיל את המדורה. אם למדנו מרבותינו, שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס באותו עוון.

התופעה השניה, היותר מסוכנת מקודמתה, על מנת להצדיק את הנהגתם. מוסיפים הפורשים חטא על פשע ותולים בגדולי ישראל האמיתיים בוקי סריקי. כל הוראה שאיננה נתפסת בשכלם הדל והמעוות, הם מתרצים בטענה חמורה ביותר: גדולי הדור הוטעו על ידי באי ביתם או בני משפחתם ח”ו. הגדיל לעשות מאן דהוא שהעז לומר בפומבי כי איימו על אחד המיוחד מגדולי ישראל זיע”א להחליט מה שהחליט בנוגע לענין כל שהוא. שומו שמים על זאת! ואם היתה לנו מעט יראת שמים אמיתית היה עלינו לקרוע את כל בגדינו למשמע דברי בלע שכאלה.

בענין זה ממש, באזנינו שמענו וימס לבבנו מעשה מבעית ממרן רבינו זיע”א בכבודו ובעצמו, אחרי שבענותנותו כי רבה נזקק לאותם ריקים ופוחזים שתלו גם בו טענות שכאלו. אוי להם על שברם. (והיא ל’ו נדפס’ה בספרו ענף עץ אבות עמ’ קלד בהרחבה).

בדין התורה המפורסם שהיה בין מדפיסי סלאוויטא לאלמנה והאחים ראם בנוגע להדפסת הש”ס, גם בין גדולי התורה היו דעות לכאן ולכאן כדרכה של תורה. ורבינו עקיבא איגר זיע”א פסק ברוחב בינתו לטובת האלמנה והאחים ראם ונגד מדפיסי סלאוויטא. והמפסידים בדין שלא מצא חן בעיניהם הפסק, טענו כביכול דעתו של רבינו הוטתה ח”ו לעת זקנתו על ידי בנו הגאון רבי שלמה איגר. ורבינו עקיבא איגר שהיה כידוע לכל רך כקנה וענוותן כהלל, יצא מגדרו במכתב חריף לאמור: “מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של  מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר”ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין וכו’ אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול” וכו’. ואז עמד ואמר מול היכל הקודש: “רבש”ע! תורתך אני לומד ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אם אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחול!”. וסופם היה איום ונורא ומר כלענה, רח”ל.

עלינו להכריז בקול גדול ולא יסף! הנהגה ציבורית, הקובעת וחורצת גורלות וצביונות במישור הרוחני והגשמי של הכלל, איננה נחלתו הפרטית  של מאן דהוא, היא בסמכותם הבלעדית של גדולי התורה, שרק להם היכולת והסיעתא דשמיא להחליט באופן הנקי והזך ביותר מהי טובת הכלל באמת. ואין השם יתברך מביא תקלה על ידם. עלינו לציית להם אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. וכל שכן כשהם אומרים לנו בקולם הצלול על ימין שהוא ימין, כפי שעינינו הרואות כמה הישגים כבירים ומשמעותיים הביאו נציגי התנועה בכל אתר ואתר. האם נעזוב את הברי לטובת השמא?! האם נעצור את המהפיכה ונפגע במפעלו של מרן זיע”א?! ומי שמנסה לערער את אמונת החכמים הזו שליוותה והגינה עלינו באברתה כל ימי הגלות הקשים- אל יהי חלקנו עימו!

סהדי במרומים כי איני מכוון נגד אדם כזה או אחר. ואין פניי למחלוקת. אדרבה! לפורשים נאמר בעבר וייאמר גם עתה: אל נא אחי תרעו! חדלו לכם מדרך זו של פלגנות, שאיננה מוסיפה דבר. חזרו הביתה, ביתה יוסף! לבית אבינו רוענו אשר הקימכם והקימנו מעפר, גדלו לשם איתנו ונרוממה שמו יחדיו!

האם שכחנו מה שהיה מרן רבינו עובדיה יוסף זיע”א בחיים חיותו מתאר בציוריות רבה, וממש לא לתפארת המליצה כמה הפעולה הקטנה הזו של הטלת הפתק הנכון בקלפי נחשבת בשמי שמיא. ועד היכן מגיעים הדברים, מרן זיע”א, שהיה איש הלכה מובהק כל ימיו ולא עסק בנסתרות בפומבי. היה פותח צוהר וחרך לעולמות העליונים, מי לא נזכר בגעגועים צורבים את הלב עד בית חללו, כיצד מדי מערכת בחירות היה מרן זיע”א ממחיש לנו בחיות, מהי אחריתו של מי שנשמע לדעת תורה ומצביע ש”ס, כשיעלה אחרי מאה ועשרים לשמים ומראים לו עולמות שלמים של עשיה תלמודי תורה וישיבות, בתי כנסית ובתי מדרשות ומקואות טהרה. ואומרים לו מלאכי השרת: אשריך שזכית ופעלת כל זאת! והוא עומד ותמה באומרו: הלא עולם האמת הוא זה, ויודע אני נאמנה כי מעולם לא עשיתי כזאת וכזאת. ותצא בת קול לעומתו:  אלו כל הפעולות הנשגבות שנעשו בזכות הבחירה שלך בתנועת שס. אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. בוא עלה ברינה אל מדורך הראוי לך בגן עדן קומה ה’ קומה ו’.

עוד זכור תזכור ותשוח עלי נפשי, כיצד היה מצייר כמו חי את יום עלותו של האדם השמיימה לפני בית דין של מעלה, וכיצד הוא נשאל על ידי קודשא בריך הוא: “בני, מה עשית למעני בעולם שלמטה?!” והלה יענה באימה וביראה רתת וזיע, כי עסק בתורה וקיים תורה ומצווות וחינך בניו ובנותיו לתורה ולתעודה. וה’ יתברך יענהו משמי קדשו: את כל אלה לא עשית למעני, אלא למענך. אם חכמת חכמת לך. מה עשית למעני, מה עשית לכבוד שמים? להגדיל תורה ולהאדירה? מה עשית למען בני שנותקו באכזריות ממורשת אבותיהם ואותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים? מה עשית למען הרבות טהרה בישראל?!

או אז יענה האדם בפיק ברכים: ‘ריבון כל העולמים, הרי אין אתה בא בטרוניה עם בריותיך, כלכלית לא היתה לי יכולת, ומעשית לא היו לי הכישורים לפעול רבות ונצורות, אבל שמוע שמעתי לקול רבותי והצבעתי לתנועת שס המעטירה, שהיא בשליחותי ומכוחי פעלה ועשה וילדה את כל אלה לכבודך!’. וברי שיהיו אמריו לרצון לפני אדון כל, אשר יסתירהו בסתר כנפיו ומנחל עדניו ישקהו.

ואשרי מי שבחר לו סניגור גדול ופרקליט גדול לפני כסא הכבוד כמרן זיע”א בעלמא הדין ובעלמא דאתי. וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ובלי ספק שיעמוד לימין אביון ולא ישקוט האיש עד שיתקיים בבית דין של מעלה מה שפסק כאן בבית דין של מטה, לטוב לנו בזה ובבא.

הרב ראובן זכאים במאמר מרתק כהרגלו, לרגל גליון החמישים של עיתון “הדרך” – בטאונם הנאמן של מרנן ורבנן שליט”א ובראשם חברי מועצת חכמי התורה, ומרן הראש”ל שליט”א, ממשיכי דרכו של מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה. מאמר בו גולל הרב זכאים בלשונו המיוחדת, בחובת בירור ההשקפה הצרופה המסורה לנו מדור לדור.

גליון החמישים שאתם אוחזים בידכם זה עתה, הינו סיבה מיוחדת להתבוננות והודאה לגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב אשר הביאנו עד הלום. יש בה בספרה חמישים משהו משובב נפש, אולי בשל היותה חצי ממאה, אולי בהזכירה את שנת היובל, ואולי בשל דברי רבותינו ‘בן חמישים לעצה’. אבל דומה שיותר מכל היא מסמנת כמעט שנה שלימה להופעת הגליון. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. אם נתבונן מעט בצירים ובחבלים כיולדה שליוו את העיתון מהקמתו, את הספקנים הרבים, ואת הנשמות הטובות שחלקם מתוך כוונות טובות אמרו: לא כדאי! זה לא יחזיק מעמד! לא יהיו מנויים! כל העיתונות הכתובה בשפל. בא גליון החמישים ומלמדנו כי תהילות לא-ל לא רק שהוולד בר קיימא וכלו לו חודשיו. אלא עוד נכונו לו גדולות ונצורות, ועוד ילך ויגדל עד כי גדל מאוד. כי הורתו בקדושה, ויש לו אב זקן, כאחד מבני טיפוחיו של מרן זצוק”ל אשר הניח יסודותיו מאז ומקדם. ולידתו וגידולו בקדושה תחת עיניהם הבוחנות והרחימאיות של יבדלו לחיים זקני העדה גדולי ישראל מרנן ורבנן שליט”א המכוונים ומנווטים את דרכו על כל צעד ושעל.

והוא ההוכחה החותכת שהציבור שלנו צייתן ונשמע לדעת תורה, כי כאשר נכתב ונחתם בטבעת המלך, הלא המה מרנן ורבנן עיני העדה ובראשם מרן ראש הישיבה הכהן הגדול מאחיו שליט”א שקראו לכל אחד ואחד לחזק את השופר הזה, אשר מחזה שדי יחזה, המעניק במה איכותית לתורתם, משנתם, הלכותיהם והליכותיהם הגותם והשקפתם של רבותינו הספרדים אלו שנוחם עדן, ואלו החיים עדנה עד מאה ועשרים שנה. נוסף על ידע מזוקק ואיכותי מנופה בי”ג נפה ממאורעות העולם ומקורות הארץ הקדושה אשר ה’ אלוקינו דורש אותה כל הימים. כבר לא ניתן היה לעצור את האשד של המצייתים לדברם בנפש חפצה ומצטרפים לשורות המנויים.

והוא גם ההוכחה כמה הציבור כמה היה לאות הכתובה, איכותית מזוקקת ומלוטשת. וכשהציבור דורש ומבקש ומצביע על גודל התועלת שהוא שואב מכל מילה- אי אפשר לעמוד מנגד.

בנימה אישית אציין, כי כשנתבקשתי לכתוב טור שבועי התלבטתי רבות ביני לבין עצמי אם להיעתר, ככלות הכל איני בעל מלאכה אחת, כידוע לכל באי שער עירנו. כך שלא מצאתי אף פירצה דחוקה בשעה שאיננה מן היום ואיננה מן הלילה להעמיס על עצמי משרה זו. עיקר הכתיבה מוקדשת מטבע הדברים לענייני הלכה כי זה כל האדם. אמנם פה ושם שלחתי ידי לשרטט דברים בענייני השקפה לפי צוק העיתים וצורך השעה. אך ודאי שלא בקביעות. גם ידעתי בינ’י ידעתי כמה אחריות יש למילה הכתובה, בפרט בענייני השקפה. שאם לא נדייק ונדקדק תיפוק מינה חורבא.

אבל נזכרתי כי מרן רבינו הגדול  זצוק”ל הלין על העובדה שלא דיברו מספיק בצעירותו על השקפה, ודין גרמא שרבים נטשו ועזבו את לימוד התורה וקיום המצוות, ופנו אל רהבים ושטי כזב. גם העידו בפני מגידי אמת שבאחת המערכות הקשות שניהל בשנותיו האחרונות היה שרוי בצער גדול שאין מי שנושא עימו בעול הזה לבאר עלי גליון לציבור התורני ולציבור בכלל את יסודות השקפתו הבהירה ועל מה אדניה הטבעו. וששתי כעל כל הון כששמעתי מהקרובים אליו שבאחת המערכות האחרונות והקשות שניהל הגיעו לעיניו הקדושות דבריי באותו ענין ושמח בהם הרבה.

גם ראיתי ונתון אל ליבי גודל התועלת שיש בבירור ההשקפה הצרופה. והלא על דא קבכינא ביום הכיפורים האיום והנורא: ‘לא חיזקנו ברכי דרבנן דשלהי’. ובזמנינו זה יש צורך לקום ולחזק התורה ולומדיה ולהרים קרנם, שעה שיש המבקשים חלילה וחס להורידו ולעפרו בעפר. ועוד זאת אשיב אל ליבי כי בשעה שכזו שהחושך יכסה ארץ והשקפות פסולות חודרות ומחלחלות גם בקרב מחנינו אין השעה כשרה לומר שלום עליך נפשי! לכן ניערתי חצני ואמרתי לא עת לחשות ויש להראות העמים והשרים יופיה וטובה של השקפת תורתינו הקדושה. וגם ובעיקר להכניס לליבות עמלי התורה תחושת ויגבה ליבו בדרכי השם. בפרט שכיון שלא עסקו אצלנו באופן מסודר ושיטתי בנושאי השקפה. יש תורניים ששמו בכליהם השקפות אחרות אשר חלקם ממקור קדוש יהלכון אבל אינם תואמים למקבלים, כי אנן בני ספרד מורגלים בדרכיה דרכי נועם. ולא ברעש ה’.

ולמען האמת, כמות התגובות שבס”ד מתקבלות על כל טור- לא פיללתי. יודע אני כי לא ממעשי אלא בזכות הציבור הקדוש עשו את שאינו זוכה כזוכה. תלמידי חכמים מופלגים מתקשרים וכותבים אלי לחזק ולעודד ולתמוך את דברי בימין צדקם. רק היום קיבלתי פניה מבאי ביתו של אחד מגדולי רבותינו שביקש לברר ולחדד פרט שכתבתי בעניותי באחד הטורים. דיינים וראשי ישיבות ומנהלים רוחנייים, אברכים ובני תורה וגם מהציבור הרחב שפוגשים אותי בכל רחבי הארץ כולם מודים ומשבחים ומהללים בס”ד, חלקם אף מצטטים משפט או מטבע לשון, או לשון נופל על לשון. או מליצה נאה מאחד הטורים אשר טיפחתי וריביתי בעניותי. וחלקם גם מעירים ומאירים כדרכה של תורה. מה שהפתיע יותר מכל, שהטור תפס גם בקרב קהלים שלכאורה לא בהכרח היו קהל היעד האותנטי למאמרים תורניים אקטואליים ובסגנון המסויים בו הם נכתבים. ואני משתאה מחריש לדעת ההצליח ה’ דרכי. יש מאמרים שממש עשו מהפיכות כמו המאמר על הפירגון שככל הנראה כל כך השפיע עד שאיני יכול לעמוד מול שטף המפרגנים עליו במיוחד. מה שמחייב אותי מדי שבוע לשים לב לכל אות ואות תג ותג לבל תצא ח”ו תקלה מתחת ידי.

אגב, כאן המקום להעיר: סגנון כתיבת טור הוא סגנון יחודי. ולכן אולי ימצאון שם דברים שעלולים להשתמע לתרי אנפי. או לשון מושאל וכו’, או גוזמא נקט ואזיל, בקשתי שטוחה איפוא מהמעיינים הנכבדים לא להסתפק בקריאה מקופיא ולמהר לחרוץ משפט. אלא להשתדל לרדת לסוף דעתי וכמובן לדונני לכף זכות. בהזדמנות אי”ה אביא כמה דוגמאות להערות שקיבלתי שהוכיחו שהקורא הנכבד לא התאמץ דיו לירד לסוף דעתי והסיק מה שהסיק. ועוד חזון למועד.

מודה אני למרנן ורבנן שליט”א אשר פעמים הרבה נשלחתי על ידם, להשמיע דעת תורתם הבהירה בתוך אמוני עם סגולה בכתב ובעל פה, ומפעם לפעם אף נתנו עיניהם הטובות בי להשיב חורפינו דבר דבור על אופניו. ועצותיהם והכוונתם היא לי לעיניים. יזכנו השי”ת שלא יעדי זיווהון ויקריהון מינן לעלם ונזכה שעוד רבות בשנים יורונו את “הדרך” אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

וכמובן ברכות מאליפות לאכסניה החשובה, ראשיה ומנהליה, ולעורך המסור עטו עט סופר מהיר, אשר בין יתר תפקידיו הרבים נטל על עצמו משימה קשה מאין כמוה לעצור ולתמרן את שטף כתיבתי, ולגרום לי לתמצת עד כמה שניתן את דבריי, כי קצר המצע מהשתרע, בבחינת יותר ממה שכתבתי לפניכם כתוב על לוח ליבי. ותן לחכם ויחכם עוד. ותערב נא עתירתי ובקשתי וברכתי ביום הוצאת גליון החמשים: ‘אחותינו את היי לאלפי רבבה!’

ואסיים במה שאמרו בערכין (י ע”ב) ‘ת”ר אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. ציוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב. נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה וכו’.

זו בעיני תמצית השליחות שלנו ככותבים בשופרו של מרן רבינו הגדול זצוק”ל, להשתדל עד כמה שניתן להשמיע את אותם קולות חלקים ודקים ששמענו ממנו כמשה מפי הגבורה בלי ציפויי זהב מצועצעים, בלי כחל ובלי סרק ובלי פרכוס. ועיני נשואות לשמים בתפילה שאכן נצליח במלאכתנו מלאכת הקודש, וכמו שיסד הפייטן: ‘יוצרי, הבינני מורשה להנחיל!’

צילום: יעקב כהן

הרבנית מרגלית יוסף, אשת חבר למרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה, הייתה שותפה נאמנה לכל המהפכה שאנו עדים אליה. הרב ראובן זכאים במאמר מיוחד לזכרה לרגל יום השנה העשרים וארבע לפטירתה שחל השבוע ביום יט באב.

חיים אנו בדור בו רבות בנות עשו חיל, החפצות להינשא לבן תורה השקוד על תלמודו, מתוך מודעות והכרה עמוקה בערכה של תורה ובשכר העצום הצפון למסייעים והשותפים ללימודה. גם במהלך החיים נושאות הן על שכמן מבחירה ובגאוה את עול הפרנסה כדי לסייע לבעליהן לעלות ולהתעלות בתורה באין מפריע כאשר עם לבבם. הן צולחות את כל הנסיונות והקשיים ומוותרות בהקרבה ובשמחה על מותרות. אשרי חלקן!

אך יש את הללו שבתווך, שמחפשות מלכתחילה שיהיה גם וגם. גם אברך וגם עשיר, גם שקדן וגם טיילן, גם עולם הזה וגם עולם הבא, תורה וגדולה בנשימה אחת. ופעמים הרבה מתברר שלא זה ולא זה עלתה בידם. לא חכמה ולא עשירות ולא טיולים. ואדרבה, דוקא מי שהתאזרה בסבלנות- זכתה וראתה עין בעין בהתגשמות דברי רבותינו ‘כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר’. וגם מי שלא ממש התעשרו, או שעלו לדרגה גבוהה מזו, שלדידם עושר רוחני עדיף מכל עושר גשמי. שכן ‘דורשי ה’ לא יחסרו כל טוב’, הוי אומר: הטוב הזה לא חסר להם כלל. או מסיבות אחרות שהן בכבשונו של עולם. כך או כך, ניכר בעליל כי הארון נושא את נושאיו, ופרנסתם של  לומדי התורה מושגת בניסי ניסים, מאוצרו המנוצר של הזן ומפרנס לכל.

ויש שכבר זכו ובנו ביתן עם בן תורה, והענין החזיק מעמד כמה שנים, אבל רק התגלעו פה ושם קשיים כלכליים, או שנסיבות החיים השתנו, והוא כבר מתבקש לצאת לשוק העבודה הלאו- דוקא תורני. איני כותב כרגע מעמדת השופט, וברור שיש להיוועץ בכל מקרה בגדול בתורה המכיר מקרוב את נפש השואלים ומצבם. רק מתאר אני את תמונת המצב כמות שהיא. ומבחן התוצאה, שהכל מבחינים שיש למרבה הכאב בעלי פוטנציאל כביר שנטשו את תורתם וויתרו על עתידם המזהיר, ל’טובת’ עסקים אחרים.

הסיבות שונות ומגוונות: אומרים שהדור מפונק, ועצביו מתוחים וחלשים. יש הרבה פרסומות שמפתות את הלומדים לצאת ולצבור ממון. יש שלא לומדים בשיטה נכונה, וממילא לא רואים ברכה בעמלם ונשברים- הכל אמת. אבל הבה ונודה שיש סיבה נוספת, אולי לא אוהבים לדבר עליה, אבל היא עיקרית: בשל תחרותיות היתר שגברה במחוזותינו, רוצים הכל מהכל, דירה נאה, כלים נאים, בגדים נאים, גם רכב, גם פרשים, גם נופשים. וגם בסוף בסוף לצמוח תלמיד חכם אמיתי. מה לעשות, שמי שרוצה לחיות חיים שכאלה נדרש גם לשלם עליהם, ובמיטב כספו שבדרך כלל אין לו. לוקסוס הוא עסק יקר מדי. באמת אמרו: ‘לוקסוס! לוקסוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל?!’ (עפ”י סוכה נו, ב).

איני רוצה להישמע סגפן, או מטיף לפרישות יתר. אני רק שואל: מה המחיר?! נקח לדוגמא את הנופש. נכון, הגוף זקוק לנופש ומרגוע, ויש מקרים שהצורך חיוני לחלוטין. אך צאו וראו: היכן נפשו רק לפני כמה שנים, ובאיזו רמה, אם בכלל. והיכן טיילו? אם בעבר ים, מעיין, מפל, מסלול ואפילו סיור בגן חיות היו מרפא לנפש ההורים והילדים. והחלפת דירה בדירה היתה שיא השיאים. כיום מי מסתפק בכך, שעה שאנו נחשפים יותר מדי, ובכל השנה כולה(!) למודעות צעקניות וצבעוניות הקוראות ליציאה לטיולים וחויות ברמה גבוהה, לנופשים במלונות פאר עם פייטנים ובדרנים, והשכרת דירות וצימרים במחירים מפולפלים. וזה מחלחל. יש שלא מצליחים לעמוד בפיתוי, בלחץ החברתי, בלחץ המשפחתי, או בשלושתם יחד. ואצים ורצים לנפוש כדת היום בבין הזמנים, שהוא זמן השיא מבחינת העלויות.

ויש גם את הללו שארצנו הקדושה כבר צרה מהכילם, נופש לדידם הוא רק בארץ העמים. בכוונת מכוון לא נכנסתי לפרטי איסור היציאה לחו”ל. כי נניח מצאנו מענה לשאלות ההלכתיות הלא פשוטות הכרוכות בענין. שאלה אחת נותרה עדיין בעינה: ‘כסף מנלן?!’ והתשובה לשאלה זו עולה, כידוע, בדמים מרובים, עד שצריך אדם לצאת לחופש על חופשתו ולמיתב תענית לתעניתו בשל ההוצאות הגדולות אשר עלו והשתרגו עד למעלה ראש.

השבוע, מלאו כ”ד שנים לפטירתה של הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף ע”ה, אשת מרן רבינו הגדול זצוק”ל, ואם תדיר אנו מעלים על נס את מסירות נפשו הכבירה של מרן להעמיד ולהגביר חיילים לתורה ולתעודה, זו העת להעלות על נס את האשה הדגולה שעמדה מאחוריו, והיתה מוכנה לחיות חיי עוני ומחסור קשים, בעיקר בשנותיהם הראשונות, על מנת שישקוד על התורה באין מפריע. וגם בכל שנותיה ויתרה יום יום שעה שעה על הנאות ותענוגות וטיולים, הכל על מנת שיוכל לכתוב בניחותא את ספריו המופלאים, ולהפיץ מעינותיו חוצה. היא ויתרה שנים על גבי שנים אפילו על השהייה במחיצתו הנעימה, רק כדי שיוכל לצאת לזכות את הרבים. ואף כי בתחילתו היה נחבא יחסית אל הכלים, ולא הכל הכירו בחין ערכו, והיו אף שלחמו בו וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חיצים, אך היא עמדה על טיבו, האמינה בו, ומסרה את נפשה ואת חייה למענו.

ומרן זצוק”ל ידע להכיר לה על כך טובה כל ימיה. ואף לאחר פטירתה. ובהקדמות לספריו הקדושים המלאים זיו ומפיקים נוגה כתוב לאמור: מוגש ומוקטר ומוקדש לע”נ רעיתי הרבנית הדגולה אשת חיל עטרת בעלה, מרת מרגלית בת זכיה ע”ה אשר ברוב מסירותה והשגחתה עלי, ובגידול ובחינוך הילדים אשר חנן השם אותנו, הגעתי עד הלום!!! “קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה”, “רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה!”.

נכון, לא כולם הרב עובדיה, ולא כולן הרבנית מרגלית. אבל גם הנסיונות של היום נחשבים קלים ביחס לנסיונות המרים שהיו להם בשעתו. רבים מתוכנו יכולים לצמוח לגדולי תורה ותלמידי חכמים עצומים אך זקוקים למי שיאמין בהם, יעודד אותם, ויצא איתם למסע עד לסיומו המוצלח.

תדע כל בת ישראל כשרה ונאמנה, כי לא מן הנמנע שבעלה זה הספון באהלה של תורה ועדיין לא יצא טבעו בעולם, עדיו לגאון ולתפארת ועתידו מובטח לו. כדאי לצלוח את התקופה הזו, כדאי למצוא כל דרך לעודדו לשקוד על תלמודו, גם אם הדבר כרוך בויתורים על הנאות העולם החולף, וסוף הכבוד לבוא.

עולם התורה הספרדי פורח ומשגשג בחסדי השם. ישיבות חדשות נפתחות ומתמלאות באיכות ובכמות. ועומדות בשורה הראשונה בממלכת התורה. הכוללים מלאים באברכים חריפים ובקיאים, הלנים בעומקה של הלכה. בתי הוראה ובתי דין לממונות נפתחים בכל עיר. גם עולם הישיבות לבעלי תשובה רושם הישגים כבירים. לא חזרה בתשובה של ‘זבנג וגמרנו’, ולא עיסוק בטפל על חשבון העיקר, אלא העמדה יציבה של המתקרבים בלימוד, בהנהגה, ובמידות נעלות, ממסד ועד הטפחות.

ברם זכור אותו האיש לטוב, מרן רבינו הגדול זלה”ה, הוא הגבר הוקם על, שכיתת רגליו שנים רבות להחדיר לתודעה של אחב”י: ‘אין טוב אלא תורה!’ ועמלו הזך נושא פירות, ו’חזון עובדיה’ קורם עור וגידים.

אמנם, עדיין רבה המלאכה אשר לפנינו, שכן רבבות מאחינו טרם זכו לאורה של תורה. ואין הזמן מרשה לנוח על זרי הדפנה. אבל מותר ורצוי להביט יחד מעט לאחור, הן כדי לשמוח במה שכבר הושג. והן למטרת: ‘נחפשה דרכינו ונחקורה’, לראות במה יכולים אנו להיות טובים יותר. יובהר, שאין מדובר בביקורת לשמה, אלא בקריאה להתבוננות משותפת. כיום ב”ה שעולם התורה נמצא בשיא תפארתו, אנו ערוכים לקבל גם ביקורת בונה, וטובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. ומי שרואה עצמו נקי מענין זה, אשריו!

כי ישנו דבר העומד לרועץ בפני רבים המבקשים להתגדל בתורה, להרביץ תורה לעדרים, לחבר חיבורים, להקים, לייסד, וכל שאר הדברים הטובים שאמורים להכפיל ולשלש את נתוני ההצלחה אותה מנינו לעיל: חוסר פירגון!

שומעים על חבר שעלה ונתעלה להיות ר”מ, רב, דיין, מו”צ, מגיד שיעורים, נו”נ, משגיח, מגיד מישרים, הקים ישיבה, כולל או בית מדרש, ומיד יימצא מתנדב תורן שיאמר: מעניין מאוד, הרי הוא לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר. יהיה מי שירחיק לכת עד התלמוד תורה: אני מכיר אותו מאז, נו, היה חלש במיוחד… שוכחים שהרבה זכו שנפתח ליבם בבגרותם, והרבו מקנתם בלימוד ובידיעה. יש גם משפט רווח: הרי הוא צעיר לימים, מה הוא תוקע עצמו למקום גדולים?! או: בטוח שיש לו אינטרס, השאלה מהו.

מישהו חיבר ספר נפלא, והם בכוננות: לתור ולחפש במה להשיג עליו, אם לא על התוכן -לפחות על סגנון הכריכה… ויהיו שיאמרו: הגם פלוני במחברים?! ומה יושיענו זה?!  ועוד שלל משפטי קינטור של מעוררים ונוקפים למיניהם, מהם חששו המחברים עוד משנים קדמונית כנזכר בהקדמותיהם.

תלמיד חכם רשום קיבל משרה תורנית, ועוטה על עצמו פראק רבני, ויש שלא יוכלון שאת: מגבבים עליו ראיות מחכמי פורת יוסף שעד גיל שישים לא לבשו פראק. טוענים שזו גסות הרוח. יש שאפילו על חתן הלובש פראק בשמחת אפריונו יוצא קיצפם, כסבורים הם שהוא סבור שהפך בין לילה לרב רבנן. ולא שתו ליבם שזהו בסך הכל בגד יפה לחתונה. ועוד דמטו משמיה א’ מגדולי הדור האחרון שאמר: ‘אברך שממתין לו פראק בארון- בדרך כלל לא יעזוב את הלימוד לעניינים אחרים’, והבן.

הם מאוד יתקשו לפרגן לזולת אחרי שיעור או דרשה, בפרט כמובן אם הצליח ולרתק את הקהל. הם יחפשו מה להעיר ומה לנגח. והדברים עשויים להישמע הן לנשוא הדברים, להרפות את ידיו ולעצור את התקדמותו. והן למי שמסביב שעשוי לטעון: מה לי ולצרה הזאת, עדיף להישאר בד’ אמותי, ולא להתקדם לשום מקום. כמה תלמידי חכמים איבדנו מחוסר פירגון ומזלזול.

יומם הגדול של הללו כשהם שומעים לשון הרע או רכילות או לעז ח”ו בלתי בדוק גם אם מדובר בשקר גמור במילתא דעבידא לאיגלויי, וממקור נאלח: ‘שונאים הוא דאפקוה’, והם נוטים בחפץ לב להאמין. ואם עזב הלה לדאבון הלב את בית המדרש לעסקים אחרים, הם ששים ושמחים לאידו: הו. הוא כבר לא עומד בדרכנו. אפשר להמשיך לישון בשקט.

כמה מוסדות נאבקים על קיומם, רק בגלל שלמישהו לא מתאים שיקומו מוסדות מתחרים בעיר ‘שלו’, ועוד יצליחו. בכמה ערים ישנה פריבילגיה למוסד פלוני על חשבונו של מוסד אלמוני ולא במקרה. בכמה ערים חצי ממבני הציבור מוענקים למוסד מסויים בדוקא, וכל זולתם נתקל בקשיים והררי בירוקרטיה והתנגדויות. יגדיל תורה ויאדיר, אבל למה רק אתה?!

סבורני שמה שגורם לאותם מתי מעט קושי להכיל אנשים פורצי דרך, צעירים בפרט, שעשו להם שם. משום שזה מנוגד לדעתם לגישה הספרדית שכולה אומרת צניעות ופשטות, והיא אמונה על ‘במקום גדולים אל תעמוד’. אבל כבר אמר הגר”י סלנטר זצ”ל: בדורנו כשהרע משתולל תמיה אני מי יוכל להימנות על ל”ו צדיקים נסתרים, מבלי לצאת ולהשפיע על זולתו?! ומרן זצוק”ל כתב בחריפות ביומנו (מחברת או”ה, כ”י, תרח”צ, ויוסף בן 17 שנה(!): “באמת יש לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים, שאין נותנים ליבם להראות גדולתם וחכמתם ונחבאים אל הכלים!”

ולא באתי לעודד כל אחד, בכל גיל, ובלי שימוש חכמים, לפסוע על ראשי עם קודש ולהתנשא לומר אני אמלוך. כוונתי שאם כבר מישהו עמל ויגע בתורה כפי כוחו, וכבר עושה צעד מבורך- מדוע לא לפרגן לו.

מה מפריע לאדם להיות טוב עין?! קנאה! רש”י מפורש באבות (ה, יט): ‘עין טובה’, אין לו קנאה על חבירו וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו!!’

סיפרו פעם להגה”צ רבי שלמה וולבה זצ”ל על ראש ישיבה מסויים שנקלע לישיבתו בשעות שלאחר חצות הלילה וכשנוכח שהבחורים עוסקים בתורה בהתמדה. יצא מגדרו והחל לרקד משמחה מתוך אהבת התורה. נענה הרב וולבה ואמר: זו עדיין אינה עדות שהוא אוהב תורה. אולי הוא שמח בהישג האישי שהקים ישיבה כה מוצלחת. כשיזדמן לישיבה של מישהו אחר, ויראה את התלמידים לומדים בהתמדה, ויפצח בריקוד – זו הוכחה לאהבת תורה אמיתית!

וכשיש אהבת תורה אמיתית. ואהבת רעים אמיתית, ואמונה ש”במקומך יושיבוך” – יש גם טובת עין!

אז במקום לשאול: “הגם שאול בנביאים?!”

אדרבה! “מי יתן כל עם השם נביאים!!”