ימי החופש מאפיינים בתים רבים בהם ההורים מעלים את הטענה: “בשביל מה? כל העבודה של המוסדות משך כל השנה יורדת לטמיון בתקופה כה קצרה!”.
ננסה בטורים אלו, קצת, לעמוד על מיגור הנזקים בס”ד:
אוהד, חייל בחטיבת הצנחנים, נמצא פצוע. כולו שותת דם, באיזור חיץ שעל יד האויב, שטח שלא קיבל אישור כניסה אליו. אוהד הוזמן לבית משפט צבאי.
בבואו לשם, שאלו השופט: מדוע נכנסת לאיזור זה?
– היה לי את הנשק המיומן והנצרך, והייתי בטוח שאתמודד היטב – השיב אוהד. בית המשפט גזר עליו עונש. – על מה העונש – תמה אוהד – והרי נפצעתי!
ענה השופט: על כך שנכנסת לאיזור החיץ. למה נכנסת? התביעה עליך היא על מה שנכנסת! אסור להיכנס לאזור החיץ חוץ מחטיבות המאושרות לכך.
חז”ל הקדושים גדרו הרבה גדרים כדי שתהיה חומה והגנה עוד לפני העבירה, וזאת כדי שלא יכשלו. עם ישראל נגאל בזכות שלא שינו: שמם, לבושם ולשונם.
טבע האדם, שכאשר נותנים לו פתיחות יתר הוא מאבד את הרסן ושוכח היכן עליו להפסיק להתגלגל למטה, וכך ברוב הפעמים הוא לא מצליח לעצור את עצמו.
בימינו, לא צריך לצאת לרחוב או להיכנס לרחוב, אלא, לצערנו, אף בבית המוגן והחמים שלנו אפשר להכניס לא רק את הרחוב אלא עולם שלם אל תוך כיסנו וביתנו. במצב שכזה, מטבע הדברים אנו זקוקים לשמירה כפולה ומכופלת. שתשמש הגנה אותה לא יוכלו לפרוץ.
הקידמה התקדמה אך הכניסה את בני האדם לעולם רחוק. פעם, ביקרתי חולה בבית החולים ואני רואה משפחה שלימה שבאה לבקר אף היא חולה והביאו לו מתנות מדהימות. והייתי מהופנט. כולם! ממש כולם! ישבו עם המכשירים שלהם, כולל החולה, ככל הנראה שכחו למה הגיעו לבית החולים, והיה נראה כמעט בבירור שאחד מתכתב עם השני, במקום להיות אנושי לדבר עם החולה כאיש אל רעהו, ולכבדו. כך היו מעשיהם!
הקידמה הרסה כל חלקה טובה! היום מדינה אויבת יכולה להגיע אף למחשב של מטוס ובו מאות נוסעים.. וירחם ה’…
כמה בתים התפרקו… כמה נשמות טהורות נשרו מהעולם היהודי לעולמות שאין בהם ממשות. וכל זה “בזכות” הקידמה. גדולי ישראל התבטאו שזוהי ממש מלחמת ‘גוג ומגוג’, המכה הזו של המכשירים “החכמים” האלו שגורמים לבני אנוש להיות מטופשים.
שומה עלינו, אפוא, לעשות שמירה שתהיה חומה! כי חכמי היהדות צופים למרחוק מה שעלול לקרות ממכשירים כאלו. לא מעט בכירים, מביני עניין, בתחום הטכנולוגיה, מגבילים את השימוש של בני משפחתם במכשירים ובאפליקציות שהם עצמם מפתחים!!!
המפורסם שבהם הוא סטיב ג’ובס, מפתח האייפון, שהגביל את השימוש במכשיר בביתו שלו. כי הוא יודע את הסכנה, אולי – שיתפכחו ויבינו את גודל הסכנה – יגיעו למסקנה כי יש להגביל ואף לאסור את השימוש בהם כמו שעושים עתה בסיגריות… זה כח רב-הרס, לדוגמא: ארגון הטרור העולמי דאע”ש צירף לשירותיו אירופאים נוצרים, ועוד ‘מתורבתים’ בזכות המכשיר בו אפשר להתכתב ולעשות כל אחד כפי תאוות ליבו.
בפולין שלפני השואה היה ילד שובב בעל שם בכל העיירה, שהיה נשלח לביתו מהתלמוד תורה באופן קבוע, אך היה חוזר שוב כי האופציה השנייה הייתה בית ספר של גוים.
לקראת היותו בר מצווה, ביום מן הימים, שמע הילד שהמנהל אמור לעשות פתיחת הארון למחרת בבית כנסת. מה עשה? באותו בוקר, השכים קום לבית הכנסת ועוד טרם הגיע השמש, הוא פתח את ארון הקודש והכניס לתוכו עז…
קשה לתאר במילים את אשר התחולל בבית הכנסת באותם הרגעים בהם ניגש המנהל לפתיחת הארון ועז קפצה לקראתו…
כולם נשאו אח”כ את עיניהם לאותו נער חצוף. המנהל החליט שהוא הגדיש את הסאה ובכזו רמה של חילול ה’ אי אפשר להשאיר את הילד עוד בת”ת ומיהר לשלחו. עבר זמן וכמו תמיד הוא רצה לחזור לת”ת אך הפעם החלטת המנהל הייתה נחרצת: אין על מה לדבר, כך פסק!
הלך הילד לרב העיירה ותבע את המנהל לדין תורה, כשהגיע המנהל פנה אליו הילד ושאלו האם התייעצת עם גדול בתורה, לפני שזרקת אותי? ענה המנהל בלגלוג וכי אתה פנית להתייעץ עם רב לפני שכלאת את העז בתוך ארון הקודש?
ענה הילד ואמר אכן לא התייעצתי וזאת הייתה טעות אך עכשיו התייעצתי עם אנשים רבים והחלטתי שאני משתנה לגמרי. ולכן אני חייב שתחזירו אותי לת”ת.
– מי הם אותם אנשים רבים? – שאל המנהל.
– אבי אמר לי שאם לא מחזירים אותי לת”ת אז הוא שולח אותי לביה”ס של הגויים, ושם אלמד מהם, ואתחתן עם גויה משלהם. התייעצתי עם ילדיי ונכדיי וניניי עד סוף כל הדורות וכולם אמרו לי חד משמעית: אתה לא יכול לעשות לנו את זה אסור לך להתנתק מהעם היהודי. אתה חייב, למען כולנו, לחזור לתלמוד תורה, ולהתמסר למעננו. רב העיר פסק שיכניסו אותו חזרה ויעמוד על ההתחייבות. וכך היה.
נעצור ונתבונן:
האם אנו רוצים שילדינו יראו על מה שאנחנו מסתכלים?
כמה אנשים חזקים נפלו ונכשלו בסינון שאינו מספיק, ותכנים בעייתיים, וסרטים בלתי מבוקרים, שהביאו אותם לתוצאות הרסניות שאינם מאמינים שיקרו להם – כי אין חסינות למול מה שמציע האינטרנט.
האם לא הגיע הזמן ולומר: די! מספיק! נעצור לפני שיהיה כבר מאוחר מדי!
גם אם החלטתי על סינון פושר – האם זו לא אחריות גדולה מדי לקחת על כתפינו? הרי ילדינו כבר ירצו סינון עוד יותר פושר. היכן היא תחושת האחריות, עלינו לא לשכוח ממנה לרגע ולהישמר למעננו ולמען יוצאי חלצינו.
בימים אלו, של בין הזמנים, נחדיר לילדינו שיש לנו חומות וגבולות, שאנחנו בוחרים בהם, היות ואין אפוטרופוס לעריות. ואף אדם אינו יכול לעמוד במבחן לדעת האם הצליח או שמא לא, עד יום הציון הגדול בעולם האמת, ואנחנו שמחים ורוצים שיהיה לנו ציון גבוה לכן אנחנו שומרים ומגינים על עצמנו, בתקנות וגדרים נוספים.
לתגובות / הערות: n3201525@gmail.com
תגובות (0)