מהלכות מתנה


א. אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהיה האדם הזוכה עבור חבירו גדול ובן דעת. אבל אם הזוכה היה קטן, וקיבל מתנה עבור חבירו, אינו זוכה בשבילו. [ילקו"י חינוך קטן עמוד שסד].

ב. קטן שיש בו דעת שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו במתנה, ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה לא זוכה לא לעצמו ולא לאחרים. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסה].

ג. יש מי שאומר, שמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים, שהרי דעת אחרת מקנה אותו וזוכה מן התורה. ויש חולקים, דבמתנה לא שייך דעת אחרת מקנה אותו. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן ובר מצוה עמוד שסה].

ד. זכין לילד קטן אפילו בן יום אחד, בין בפניו בין שלא בפניו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסו].

ה. יש מי שאומר שמי שמתחייב לקטן, בין בשטר בין בין בקנין, כיון שאין אותו דבר תחת ידו של הקטן, אינו זוכה בו אלא אם כן זיכהו על ידי אחר. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסו].

הלכות שלוחין


א. קטן וקטנה אינם נעשים שלוחים, וגם אינם יכולים לעשות שליח. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנט].

ב. השולח את בנו הקטן אצל החנוני, ונתן בידו סך מסויים, והחנוני מדד לו שמן באותו סך שנתן לו, והקטן נתן לו את הכסף, והשמן והכסף נאבדו, החנוני חייב לשלם לו, שלא שלחו אלא להודיעו, ולא היה לו לשלוח אלא עם בן דעת. ואם פירש ואמר לו שלח לי עם הקטן, הרי זה פטור. ובזמן הזה השולח את בנו הקטן שיקנה מהחנות ביצים, ואין דרך בעל החנות לשלוח הביצים עם השליח, והקטן שבר את הביצים בדרך לביתו, בעל החנות פטור. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שס].

ג. קטן שעשה שליח, וטרם שעשה השליח את שליחותו הגדיל [המשלח], נראה שאין השליח יכול לעשות שליחותו, שהרי בשעת מינוי השליחות היה קטן.[ילקו"י דיני חינוך עמו' שס].

ד. האומר לחבירו מנה שיש לי בידך, בין מלוה בין פקדון, שלחהו ביד פלוני, ואפילו אותו פלוני הוא קטן, אם רצה לשולחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו. [ילקו"י דיני חינוך עמוד שסג].

ה. יש אומרים שקטן שהוא י"ב שנה ומעלה, יכול להיות שליח בזמן הזה לתרום תרומות ומעשרות. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסד].

ו. יש אומרים שהשולח קטן לעשות דבר עבירה, פטור. ויש אומרים שחייב. [ילקו"י שם עמ' שסד].

סימן רכז, רמ – קצת מהלכות אונאה שאלה ופקדון


א. אסור להונות את חבירו בין במקחו בין בממכרו, ואיזה מהם שהונה עובר בלאו. ובקרקע אין דין אונאה, ויש אומרים שהוא דוקא אם הוסיף על המחיר מחצית המחיר.

ב. הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין המקבל זוכה במתנה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם, וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם, אפילו שלא בפני עדים, קנה, אם שניהם מודים. אבל בדברים בעלמא לא זכה המקבל, אלא כל אחד יכול לחזור בו. ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת, אם חוזר בו יש בו משום מחוסר אמנה.

ג. הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן, אינה מתנה, אפילו אם אינו מוסר מודעה, אם ידעינן שהדבר הוא באונס, אינה מתנה. לפיכך המוסר מודעה על המתנה, כתבינן ליה אף שלא ידעינן באונסיה.

ד. המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר, כיון שהחזיק הזוכה בנכסים או בקרקע, או שהגיע השטר לידו, זכה המקבל, ואין הנותן יכול לחזור בו, ויד המקבל על העליונה, אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל. במה דברים אמורים שאמר לו זכה במתנה זו לפלוני, אבל אם אמר לו הולך לפלוני מנה זה, יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע לידי המקבל.

ה. אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת. אחד איש ואחד אשה. אבל העכו"ם אינו זוכה, הואיל ואינו ראוי לשליחות. וכך אין הישראל זוכה לעכו"ם.

ו. בעל חנות מכולת שהניח בשגגה אוכלים תחת המטה וישנו עליהם, ומכר מהם לישראל אחר, ולאחר שנודע הדבר לקונה ביקש להחזירם, הואיל והמוכר מוחזק בדמים, אין להוציא המעות ממנו. [שו"ת יביע אומר חלק ה' סימן ו].

ז. משודך שרוצה לנתק קשר השידוכין מפני שנודע לו מצוואת רבי יהודה החסיד שלא ישא אשה כשם אמו, ושלא יהיה שם החתן כשם חמיו, וטוען שהוא כמקח טעות, ורוצה לפטור עצמו מן הקנס, העיקר לדינא לפוטרו מהקנס, דמאן דקפיד קפדינן בהדיה. [יביע אומר חלק ח' חושן משפט סימן ו' סק"ד].

ח. השואל ספרי גמרא ופוסקים מחבירו, מותר לו ללמוד בהם בעומק העיון, וכן מותרים בנגיעה ומשמוש היד מראש הספר לסופו, ומסופו לראשו, כל מה שנצרך ללימודו. [יביע אומר חלק ב' חושן משפט סימן ז].

ט. השואל ספרי גמרא ופוסקים מחבירו ונאנסו מידו, פטור לשלם דמי הספר לבעלים, ואין להוציא ממון מן המוחזק. [שו"ת יביע אומר חלק ב' חלק חושן משפט סימן ז'].

י. ראובן הושיב תרנגולת שלו על עשר ביצים, ונכנס שמעון שלא בידיעתו והניח שם עוד חמש ביצים, ויצאו ט"ו אפרוחים, אין לשמעון אלא דמי הביצים, וכל האפרוחים שייכים לראובן. [שו"ת יביע אומר חלק ד' חלק חושן משפט סימן ג].

יא. קטן שקיבל לשמור איזה חפץ, אין בו דיני שומר, ולכן אם מסרו חפץ לקטן לשמור עליו, והחפץ אבד או נגנב וכדומה, אין לחייב את הקטן כלל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שע].

יב. מי שקיבל שמירה על איזה חפץ מסויים, אסור לו להעביר את השמירה לבנו הקטן, ואף על פי שכל המפקיד הרי הוא מפקיד על דעת אשתו ובניו, הני מילי בניו הגדולים, אבל בניו הקטנים אסור למסור להם חפץ שקיבל לשמירה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעא].

יג. אם עבר ומסר חפץ לקטן לשמור עליו, והחפץ נגנב או נפסד, אין הקטן צריך לשלם גם לאחר שיגדיל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעא].

יד. אם נתן החפץ לקטן לשמור עליו, והקטן הגדיל והחפץ עדיין ברשותו, ואחר כך נפסד או נגנב, יש מקום לומר שאין בו חיוב שומרים, שהרי בשעה שקיבל את החפץ לשמירה לא היה חייב בשמירתו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעא].

טו. קטן שמסר חפץ לגדול לשמור עליו, יש אומרים שיש בו דין שומר, ואם החפץ נגנב או נפסד, השומר חייב כדיני שומרים. ויש חולקים ואומרים שאין התחייבות לקטן, ואין השומר חייב מדין שומר. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעב].

טז. אין מקבלים פקדון מן הקטנים. ואם עבר וקיבל ממנו פקדון, אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות צריך להחזיר לו את הפקדון. ואם לא הגיע לעונת הפעוטות, לא יחזיר לו, אלא ישקיע הפקדון בדבר שעושה פירות. ואם החזיר לו ונאבד, יש פוטרים אותו מלשלם לו, ויש מחייבים. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שעג].

דיני קנין קטן


א. מעיקר הדין קטן שעדיין לא הגיע לכלל י"ג שנה ויום אחד אין מקח וממכר שלו כלום, וכל משא ומתן שהקטן עושה עם גדול אין לו שום תוקף מן התורה. והן הקטן והן הגדול מעיקר הדין יכולים לחזור בהם מהעיסקא. אלא שתיקנו חכמים בקטן שהגיע לגיל הפעוטות [מגיל שש עד תשע כל אחד לפי חריפותו וחכמתו] שיודע בטיב משא ומתן, שאם התעסק במקח וממכר במטלטלין, מקחו מקח וממכרו ממכר. ואמנם קטן עד שש שנים שמקנה לאחרים, אין הקנייתו כלום אף מדרבנן. ורק משש שנים ומעלה עד שיגדיל, אם יודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר, ומתנתו קיימת. בין בדבר מרובה בין בדבר מועט, בין במתנת בריא ובין במתנת שכיב מרע. ודבר זה דוקא במטלטלין. אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנז].

ב. ואמנם כל תקנת חז"ל שהקטן יהיה לו מקח וממכר הוא דוקא אם הקטן יתום, או שאין לו אב שמפרנס אותו. אבל קטן שאביו מפרנסו לא תיקנו לו מקח וממכר. וכן קטן שאין לו אב ויש לו אפוטרופוס שדואג לו ומנהל עבורו את..כל המסחר שלו, לא תיקנו לקטן כזה מקח וממכר. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנח].

ג. קטן אפילו שיודע בטיב משא ומתן, שיש לו קרקע שניתן לו במתנה, או שקנה לו האפוטרופוס, אם מכר את הקרקע אין מכירתו כלום, שלא תיקנו חכמים שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר אלא במטלטלין אבל לא בקרקעות. וכן אם נתנו לו אפילו במתנת שכיב מרע אינו כלום, אפילו הוא קרקע שניתנה לו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנח].

ד. קטן היודע בטיב משא ומתן, ואין לו אפוטרופוס, שנשא ונתן במטלטלין, וטעה, דינו כדין הגדול, דבפחות משתות הויא מחילה, ומשתות ואילך מחזיר אונאה. וביתר על שתות המקח בטל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנח].

ה. אין קנינו של הקטן קנין, ומכירתו מכר, אלא כשנעשה במטלטלין מעשה משיכה, וכגון, אם הקטן הוא הקונה, צריך למשוך את החפץ שקנה, ורק אז החפץ נקנה לו. אבל בנתינת כסף בלבד הקטן יכול לחזור בו, ואין עליו קללה ואיסור של מי שפרע מדור המבול וההפלגה הוא יפרע ממי שלא עומד בדיבורו. אבל אם הקונה היה גדול, ונתן כסף לקטן, אף שלא משך את המקח, אסור לו לחזור בו מהמקח, כיון שנתן לו את הכסף, אם יחזור בו הרי שהוא מוזהר במי שפרע. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנט].

קטן שנשכר להיות פועל


א. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואלו משלמין ונוטלין, השכיר, והנגזל וכו', כיצד, מי שנשכר לעשות מלאכה אצל בעל הבית, ותבע שכרו, ואמר לו בעל הבית פרעתיך כל שכרך, אפילו היה שכרו פרוטה, השכיר נשבע בנקיטת חפץ כעין של תורה, ונוטל. "אפילו היה שכיר תובע את הקטן" הרי זה נשבע ונוטל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנב].

ב. קטן ששכר פועל לתקן לו איזה דבר, וסיכם עמו שישלם לו כך וכך, אף על פי שמדינא אין ההתחייבות של הקטן כלום, יש מקומות שחכמים נתנו תוקף למעשה הקטן. וכמו שתיקנו במקח וממכר שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, כך גם תיקנו שיהיה תוקף לקטן ששכר פועל, ומה שהקטן התחייב לשלם לפועל חייב לשלם, ואם אינו משלם מוציאין מהקטן אף ששאר חיובים אין מוציאין מהקטן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנג].

ג. גדול ששכר קטן להיות פועל והתחייב לו שכר, חייב לשלם לו כל מה שהתחייב. והנוטל מהקטן ממון שהרויח מהשכרת עצמו לפועל, בית דין מוציאין ממנו. [ילקו"י דיני חינוך עמוד שנג].

ד. קטן ששכר פועלים ואמר לחנוני לפרוע, חנוני אומר נתתי, והפועלים אומרים לא נטלנו, יש מי שאומר שדינו שוה לדין הגדול. ולהרמב"ם הפועלים נשבעין ונוטלין ממנו, אבל לא החנוני. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנג].

ה. גדול ששכר קטן לעבוד אצלו, ותוך כדי עבודה הקטן הזיק את ממונו של בעל הבית, אין הקטן חייב לשלם, והמשכיר צריך לשלם לו דמי שכירותו.  [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].

ו. משרת קטן ששבר כלים לבעל הבית, אין בעל הבית יכול לנכות משכרו עד שיתברר שהוא גדול. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].

ז. אין נשבעין על טענת קטן, וכגון שקטן תבע את הגדול שחייב לו מנה, או שטען כנגדו שאביו הפקיד בידו מנה, והנתבע הודה במקצת ואמר שחייב רק חלק מהחוב שתובע ממנו, אינו חייב שבועה, מפני שזה שהודה לו במקצת אינו אלא כמשיב אבידה. וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן, אינו נשבע, שזה עד אחד, ואין שם תובע, שתביעת קטן אינה תביעה גמורה. [ראה סעיף יא]. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].

ח. אולם אם שמר לקטן וטוען שאבד, הרי זה נשבע שבועת השומרים, לפי שאינו נשבע מחמת טענה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].

ט. אף על פי שאין נשבעין טענת קטן שבועת התורה, אבל שבועת היסת נשבעין, ואפילו היה קטן שאינו חריף לענין משא ומתן, משביעין היסת על טענתו. ולפיכך קטן שטען כלפי הגדול, בין שהודה מקצת בין שכפר בכל, בין שהיה שם עד שלא היה שם עד, הרי זה נשבע היסת, ואינו יכול להפך השבועה על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל, לפי שאינו יודע עונש השבועה לבטלה. ויש אומרים שאין נשבעין על טענתו אלא אם כן הגיע לעונת הפעוטות. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].

י. יש מי שאומר שאף על פי שנשבעין שבועת היסת לקטן, על השטרות אין נשבעין לו כלל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנה].

יא. קטן שטענו הגדול, אם טענו בדבר שיש לו הנאה לקטן, כגון עסק משא ומתן לאחר שהגיע לעונת הפעוטות, והקטן הודה, נפרעין מנכסיו. ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו וישלם. ואם הקטן כפר ממתינים לו עד שיגדל וישבע היסת. ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה ממנו, כגון נזקין וחבלות, אף על פי שמודה, ואף על פי שיש לו ממה לשלם, פטור מלשלם, ואפילו לאחר שיגדיל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנה].

יב. אם היה התובע מהנשבעין ונוטלין, כגון השכיר וכיוצא בו, שיש הנאה לקטן שישתכר לו שכיר, הרי זה נשבע ונוטל מהקטן. אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מהקטן, שאין לקטן בזה הנאה, שהרי הוא חייב לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו, וזה החנוני הפסיד על עצמו שנתן ממונו על פי הקטן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנו].

יג. אין קנין קטן כלום, לפיכך עדים שראו קנין שלו לא יכתבו עליו שטר. [ילקו"י שם עמוד שנו].

יד. קטן אפילו מגיל שש שנים ומעלה שחתם ערבות לאחרים, פטור מלשלם אף לכשיגדיל, ואפילו אם היה ערב קבלן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנו].

טו. בדין יד פועל כיד בעל הבית, במצות של תורה. [יביע אומר ח"ט חושן משפט סימן י' עמוד תמב].

סימן קפט, רכו – קצת מדיני מקח וממכר


א. אין המקח נגמר בדברים בעלמא, וכגון שאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר לו בסכום כזה וכזה, ונתרצו ביניהם ופסקו הדמים, שניהם יכולים לחזור בהם. אפילו היה הדבר בעדים.

ב. מי שנתן דמים ולא משך המטלטלין, אף שלא נקנו לו המטלטלין, כל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר, לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע. ואפילו לא נתן אלא מקצת דמים. וכיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין, ואומרים לו מי שפרע מדור המבול ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, ומהמצריים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שלא עומד בדיבורו.

ג. נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר לו תן לי מקחי, או החזר לי מעותי, אף על פי שיש עדים שאבד באונס, ולא היה כח במוכר להצילו, ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר הדמים. ואין כאן מקום למי שפרע. ויש אומרים דהוא הדין למי שחוזר בו מפני שירא להפסיד את כל המקח.

ד. חתן ששכר אולם ליום חופתו, ושילם מראש דמי שכירות האולם, ואירעו אונס, שנפטר אביו של החתן, ימים אחדים לפני יום החופה. וכעבור שלשים יום הוצרך לעשות החופה באולם אחר, ודורש את כספו חזרה מהנהלת האולם הראשון. העיקר למעשה שיש לעשות פשרה ביניהם. [יביע אומר חלק ט' חושן משפט סימן יא עמוד תמד].

ה. הלוקח מחבירו קרקע או שאר מטלטלין, ופסקו ביניהם הדמים, והניח משכון על  הדמים, לא קנה. וכל הרוצה לחזור משניהם יכול לחזור בו, ואין בזה משום מי שפרע וכו'.

ו. מי שהיה לו חוב אצל חבירו, ואמר לו מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך, ורצה המוכר, יש אומרים שהרי זה כמי שנתן דמים, וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. ויש חולקים.

ז. מי שאנסוהו עד שמכר ולקח את דמי המקח, אפילו הכריחוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר. בין במטלטלין בין בקרקע, שמפני אונסו גמר ומקנה. ואם מסר מודעה קודם שימכור ואמר לשני עדים שידעו שזה בעל כרחו, הרי המכר בטל. ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו. ומחזיר הדמים. וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני אונס ושהוא אנוס ודאי, ולא שיסמכו על פיו בלבד. במה דברים אמורים במכר, אבל במתנה או במחילה אין צריכים להכיר אונסו. ויש מי שמחלק בין מכירה באונס גמור, למכירה שלא ברצון. [סמ"ע].

ח. האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו, או תבן או זהב. ואין זה אלא כמשחק בקוביא.

ט. אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע. כיצד, האומר לחבירו מה שתוציא שדה זו מכור לך בכך וכך, או מה שיוציא אילן זה נתון לך, או שאומר לו מה שתלד בהמה זו יהיה קנוי לך, לא אמר כלום. ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה, או אחר שגדול פירות האילן ובאו לעולם. ואם קדם הלוקח ותפס הפירות, אין מוציאין מידו. ואם מכר האילן לפירותיו, כלומר דהמכר נעשה באילן עצמו לצורך הפירות, או שמכר פרה ושפחה לצורך העוברין שיביאו, קנה מיד, ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו.

י. אין אדם מקנה דבר למי שלא בא לעולם, כיצד, המזכה לעובר של אחר לא קנה. ואפילו אמר לכשיוולד יזכה, לא קנה. ואם היה בנו קנה אפילו לא אמר לכשיוולד. והוא שתהיה אשתו מעוברת בשעת המתנה. דדעת האדם קרובה אצל בנו וגמר בכל לבו להקנותו. ויש אומרים דהא דמזכה לעובר שלו קנה, הוא דוקא בשכיב מרע, אבל בבריא לא קנה.

יא. דבר שעדיין לא בא לרשותו של המקנה, אינו נקנה. כיצד, האומר מה שאירש מאבא יהיה מכור לך, או מה שתעלה מצודתי מן הים מכור לך, או שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לא אמר כלום.

יב. מי שקנה אתרוג במשיכה, ובהקפה, ולא נתן דמי האתרוג עד לאחר החג, יוצא ידי חובתו מן התורה ביום הראשון של החג, וחשיב "לכם". [יביע אומר חלק י' חלק חושן משפט סימן ד' עמוד תלא, ושם האריך בדין קנין דרבנן אי מהני לדאורייתא, ובדברי המחנה אפרים].

יג. המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור, ועדיין הפרה בביתו, וילדה, ובעל הפרה טען שילדה קודם שמשך החמור, ובעל החמור אומר שילדה אחר משיכת החמור, אפילו אם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא, על הלוקח להביא ראיה, אפילו אין הפרה ברשות המוכר, אלא עומדת באגם, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה ישבע המוכר על ולד הפרה בנקיטת חפץ. ואם הלוקח מוחזק על המוכר להביא ראיה.

סימן קעג – דיני גורל


א. בעיר שקיימו בה בחירות לרב העיר, ונבחרו שני רבנים בקולות שווים, וערכו אחר כך גורל ביניהם, ולאחר שהאחד זכה בגורל השני ערער על כך, ומבקש לערוך בחירות חדשות, העיקר לדינא שאין הגורל קובע כלום, ועליהם לערוך בחירות חוזרות לרב עיר, ומי שייבחר ברוב קולות הוא שייבחר לרב העיר. [שו"ת יביע אומר ח"ו חו"מ סי' ד'. ושם האריך בסוגיא דב"ב קו: ובחו"מ סימן קעג, שאין לסמוך על הגורל אף בדיני ממונות, ושכן מבואר בש"ע או"ח סי' שכב. ושאין ראיה מהגורל של חלוקת הארץ, ששם היה על פי אורים ותומים וסנהדרי גדולה, כמ"ש בב"ב קכב. וסנהדרין יז. ושם אות ג' העיר על מ"ש בתשובת הגאונים ובשו"ת חות יאיר לסמוך על גורל. ע"ש].

ב. אניה שנקלעה לסערה גדולה וחישבה להשבר ולהטבע, אין לעשות גורל להשליך אדם לים, כדרך שעשו אצל יונה הנביא, שאין לסמוך על הגורל. [יביע אומר חלק ו' חחו"מ סימן ד' את ד'. והביא שבספר חסידים כתב מתחלה שיכולים לסמוך על הגורל, אך חזר בו והלכה כמשנה אחרונה].

 

סימן עה, צו – קצת מהלכות טוען ונטען


א. ראובן שתבע את שמעון, וטען, אבי אמר לי לפני מותו שאתה חייב לו מאה שקל, ושמעון  מכחיש  ואומר  לא  היו דברים מעולם, המוחזק יכול לפטור עצמו משבועה, ואין עליו אלא חרם סתם. [שו"ת יביע אומר ח"ה חחו"מ סי' ד'. ושם ביאר דכיון שאין ראובן יכול לטעון כן בודאות אלא מפי השמועה שכן אמר לו אביו, אין נשבעים על טענת שמא. והאריך בדברי הש"ס והראשונים, ושהראב"ד סותר עצמו בזה. ומרן (סי' ע"ה סכ"א) כתב: "האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה, והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים, י"א שפטור אף משבועת היסת, כיון שהוא כופר הכל. והיינו לפי הכלל דקי"ל כי"א בתרא, ושוב תמה ע"ד מרן שהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלא חשיב כטענת ברי בכה"ג. ושכן דעת הרמב"ן והריטב"א והרב המגיד והרשב"ץ. ומסיק דלדינא כשם שמחוזק יכול לטעון בכה"ג קים לי כדברי י"א קמא כמבואר בכמה אחרונים, כך לגבי שבועה יכול לטעון כן לפטור עצמו משבועה. ואין עליו אלא חרם סתם].

ב. ראובן שטען נגד שמעון, שבשעה שישב אצלו בבית, היה מונח על השלחן סכום כסף נכבד, וכאשר שמעון יצא נעלם הסכום, וחושד בו שהוא לקחו, ושמעון מכחיש וטוען להד"ם, וראובן דורש שישבע לו שלא היתה ידו במעל הזה, יש לחייב את הנתבע בחרם סתם, אבל לא בשבועה. [שו"ת יביע אומר ח"ד חחו"מ סי' ג. ושם הביא דעת האומרים שאע"פ שאין נשבעים על טענת שמא אם יש רגלים לדבר יכול להשביעו, והביא שהרמב"ם חולק וס"ל שגם כשיש  רגלים לדבר אינו יכול להשביעו. ופלפל בסברת הפוסקים בזה. והעלה שמכל מקום יש לחייב הנתבעים בחרם סתם].

ג. כשמטילים חרם סתם על הנתבע, כשאי אפשר להשביעו, אין להחרים אלא בלשון נסתר, כגון: "בחרם יהיה מי שחייב לחבירו הסכום שנטען עליו ואינו מודה", אבל אין לומר בלשון נוכח כלפי הנתבע: תהיה בחרם אם אתה חייב לראובן ואינך מודה, שזהו חמור ביותר ואין לעשות כן.

ד. ראובן לוה משמעון סך מסויים, וקבע לו זמן, וטען אחר כך שפרע תוך זמנו, ויש לו ב' עדים המאשרים את טענתו, וכנגד זה יש ב' עדים המעידים שבאותו היום שטוען שפרע את החוב, היה עמהם כל היום, אין מוציאין ממון בכהאי גוונא, ולא מתחשבים בחזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. [שו"ת יביע אומר חלק ב' חושן משפט סימן ו].

ה. התחייבות בלשון גרוע כגון אשלם, או פלוני ישלם, וכדומה, אינה תופסת כלל.

ו. בזמנינו שיש בתי דפוס, והספרים נדפסים לאלפים רבים, אין שום איסור להוציא ספרי קודש מארץ ישראל לחוץ לארץ. [כ"כ המהר"ם בן חביב בקול גדול סי' כו. ומרן החיד"א בחיים שאל ח"ב סי' לח אות צה, ועוד. ויש לצרף סברת הלק"ט (סי' קפז) דהאיסור המבואר בירושלמי (פ"ג דסנהדרין ה"ט) להוציא ספרי קודש לחו"ל איירי רק בספרי תורה, כי בימי הירושלמי לא היתה התורה שבעל פה כתובה. ועוד שהרידב"ז בשו"ת בית רידב"ז (סי' מ) כתב, שהרי"ף הרא"ש והרמב"ם השמיטו דברי הירושלמי, משום דס"ל דאין להורות כן למעשה. ועוד, שדין זה לא שייך אלא בזמנם, שהספרים לא היו מצויים, כמ"ש בב"מ (כט:) ספרים לא שכיחי, משא"כ בזה"ה שהספרים מצויים מאד בכל מקום]. ועל כל פנים ספרי קודש ישנים שנדפסו לפני מאות שנים, או ספרי כתיבת יד, שאינם מצויים, אין להתיר להוציאם מחוץ לארץ. [שו"ת יביע אומר ח"ח חושן משפט סימן ד'].

ז. זוג שנתגרשו על פי הסכם ביניהם שלא אושר בבית הדין שהאשה תמחול על כתובתה והבעל ירשום הדירה על שם בתו, ופסקו בית הדין לחייב את הבעל לבצע העברת הדירה על שם בתו, שאף על פי שלא היה תנאי כפול בזה, הרי יש אומרים שאין צריך תנאי כפול בדין ממון, ועוד שהמחילה היא בדיבור בלבד שאין צריך קנין, ואם כן אין צריך תנאי כפול בזה. אולם יש לדחות הפסק דין הנ"ל, ויש לזכות את האב שאינו צריך להעביר הדירה לזכות בתו. [יביע אומר חלק ו' חחו"מ סימן ה. ושם דן לענין דיבור אי הוי כמעשה כנזירות ושבועה, ואי בעינן משפטי התנאים. ושם אות ב' בדין מחילה על תנאי אם צריכה קנין, ושם אות ג' בדבר מסירת הכתובת לבית הדין וקריעתה בבית הדין אי חשיבא מחילה].

ח. ראובן שהלוה מעות לגיסו על  מנת  לקנות  דירה,  וטרם  שיבצע את קניית הדירה נספה בתאונת דרכים ל"ע והשאיר יתומים קטנים, ומנהל העזבון שנתמנה על פי החוק מצא בין הניירות של המנוח שלוה מראובן הסכום הנ"ל, ושילם לו חובו ממעות העזבון, ועמד ראובן ושאל אם מותר לו להחזיק במעות אלו על פי ההלכה, שהרי קיימא לן אין נפרעים מנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם. העיקר לדינא שרשאי להחזיק במעותיו, מכיון שברור לו שהדבר אמת, וגם נמצא כן בניירותיו של המנוח. [יביע אומר חלק ו' חו"מ סימן ו'. ושם האריך בדין אם יכול לגבות מעות חובו כשנמצא בפנקס של המנוח שלוה מראובן סכום כך וכך].

ט. ראובן נהג שנסע במכוניתו מביתו לעיר חיפה, ושמעון שכנו הקרוב אליו ביקש ממנו שיקחנו עמו לחיפה, ובאמצע הדרך חטפה שינה את הנהג, ונרדם על ההגה, ואירעה תאונה קשה, ושמעון נפצע קשה, ואושפז בבית החולים כחודש ימים. והזמין רופאים מומחים לרפואתו. וכעת ב"ה החלים ותובע את ראובן לשלם לו דמי רפוי ושבת, וראובן טוען שאנוס היה במה שחטפתו שינה. אבל שמעון טוען שראובן פשע במה שלא ישן ככל הצורך קודם נסיעתו הארוכה, ועוד שאם הרגיש עצמו עייף, ועיניו נעצמות, היה לו להחנות את הרכב בצד הדרך, עד שיחליף כח, ויוכל להמשיך בנסיעתו ללא תקלה. העיקר לדינא שצדק שמעון בטענתו, ועל הנהג לשלם לו דמי ריפוי ושבת. אך טוב לפשר ביניהם. [יביע אומר חלק י' חלק חושן משפט סימן ה עמוד תלג].

תקנת פרוזבול‏


כב.  כשראה  הלל  הזקן שהעשירים נמנעים מלהלוות לעניים בשנת השמיטה, מיראתם פן תשמוט השביעית את חובם, ועוברים על מה שנאמר בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עיניך באחיך האביון". לפיכך התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב כדי שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטה בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין פרוזבול מועיל בה. ופירוש מלת "פרוזבול", פרוז, ר"ל תקנה, בול, כלומר לעשירים, [וכמו שנאמר: ושברתי את גאון עוזכם, ותני רב יוסף אלו בולאות שביהודה]. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כב].

כג. ‏אין כותבים פרוזבול אלא בבית דין חשוב, שהם שלשה הבקיאים בדין ויודעים ענין שמיטה ופרוזבול והמחום רבים עליהם באותה העיר. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כג].

כד. ‏גופו של פרוזבול [כלומר עיקרו ושרשו] כך הוא, כשבא המלוה לפני בית דין, אומר בפניהם: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. וחותמים למטה הדיינים או העדים. ואין צריך לפרט את שמות הלווים מעבר לדף. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כד].

כה. ‏אם אין המלוה רוצה לטרוח לבוא לפני בית דין הקבוע, רשאי לומר דברים אלו בפני עדים בלבד. וכן המנהג פשוט בעיה"ק ירושלים ת"ו לסדר פרוזבול בפני שני עדים, שלא בפני בית דין. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כה].

כו. ‏נוסח שטר הפרוזבול שנהגו בו פעיה"ק ירושלים ת"ו מלפני מאות שנים, כך הוא: בפנינו עדים החתומים מטה, בא פלוני ואמר לנו: היו עלי עדים שהנני מוסר כל חוב שיש לי לבית דין הצדק אשר פה עיה"ק ירושלים ת"ו, הלא הם: הרב פלוני, והרב פלוני, והרב פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה. וחותמים עליו שני העדים. ונכון לעשות כן אף על פי שאין הדיינים הללו יודעים כלל ממסירת החוב הזה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כו].

כז. ‏המנהג פשוט לעשות שטר פרוזבול בסוף השנה השביעית, ויש הנוהגים לעשות פרוזבול גם בערב שנת השמיטה, אולם העיקר לדינא שאין צריך לעשות פרוזבול בערב שנת השמיטה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כז].

כח. ‏אין הפרוזבול מועיל אלא לחובות שנעשו לפני סידור הפרוזבול כתיבתו וחתימתו בפני הדיינים או העדים. אבל החובות שנעשו לאחר מכן צריכים פרוזבול אחר כדי שלא תשמטם השביעית. ואם עשה פרוזבול בחודש אלול ואחר כך הלוה עוד הלואות אינו צריך לעשות פרוזבול אחר. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כח].‏‏

כט. ‏יש החוששים לדעת הב"ח ועושים פרוזבול נוסף בערב ראש השנה [תשנ"ה], והעיקר לדינא שאין צריך לחוש בזה, ואם עשה פרוזבול בחודש אלול אין צריך לעשות פרוזבול נוסף בערב ראש השנה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כט].

ל. פרוזבול נכתב אפילו בלילה, שאינו נחשב כעשיית משפט שצריך להיות ביום דוקא.‏ וכן מותר לכתוב פרוזבול בעדים קרובים. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ל].

לא.  מותר לכתוב פרוזבול בחול המועד [שבשנת  השמיטה], באופן שחושש שאם לא יכתוב עכשיו לא ימצא בית דין לעשות פרוזבול, וכגון שנוסע לחו"ל במקומות שאין שם בית דין. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף לא].

לב. ‏רשאים לכתוב פרוזבול בפני דיינים הקרובים למלוה, שאין הפרוזבול נחשב כעשיית משפט, וכמבואר. ומכל מקום הואיל ואנו צריכים שיהיה בית דין חשוב, צריך שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף לב].

לג. ‏פרוזבול שנעשה בפני עדים הקרובים למלוה, יש להקל ולגבות החובות על סמך פרוזבול כזה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף לג].

לד. ‏אין כותבים פרוזבול אלא אם כן יש ללוה קרקע. ואם אין לו קרקע יכול המלוה לזכותו, אפילו שלא בפניו, ד' אמות ואחר כך יכתוב הפרוזבול. ומטעם זה יש נוהגים לכתוב בפרוזבול בדברי העדים "וכך אמר לנו המלוה פלוני: קנו ממני ד' אמות קרקע בקנין גמור ושלם ללווים פלוני ופלוני וכו'", ומקבלים ממנו בקנין אגב סודר. ומכל מקום אין צורך בזה מן הדין, הואיל ואין לך אדם שאין לו קרקע בשכירות או בשאלה, ודי בזה מצד ההלכה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף לד].‏‏

לה. ‏יתומים קטנים שיש להם מלוה על אחרים אין צריכים פרוזבול. [ילקו"י  שביעית שם סעיף לה].

לו. ‏מנהלי קופות גמילות חסדים מעיקר הדין אינם צריכים לעשות פרוזבול כדי שיוכלו לגבות את החובות שחייבים להם לאחר שנת השמיטה. ומכל מקום הממונה על קופת הגמ"ח נכון שיכלול קופות אלה בשטר פרוזבול של הלואותיו הפרטיות. [שם סעיף לו].

לז. ‏מנהלי בנקים חייבים לעשות פרוזבול, כדי שיוכלו לגבות חובות שחייבים להם. ומכל מקום די לעשות פרוזבול אחד כללי לכל חובות הבנק. או למנות שליח שיעשה פרוזבול לכל חובות סניף הבנק. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף לז].

לח. ‏תלמידי חכמים שהלוו זה לזה, ומסר המלוה דבריו לתלמידים, ואמר: מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהתלמידי חכמים יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם. ובדברים בלבד היא נדחית. ‏ואף בזמן הזה יש לנו דין תלמיד חכם. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף לח].

לט. ‏מי שכתב פרוזבול כדין לפני ערב ראש השנה, ואבד ממנו הפרוזבול לפני סיום השנה השביעית, בכל זאת יכול לגבות חובו מהלוה. ואפילו מי שמסר את חובו שלא בפני עדים יכול לגבות חובו באופן שכתב פרוזבול. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף לט. וראה ביביע אומר חלק י' חושן משפט סימן ד עמוד תסג בדין פרוזבול היה לי ואבד].

מ. ‏מי ששכח לעשות פרוזבול בשנת השמיטה, ונזכר רק בערב ראש השנה סמוך לשקיעה בזמן שכבר אינו יכול לכתוב שטר פרוזבול, יאמר בפני שני עדים נוסח הפרוזבול, כדי שיוכל לגבות חובותיו. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף מ].

מא.  ‏וכן  מי  ששכח  לעשות  פרוזבול בסוף שנת השמיטה, ונזכר בערב ראש השנה לאחר השקיעה, בזמן בין השמשות של ליל ראש השנה, יאמר בפני שני עדים את נוסח הפרוזבול, וימסור את כל חובותיו לבית דין בפני שני עדים, ובכך יהיה רשאי לגבות את חובותיו לאחר מכן. [ואין אומרים שכיון שבין השמשות הוא ספק לילה אוקי ממונא בחזקת מריה]. [שם סעיף מא].

מב. ‏מותר למנות שליח שילך לבית דין לכתוב פרוזבול בשמו, ולמסור את כל חובותיו לפני הדיינים, והשליח יאמר לדיינים: "שפלוני מוסר להם את כל חובותיו". ואין לחייב את המלוה שילך בעצמו לבית הדין לכתוב את הפרוזבול. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף מב].

מג. ‏המחזיר חוב לחבירו אחר שעברה עליו השביעית, והמלוה לא כתב פרוזבול, יאמר לו המלוה "משמט אני" שנאמר, וזה "דבר" השמטה על ידי דיבור ואמר לו הלוה אף על פי כן רצוני שתקבל ממני יקבל ממנו ואל יאמר למלוה בחובי אני נותן לךאלא יאמר לו שלי הם, ובמתנה אני נותן לך. ואם החזיר הלוה את חובו, ולא אמר כן, מסבב המלוה עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותנם לך. ואם בכל זאת לא אמר כן הלוה, אין המלוה רשאי ליטלם, אלא יחזיר את המעות ללוה שיטלם וילך לו. [ילקו"י שם פרק כד סעיף מג].

מד. כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמט אני. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף מד].

מה. ‏אם המלוה לא עשה פרוזבול, אין הלוה צריך לשלם לו את חובו, אלא אם ירצה ינהג כמו שכתבנו בסעיף הנזכר. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף מה].

מו. ‏הרוצה להתחסד ולקיים בעצמו מצות שמיטת כספים, ומלוה לאחר כתיבת הפרוזבול במטרה שיאמר לו "משמט אני", צריך שיקבע זמן לפרעון ההלואה שיהיה לפני ערב ראש השנה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף מו. יביע אומר חלק ט' דף תל טור ב' בסופו].

מז. מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר בלא תעשה, שנאמר, השמר לך וגו'. וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה התורה עליו בשני לאוין, שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר ופן, הרי זה מצות לא תעשה, והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר, כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'. [ילקו"י שם פרק כד סעיף מז].