א. תלמיד חכם התובע לדין את שותפו שאינו תלמיד חכם, גם בזה התובע הולך אחר הנתבע, ורק אם הוא רבו מובהק צריך התלמיד ללכת אחר רבו התובע. [שו”ת יביע אומר חלק ב’ חושן משפט סימן ד’ סק”ד. וכמו שכתב כן התומים (סי’ יד). ודלא כמ”ש הגר”י ידיד בספר תורת חכם (סימן ח’), שבכל תלמיד חכם התובע, צריך ללכת אחריו כיון שחייבים בכבודו].
ב. אשה שנישאת לבעלה בעירו, ולאחר זמן נעשה ביניהם דין ודברים, והאשה נסעה לבית הוריה, והבעל תובע בבית הדין, האשה חייבת ללכת אחר בעלה, אף על פי שהוא התובע, מפני שחייבת בכבודו, וכדקיימא לן (ביו”ד סימן רמ סעיף ה) שאם יש דין ודברים בין האב לבנו, חייב הבן ללכת אחר אביו אף על פי שהבן הוא הנתבע, מפני שהוא חייב בכבודו. וכמו שכתב המהרשד”ם (חו”מ סימן קג ושפו), שאם עסק המשא ומתן נעשה בעירו של התובע, ואחר כך פשט לו הנתבע את הרגל ונסע לעיר אחרת, פשוט שאם יש יכולת ביד בית הדין להביאו למקום התובע, צריכים להביאו להתדיין שם. והוא הדין כאן שמקום הנישואין קובע בזה. [יביע אומר חלק ב’ חושן משפט סימן ד’. ועיין עוד בשו”ת האלף לך שלמה אבן העזר סימן קיח. ובשו”ת דברי מלכיאל חלק ג’ (סימן קסז וח”ד סימן קמח). ע”ש].
ג. ואמנם אשה שנתגרשה מבעלה לאחר שהיו גרים בירושלים שנים רבות, ונולדו להם שם ילדים, ולאחר גירושיה הלכה עם ילדיה להתגורר בחיפה אצל קרוביה, והאב הגיש תביעה בביה”ד ירושלים על גובה המזונות לילדים, והאשה טוענת שאין ביכולתה לנסוע לירושלים, ושהיא מוכנה להתדיין עמו בביה”ד חיפה, הצדק עם דבריה, ועל הבעל להתדיין עמה בחיפה. [יביע אומר ח”ז חחו”מ סימן ד. ודן שם דלכאורה עליה לבוא לביה”ד ירושלים, כיון שנישואיה היו בירושלים, וכן הילדים נולדו בירושלים, ועליהם תסוב תביעתו, וכמ”ש כיו”ב המהרשד”ם [בחו”מ סי’ קג] שאם היה העסק של משא ומתן בעיר אחת, והנתבע אח”כ הרחיק נדוד, בזה הנתבע הולך אחר התובע, והסכימו לזה האחרונים. אך אחר שקלא וטריא העלה שיש להתחשב עם טענת האשה שבגלל טיפולה בילדים הקטנים אין באפשרותה להניחם לנפשם ולבא להתדיין בירושלים, שהיא טענה צודקת, לכן על הבעל להגיש תביעתו בביה”ד חיפה].
