א. אף על פי שהסמכות החוקית כיום בארץ מטעם הממשלה, לדון בדיני ממונות, היא לבתי משפט חילוניים, הדבר ברור שלפי דין תורתינו הקדושה כל התובע את חבירו בבתי משפט שלהם, גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שאמרו על הדן אצל שופט גוי, שהדן אצלו הרי הוא כמחרף ומגדף, ומרים יד בתורת משה רבינו. ולא שייך בזה דינא דמלכותא דינא, דלא אמרינן הכי אלא במקום שיש תועלת והנאה למלך, מה שאין כן בחוקים ומשפטים של הערכאות שאינם תואמים את ההלכה, ואין בהם תועלת למלך, בודאי שאין לומר בהם דינא דמלכותא דינא. והגאון מהרצ”פ פראנק זצ”ל, כתב בין השאר: שכאשר נתבונן בטעם האיסור לדון בערכאות של גוים, שהוא מפני שהדן בפניהם הוא מייקר שם אליליהם להחשיבם, שנאמר ואויבינו פלילים, שכשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם, [כמו שפירש רש”י בפרשת משפטים], ולפיכך הדן בפניהם ה”ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה, כדברי הרמב”ם והש”ע, וא”כ מטעם זה עצמו גם יהודי ששופט ע”פ חוקותיהם, בודאי שהוא גרוע יותר מגוי, שהגוי לא נצטווה לשפוט דוקא ע”פ דת ישראל, אבל יהודי זה שמצווה לדון ע”פ התורה, והוא מתנכר אליה ודן ע”פ המג’לה של העותומנים ושאר חוקי אומות העולם, שעליהם נאמר יוצר עמל עלי חוק, יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, הרי הוא רשע ומרים יד בתורת משה, וכדברי הרשב”א, הרי הוא הורס חומות הדת ועוקר ממנה שורש וענף והתורה מידו תבקש, והוא הדין למי שהולך להתדיין בפניו. וצר לנו מאוד שחוקים אלה אימצה הממשלה וכן הכנסת, לדון בהם במדינת ישראל, ואין לך עלבון לתורה ולנושאי דגלה יותר מזה, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, מהרה יבוא האדון אל ביתו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה. ע”כ. גם החזון איש זצ”ל (סנהדרין סי’ ט”ו אות ד’) כתב: שהדבר ברור שאין שום נפ”מ בין הדן בפני עכו”ם, לבין הבא לדון אצל שופט יהודי הדן ע”פ חוקים זרים שבדו אומות העולם, ואדרבה הדבר יותר מגונה ששופטים יהודים המירו את משפטי ה’ ותורתו הקדושה למשפטי ההבל של הגוים, ואפילו אם יסכימו כל בני העיר על זה, אין שום ממש בהסכמתם, (עיין רמב”ן ר”פ משפטים), ומשפטם חמס עושק וגזל, ומרימים יד בתורת משה. ע”כ. והגריא”ה הרצוג זצ”ל כתב: שכעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן ע”פ חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהלה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גוים, כי המבלי אין אלקים בישראל וכו’ ח”ו. ומוכח מדברי הרשב”ץ (ח”ב סי’ ר”צ), שגם הדנים בערכאות של מוסלמים שאינם עובדי ע”ז, הרי הם בכלל מה שאמרו לפניהם ולא לפני עכו”ם, שכיון שאינם מכירים בחוקי התורה, וטוענים שכבר פקע תוקף דת משה, ולכן דנים הם ע”פ משפטי נביאי השקר שלהם, ההולך לדון בפניהם הרי הוא כבועט בתורת אלקים חיים כפי שקבלנו מדורו דורות עד משה רבינו, ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן וכו’. עכת”ד. [יבי”א ח”ב חו”מ סי’ א סק”ח. וח”ה חו”מ סימן א’ סק”ו].
ב. ואמנם בכל הנוגע למסים ארנונה ומכס יש לקיים את חוקי המדינה, שזה בכלל מה שאמרו “דינא דמלכותא דינא”. ואף על פי שיש מי שכתב שלגבי הכנסת שנבחרים בה חלק מהנבחרים שהם מפריצי עמנו, ויש בהם שונאי דת, לא שייך לומר בחוקים שלהם דינא דמלכותא דינא. הנה אין דבריו נכונים, שגם במלך רשע אמרינן דינא דמלכותא דינא. אבל לפי ההלכה אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שהרי הם פטורים מכל מיני מסים, בין מסים הקצובים על כל העיר, ובין על כל איש ואיש, וגזרו בגזרת נידוי חרם ושמתא על כל מי שיגבה מסים מתלמידי חכמים. ואף ריוח שהחכם השיג על ידי משא ומתן מעסקיו, פטור ממס הכנסה ומס ערך מוסף, וכל כיו”ב. [יחוה דעת ח”ה סג. שו”ת יביע אומר חלק ז’ חלק חושן משפט סימן י. ושם מי נקרא תלמיד חכם לענין זה, ובדין גביית קמחא דפסחא ושאר עניני מצוה, אם יכולים ראשי הקהלה לכוף את הת”ח להשתתף במסים אלה].
ג. אשה שתבעה את בעלה למזונות בבית המשפט החילוני, ע”פ עצת עורך הדין שלה, והשופט חייב את הבעל לשלם לה מזונות, ואחר כך דן השופט ביניהם בהסכם גירושין ע”מ שהדירה שהיא על שם שניהם תועבר לזכות הבעל, ואחר שחתמו שניהם על ההסכם, חזרה בה האשה, וכשראה השופט כן, ביטל את חיוב המזונות לאשה, ועתה באה האשה אל בית הדין הרבני בתביעה לחייב את בעלה במזונותיה, ובית הדין האיזורי ברחובות פסק שאין להזדקק לתביעתה, הואיל ופנתה מתחילה לערכאות, וכמ”ש הרמ”א בחו”מ (סי’ כו). והאשה ערערה על זה בבית הדין הגדול. ואחר שקלא וטריא בדברי הרמ”א והאחרונים, ובדעת מרן הב”י בזה, העיקר הוא שיש לקבל את הערעור של האשה, ועל ביה”ד לדון בתביעתה למזונות. [יביע אומר חלק ז‘ חלק חושן משפט סימן ה. ושם אות ב’ אם הנתבע שהוא מוחזק בדמי המזונות יכול לטעון קים לי כסברת הרמ”א וסיעתו, ודלא כמרן הב”י, והאריך בדברי האחרונים אם אפשר לטעון קים לי נגד מה שכתב מרן בבית יוסף, ולא הובא בש”ע, ובמסקנא כיון שהשופט פסק כן בשרירות לבו על שלא שמעה האשה בקולו לוותר על חלקה בדירה לטובת הבעל, והרגיש את עצמו נעלב ופגוע, על ביה”ד להציל עשוק מיד עושקו. ובפרט שבזה”ז אין הכל יודעים שדין בית המשפט החילוני כדין הערכאות, ולאו כ”ע דינא גמירי, לכן יש לקבל את ערעור האשה, ולהחזיר את התיק לביה”ד רחובות שידון ויפסוק בתביעת האשה למזונות, וכתורה יעשה].
