א. המקלל אחד מישראל בשם או בכינוי, או באחד מהשמות שקורים הגויים להקב”ה, אם היה בעדים והתראה לוקה אחת משום לא תקלל חרש. ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל, וארור הוי לשון קללה.
ב. אסור לקלל גם כל אחד מישראל, כדכתיב לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש, שאפילו זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו. ואמרו בפסיקתא זוטרתא (ויקרא, עמוד 106) לא תקלל חרש, מרבה אפילו בר ישראל שאינו שומעך, קל וחומר לפניו. [כ”ה ברמב”ם (פרק כו מהלכות סנהדרין), ובספר המצוות שלו (ל”ת שיז). וכן הוא בסמ”ג (לאוין רט, ריב), ובסמ”ק (קכג קכז), ובספר היראים (קעד וקפד), ובספר החינוך (מצוה רלא), ובשערי תשובה (שער ג’ אותיות מו מז). ובש”ע חו”מ סי’ כז]. ואף אם מקלל בלא הזכרת שם ה’ אסור מדאורייתא. [ספר החינוך הנז’. ספר החרדים (פרק כד אות יד). יוסף אומץ יוזפא עמוד 354].
ג. כתב הרמב”ם (פ”ו מהלכות דעות ה”ח): המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו וכו’, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל. וכל שכן ברבים וכו’, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כפי שעשו כל הנביאים בישראל. ע”כ. ואמנם בדורינו אין לנו מי שיודע להוכיח, ולכן אין לקלל גם בדברי שמים. וראה למהר”ח פלאג’י בתוכחת חיים (פר’ שמות דף קפא). [ילקו”י על כיבוד אב ואם פט”ו].
ד. שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעוה”ב, ע”ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. אולם אם נאמרו הדברים בפני שלשה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע. והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. [רמב”ם פ”ז מדעות ה”ה. ע”פ הגמ’ ערכין (טז:) וב”ב (לט.) אמרו, כל מילתא דאתמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מ”ט, חברך חברך אית ליה. ופי’ רשב”ם, שאם יחזרו ויאמרו לאותו פלוני כך אמר פלוני עליך. ע”כ. והיינו דאין בזה גם איסור לא תלך רכיל בעמך. וכ”ש דלית ביה משום לה”ר. ובשבת (לג:) במעשה דיהודה בן גרים, שסיפר את דבריו של רשב”י על הרומאים, שכל מה שעשו לצורך עצמם עשו, וגרם שהשלטון רצו להרוג את רשב”י. הנה אף שהיו שלשה, בשמתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר אסור. והנה מדברי רשב”ם הנ”ל מבואר, שכל דבר הנאמר בפני ג’,אין בו משום לשון הרע, וגם אין בזה אבק לשון הרע, ואיסור רכילות. דכל ששלשה יודעים מזה, ממילא כבר נשמע הדבר ונודע לכל, דחברך חברך אית ליה, ובדבר העשוי להתגלות לא אסרה התורה משום לשון הרע. ועל זה לא נאמרו כל אותן הדברים החמורים בחומר עוון לשון הרע. וכן מבואר בעוד ראשונים, ועיין בדברי רבינו גרשום בב”ב שם. ובעליות דרבינו יונה ב”ב שם, בביאורו השלישי. ובמהרש”ל על הסמ”ג (לאוין ט’). וע”ש בכסף משנה שכתב, דמה שהתיר הרמב”ם היינו שאם יבוא במקרה לדבר בענין זה אין איסור לאומרו, אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר. וע’ בסמ”ג (ל”ת ט’). ע”ש].
