א. הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו, ושיהיה משל הבעל, ולכן נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר את הקלף והדיו במתנה קודם כתיבה. [גיטין כ: אמר רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. א”ל רבא מאי טעמא, אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה, [נותנת שכר הסופר משום תקנת עגונות כמבואר בבבא בתרא קכח. רש”י]. ודילמא אקנויי אקני ליה רבנן, [ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו, דהפקר בי”ד הפקר. רש”י]. ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי, דילמא נתינת גט הוא. תדע, שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר. וכתב שם הרמב”ן, דילמא אקנויי אקנו ליה רבנן, אע”ג דבדרך דילמא איתמר, עיקר הוא, והכי מפורש בפרק גט פשוט. ואפשר דמשום בבירור רב חסדא אמר לו כן. ע”כ. וכ”כ הר”ן שם, דאע”ג דבלשון דילמא קאמרינן, קושטא דמילתא הכי הוי, ומשום כבודו של רב חסדא אמר לו הכי. ע”כ. וכן הוא בש”ע].
ב. מי שציוה לכתוב גט לאשתו, ומיד שתה לשכרה, והשתכר, מותר לסופר לכתוב את הגט בעת שכרותו, ואין צורך להמתין עד שיפוג יינו. הנה דעת התוס’ (גיטין ט: וכב: ויבמות נב:) דבעינן שליחות לכתיבת הגט. וכן מבואר מדברי הטור והש”ע (סי’ קכ סעיף א’). אולם התוס’ בדף כב: וכן הרשב”א והר”ן שם סבירא להו, דלא בעי שליחות בכתיבת הגט. והסביר בבית שמואל, דיסוד מחלוקתם הוא בפשט הכתוב “וכתב לה ספר כריתות”, דאי וכתב אבעל קאי אם כן צריך שדוקא הבעל יכתוב, ולכן צריך שהסופר יהיה שלוחו. אבל אי וכתב אסופר קאי, הרי כל בר דעת כשר לכתוב את הגט בלי שליחותו של הבעל. ומה שאמרו במשנה (עא:) צריך שיאמר לסופר כתוב וכו’, הוא מדין לשמה שבגט, שבלי ציווי הבעל א”א לכתוב הגט לשם גירושין, דאשה סתם לאו לגירושין קיימא. ובתרוה”ד (סי’ רכח) כתב, שכ”ה דעת הרמב”ם. גם במחנה אפרים (פ”ב מגירושין הט”ו) האריך להוכיח שדעת הרמב”ם דבעי שליחות בכתיבת גט. שהרי הרמב”ם בריש פ”ב כתב: זה שנאמר בתורה וכתב לה, אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. וכתב ה”ה, דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי וכו’, ונראה דגם לכתיבה בעינן שליחות. ע”ש. וכן משמע ממ”ש שם בהלכה טו, דהעבד פסול לכתיבת הגט משום שאינו בתורת גיטין וקידושין, ומשמע דבעינן שליחות בכתיבת הגט. וע”כ דס”ל כדעת רש”י בגיטין ט. דוכתב ונתן, מי שישנו בכתיבה ישנו בנתינה, ועכו”ם ועבדים כיון דלא שייכי בתורת גיטין וקידושין אינם נעשים עדים בדבר. ועיין באור שמח (פ”ג הלכה טו) שדחה ראיית המחנה אפרים. ע”ש].
ג. אם הבעל ציוה לכתוב את הגט ונרדם, אין השליחות נפסקת. [כמבואר בסוגיא גיטין (ע:), שאינו מחוסר מעשה להתעורר. וכיו”ב כתב בב”ש (סי’ קכא סק”ב) במי שציוה לכתוב גט, ואח”כ נעשה שיכור, מותר לסופר לכתוב הגט בעת שכרותו, דהא לר’ יוחנן (גיטין ע:) ישן שאינו מחוסר מעשה שפיר דמי. ע”ש. ואמנם בערוה”ש (שם סק”ח) כתב לתמוה על הב”ש, דהא כששתה יותר מרביעית עד שנשתכר אינו מועיל לו לא דרך ולא שינה, וא”כ הו”ל מחוסר מעשה, ולכן חלילה להקל בזה. ע”כ. והו”ד בשו”ת יביע אומר ח”ה (חיו”ד סי’ כב אות א’), וכתב, דבמחכ”ת לא צדק בזה, והאמת כדברי הב”ש, שלא הצריכו רפואה ע”י סיכת שמן ומלח לשיכור אלא כדי לעוררו מיד בתוך זמן שכרותו, אבל גם בלעדי כל תרופה ע”י שהייה ארוכה במדה מספקת יתפכח משכרותו ופג תוקף יינו, כמו שהחוש מעיד, וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מביאת מקדש ה”ה). וא”כ שוב הו”ל אינו מחוסר מעשה, אלא מחוסר זמן הוא, וזמן ממילא קאתי].
