א. בענין הקראים אם אפשר להתירם לבא בקהל ה’. ראה ביביע אומר חלק ח’ (אבן העזר סי’ יב) שהאריך הרחיב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, והעלה שמלבד מ”ש הרדב”ז ומהריק”ש להתירם, מפני שקידושיהם נעשים על ידי עדיהם, והם פסולים לעדות, שהרי הם כופרים בתורה שבעל פה, ואם אין כאן קידושין, ממזרות מנין. ועוד שנתברר בבירור גמור שאינם עושים קידושין כלל. וכן עשו מעשה גאוני מצרים, רבינו אברהם הנגיד שהשפיע על קהל גדול מהקראים לחזור בהם, ונתחתנו בהם גדולי הקהלות במצרים. וכן במותב תלתא כחדא של הרדב”ז ורבינו יעקב בי רב ומהר”ר שמואל בן חכים הלוי, הסכימו לקרבם תחת כנפי השכינה, ועשו מעשה כדבריהם. והסכים על ידם הגאון מהריק”ש תלמידו של הרדב”ז והעיד שכן הסכימו לזה כל חכמי דורו. ושם אות ו הסביר שאף מרן שהביא בבית יוסף תשובת רבינו שמשון להחמיר, השמיטה מהש”ע, משום דס”ל כדעת רבו מהר”י בי רב. ועוד שאפשר שהר”ש מיירי בקידושי קראים בעדי ישראל, אבל בעדי קראים אין בהם ממש. ואין כאן חשש ממזרות כלל. ושם אות ז’ שאין לחוש ג”כ לקידושי ביאה, וכן מבואר בדברי גדולי האחרונים, ומהם המהר”י לבית הלוי, ומהר”י ששון, והמהרש”ך, ומהריק”ש. ושם באות יב הביא עדות גאוני מצרים שאין לקראים דין קידושין כלל, ושבדקו אחריהם ומצאו שאינם עושים קידושין כלל. וכן כתב המהריק”ש בהגהותיו לאה”ע (סי’ ד) שהרדב”ז וכל חכמי דורו התירו להתחתן עם הקראים. וכן כתב בשו”ת דרכי נועם (חאה”ע סי נט), שקהל גדול מהקראים חזרו בתשובה ע”י רבינו אברהם הנגיד, ונתחתנו עמהם גדולי הקהלות במצרים, ולא היה פוצה פה כנגדם, וכן נוהגים עד היום במצרים לקבל הקראים ולהתחתן עמהם, והוא מעשים בכל יום. ע”כ. וכן נמצא כתוב במעשה בית דין של הרבנות הראשית במצרים שעשו מעשה לקבל קראית לקהל ה’, וחתמו ע”ז רבי רפאל אהרן בן שמעון, והרה”ג רבי אהרן מנדל הכהן, והרה”ג מסעוד חי בן שמעון. וגם הגרי”מ טולידאנו הרב הראשי וראב”ד בת”א יפו, נזדמן לו קראי אחד שבא לפניו לישא אשה מבנות ישראל, והצהיר שהוא מוכן לקבל דברי חברות, ולשמור ולקיים כל מה שנאמר בתורה שבעל פה, והוא ועמיתו הג”ר יוסף צבי הלוי, אב”ד בת”א, וחבר נוסף, ועשו מעשה רב, והתירוהו לישא אשה מישראל. וכן עשו מעשה בבית הדין בחיפה, וחתמו על פסק הדין, הרה”ג רבי יהושע קניאל, והגר”י פינק, והגר”ש ילוז. ושם אות יג דן אם יכולים בית הדין שבזמנינו, לחלוק על בית דין שבראשותו של הראש”ל הגר”מ סוזין, שהחמיר בזה, והעלה שרשאים לעשות מעשה כדבריהם להקל נגד בית דין שקדמם, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכמ”ש הרמב”ם (פ”ב מהל’ ממרים ה”א). ועוד.
ב. בדין אימוץ ילדים מחוץ לארץ, שיש בהם חשש אסופים, ראה ביביע אומר חלק ח’ (חלק אבן העזר סימן יג) שהאריך בזה בדברי הרמב”ם והראב”ד והפוסקים, והעלה להקל על ידי גיור, מטעם ספק ספיקא, וכן הורו כמה מגדולי הדור האחרונים. ושם אות ז’ העלה שגם בפיסולי חיתון יש להתיר כשיש שני ספיקות להקל. ושלא כמ”ש הרה”ג רבי אהרן אלחדיף בשו”ת מפי אהרן (סי’ כא) להצריך שלשה ספיקות. והביא להקת האחרונים חבל נביאים שהתירו בשני ספיקות.
ג. בדבר קטלנית שמתו שני בעליה הראשונים, והיא צעירה לימים ורדופה להנשא. והנה אחד מהם היה זקן בשנים, ובזה כתב מהרי”ו (סי’ קפג) להקל, וכ”כ מרן החיד”א בברכי יוסף, והתורת חסד מלובלין (סי’ ה), אלא שסיים שיש לחוש לד’ הרשב”ץ בשם הריב”ש להחמיר. ומ”מ כיון שהם רק שנים, וי”ל שמה שפסק הש”ס כרבי דבתרי הוי חזקה, הוא רק לחששא בעלמא ולא לאיסורא. וכמ”ש האור זרוע (סי’ תשל”ח) והתרומת הדשן (סי’ ריא). וכ”כ עוד כמה אחרונים. והרמב”ם בשו”ת פאר הדור (סי’ קמו) כתב שאין זה אלא ניחוש בעלמא, והיו מעלימים עין שתתקדש חוץ לבית דין וכו’. והואיל ואין כאן סכנה מצד הטבע, אלא מטעם סגולה, מהני ספק ספיקא להתירה להנשא. וכ”כ הרבה אחרונים. וכן עיקר. [יביע אומר חלק ח’ חלק אבן העזר סימן טז].
ד. בדין אם מותר לישא את אשת חמיו, שהרמב”ן והריטב”א התירו, ושכן המנהג בכל ספרד. (ושלא כדברי התוספות יבמות (כא.) שהחמירו על פי דברי הירושלמי), וכן פסק מרן בסתם בש”ע (סימן טו סק”ד) וכן עיקר להלכה ולמעשה. ואע”פ שהמהרי”ט אלגאזי בשו”ת שמחת יום טוב (סי’ יא) כתב, שבדיני עריות יש להחמיר אפילו נגד דעת מרן, וכן כתבו רבים מהאחרונים, בנ”ד שאיסור אשת חמיו לדעת הירושלמי אינו אלא משום מראית העין, דמיחלפא בחמותו, לא שייך האי חומרא דעריות. וכ”ש בנ”ד שכבר מתה אשתו שאז אינו חמיו יש להתיר, כמ”ש בשו”ת בית דוד (חאה”ע סי’ קי) ובשו”ת כהונת עולם (סי’ סג). [יביע אומר חלק ח חלק אבן העזר סימן יז].
ה. בענין עולי אתיופיה הפלשים, אם דינם כיהודים לכל דבר, או חייבים לגיירם במילה וטבילה כדין גרים, דעת הרדב”ז ומהריק”ש שהפלשים יהודים הם לכל דבר. וכן פסק הגאון החסיד הראש”ל רבי רפאל מאיר פאניז’יל, שאחר שהביא דברי הרדב”ז ומהריק”ש, כתב, ולכן מי יבא אחר שני המלכים האדירים האלה להרהר שמץ פיסול אחר היהודים הפלשים, ולא יירא לנפשו מלהיות נכוה בגחלתם, שכל דבריהם כגחלי אש. והסכימו לדבריו בבית הדין הצדק שבירושלים בראשותו של הגאון החסיד רבי יוסף נסים בורלא זצ”ל. ולכן מה שכתבו הרבנים בדורנו לפקפק ביהדותם, אין בדבריהם ממש, והחוקרים החפשים הטעו אותם להטיל מום בקדשים. והעיקר שהיהודים הפלשים הם יהודים גמורים לכל דבר, וגם כשרים לבוא בקהל ה’, דאף שאינם בקיאים בדיני גיטין, אין לחוש לאיסור ממזרות, שיש כמה ספיקות וספקי ספיקות להתירם לבא בקהל ה’, וכמ”ש הרדב”ז. וכן העלה הגאון הראש”ל רבי רפאל מאיר פאניז’יל. וכ”כ הגר”מ פיינשטיין. וגם אין לפוסלם משום שאינם בקיאים בדיני עריות, ואפשר שנשאו נשים מהקרובות האסורות להם, כי לא חששו חז”ל לנישואי קרובות, וכמבואר באחרונים. ועוד שקידושי האתיופים אין בהם ממש, וממילא אין בהם חשש ממזרות. וגם אין לחוש לקידושין מחמת הסבלונות ששולח החתן להורי הכלה. [יביע אומר חלק ח’ חלק אבן העזר סימן יא].
ו. זוג שהתגרש ויש להם בת בגיל ארבע עשרה, ובית הדין פסק שהאב חייב ליתן לה מזונות, אך הבת שונאת את אביה ומסרבת בכל תוקף להפגש עמו, ומפליגה לדבר בפני ביה”ד בדברי רהב ומשטמה כלפי אביה, ושגם אמה מעודדת אותה בכך, יש לעכב בו את ביצוע פסק הדין למזונות, ויותר נכון לבטל כליל את פסק הדין למזונות, אלא אם כן תשוב הבת בתשובה, ותבקש סליחה מאביה, ותפתח דף חדש ביחסיה עמו. [יביע אומר ח”ח חלק אבן העזר סימן כב. ושם הביא פסק הדין של ביה”ד חיפה, שפסקו שלא לשלם מזונות לבת, ודן אם יש מצוה על האב לחנך את בתו, והאם בכה”ג יש לחייב את האב לשלם מזונות לבתו בגיל זה מדין צדקה. ושם אות ב במחלוקת מהריב”ל ומהרשד”ם בהא דקי”ל הבת אצל אמה לעולם, אם זהו גם כשהאם עוברת לגור בעיר אחרת. ושם אות ג’ לדעת מהרשד”ם שאין האם רשאית להוציא את בתה אל עיר אחרת, אם עברה והוציאתה, כתב הגאון רבי שאול ישועה אבוטבול בעל שו”ת “אבני שיש” שבעמוד והחזר קאי. וכן הסכימו עמו גדולי רבני פאס, הגאונים רבי אליהו צרפתי, ורבי שמואל אבן צור, ושלא כמהר”ם די בוטון דס”ל שאינה צריכה להחזירה לעירה. ולדבריהם יכול האב לומר אם היא אצלי אני נותן לה מזונות ואם לאו איני נותן מזונות, וכמ”ש כיו”ב הרמב”ם ומרן הש”ע לגבי הבן שהוא יותר מבן שש, וא”כ אם הוציאה האם את בתה לעיר אחרת, ואינה רוצה להחזיר אותה לעירה, יכול האב לומר קים לי כדברי האומרים שחייבת להחזיר אותה לעירה, כדי להנהיגה ולהדריכה בדרך ישרה, ואם לאו איני מחוייב לתת לה מזונות. וכ”כ בשו”ת דברי יוסף בירדוגו (חאה”ע סי’ פו), וא”כ כ”ש בנ”ד שהבת שונאת את אביה ומסרבת בכל תוקף להפגש עמו, שיש לפטור את האב מן המזונות של הבת].
ז. אשה שנישאת לכהן, ולפני נישואיה חיה עם שני סטודנטים מהאוניברסיטה ואינה יודעת אם הם היו גוים או יהודים, והכהן בכל זאת נשא אותה לאשה, וכעת התחזקו בתורה ויראת שמים וחזרו בתשובה שלמה, ולהם שתי בנות, ועמד הבעל ושאל אם היא מותרת לו, ויכול להמשיך את חייו עמה, העיקר לדינא להתיר להם להמשיך לחיות יחדיו. [יביע אומר חלק ח’ (אהע”ז סימן טו). ושם דן במה שהרוב הגדול שם גוים, אם נאמר שכל דפריש מרובא פריש, פסולה היא לכהונה. ודחה עפ”ד הריטב”א שרוב המצויים לה ישראל. וכן כתב האור זרוע. ומכיון שהיה לה חזקת היתר דמעיקרא אין לפוסלה מספק לאחר שנישאת. ועוד שאין כאן עדים כלל, ואין זה אלא משום שויתא אנפשא חתיכא דאיסורא, ומכיון שלדברי הבעל אינה מוחזקת אצלו כאשה הנאמנת בכל דבר, יש להתיר].
ח. אשה שעשו לה ניתוח והוציאו לה את האם משום חולי שיש בו סכנה, מותר לבעלה להמשיך לחיות עמה. ואף שהרב רבי דוד עראמה כתב לאוסרה, כבר חלקו עליו האחרונים והתירו, ושכן מוכח להתיר מדברי הרב החינוך. וכן עיקר. [יביע אומר חלק ח’ אהע”ז סימן יד].
ט. עד אחד שמעיד על הבעל שנהרג, והוא מחלל שבת בפרהסיא לצורך פרנסתו, יש להתיר את אשתו להנשא לכל מי שתרצה. [יביע אומר חלק ח’ אהע”ז סי’ יח. והביא מחלוקת הפוסקים בדין רשע שאינו של חמס, אם הוא כשר לעדות אשה. ואם זה נחשב רשע של חמס, שעובד בחילול שבת להביא פרנסה לביתו, או שמא מחלל שבת בפרהסיא גרוע יותר משאר רשע שאינו רשע של חמס. ושם אות ב אם נפסל לעדות גם כשאינו יודע בשבעבירה זו הוא פסול לעדות. ושם אות ג העלה דלגבי היתר עגונה יש לצרף כמה קולות להתירה מעגינותה, בפרט בזמנינו דהוו כתינוק שנשבה בין העכו”ם, ובצירוף חזקת איתתא דייקא ומינסבא. ועוד שבנ”ד שנעדר זה שנים רבות ואבד זכרו, ואילו היה בחיים היה נודע לנו הדבר. וכמ”ש התרומת הדשן (סי’ קלט) והחת”ס (סי’ מח וסה). וכ”ש בכלי התקשורת החדישים שבזמנינו. הילכך המסקנא דדינא להתיר העגונה הזאת].
י. גוי שהעיד שהבעל נהרג, ולא פורש אם היה מסיח לפי תומו, יש להתיר את אשתו מכבלי עגינותה, ורשאית להנשא לכל מי שתרצה, ואינה זקוקה לחליצה, הואיל והשאיר אחריו זרע קודש של קיימא. [יביע אומר חלק ח’ (אהע”ז סימן יט). ושם האריך בדברי התרומת הדשן אם יש לתלות שהיה מסיח לפי תומו. ושם אות ה שהגוי הזכיר שם אשתו של ההרוג, אם גם בזה נחשב מסל”ת. ושם אות ו’ בנ”ד שעברו חמש שנים ויותר מיום שנעדר הבעל, ואבד זכרו, אם יש להתיר, הביא דברי האחרונים שמתירים מטעם זה. ושם אות ז מה שלא הזכיר העד הגוי, שם אביו ושם עירו של הבעל, רק שמו בלבד, אם יש להתירה בעדות כזאת. גם דן בעדות הטוען הרבני שמקבל שכר אם לא נפסל משום נוגע בדבר].
יא. בענין עגונה שהעידה, שהנאצים ימח שמם וזכרם רצחו את בעלה בימי השואה, והיא היתה עם עוד אנשים במחבוא, וכשהלכו משם הנאצים ויצאו מתוך מחבואיהם ראתה את בעלה הרוג, והאנשים אשר היו עמה קברוהו שם, וכעת (בשנת תשכ”ד) נזדמן לה איש שמבקש ליקח אותה לאשה, ומבקשת היתר נישואין. יש להתירה להנשא, בצירוף הטעם שאבד זכרו ונשתקע שמו. ואם יתברר שאין לבעלה אחים תוכל להנשא ללא צורך לחליצה. וכן נעשה מעשה בבית הדין. [יביע אומר חלק ח’ אהע”ז סימן כ].
יב. בדבר הפיגוע הנורא שנעשה בארצות הברית באלול תשס”א, אשר מעולם לא היה כן כמוהו, הפיגוע נעשה במגדלי התאומים בארצות הברית, שהערבים המחבלים חטפו מטוס גדול על יושביו, ובכוונה תחלה הטיסוהו אל עבר מגדל התאומים והתנגשו בו בעוצמה רבה, ונהרגו כל הנוסעים, והתלקחה אש נוראה מן הדלק שבבטן המטוס, בתוך מגדלי התאומים, וכל עובדי חברת “קנטור פיצגרלד” שמשרדיה היו בקומות המגדל בקומה מאה 101 עד קומה 105 כשש מאות עובדים, כולם נספו מהאש הנוראה שהתלקחה מהדלק שבבטן המטוס, ומההתמוטטות של בניני המשרדים. הופיעה העגונה, והעידה בבית הדין ניו יורק: בעלי עבד באותו יום המר בקומה מאה וארבע של המגדל, בעלי התקשר אלי טלפונית מן המשרד בשעה שמונה ועשרים בבוקר, כדי להעיר אותי משנתי. לאחר ההתנגשות של המטוס התקשרתי אליו לפלאפון שלו, משלא ענה, השארתי לו הודעה דחופה שיתקשר אלי, בשעה שמונה חמישים ושתים התקשר אלי מהפלאפון שלו, וסיפר לי כי מפנים בבהלה את הבנין מן העובדים שם. מאז לא שמעתי ממנו דבר. יש לי הוכחה נוספת שבעלי היה במשרדו בעת האסון, כי נודע לי שבעלי קיבל דואר אלקטרוני בשעה שמונה ושבע עשרה ושלח תשובה בשעה שמונה עשרים ואחד, המסמכים האלה מראים שהדואר נשלח אליו כשהיה במשרדו והתשובה אף היא נשלחה משם. בכז חשון תשס”ב הופיעה שנית האשה והורי בעלה בביה”ד ניו יורק, כולם מסרו שהשלום היה שורר במעונם. האשה היתה בהריון מבעלה בחודש התשיעי, והביעה דאגתה מהלידה, ובעלה הרגיע אותה שלא תפחד, ושהוא יסייע אותה כמיטב יכולתו, לבל יאונה לה דבר רע, אחרי ימים אחדים מן הפיגוע הנורא הנ”ל, האשה ילדה בן. ועשו המילה והפדיון בהעדרו. אין ספק שאילו היה הבעל חי, היה בא להשתתף בברית המילה של בנו בכורו, ולדרוש בשלום אשתו. האדריכל מסר, כי הואיל והמטוס הפוגע נכנס לקומה תשעים ושתים, אין ספק שכל אלו שנמצאו מעל הקומה הנז’ נספו מן האש הנוראה, ומן המחנק מחמת העשן הסמיך מאד שאפף אותם, לא היו יכולים לראות כלום, כדי שיחושו להציל את נפשם, אף הזעזוע העצום מן הפגיעה גרם לשבש את פתיחת הדלתות עד שנלכדו בפנים, ולא היו יכולים לפותחם ולרדת דרך המדרגות להצלתם, ואחד מהם טילפן ואמר: שהוא תקוע בפנים ואין באפשרותו להמלט על נפשו. ולפי כל הנ”ל נראה להתיר את האשה מכבלי עגינותה, ולהתירה להנשא לכל מי שתחפוץ. [יביע אומר חלק ט סימן יח עמוד תג. וכדקי”ל ביבמות (קכא:) נפל לתוך כבשן האש מעידים עליו שמת. וכן פסקו הרמב”ם והש”ע. ואף כאן שהאש הגדולה והנוראה ליהטה כל סביבות המשרדים שעבדו שם, באופן שלא היתה שום אפשרות להמלט על נפשם, ונלכדו בתוך האש, באין מפלט למו. וגם אח”כ נתמוטט מגדל התאומים וכל בניניו קרסו, וכל אלו שהיו שם נקברו, ועדיף מתרי רובי שהתירו הפוסקים. שאם אפילו היה סיכוי מועט שישאר מי שהוא מעובדי המשרד, בחיים, הרי בהתמוטטות המגדל נקברו כולם תחתיו, ואפסה כל תקוה למצוא ניצולים. (ושם אות ב דן בענין תרי רובי), ובלא”ה איכא אומדנא דמוכח טובא שאין הבעל בין החיים, שהרי אמר לאשתו שהיתה בחודש התשיעי שיעזור לה כמיטב יכולתו שלא תצטער בלידה, ואיה איפה פיו אם היה בחיים, ואיפה עזרתו, ולמה לא הופיע לדרוש אם נולד לו בנו בכורו להשתתף בברית המילה ובפדיון. והנה אבד זכרו ועקבותיו לא נודעו, ושיחת הטלפון האחרונה שלו כמה דקות לפני הפיגוע ולאחריו מוכיחה בעליל שהבעל היה נמצא במשרדו בקומות העליונות של המגדל בעת האסון, וזה מוכיח שהיה בין הנספים מהאש הנוראה, וכבר פסקו האחרונים דמהני טביעות עינא דקלא בשיחת טלפון, אף לענין איסור אשת איש. (ראה בפנים אות ז). אשר על כן האשה אשת המנוח מותרת להנשא לכל גבר די תיצבי].
יג. אודות היתר עגונה, באחד שיצא לצלול בים סוף, והאיש חי עם אשתו בשלום, העדה רחל סיפרה: שהיתה ע”י חוף הים כאשר בא לצלול, ונכנס עם משקפת ושנורקל למים, כשהוא שוחה לכיוון צפון, אך כשהרחיק אל לב הים פתאום ראתה אותו בתנועה אטית לצד דרום, ללא תנועת שחיה, היא המשיכה לעקוב אחריו, עד שבשלב מסויים ראתה שטבע בים ונעלם מעיניה. היא ואשתו של רפאל הזעיקו מיד עזרה ממשטרת החופים, ומיד נכנסו לחפש אחריו, והמשיכו בחיפושים משך כמה ימים אך לא מצאו דבר, רק יומיים אחר המקרה מצאו את מסיכת הצלילה של הבעל כשהיא שבורה במרחק של כמאה וחמשים מטר מן החוף. בעומק של שני מטר. המומחים ציינו ששם יש זרמי מים עזים שסוחפים מאד, וכן ציינו שבאזור ההוא מצויים כרישים מסוכנים טורפי אדם. העיקר לדינא להתיר את אשתו להנשא משום תרי רובי, שהטביעה בים סוף היא במים שאין להם סוף, שהרוב אינם ניצולים, וגם שבמקום מצויים כרישים מסוכנים. ולדעת רבים מגדולי האחרונים בתרי רובי יש להתיר, והדברים קל וחומר ממ”ש המהרימ”ט, הביאו הכנה”ג בשו”ת בעי חיי (חאה”ע ס”ס יא), שכל שיצאה האשה מחזקת אשת איש מן התורה, כגון שטבע במים שאין להם סוף, כל ספק שיסתפק לנו, בין במציאות בין בפלוגתא דרבוותא, אזלינן לקולא, ושכן מוכח בתשובת הריב”ש (סי’ שעט). וכן כתבו המהר”ם אלשקר (סי’ צו), ורבינו בצלאל אשכנזי (סי’ כא). ומהר”י בי רב בתשובה (סי’ יג), שבחומרת חז”ל בנטבע בים שאין לו סוף, שלא תנשא לכתחלה, כל שיש צירוף נוסף להקל, אין לנו כח להוסיף חומרא על חומרת חז”ל, והבו דלא להוסיף עלה. ע”ש. וכ”כ הט”ז והב”ש (סי’ יז ס”ק קה). וא”כ כל שכן אם נוסף לנו עוד רוב שבודאי יש להקל. וכן העיקר הלכה למעשה להתיר העגונה להנשא, בצירוף עוד ספקות ואומדנות. ע”ש. [יביע אומר חלק י’ חלק אבן העזר סימן יט עמוד תח].
יד. מי שנטבע במפלי הניאגרה בקנדה, שהוא בגבול שבין קנדה לארצות הברית, וחיפשו אחריו ולא נמצא, ונתברר עוד שהקידושין של המנוח עם אשתו היו בלא עדים, לפיכך יש להתיר את אשתו להנשא לכל מי שתרצה. [יביע אומר חלק י’ חלק אבן העזר סימן כ עמוד תי].
טו. אשה שאמרה בבית הדין, ששמעה מפי אדם נכה רגלים שבא מן המלחמה, שהוא היה עם בעלה בצבא, ובהפצצה מן האויר נהרג בעלה, והביאה האשה עוד עד שאמר כן בשמו. העיקר להתירה להנשא, אע”פ שלא שמעה מפי העד שאמר שנהרג “וקברתיו”, כי בעד מפי עד יש להקל. ובפרט כאן כיון שעברו שנים רבות מן המלחמה, ובעלה לא חזר מן המלחמה, שיצאה מאיסור תורה, כמ”ש בשו”ת תירוש ויצהר (סי’ מ), יש להקל אף בלא אמר וקברתיו. [יביע אומר חלק י’ חלק אבן העזר סימן כא עמוד תיא. ושם הביא עוד צירופים להקל].
טז. כשיש ספק אם העד שראה את המת, היה זה לאחר ששהה שלשה ימים, או קודם שלשה ימים, יש להקל מספק. [יביע אומר חלק י’ סימן כב עמוד תיב].
יז. אשה שנישאת בבית כנסת “ריפורמי” על ידי “רב” ריפורמי, במעמד הקידושין נוכחו “הרב” הריפורמי, ושלש נשים בלבד, ואח”כ נתגרשה האשה אצל “רבנים” ריפורמים. ועתה ברצונה להנשא לכהן כדת משה וישראל, העיקר הוא שכל מעשה הריפורמים בעניני הנישואין והגירושין חספא בעלמא נינהו, והיו כלא היו, ומותר לאשה המבקשת להנשא לכהן כדת משה וישראל. [יביע אומר חלק ט’ חלק אבן העזר סימן טו עמוד תא].
יח. אודות בחורה שנולדה מישראלית שנתעברה מגוי, שרוצה להנשא לכהן, ואחר הבירורים הוכח לבית הדין שאֵם הבחור נבעלה לגוי קודם נישואיה לכהן אביו של הבחור, וא”כ הבחור הזה הוא חלל, ולכן יש להתיר להם להנשא זו לזה. [יביע אומר ח”ט סי’ יד עמוד ת].
יט. “תינוק במבחנה” מתייחס אחר אביו לקיום מצות פריה ורביה, בתנאי שישגיחו שלא יחליפו הרופאים באיש אחר. ומה טוב שיהיה הדבר ע”י שני רופאים דתיים. [יביע אומר ח”ח (אהע”ז סי’ כא). ושם אות ד שאע”פ שלפי דברי הברכי יוסף (סי’ א סוף אות יד) בשם מהר”ר שלמה מלונדון יש לפקפק בכשרותו של הולד, מ”מ העיקר כמ”ש שם בשם רבינו פרץ, שנראה דעתו להכשיר הולד, וכן הסכימו כמה אחרונים].
