בס”ד, ל’ תשרי תש”פ, 62-2/פ’
לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש”ת כה”ר אהרן דרייזין שליט”א
לשאלתו במצות כיבוד אב ואם האם מועיל לעשות מצוה זו ע”י שליח, או החיוב על הבן לעשות בעצמו.
הנה בספר ילקוט יוסף הלכות כיבוד אב ואם ח”א (פרק ב’ סעיף כ”ח) מבואר, שמצות כיבוד או”א הרי היא ככל מצות עשה, שמועיל לעשותן ע”י שליח, ושלוחו של אדם כמותו, ועכ”פ גם בכיבוד או”א אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, ואפי’ אם היה הבן ת”ח ישתדל לעשות המצוה בעצמו, ואם אביו מצוה עליו לשרתו, והדבר קשה על הבן מאיזו סיבה, רשאי לכבדו ע”י שליח, ויוצא י”ח המצוה, ואם ההורים מקפידים שדוקא הבן ישמש אותם, י”א שבכה”ג חייב הוא לשמשם בכבודו ובעצמו, ולא ע”י שליח, שאם יסרב לכבדם בעצמו יעבור על איסור מורא. ולדינא נראה שעל הבן להשתדל מאד לקיים המצוה בעצמו, אא”כ הוא דר בעיר אחרת וכיוצא, שאז יקיים המצוה ע”י שליח.
והנה בגמ’ קידושין (מא:) למדו לכל התורה כולה דמהני שליחות, ולכאורה כן הוא גם במצות כיבוד אב ואם דמהני לקיים המצוה על ידי שליחות. אך עדיין יש להסתפק שיתכן ודמי למצוות שבגופו דצריך הבן לכבד את אביו בעצמו, ובשלמא לענין מאכילו ומשקהו ומלבישו מסתבר שיועיל שליח, שהרי עיקר המטרה היא שאביו יקבל את צרכיו, וסוף סוף מקבל את צרכיו. אבל לענין לעמוד מפניו וכדומה מה שייך בזה שליחות, וזו מצוה שבגופו. ועיין ביביע אומר חלק ו’ (חיו”ד סימן כט אות ב’) שכתב, דבמצות צדקה אין צריך כוונה, דעיקר המצוה היא המטרה שיתן לעני, וכיון שיש לעני מה איכפת לי בזה אם כיוון או לא. ע”ש. ולפי זה הוא הדין במצות כיבוד אב ואם, דלענין שיהיה לאביו מאכל ומשקה, אין הכי נמי יועיל שליח, אבל לענין לעמוד מפניו לא יועיל שליח.
והיה מקום לומר שדין זה להאכילו ולהשקותו תלוי אם מצות כיבוד אב היא בכלל מצוות שבין אדם לחבירו, שאז א”צ לכוין לשם מצוה, וגם יועיל לזה שליח, דהעיקר היא התכלית. או דעיקר מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום, וא”כ התכלית היא שהבן יעשה המצוה, ולפ”ז שמא לא יועיל שליח. ויש לדחות, דאף אי נימא דהיא מצוה שבין אדם למקום יועיל שליחות כמו שאר מצוות שמועיל בהם שליחות. והנה לענין גירושין וקידושין דמהני בהו שליח, פשוט דהתם עיקר התוצאה שהאשה תקבל קידושין, ומה איכפת לי אם האיש עצמו קידש או שלח שליח, אבל בכיבוד אב ואם יתכן ולא יועיל שליחות, דזה גופא המצוה שהבן יכבד את אביו, וזה חלק מהכבוד שהוא עצמו יטרח לפניו. אלא שלענין מאכילו ומשקהו וכדו’, מסתבר דיועיל שליח.
וכן משמע לפום ריהטא ממה שכתבו הרמב”ם והש”ע (סי’ רמ ס”י) דמי שנטרפה דעת אביו או אמו, וא”א לו לעמוד עמהם מפני שנשתנו ביותר, ילך לו ויניחם ויצוה לאחרים לנהגם כראוי. ומשמע שמקיימים מצות כיבוד אב גם ע”י שליח. ויש לדחות דשאני הכא דא”א בדרך אחרת, ומש”ה יעשה שליח, הלא”ה לא מהני שליח. אך זה אינו, דלשון הרמב”ם והש”ע שיצווה לאחרים, ואם אין בזה מצות כיבוד אב למה כתבו בלשון ויצוה לאחרים וכו’, הו”ל לכתוב ואחרים יטפלו בו. ומשמע דמקיים בזה מצות כיבוד אב ואם, ולכן אמרו ויצוה לאחרים. וכבר כתבו הראיה הנ”ל בשו”ת שמן המור (חלק הדרושים דף קיא), ובשו”ת זרע אמת ח”ב (סי’ קמח), ובספר כנסת יחזקאל (לרבי יחזקאל רחמים מע’ כ’), דמהני לקיים מצות כיבוד אב ואם ע”י שליח.
וראיה לזה מהגמ’ פסחים (קד:) מעשה ברבי יהודה שציוה את בנו ר’ יצחק לשלוח כלכלה של פירות לעולא, כדי שישמע מה הוא חותם בהבדלה, ור’ יצחק לא הלך בעצמו אלא שלח לשם את אביי, ושמע את עולא שחותם ברוך המבדיל בין קודש לחול. וכשבא לפני אביו הקפיד עליו. ומשמע שהקפדתו היתה לא משום שקיים הדבר ע”י שליח, אלא משום שהפסיד שלא תיאמר הלכה בשמו. ומבואר מזה דמהני לקיים מצות כיבוד אב ע”י שליח. וע”ש ברשב”ם שפי’ שרב יהודה כעס על בנו על שלא הלך בעצמו. ובאור הישר ביאר, דרב יהודה התכוין שר’ יצחק יביט בפניו של עולא, לקיים והיו עיניך רואות וגו’, ורב יצחק סבר שכוונת אביו רק להביא הכלכלה לעולא ולדעת היאך יבדיל. וראה באוצר מפרשי התלמוד שם. [ופשוט שמכאן ראיה רק לענין מצות כיבוד שהאב צריך את התוצאה, כגון להאכילו ולהשקותו ולהלבישו וכו’, אבל אין ללמוד מכאן לענין קימה והידור לאביו שהם מצות שבגופו]. וכ”כ המהר”ש וינטורה בתשו’ שהובאה במכתם לדוד (סי’ לב), והוכיח כן מדין מי שנטרפה דעת אביו וכו’, כנ”ל. ע”ש. גם בשו”ת הר צבי (חיו”ד סי’ קצז) כתב, דכשא”א לו לשמש את אביו, כגון שיכנס עי”ז לחשש איסור וכדו’, צריך לעשות ע”י אחר אם אפשר לו, דגם על ידי אחרים מקיים מצות כיבוד. ע”ש.
ולפי זה בן שמשאיר אדם אחר שיטפל באביו ואמו, מקיים מצות כיבוד אב ואם, ובפרט אי נימא דבכיבוד אב ואם התוצאה היא העיקר, ואם כן סוף סוף הגיע אל התוצאה, ואמנם כשם שאמרו בקידושין (מא.), דמצוה בו יותר מבשלוחו, כך הדבר גם במצות כיבוד אב ואם, דאף דשם איירי לענין קידושי אשה, וכן לענין הכנת צרכי שבת, אין לומר דהיכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר, אלא בכל המצוות כולן אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו.
וכן משמע מהמעשה שהובא בגמרא קידושין (לא:) באבימי שהיו לו חמשה בנים, וכשהיה אביו מתדפק על דלת הבית היה רץ בעצמו לפותחה. ופרש”י שם, ואפילו הכי כי הוה קרי רבי אבהו אבבא היה אבימי רץ ואינו מניח לאחד מבניו לילך. ע”כ. ומשמע שזו היתה מעלתו, ואי נימא דבכיבוד אב ואם לא מהני שליחות, מה מעלתו אם עושה כפי הדין. ויותר מזה מוכח משם, דאף אם הבן ת”ח, יכבד את אביו בעצמו, ולא ע”י שליח. וכן משמע מדברי המהרש”א שם שכתב, שדקדק לומר דהוו בני סמכי שבודאי הוו ידעי לכבד את אביהם ולרוץ במקומו לפתוח לאביהם, אבל הוא לא הניח אותם כדי שיקיים הוא בעצמו מצות כיבוד אב. ועוד בני סמכי שהיו סמוכים על שלחן אביהם אבימי, והיה יכול לצוותם לפתוח הדלת לאבי אביהם, ולא הניחם ועשה בעצמו. ע”כ. ומבואר, שגם בדין כיבוד אב ואם אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. [וכן הוכיח בשו”ת שמן המור הנ”ל]. ויש שהבינו מדברי המהרש”א ההיפך, דמזה שלא שלח שליחים משמע דבמצות כיבוד אב ואם לא מהני שליחות. וראה בשו”ת הר צבי הנ”ל.
וכן משמע מרש”י בקידושין שם שכתב, דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי. ומשמע שדין זה שייך בכל המצוות כולן, דזיל בתר טעמא. אלא שרש”י (בראשית מו, כט) על הפסוק ויאסור יוסף את מרכבתו, כתב: הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו. ומשמע קצת דלא מהני שליח למצות כיבוד אב ואם. אך יש לדחות בפשטות דשמא מה שיוסף עשה כן בעצמו ולא ע”י שליח, היינו משום שרצה להזדרז וחשש שאם יעשה כן ע”י שליח יגרום לעיכוב הדבר. או משום דמצוה בו יותר מבשלוחו. [ומשמע עכ”פ דגם גבי כיבוד אב ואם אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו]. ולכאורה פשוט הוא דאדרבה משם ראיה, דאי תימא דלא מהני שליח מאי רבותא דיוסף הצדיק שאסר בעצמו את המרכבה, הא פשיטא שהוא חייב לעשות זאת, אלא ע”כ משמע שמצד הדין מהני ע”י שליח, והרבותא היא שעשה בעצמו. אך אין זה ענין לכאן, כי התם אינו כיבוד אב ואם הנוגע לגופו של אב, והכא איירינן על כיבוד שבגופו.
ועיין בשדי חמד כרך ד’ (עמוד 289) שהביא שם מהמהרי”ט שכתב, דמה שרב נחמן עשה מעקה היינו משום דיש בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא שהמהר”ח אור זרוע כתב, דלא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו בכל המצוות, שדוקא גבי קידושין שאין השליח נהנה מהקידושין ואדרבה מפסיד בכך שהאשה המתקדשת נאסרת עליו, אבל לשחוט או להפריש מעשרות ומצות חלה, לא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, כאשר נהגו כל רבותינו שאף שהיו בקיאים בהלכות שחיטה, שחטו על ידי שליח. וכן במצות לימוד תורה לבנו, ובמצות מילה. ואמנם הגאון מבוטשטאש היה שוחט בעצמו, משום דאוהב מצות לא ישבע מצות. ולחומרא עביד כן. [אלא שדעת הגאון השדי חמד דהגאון מבוטשטאש עביד כן משום דסבירא ליה דמצוה בו יותר מבשלוחו אמרינן בכל המצות, ולא כתב דלחומרא עביד כן אלא בדעת אחד מן האחרונים]. וכתב הב”ח, דאף גבי הדלקת נרות שבת היה ראוי שהבעל ידליק, אלא משום שהאשה כיבתה נרו של עולם לכן נתנו מצוה זו לנשים. ומשמע מדבריו שדין זה שייך בכל המצוות כולן. וכן משמע מדברי המג”א. וכ”ה להדיא ביד אליהו מלובלין. וסמכו על דברי רש”י הנ”ל. ועיין עוד בילקוט יוסף שבת כרך א’ (עמוד סט). ע”ש.
ועיין עוד בשדי חמד חלק ט’ (דברי חכמים, מד) שכתב לדון, שדין מצוה בו יותר מבשלוחו לא נאמר אלא אם השליח עושה בחנם, אבל אם שכר את חבירו לעשות בעדו, יד פועל כיד בעל הבית, ונחשב כעושה המצוה בידו ממש. ע”ש. ובדרכי תשובה (יורה דעה סימן כח ס”ק סא) כתב לבאר טעם הדבר למה נחשבת עבודה בשכר כאילו עשה בעצמו, כשעושה המצוה על ידי פועל בשכר, מה שמוציא מכספו נחשב כמו טירחת הגוף כאילו עשה המצוה בעצמו, והביא ראיה מהגמ’ בפסחים (ד:) שיש עדיפות לעושה המצוה בחסרון כיס ללא טירחה, ממי שעושה בטירחה ללא חסרון כיס. ע”ש. אלא שלענין קיום מצות בדיקת חמץ כתב הפרי מגדים (א”א סימן תלב סק”ה) שגם תמורת שכר אין לעשות המצוה על ידי אחר. ע”ש. ועיין בתבואות שור (כח, יד) שכתב, דדין מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר רק כשמוסר את המצוה לאחר לעשותה דרך שליחות, שנראה כי המצוה המוטלת עליו היא כמשא ואינו רוצה לטרוח בה בעצמו. אבל במסירה לאחר דרך כיבוד שמכבד למי שמהדר אחר מצוה זו לעשותה, מותר לעשותה ע”י אחר. וכל שכן כשהאחר הוא אדם גדול וחשוב שיש בזה כבוד למצוה. ע”ש. ובפרי מגדים (מש”ז שם סק”ח) הסכים לדבריו, כיעו”ש. אלא שהכרתי ופלתי שם, כתב להשיג על התבואות שור, וראה בזה באורך בדרכי תשובה (שם, ס”ק סא).
ועכ”פ אם אביו מצוה עליו לשרתו, ואין יכולת ביד הבן לשרתו, מקיים המצוה גם ע”י שליח, וכמו שכתב בשו”ת שמן המור, הובא בכיבוד הורים (פרק ב’ סעיף ד’), ובאוצר כיבוד אב ואם (עמוד קעה), ושכן משמע משו”ת זרע אמת חלק ב’ (סימן קמח), ובשו”ת מכתם לדוד (יורה דעה סימן לב), ובשו”ת הר צבי (חיו”ד סימן צז), ובספר אור הישר על פסחים (קד:). וכתב עוד שם [באוצר כיבוד אב] דבכל מקום שיכול הוא לעשות בעצמו ענין הכבוד, אלא שרוצה לפטור עצמו ע”י שליח, אם מחמת טירחא או סיבות אחרות, הדין הוא שהתשלום לשליח יהיה מממון הבן ולא מהאב.
ולגבי הורים המקפידים וכו’, בספר כבוד הורים כתב בשם הגרי”ש אלישיב דבכהאי גוונא חייב לעשות בעצמו, שאם יעשה על ידי שליח נמצא סותר את דברי אביו שאסור לדעת הרבה פוסקים. אולם מרן אאמו”ר דעתו שבדבר שאין בו נפקא מינה לאב כמו שאין בו מצות כיבוד כך אין בו מצות מורא, ודלא כההפלאה, וממילא בנידון דידן שאין לאב נפקא מינה אם הבן יעשה הדבר בעצמו או על ידי שליח, ובכל אופן בקשתו תיעשה, וסוף סוף רצונו נעשה, אפשר דאינו חייב לקיים בעצמו ומה בכך שהאב מתעקש שהבן בעצמו יעשה זאת, אם העיקר התוצאה. [ומה שהאב מקפיד אינו חשיב שיש לאב נגיעה ישירה בדבר].
ויש להסתפק גבי הדלקת נרות שבת, דהנה נודע מה שכתב מרן בש”ע (סימן רסג סעיף ג’), דנשים מוזהרות בהדלקת הנרות יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. וכתב המגן אברהם ואפילו ירצה הבעל להדליק בעצמו, האשה קודמת. ויש לדון באשה שאמה מתארחת אצלה ויודעת שאמה מתכבדת בהדלקת נרות, האם עדיף שתכבד את אמה בהדלקת נרות שבת, אע”פ שהיא מפסידה מצוה בו יותר מבשלוחו, מאחר שיש כאן מצות כיבוד אב ואם, או מאחר וזו מצוה של בעלת הבית אין לה לעשות שליח למצוה כל זמן שהיא יכולה בעצמה. [והיינו באופן שאין האמא נפגעת מהענין], וזה לא מעיקרי חיוב כיבוד אב ואם. ונסתפק בזה בקונטרס צבא מרום, כיעו”ש. ומצינו כיו”ב בכנה”ג (או”ח סי’ תרס) שכתב, שאם רצה לקנות אתרוג ומעלה על המחיר שנתן אביו או רבו, דלא שייך בזה מניעת כיבוד אב. ע”ש. והוא הדין לנידון דידן שאם הבת תדליק אין זה מניעת כבוד לאמה, אחר שהמצוה מוטלת על עקרת הבית. אלא שאם תייחד לה חדר בפני עצמו [שאחרים ימנעו מלהכנס לשם ע”פ רוב], ממילא כל אחת תדליק בחדר אחר ותברכנה שם, וכמו שנתבאר בילקו”י שבת א’ (עמוד קמז).
ובענין הזכרת שם אביו, גם זה מובא שם בילקו”י (פרק ה’ סעיף נ”ט), לא יקרא לאביו או לאמו בשמם, וכן כשמזכיר את הוריו בפני אחרים, לא יזכירם בשמם, לא בחייהם ולא במותם, בין בפניהם בין שלא בפניהם, אלא אומר אבי מורי פלוני, או מר אבי פלוני, וכן אמו, וכשפונה לאביו אומר אבא, וכשפונה לאמו אומר אמא. וע”ש בהערה (אות נ”ט).
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
ונשיא הרבנות הראשית לישראל
תגובות (0)