מידי שבוע אתר “מורשת מרן” מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, מח”ס ילקוט יוסף.
השבוע המאמר עוסק בנושא: האם יש צורך בלימוד הגמרא לפני ההלכה.
בס”ד, ט”ז חשון תש”פ, 164-4/פ’
דברי ברכה
הובאו לפני חלק מגליונות מהספר “בן שמואל” סיכומים על הלכות שבת, מקורות הדינים בתלמוד ובראשונים, הרמב”ם וש”ע, משנה ברורה והביאור הלכה, שכתב וערך הרב היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, עמו עוז ותושיה, משנתו ערוכה וברורה, יראת ה’ היא אוצרו, שמן תורק שמו, כבוד שם תפארתו, כה”ר איתן מינקוב שליט”א. אכן דבר נאה ויאה עשה הרב המחבר, ויועיל לחזרה ולשינון סיכומי ההלכות מקורות הדינים בש”ס, עם דעות הפוסקים הראשונים, ודברי מרן הש”ע, ודעות האחרונים, והכל עשה בעיון ישר ונבון, בבהירות בסדר נאה ונכון, בטוב טעם ודעת, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, ובעזה”י יהיה זה לתועלת לבני התורה המשננים הלכות אלו, ולפעלא טבא אמינא, איישר חיליה לאורייתא. והריני להביא את אשר ביארנו בחשיבות לימוד הגמרא קודם שלומדים הלכות, כי הנה אמרו בירושלמי (ר”פ ר”א דמילה) דכל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, והשמיעונו כי אין להורות הלכה למעשה אלא ע”פ יסודות נאמנים בתלמוד, ובספר האשכול (בהלכות ס”ת עמוד נ’) כתב: נשאל רב פלטוי גאון, איזה עדיף ומשובח, אם להעמיק בהלכות על פי התלמוד, או לעסוק בהלכות פסוקות וקטועות? והשיב, שרוב העולם מטין אחר הלכות פסוקות, ואומרים מה לנו להעמיק בקושיות ופלפולי הש”ס. אבל לא יפה הם עושים ואסור לעשות כן, שהם ממעטין התורה, וכתיב יגדיל תורה ויאדיר. ולא עוד אלא שגורמים שתשתכח התורה מישראל. ולא נתקנו הלכות פסוקות לשנן בהם, אלא למי שלמד הש”ס כולו ועוסק בו תמיד, ואם מסתפק לו דבר בדין, ואינו יכול לפרשו, יעיין בהלכות ההם. עכ”ל. ולכן מוטלת חובה לפנות תחלה אל התלמוד, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, וכל תורה שאין לה בית אב [התלמוד] אינה תורה. ואם ד”ת עניים במקומן, הם עשירים במקום אחר. ואמרינן בסנהדרין (מב.) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, א”ר יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. [אך כל שאין הדבר מבואר כל הצורך, מרבים בראיות לחזק הדבר, ולאפושי גברי נמי]. ועיין למרן החיד”א בברכ”י (יורה דעה סימן רמו סק”ה) שהביא בשם תשובת הגאונים כ”י, שכתבו כדברי ספר האשכול הנז’. ע”ש. והביא מספר יש נוחלין שכתב, לימוד מסכת ברכות ענין גדול, מסכת שבת ענין מפואר, כתובות כולל כל התלמוד, חולין, עכו”ם, נדה, כלל גדול. ונודע מה שהפליגו גורי האר”י ז”ל בשבח הלימוד בתלמוד בבלי, וכתב בשם הגדולים (מערכת ת’ אות נו) דאפשר דמשום הכי כמעט כל העסק הוא בתלמוד בבלי. ועיין במאורי אור (ערך גלות, ובסוף הספר). והאמוראים הראשונים מתחלה שחיברו ירושלמי זכו וכו’ ואחר חיברו תלמוד בבלי כמ”ש הרמ”ז. ואחר כך האחרונים פירשו הירושלמי, וזה היה על ידי עסק הבבלי, ומשם באו לפרש הירושלמי ועלה בידם שתים כהלכתם. ומזה תשכיל גודל קדושת נשמת הרמב”ם שחיבר הלכות ע”פ הירושלמי. [במקום שלא מצינו הדין בתלמוד בבלי]. ורבינו יהודה בר יקר שעשה פי’ לירושלמי, ומ”מ גם הם היו צריכים לעסוק ביותר בתלמוד בבלי. ובשו”ת חות יאיר (סימן קכד) האריך בדבר סדר הלימוד לבני ישיבה צעירים, וכתב שם, דבודאי התלמוד אין לך מדה טובה הימנה, אכן הוא דרך רחוק מאד מאד, כי אם ילמד עם גפ”ת הקבוע שם בלימוד הכללי עוד דף אחד מהש”ס, והוא די והותר אף לבחור חשוב, אם יבקש שיתקיים בידו ויחרוך רמיה צידו, ולא ילך קמא קמא ברוח, נמצא שיבלה כמה שנים עד שיתקיימו בידו ד’ וה’ מסכתות גדולות, ולימוד הטורים והסמ”ע ראיתי בחורים רבים שוגים בזה, ששומעין כל יום שיעור מאלה ואינו תכלית כללי רק לדיני ממונות, שהוא על פי הסברא והנכון קצה האחרון מן הלימוד וחלילה לי להקטין מעלות משפטי ה’ כי חיות הנה, וממקום קדוש יהלכו, לא כמשפטי הגוים שהמה בנויים על שיקול הדעת ושכל האנושי, כמ”ש החכם האמתי מהרי”ע בעל העקידה, שפתים ישק, רק שהיפוך הסדר הנכון הזה אינו רק מג’ פנים. הא’ לפעמים הרב המגיד בוחר בזה בשביל עצמו כדי ללמוד דיני ממונות, ואפשר שהוא כבר מילא כריסו בשאר החלקים, הב’ מפני הגובה והגאון אשר יחשבו בהם בקיאים בדיני ממונות, יצא טבעם תוך בני אדם וכו’, ויקבלו שכר וכו’, והוא לימוד שלא לשמה וגרע מיניה שתכליתו מצה ומריבה, להצדיק רשע ולהרשיע צדיק, והיא לא תצלח, והג’ בחרו בדבר שיש בו פלפול ועומק כענין הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע וכו’, והוא אמת, רק שדבר בעתו מה טוב, ואין ראוי למאוס מי השילוח ההולכים לאט, שיש בהם יפוי כח וזכות אב”א, משום דתדיר שהוא חובו’ היום שראוי לדעת כל איש ישראל, והוא חלק או”ח, ואחריו חלק יו”ד, שג”כ מה טוב ומה נעים שידע להבין ולהורות בביתו דברים קלים, שהם כביעותא בכותחא, או אם יתרמי במקום שאין איש, ואב”א משום דמקודש שבשני חלקים אלו נכללים תילי תילי מצות חובות הגוף הנה, ודקדוקיהן כפלי כפלים ממה שימצאו בחו”מ, אף כי בכללם אין בהם חובת ידיעה המגיע לחובת מעשה. והנה בדורותינו זה החלק המובחר והטוב, חלק אורח חיים כשמו כן הוא, יושב שכול וגלמוד אין איש שם על לב, דוגמת מסכת מו”ק שזכר בעל ספר חסידים. והנה בדורות הראשונים לפי מה ששמעתי היו שומעים ולומדים בבחרותם ספר העקידה, והעיקרים, והכוזרי, ודוגמתן, מפני שהיה כל מגמתן להשלמת נפשם, שהוא האמונה בשרשי הדת, לכן למדו ספרים המדברים וחוקרים בזה. ובזה יפה עושין דורות הללו שמתרחקים מאותן הלימודים, כי טוב ויפה לנו ולבנינו להאמין האמונות המוטלים עלינו בלי חקירה. גם היו קצתם לומדי’ מטעם הנ”ל ספר חובת הלבבות, והוא מדבר ג”כ בחקירה בשער הראשון, ובשאר שערים מלא דעת ויראת ה’. ועמ”ש בהקדמה על איש שלמד דיני גיטין וקידושין, ולא ידע דבר מחובת הלבבות, המוטל על כל איש ישראלי. ע”ש. וע”ע בספר עיקרים (מאמר א’ ספ”ג). כי גם חלק או”ח מוטל על כל איש ישראל לדעת לפחות כלליו ורוב פרטיו, והרי זה לימוד המובחר ששנו רז”ל, הלמד ע”מ לעשות ולקיים, שמספיקין בידו וכו’. ע”כ. והחזו”א באגרותיו (ח”ג פרק תורה) כתב, דמי שאינו יודע את כל הש”ס אינו יכול לומר סברא ישרה בעיון. גם הגאון רבי ישראל סלנטר (אור ישראל פי”ח) כתב, ללמוד התלמוד הוא העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד בפרטיו ממקומות המפוזרים ולהבין ולהורות כדת, וזאת היא שימוש תלמידי חכמים, וקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים ה”ז עם הארץ (ברכות מז:). וברכתי להרה”ג המחבר שליט”א שיה”ר וחפץ ה’ בידו יצלח, ויפוצו מעיינותיו חוצה, ויברך על המוגמר להוציא לאור כל כתביו, שובע שמחות וכל טוב.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
ונשיא הרבנות הראשית לישראל
תגובות (0)