מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

מידי שבוע אתר “מורשת מרן” מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, מח”ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: היכן מותר לגלח ואיך מותר להתגלח?

תרמו להחזקת האתר!

בס”ד, ‏ט’ תמוז תש”פ, 1344-2/פ’

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש”ת הרב משה צור נ”י

שלום רב,

בדבר האיסור להקיף את כל הראש בתער הנני לבאר,

הנה הריב”ן (מכות כ.) כתב לגבי פאות הזקן: חמש פאות יש בזקן אחת למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ, ששם מתחלת הזקן, “וכל שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש היא”. ומרן בב”י (יו”ד סי’ קפא) דן לגבי שיעור רוחב הפאה, והביא דברי הריב”ן, ודברי הרמב”ם, וסיים, דכיון דספיקא דאורייתא היא, יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספרים כעין תער. ע”כ.

ועפ”ז כתב מרן בש”ע (יו”ד סי’ קפא ס”ט): שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו, ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד.

וגם בלשון מרן בש”ע, יש להסתפק, האם הכונה עד החור שבאוזן [בתחלתו או בסופו], שזה עיקר האוזן, או שהכונה גם לבשר האוזן שמסביב, אך די גם מבלי התנוך, או עד מקום סיום חיבור האוזן לבשר. או”ד אף התנוך בכלל.

והנה בכמה ראשונים משמע שהשיעור הוא עד הנקב שבאוזן, וראה לשון המאירי (מכות יג.): “ולחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה ומקום בליטתו הוא סמוך לאוזן כנגד הנקב מצד הפנים”. וע”ע מה שהביאו בזה באוצר מפרשי התלמוד (מכות כ:).

אמנם גם את”ל שמרן בש”ע נתכוין עד סוף בשר האוזן, אפשר שלא כתב כן אלא מצד חומרא מחמת ספק. וע’ היטב בב”י שם.

ועוד שהרי מאידך תיכף אחר זה, בבדק הבית העתיק מרן לשון הריטב”א (מכות כא.) שכתב: בי פירקי רישא, הם במקום חיבור הראש והעינים, שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה אחת, ומקום הפנים חתיכה אחת, ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו, והיא, נקראת צידעא, כי שם סוף הראש מקום חיבור הפרקים. וחייב על הראש שתים, אחת בראש הצידעא מכאן ואחת בראש הצידעא מכאן, ולשון הכתוב לא תקיפו פאת ראשכם, הוא מה שאמרו בברייתא שישוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, לפי שהשערות בצידעא הם בולטות כלפי הפנים למטה ממקום צמיחת השער שבראש לפניו במצחו ולאחריו באזניו, וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ ממקום צמיחת השערות שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה, יראה מקום הצידעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול חלק מוקף עומד כבכוליאר, והשערות שבאותו הפרק, הם מה שיש בגופו של פרק זה, “כי היורדים למטה בחתיכת הפנים, אינם מכלל שום פאה, לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן“, שאינם מכלל שערות הזקן כלל. ע”כ.

ומשמע, שמסוף הצדעים ועד למטה מהאוזן אינו לא מפאת הראש ולא מפאת הזקן. ודלא כמשמעות לשון הריב”ן במשנה, שפאת הראש היא עד מקום שהלחי התחתון יוצא. וע’ בש”ע ס”א.

ובשו”ת “אמרי יושר” (ח”ב סי’ קפג) מפרש שהשיעור הוא עד סוף האוזן, מלבד התנוך הרך.

גם בענין מדידת העצם יש להסתפק, שעצם הלחי התחתון איננה ישרה וגם נמשכת באלכסון [ראה בציור המצורף], וצ”ע כיצד למדוד, ואם שיעור הפאה נמשך כפי מיקום העצם בקו אלכסוני.

וע’ באורך בדרכי תשובה (סימן קפא אות יג) בתיאור מקום זה בשם ס’ יד הקטנה (ח”ב מצוה נג בפ”ו מהל’ ע”ז אות עג), וע”ש ששיעורו, עד למטה מן האוזן למקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושמשמע בב”י דכל שיעור זה באורך הוא מדאו’.

ובשו”ת ארץ צבי פרומר (סי’ ג) כתב, ששיעור הפאות הוא עד למטה קצת מאמצע האוזן, ותמה על לשון הש”ע, ששיעור מקום הפאות עד למטה מן האוזן. שהרי בטור וב”י שם מתבאר שאין שום דעה להחמיר כל כך. ועוד, שמקום חיבור הלחי לצדעים, הוא לכ”ע בכלל פאות הזקן, ולמטה מן האוזן ליכא צדעים כלל. ע”כ. אמנם גם בדברי מרן יש לפרש כן.

ויש שהעירו בדברי מרן (סעיף ט’ הנ”ל), שנקט, “מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד”, ולכאו’ משמע דזהו עד מקום לחי התחתון ולא לחי העליון. ולאידך הקשו סתירה בדברי מרן, שבש”ע שם סעיף א’ כתב: פאות הראש הם שתים. סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל. ע”כ. ומשמע בלחי העליון. ויש שכתבו לחלק בין מקום אורך הפאות לבין מקום רוחב הפאות, [שבסעיף א’ מיירי לגבי מקום האורך, ובסעיף ט מיירי לגבי מקום הרוחב].

ויש בזה כמה שיטות בראשונים, שהצדעים (מקום חיבור הראש עם הפנים והלחיים) לכ”ע הם בכלל פאות הראש. ומתחת לצדעיים יש לחי העליון, וכלשון המאירי הנ”ל, שהוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה, ומקום בליטתו הוא סמוך לאוזן כנגד הנקב מצד הפנים. ובזה יש ג’ שיטות. א. בריב”ן הנ”ל משמע שפאת הראש היא עד מתחת האוזן, וכל מה שבלחי העליון הוא מכלל פאת הראש, ומתחת האוזן מתחיל פאת הזקן. ב. בריטב”א הנ”ל מבואר קולא, שהמקום שלמטה מן הצדעים עד מתחת האוזן איננו מפאת הראש ולא מפאת הזקן. ג. בהרבה ראשונים משמע שפאת הזקן מתחילה בסוף הצדעיים.

והרמב”ם (ע”ז פי”ב ה”ו) כתב בתו”ד, שפאת הראש מניחים אותה “בצדעים”. ושם הלכה ז כתב, ה’ פאות יש בזקן, לחי העליון, ולחי התחתון וכו’. ומבואר שלחי העליון בכלל פאת הזקן ולא בכלל פאת הראש. וכ”כ הסמ”ג (לאוין נח). ושם (לאוין נז) כתב, שהפיאות הם הצדעין, כדמחוי רב ששת בין פרקי רישא (מכות כא.). וכן לשן רש”י (שבועות ב:), פאה לשון סוף וקצה, מקום חיבור הגלגולת עם הלחי, והן מקום הצדעין. ופאת הזקן, שתים מכל צד, ב’ צדעים. שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו. ע”כ.

והרא”ש (מכות פ”ג סי’ ב) הביא מרבינו חננאל לגבי פאת הזקן, שמקום חיבור הלחי לצדעים, הוי פיאה, וכן מצד אחר, ושני גבולי השפה אחת מימין השפה ואחת משמאלו ושבולת הזקן מתחת הרי חמש. ורש”י פי’ מקום חבור הסנטר לעצם ואחת מימין הסנטר ואחת בשמאל שבולת זקן באמצע הרי שלש וחיבור הצדעין מכאן ומכאן הרי חמש. וי”מ שעצם הלחי המחובר לצדעין הוא רחב ויש לו שתי פיאות הרי ד’ פיאות במקום חבורן ואחת בשבולת הזקן. ובנגעים (פ”י מ”ט) תנן, איזהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת. וירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על כל זקנו. ע”כ.

וכמה אחרונים כתבו שמסתברא, שכל השיער שאינו צומח לקטן (או נשים), אינו חלק מן הפאות. והביאו לשון הב”ח (יו”ד סי’ קפא) שהקטן שאין לו שער זקן צדעיו מלאים שער הראש. וכן כתבו בשם הגר”מ פיינשטיין, ושגם מרן מודה לזה, ולא כתב להניח שיער עד סוף האוזן, רק למי שגדל לו שיער שם בהיותו קטן, אבל אם בהיותו קטן גדל לו שיער רק עד למעלה מן העצם זה עצמו סוף פיאות הראש, ומה שגדל אח”כ לאחר בר מצוה, זה כבר ‘זקן’ ולא נכלל בכלל ‘פיאות הראש’.

סוף דבר, שיש להסתפק בזה בדעת מרן, ובפרט לפי מה שהביא בבדק הבית דברי הריטב”א. ולענין הלכה, כבר כתב מרן בש”ע שלא יגע בו יד בכל מקום זה.

אלא שמעיקר הדין כאשר מתגלח במספרים או במכונה כשרה כדת וכדין, היה לנו לדון בכמה ספיקות להקל. א. שמא גם בפאת הראש אין איסור לגלח רק בתער ולא במספרים כעין תער. ב. שמא די שמשייר ארבעים שערות. ג. שמא מקום זה אינו מפאת הראש וכנזכר לעיל שתלוי במחלוקת הראשונים. ובפרט שספיקות אלו לא הוכרעו בהלכה, שמרן בש”ע (סי’ קפא ס”ג) כתב “אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם”. וגם הספק אם די שמשייר ארבעים שערות, מבואר בב”י שלא הוכרע להלכה. והריטב”א (מכות כא.) ג”כ הביא דברי הרמב”ם בזה.

ומה ששאל בשיעור מספרייים כעין תער ולפי מה שנוהגים להתיר גילוח הזקן במספריים אפילו כעין תער – בזמן שחלק התחתון אינו חד לגילוח בלי עזרת העליון (יו”ד סי’ קפא סעי’ י’ וברמ”א שם). יש לדון אם היתר זה אמור גם בגילוח שיש בו השחתה ממש כתער הואיל ועשוי בצורת מספריים, או שמא אין היתר מספריים אמור אלא בזמן שאינם משחיתים השערות עד עיקרן ושרשן כתער, אבל בזמן שמשחיתים, דין המספריים כדין התער ובשניהם אני קורא : ולא תשחית את פאת זקניך (ויקרא יט, כז).

ועיין בספר לקוטי הלכות (להחפץ חיים- מכות כא. בעין משפט ס”ק ז) שכתב בזה”ל: “והנה לפ”ז המאשינקע (המכונה) החדשה שמספרין בה שמגלחין כתער ממש ותולש השער לגמרי ולא נשאר מאומה, המספר בם את זקנו, לכאורה עובר על מה שכתוב ופאת זקנם לא יגלחו ושומר נפשו ירחק מזה מאד” עכ”ל.

וכך מוסרים בשם מרן הגאון החזון איש שדעתו היתה להחמיר בגילוח הזקן במכונות גילוח אפילו במכונות הישנות שהיו בזמנו, עיין בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ קיג בהערה שבסוף התשובה שם) שהחזו”א עשה נסיונות במכונות הגילוח, והיינו שליכלך ידיו בדיו וגילח במכונה במקום הדיו ונעשה נקי במקומות שונים ומזה הוכיח שמגלח השערות עד סמוך לבשר ממש והוי כתער עי”ש.

ובמנחת יצחק שם אסף הרבה מספרי מחברי זמנינו שדעתם נוטה לאיסור השימוש במכונות הגילוח בזמן שהן מחליקות כתער, והם: שו”ת חבלים בנעימים (ח”ד סי’ כז), שערים מצויינים בהלכה (סי’ קעא אות ג), זה השלחן (ח”ב יו”ד סי’ קפא), שו”ת מנחם משיב (להג”ר מנדל קירשנבוים רב בפרנקפורט – ח”א סי’ מג), שו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי’ קלג וח”ג סי’ לט), והמחבר עצמו מסיק לאיסור באופן זה שמחליק העור כתער ממש, וגם נוטה להחמיר ביותר מזה. עיי”ש.

ואמנם יש לדון להיתר מטעם שהמכונה אין שם תער עליה, ויש להוכיח כן מכח הסוגיא דנזיר מ-מא. ע”ש, ועיין בספר הר  צבי (להגרצ”פ פראנק בהגהות לטור יו”ד סי’ קפא) שכתב בפשיטות להתיר גילוח הזקן במכונת חשמל מטעם דהוי מספריים כעין תער (וע”ש עוד שדן גם לענין פאות הראש ומסיק לאיסור).

אמנם לא ביאר בדבריו, אם דעתו להתיר גם באופן הנ”ל שמחליק העור לגמרי. אך בתשובה אחרת שנדפסה בשמו בשו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי’ קלג) כתב בזה”ל: “מה שנדפס בשמי לאסור מכונת חשמל אינו נכון, רק השבתי להשואלים אותי ע”ז, דהיכי שמתגלחים יצאו נקיים באופן שהבשר נעשה חלק לגמרי שלא נשאר עליהם שום רושם דגילוח כזה דין תער יש לו… ולכן אני אומר לכל שואל, שיזהר שלא להדק המכונה להבשר, דמתוך ההידוק יבוא לידי גילוח ממש, אבל כשאינו מהדק כל כך אז אינו בגדר פסיק רישיה שיבא לידי גילוח ושריא” עכ”ל. נתברר איפה מתשובה זו שאינו מתיר לגלח במכונה באופן שמחליק העור והיינו משום דאז דינו כתער ממש ולא כמספריים.

אולם מה שכתב להתיר לגלח בלא הידוק המכונה אל העור משום דבר שאין מתכוין מטעם דאף כשיהדק לפעמים אינו בגדר פסיק רישיה, צע”ג בזה, דנראה לכאורה דהוי בגדר פסיק רישיה שכמעט אי אפשר ליזהר בזה במציאות שלא יגלח לפחות שתי שערות בהידוק בכל חמש פאות הזקן (עיין בית יוסף סי’ קפא בשם סמ”ג ועוד פוסקים שהחיוב בשתי שערות ועיין בקרן אורה נזיר מא, שיש להחמיר אפילו בשער אחד ע”ש), וגם איך אפשר למסור דבר זה לרבים העלולים לבא בקל לידי איסור דאורייתא וכמו שאמרו לענין הוצאה בשבת פחות פחות מד’ אמות, שלא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלקים הסתר דבר (שבת קנג:), פן יבוא בקל לידי חיוב הוצאה מדאורייתא.

וכן יש לדון דהוי דבר המתכוין הואיל ומתכוין לפעולת הגילוח אלא שאינו מתכוין לאיסור שבה, שהרי אין צריך כוונת איסור אלא כוונת פעולה. ואולי יש לומר דמתכוין לפעולת גילוח לפעולת השחתה שזה נכנס בסוג פעולה אחרת, וכיוצא בדבר לענין לבישת כלאים שמתכוין ללבישה ולא להנאת חימום דהוי דבר שאין מתכוין (שבת כט:) אע”פ שהפעולה היא לבישה והיינו משום דלבישה בלא חימום הוי פעולה אחת, והנאת חימום, פעולה אחרת וצ”ע.

וגם לפי דבריו אמאי כתבו הפוסקים לאסור בגילוח הזקן במספריים כעין תער בזמן שחלקו התחתון חד מאוד מחשש שמא יבוא לגלח עם התחתון בלבד דהוי כתער (רמ”א יו”ד סי’ קפא סעי’ י בשם תה”ד) ולמה לא כתבו להתיר מטעם דהוי דבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישיה? אלא ע”כ צריך לומר או דהוי דבר המתכוין הואיל וכוונתו לפעולת גילוח כאמור לעיל, או דהוי קרוב לפסיק רישיה כמוש”כ בתה”ד סי’ רצה דקשה מאוד להיות נזהר בדבר זה. (וצ”ע בזה בחת”ס או”ח סי’ רנט בסוף התשובה שם) וכמש”כ במהרש”א שבת (קכ:) לענין פתיחת הדלת בפני המדורה דיש לאסור באופן זה. או משום שיש לגזור שמא יתכוין, כמש”כ בש”ע הגר”ז (או”ח סי’ רעז, קונטרס אחרון ס”ק א) וא”כ מכ”ש שיש להחמיר מטעמים אלו במכונת גילוח שלא ע”י הידוק, מחשש שיבוא בקל לידי הידוק.

ויש להוסיף לזה מה שכתב לחדש בשו”ת מלמד להועיל (ח”ב יו”ד סי’ סד) דבתער ממש יש לאסור מדאורייתא גם בתוך כדי לכוף ראשו לעיקרו הואיל וראוי להשחית עד סמוך לבשר ע”ש. וא”כ לשיטה זו יש לאסור בנידון דידן גם בלא הידוק משום דעל פי הרוב נעשה הגילוח בתוך שיעור דכדי לכוף (שיעורו בכדי לגדל השער שבעה ימים אחרי התספורת כמבואר בנזיר לט). וראה עוד בשו”ת יביע אומר חלק ט’ חלק יורה דעה סימן י’, שהאריך בטו”ט בענין הגילוח במכונה, והעלה שם, שכל איש שיכול לגדל זקנו או לתקנו במספרים שלא כעין תער, תבא עליו ברכה, אבל אלו שאינם יכולים, הן מפני סיבות של פרנסה, הן מפני שעלול לגרום הדבר לעורר מחלוקת בבית, ומגלחים זקנם במכונת גילוח חשמלית, יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שיזהרו שלא להדק את המכונה אל עור הפנים, כדי שלא יעקר השיער משרשו. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. עכ”ד.

סוף דבר, דמצינו לכמה אחרונים שצידדו בזה להיתר, וגם המנהג כן אצל יראי ה’, ולכן אי אפשר וקשה מאד לאסור איסר בדבר שנתפשט היתרו כל כך, ומצינו לכמה מגדולי האחרונים שהתירו בזה, ובודאי שהמקילין יש להם סימוכין דקשוט בהלכה, אלא שאין להעביר את המכונה על הפנים הלוך ושוב חזק, אלא יש להקפיד לעשות זאת בעדינות יתר, ולא בחוזק. או לחילופין שיתגלח במכונת תספורת [פאטר], ונכון יותר היכא דאפשר להתגלח במשחה [משעי]. אך כל זה על צד החומרא ומצד ראוי ונכון, אך מעיקר הדין אי אפשר לנו לאסור מה שהכל נהגו בו היתר, ורק יש להזהיר שלא ללחוץ עם המכונה חזק הלוך ושוב על הפנים, וגם יורידו את הסכין הכפול. והמזהיר והנזהר בדבר זה שיש בו חששות דאורייתא, ירבה שלומם כנהר, ותבא עליהם ברכה. [ע”כ לשון המכתב].

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל