לפני שנים ספורות, נקלע הציבור הספרדי למצב קשה וכל בית ישראל נשאו את עיניהם למוצא פי קודשו של מרן פוסק הדור זיע”א.
באותה עת נכנסה משלחת רבנים אל הקודש פנימה, ובראשם מורנו הגאון הגדול חכם שלום הכהן שליט”א, ראש מועצת חכמי התורה וראש ישיבת פורת יוסף, לשמוע לעצת דברי קודשו של מרן זיע”א. משנכנסו רבני המשלחת אל הקודש פנימה, ראו את מרן שקוע כל כולו בעומק העיון, וסביבו פתוחים ספרים רבים, פוסקים ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים, ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של תורה והלכה.
בעת שנפנה מרן לשוחח עימם ולהשיתם דברי עצה ותושייה, פנה הגאון חכם שלום הכהן ושאל את מרן: “כיצד כבוד תורתו מסוגל להתרכז בלימוד עיוני בשעה גורלית זו שהעולם סוער כספינה בלב ים גועש?!”.
לשמע תמיהתו השיב מאן בפשטות ואמר: “זמן תורה לחוד, ואז שוכחים מטרדות ועול הציבור, וזמן הציבור לחוד!”, חברי המשלחת בראותם גודל מחזה זה, פנו ואמרו: “הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו?!”.
(משוש תבל).
