באחד הימים הקרובים לפורים, נשא מרן מדברותיו ואמר:
יש ילדים שמכים ומפוצצים כששומעים המן, ועל כן ראוי להנהיג קריאה מיוחדת לנשים בבית הכנסת, אחר כשעה מזמן הגברים, ואז הגברים ישמרו על הקטנים, והנשים תבואנה לשמוע.
ומכאן תוכחה לגבאי בתי הכנסת, שעליהם מוטלת החובה למנוע ולהפסיק את הנוהג הפסול הזה, לירות לפוצץ ולהרעיש בכל מיני מכשירים בשעת קריאת המגילה.
זכורני שראיתי קורא אחד שקרא את המגילה בלילה יפה, ולמחרת היה קולו צרוד, ואמר כי מרוב עשן ששאף ובלע, נצטרד קולו.
יש המחבלים ברכוש בית הכנסת, וצריך להשגיח לבל יעשו ככל חפצם. ועל כן יתקנו הגבאים שאת כל הפצצות, היריות והרעשים יעשו באמירת “ארור המן” שבסוף, כי הרבה לא שומעים את קריאת המגילה מרוב הרעש והמהומה.
לפני יותר ממאה שנה, היה הגאון רבי אברהם פלאג’י ראש הרבנים במזרח התיכון, והיה ממונה מטעם השלטון התורכי ששלט אז, וכל ענייני מינוי רבנים היה נתון בידיו. קודם לו היה אביו רבי חיים פלאג’י. והנה הגאון רבי אברהם פלאג’י השיב תשובה לרודוס שבו היה המעשה, שעבר המושל בליל פורים ליד בית הכנסת, ושמע משם פצצות ומכות ורעש רב, ואמר המושל לרבי רפאל יצחק ישראל (שעלה בסוף ימיו לארץ ישראל והיה אב בית דין בירושלים), שאין זה דרך ארץ ומנהג נכון, ויש לבטל זאת. והרב רפאל יצחק, שלח שאלה זו לרבי אברהם פלאג’י, והשיבו רבי אברהם דמצוה גדולה לבער את הנגע המנהג הרע הזה מישראל.
בצעירותנו נהגנו להזהיר את הילדים מלהשמיע רעש בבית הכנסת, ומתחילה נטלנו מהם את כלי הנשק הללו, ואחר שראו והבינו את הדין והתקנה הזו, שמעו בקולנו ונצרו את נשקם, והמתינו לסוף קריאת המגילה, שאומרים “ארור המן”. וכך יש לחנכם שלא יתרגלו הנערים לעשות בפורים ככל העולה על רוחם.
(ממרן על מרן).
