א. יש לכוין בעניית הקדיש ולענות אמן בקול, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ומה שעונין יהא שמיה רבא בקול רם הוא כדי לעורר הכוונה. אך אין צריך לתת בעוז קולו יותר מדאי, עד שיהיה ללעג בעיני הבריות, אלא יענה בקול רם ובכל כוונתו. ועל כל פנים לא יגביה קולו יותר מהמברך. ופירוש יהא שמיה רבא היינו שיהיה שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יהיו שמו וכסאו שלמים עד שימחה שמו של עמלק. [וכן פירש רבינו האר”י ז”ל]. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה א’ עמוד שסז, שאר”י ח”ב עמו’ עג, ושם בהערה הטעם שתיקנו אמירת הקדיש בלשון ארמית, ועוד שם בשבח יהא שמיה רבא, ומהו לענות אמן בכל כוחו].
ב. השומע קדיש ממנין הסמוך, והוא במקומות שיכול להפסיק לענות אמן, צריך שיפסיק ויענה אמן, ואין זה בגדר רשות. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ב’ עמוד שעה].
ג. נכון לפסוע שלש פסיעות בכל קדיש שאומרים בו: “עושה שלום במרומיו”, הן בקדיש על ישראל, והן בקדיש יהא שלמא, ולא רק בקדיש תתקבל. ואין חילוק בזה בין שליח צבור לשאר כל אדם שאומר קדיש “יהא שלמא” או “על ישראל”. וכן יש לפסוע בקדיש תתקבל של ערבית, וכן בקדיש שלאחר ברכה מעין שבע בליל שבת. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, שם סי’ נו הע’ ג’. שאר”י ח”ב עמ’ קא].
ד. השומע קדיש בשידור ישיר מרדיו, עונה אמן אחר האומר. וכן אם שומע דרך הרדיו סליחות וי”ג מדות הנאמרים בצבור, עונה עמהם. אבל השומע מקרא מגילה דרך הרדיו בשידור ישיר, אינו יוצא ידי חובה, אף שעונה אמן אחר הברכות. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ד’ עמ’ שעט].
ה. לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל”ף נקודה בחטף, ונשמע כאומר “מן”. וכן שלא יחטוף וימהר לענות אמן בטרם סיים השליח צבור את הברכה, או אמירת הקדיש. וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו”ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת [ש”ע סי’ קכד ס”ח. ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ה’. שאר”י ח”ב עמ’ עח].
ו. אסור לענות “אמן יתומה”, והיינו שעונה אמן אחר ברכה שהוא חייב בה, ושליח ציבור מברך אותה, והוא אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, כיון שלא שמע הברכה אינו רשאי לענות אמן. ויש מרבותינו הראשונים שסוברים ש”אמן יתומה” היינו אפילו בברכה שאינו חייב בה, אלא שאינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור. ויש לחוש לדבריהם. ולכן אפילו כבר התפלל שמונה עשרה, ואינו צריך לצאת ידי חובה בחזרת השליח ציבור, אם אינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, לא יענה אחריו אמן. והוא הדין בברכות הנהנין וברכות ספר תורה, שאם אינו יודע מה היא הברכה, לא יענה “אמן”. אבל אם יודע איזו ברכה מברך, אף על פי שאינו שומעה מתחלתה ועד סופה, רשאי לענות “אמן”, בין בחזרת השליח ציבור (כשהתפלל כבר ויצא ידי חובת תפלה בעצמו), ובין בברכות הנהנין וברכות קריאת ספר תורה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ו’ עמוד שפא, [ושם שלא לענות אמן אחר אשה המברכת על לולב וסוכה, ואחר ההדלקה]. וראה עוד בשארית יוסף חלק ב’ עמ’ עח].
ז. וכן לא יענה אמן קצרה, ולא ארוכה מדאי, אלא יאריך קצת עד כדי אמירת אל מלך נאמן. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ז’. עמוד שפב, שאר”י ח”ב עמ’ עח, סעיף ג’].
ח. הנכנס לבית הכנסת ומצא שהצבור עונים “יהא שמיה רבא”, יענה עמהם, ונכון יותר שלא יענה אמן, כיון שלא שמע תחלת הקדיש, אלא יתחיל יהא שמיה רבא, ומכל מקום אם רצה לענות אמן, יש לו על מה שיסמוך. ואם שמע את הסיום “ובזמן קריב ואמרו אמן” יענה גם אמן. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ח’ עמוד שפד].
ט. כשם שאסור לעבור לפני המתפלל תפלת שמונה עשרה, כך אסור לעבור לפני האומר קדיש. ויש מי שאומר שהיא חומרא יתירא להשוות דין קדיש לתפלת שמונה עשרה, ואין דבריו מוכרחים. ואם אומר הקדיש הגיע לעל ישראל, או ליהא שלמא, מותר לעבור לפניו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ט’ עמוד שפד, שאר”י ח”ב עמ’ עח].
י. בעת אמירת הקדיש נכון להחמיר להשוות הרגלים כמו בתפלה, שיהיה נראה כאילו אינן אלא אחת, כדי להדמות למלאכים שנאמר בהם ורגליהם רגל ישרה (כדאיתא בברכות י:). ואותם המתחילים לומר קדיש כשהם בישיבה או בהילוך, לא טוב הם עושים. [ילקו”י תשס”ד, סי’ נו הע’ י’ עמ’ שפה].
יא. כשאומר השליח צבור קדיש, אין הקהל חייבים לעמוד, כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מעומד, אלא רשאים לענות אמן יהא שמיה רבא כשהם יושבים. וכן המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח, ומנהגינו מיוסד על פי דעת רבינו האר”י ז”ל וגדולי האחרונים. ורק מי שהיה עומד והתחילו לומר קדיש כשהוא עומד, לא ישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא, ואחר כך ישב. וכן אם עמד בקדיש מלא קומתו לכבוד תלמיד חכם או זקן, ישאר עומד עד שיסים לענות אמן יהא שמיה רבא, ואחר כך ישב. וכל זה כשקם מלא קומתו, [כגון שקם מפני שיבה], אבל אם קם בהידור בעלמא, אין צריך לעמוד כדי לענות. והרואה את חבירו שבא לישב באמצע הקדיש, נכון שיזכירנו שצריך לעמוד עד שיסיים עניית יהא שמיה רבא. וכן נוהגים על פי הקבלה לעמוד בשעת אמירת קדיש וברכו שלפני תפלת ערבית של ליל שבת, כדי לקבל שבת בתוספת הרוח. ומנהג האשכנזים כדעת הרמ”א, לעמוד בשעה שעונים קדיש וברכו, וספרדי שמתפלל עם אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא עמהם בעת אמירת קדיש וברכו, כדי שלא יהיה בכלל יושב בין העומדים. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הע’ יא עמוד שפז, שאר”י ח”ב עמ’ עט].
יב. יש להפסיק מעט בין אמן ליהא שמיה רבא, היות והאמן שעונה היא ענייה על מה שאמר השליח צבור, ויהא שמיה רבא הוא התחלת שבח בפני עצמו. ועל השליח צבור [וכן על כל אומר קדיש] להמתין מעט קודם שימשיך לומר יהא שמיה רבא וכו’, ויאמר יהא שמיה רבא בנחת, לאט לאט, ולא במרוצה, כדי שהקהל יספיקו לענות עד דאמירן בעלמא [לפי מנהגינו], ואחר כך יענו גם כן אמן אחר שמיה דקודשא בריך הוא. והאומר הקדיש במרוצה עליו נאמר חוטא אחד יאבד טובה הרבה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה יב עמוד שצ, שאר”י ח”ב עמ’ פ’].
יג. מי שהיה עונה יהא שמיה רבא מברך, ובטרם שסיים לומר עד “דאמירן בעלמא”, הגיע שליח צבור ל”שמיה דקודשא בריך הוא”, לא יענה אמן, כי עניית אמן שלאחר “שמיה דקודשא בריך הוא” אינה חיובית כל כך לפי הדין, ומכיון שעודנו עוסק בעניית אמן יהא שמיה רבא מברך, ולא השלים כ”ח תיבות, דהיינו עד דאמירן בעלמא, אין לו להפסיק לענות אמן זו. [וכן דעת רבינו האר”י בשער הכוונות]. אבל אם החזן או אומר הקדיש ממהר מאד, והגיע לסיום חצי קדיש, ואמר “דאמירן בעלמא ואמרו אמן”, והוא עודנו באמצע כ”ח תיבות של יהא שמיה רבא מברך, יפסיק ויענה אמן, שאמן זה שהוא סיום חצי קדיש, הכרחי לענותו, שהכל הולך אחר החתום. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה יג, שאר”י ח”ב עמ’ פא].
יד. השליח צבור עצמו אומר יהא שמיה רבא, אך אינו אומר “אמן”. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה יד עמוד שצב, שאר”י ח”ב עמ’ פא].
טו. אף על פי שלדעת מרן השלחן ערוך יש לענות אמן בקדיש אחר יתברך, מכל מקום מנהגינו על פי הקבלה שלא לענות אמן אחר יתברך, אלא אחר בריך הוא, וכן ציוה המגיד למרן הבית יוסף. ובעניית יהא שמיה רבא מנהגינו לענות עד דאמירן בעלמא. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה טו עמוד שצב, שאר”י ח”ב עמ’ פב].
טז. מה שיש נוהגים שהצבור או חלק ממנו אומרים הקדיש בניגון יחד עם השליח צבור כשהם יושבים במקומם, ראוי לבטל מנהגם, שדבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן, אלא צריך להקשיב לו ולענות אחריו אמן, ויהא שמיה רבא. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה טז עמוד שצג, שאר”י ח”ב עמ’ פב].
יז. יש לומר בעלמא די ברא כרעותיה, הכ”ף של כרעותיה דגושה. ובאמירת יהא שמיה רבא יש לומר מברך, קמ”ץ תחת הבי”ת ופת”ח מתחת לרי”ש. ולא מבורך בחולם. ואומר תשבחתא התי”ו הראשונה בחיריק ולא בשורוק. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר הל’ פסד”ז, סי’ נו הע’ שצג, שאר”י ח”ב עמ’ פב].
יח. יש לומר בקדיש “לעלם ולעלמי עלמיא” עם ו’, וכן על הצבור לענות ביהא שמיה רבא מבֹרך לעלם וּלעלמי עלמיא, בתוספת ו’. ודלא כמו שנדפס באיזה סידורים, לעלם לעלמי עלמיא, בלי ו’, שזה אינו, שהרי אונקלוס תירגם הפסוק “ה’ ימלוך לעולם ועד”, ה’ מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא, עם אות ו’. וכן הנוסח בסידור הגאונים והראשונים, רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, הרמב”ם, הרוקח, הרשב”א, המנהיג, והרד”א. וכן העלה מרן הבית יוסף (סימן נו), שצריך לומר ולעלמי עם אות ו’, כנוסח הקדמונים, ואין לשנות. וכן עיקר. וכן אנו אומרים בקדושת ובא לציון. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה יח עמוד שצד. שאר”י ח”ב עמ’ פג].
יט. יש לומר ולכוין בקדיש תיבת שמֵה חסר י’. ויש שגורסים שמיה ביו”ד. ויש גורסים ועלמי בלי למ”ד, כדי להשוות המנין לכ”ח אותיות. אבל הגירסא הנכונה היא “שמה” בלא יו”ד, ולעלמי בלמ”ד. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה יט, עמוד שצו. שאר”י ח”ב עמ’ פג].
כ. יש לומר בקדיש “לעילא מן כל ברכתא”, ולא מכל ברכתא. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה כ’ עמוד שצו].
כא. הנוסח הנכון בקדיש תתקבל הוא: “תתקבל צלותנא ובעותנא עם צלותהון וכו'”, כדי לכלול עצמנו עם כלל ישראל. ויש מבני תימן הנוהגים לומר תתקבל צלותכון ובעותכון עם צלותהון ובעותהון דכל ישראל. ומנהגינו כנזכר. ויש נוהגים לומר בקדיש “על ישראל” יהא לנא ולכון ולהון וכו’, ויש שאומרים יהא לנא ולהון ולכון, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה כא, עמוד שצז, תפלה כרך ב’ קונט’ הנוסחאות, שאר”י ח”ב עמ’ פד].
כב. יש לומר בקדיש תתקבל “קדם אבונא דבשמיא ואמרו אמן”, ולדלג תיבת וארעא. שהרי בתואר אבונא לא שייך להזכיר בו על הארץ, אלא אבינו שבשמים. וכן גירסת הרמב”ם, והרשב”א (ח”ה סי’ נד), והרד”א. וכתב הרב יוסף עליכם, שהאומרים אבונא דבשמיא וארעא, טועים הם. וכן הוא בקמח סולת, ובכף החיים פלאג’י, ועוד. וכן מנהגינו. [ובדברים כגון אלו ראוי לשנות בנוסח התפלה. ובפרט שבשנים קודמות כך היו הכל נוהגים לומר, ורק באחרונה שינו שלא כהוגן להוסיף תיבת וארעא]. ומכל מקום אם אין השליח צבור מסכים לשנות ממנהגו לומר אבונא דבשמיא וארעא, אין לעשות בשביל זה מחלוקת, ורק צריך להסביר בלשון רכה שעדיף לשנות הנוסח ולדלג תיבת וארעא. אך בקדיש “על ישראל” יש לומר מארי שמיא וארעא. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה כב עמוד שצח. ובספר תפלה כרך ב’ קונטרס הנוסחאות, ובשארית יוסף ח”ב עמוד פד].
כג. בעשרת ימי תשובה יש לסיים בקדיש תתקבל שאחר החזרה “עושה השלום”. אבל בקדיש תתקבל שבתפלת ערבית אין צריך לומר השלום. וכן בשאר הקדישים. מלבד בקדיש תתקבל שאחר ברכת מעין שבע בשבת שובה, שהאומר עושה השלום, יש לו על מה שיסמוך. ומי ששכח לומר השלום אין בכך כלום, [כי גם תיבת עושה גימטריה ספריאל], ורחמנא ליבא בעי. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה כג. עמוד שצט. שאר”י ח”ב עמו’ פה. כה”ח סי’ נז].
כד. העונה אמן יהא שמיה רבא, ושמע מצבור אחר שאומרים קדושה, ואם יסיים עד דאמירן בעלמא לא יוכל לענות קדוש קדוש עם הצבור, מוטב שיאמר עד ולעלמי עלמיא יתברך, בלבד, כדי שיוכל לענות קדושה עם הצבור, ושכר קדיש וקדושה בידו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה כד עמוד ת’. שאר”י ח”ב עמ’ פו].
כה. המתפלל עם אשכנזים והוא בתוך י”ב חודש לאב או לאם, ואומר קדיש לע”נ אביו או אמו, אין לו לשנות מהנוסח המקובל אצלינו, הן באמירת ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן בחייכון וביומכון וכו’, והן באמירת יהא שלמא, ועל ישראל. אולם אם אומר קדיש יהא שלמא בבית כנסת של אשכנזים עם אחרים, רשאי לקצר בנוסח יהא שלמא, כפי מנהג נוסח האשכנזים, כדי שיסיים ואמרו אמן עם כולם. אך אין לו לשנות את מבטאו ולומר כמבטא אשכנזי, אלא כל עדה צריכה להחזיק במנהגה, ובמבטא המקובל אצל בני העדה מדורי דורות, מבטא שהחזיקו בו גדולי תורה וענקי הרוח מדורי דורות. ואף במבטא שם ה’ אין לשנות ולומר הדל”ת כמו חול”ם, אלא יש לומר בקמ”ץ שלנו. [ומדברי רבי אליעזר הקליר, הרי”ף, ורבינו בחיי מוכח שהיה מבטאם בשם ה’ כמבטא הספרדי]. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הע’ כה עמ’ ת’, שאר”י ח”ב עמ’ פו].
כו. מי שנפטר אביו או אמו, אומר קדיש כל י”ב חודש, אך בשבוע הראשון של חודש השנים עשר פוסק מלומר קדיש במשך שבוע, [וקדיש על ישראל שאחר הלימוד אין צריך להפסיק מלאומרו, ויכול לאומרו גם באותו שבוע, וגם אחר י”ב חודש], וחוזר לומר קדיש עד סיום יום פקודת השנה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה כו. שאר”י ח”ב עמ’ פז. וע”ש בשארית יוסף בהערה, דבשנה מעוברת מפסיקים הקדיש בתחלת חודש הי”א, למשך שבוע, ואח”כ אומרים קדיש ג’ שבועות, והאזכרה בשנה ראשונה לפי חודשים, וטוב לעשות אזכרה גם בחודש הי”ג, יום הפטירה, ולאחר השנה הראשונה עושים אזכרה גם בשנה מעוברת ביום הפטירה בדיוק. ואין האב חייב לומר קדיש על בנו או בתו, אלא אם ירצה].
כז. מנהגינו שכל המחוייבים לומר קדיש יתום, אומרים אותו כולם ביחד, הן בקדיש על ישראל שקודם הודו, והן בקדישים שאחר בית יעקב, וקודם עלינו לשבח. אך יש להקפיד שלא יהיה אחד אומר הקדיש במרוצה, וחבירו לאט מדאי, אלא ישתדלו שכולם יאמרו הקדיש מלה במלה ככל האפשר. וכשיש כמה שאומרים קדיש ביחד, ואחד מהם אומר הקדיש בלחש, לכתחלה אין לעשות כן, דצריך שכל אחד יאמר הקדיש בקול רם. אך אם הוא צרוד, והוא בתוך י”ב חודש, יכול לומר הקדיש בלחש עם אחרים שאומרים הקדיש בקול רם. [ילקו”י שם, תשס”ד, עמ’ תז, שאר”י ח”ב עמ’ צ’].
כח. כשאומרים שנים או שלשה יחד קדיש, והאחד מקדים את חבירו, אם כל אחד בא בתוך כדי דיבור של חבירו, יש אומרים שימתין לאחרון ויענה אמן אחד ויעלה לכולם. וכן יכול להקדים ולענות אמן אחר הראשון ויעלה לו גם לשני. ויש שנוהגים לענות “אמן ואמן” על שניהם. ואם יש הפסק ביניהם אחר תוך כדי דיבור, יענה אמן אחר כל אחד ואחד. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סימן נו הערה כח עמוד תט. שאר”י ח”ב עמ’ צא].
כט. מנהגינו לומר קדיש יתום קודם עלינו לשבח, ולא לאחריו. וכיון שנתקן אין לבטלו, ולכן אם אין שם מי שנמצא בתוך י”ב חודש לאב ואם, יאמר הקדיש אחד המתפללים שאין לו הורים, או שהוריו אינם מקפידים שיאמר קדיש זה בחייהם. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה כט, עמוד תי. שאר”י ח”ב עמ’ צב].
ל. אב שהורה לבנו שלא לומר עליו קדיש כל י”ב חודש אחר פטירתו, אפילו אם יש לו בנים אחרים, אין לו לשמוע לאביו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה ל’].
לא. אין לבת לומר קדיש על אביה או אמה, אפילו אם הוריה כתבו כן בצוואה, ואפילו אם עושים לימוד בבית עם עשרה אנשים מבני משפחתה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה לא].
לב. גר צדק רשאי לומר קדיש על אביו או אמו הגויים, לאחר פטירתם, וכן רשאי לומר השכבה בבית הכנסת. אך כדי שהדבר לא ייראה תמוה לרבים, יאמר את ההשכבה בדרך הבלעה ולא באופן מיוחד. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נו הערה לב].
לג. בנוסח הקדיש שאומרים אחר סיום מסכת, או אחר הקינות בתשעה באב, הנוסח הנכון הוא: דהוא עתיד לחדתא עלמא, ולאחיא מתיא, ולאחאה מתיא, ולשכללא היכלא, ולמפרק חייא, ולמבנה קרתא דירושלם, ולמעקר פולחנא נוכראה מארעא, ולאתבא פלחנא יקירא דשמיא להדרה וזיוה ויקרה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. בחייכון וכו’. [ילקו”י שם, תשס”ד, סימן נו הערה לג, עמו’ תיג].
