חלק חושן משפט – סימן א, ג – קצת מהלכות דיינים


א. בזמן הזה, הדיינים דנים דיני הודאות והלוואות וכתובת אשה, וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם דברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס. ואדם שחבל בחבירו, אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, נזק, צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת וריפוי מגבים. [שלחן ערוך חושן משפט סימן א' סעיף א-ב].

ב. אין בית דין פחות משלשה, וכל שלשה נקראים בית דין, והם דנים את האדם בעל כרחו, ופחות משלשה אין דיניהם דין, אפילו לא טעו, אלא אם כן קבלום בעלי דינים. [ש"ע סימן ג].

ג. במקום שעל פי חוקי הממשלה צריכים לצרף עם שני דיינים עורך דין מחלל שבת ואינו בקי בהלכה כלל, להרכב בית הדין, אין לדיינים לצרפו להרכב שלשה, ואסור לשבת עמו בדין. [יביע אומר חלק ב' סימן א].

ד. יש מקומות שעל פי חוקי הממשלה הרכב של בית הדין צריך להיות באופן שיושבים בו שלשה חכמים ושני עורכי דין. והעורכי דין הם חילוניים לגמרי ועמי הארץ, מותר לתלמיד חכם לשבת בבית דין כזה לשפוט בין איש לאשתו, דלגבי דיינים לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. [יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ב'. וכתב שם לסמוך על דברי הקצות, הנתיבות, ורעק"א].

ה. אדם שחבל בחבירו, בזמנינו אין הדיינים מגבים נזק וצער, ומחייבים אותו רק שבת וריפוי. ודעת הרמ"א שאף ריפוי ושבת אין מגבין, ואם התובע והנתבע ספרדים, אין הנתבע יכול לומר קים לי כדעת הרמ"א שאין מגבים אפילו ריפוי ושבת, אלא על הדיינים לפסוק להם כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו. [יביע אומר חלק ט' חושן משפט סימן ה דף תלג].