א. ציצית שעשאה אינו יהודי פסולה, דכתיב, דבר אל בני ישראל לאפוקי אינו יהודי. והיינו שהטילן בבגד. וכל זה אם תחב הציציות בכנף או עשה החוליא או הקשר הראשון, אבל אם החוליא והקשר הראשון עשה ישראל, והאינו יהודי גמר שאר החוליות והקשרים, דאינן אלא למצוה בעלמא, כשר. [ילקו”י על הל’ ציצית, עמוד רנג. ושאר”י ח”א עמוד רכ].
ב. ישראל שהטיל ציציות בבגד בלא שנתכוין לשמה, אם אין ציציות אחרות מצויות להכשירו, יש לסמוך על הרמב”ם שמכשיר, אבל לא יברך עליו. והנכון הוא שאחר התפלה יתירם ויחזור ויטילם בטלית בכוונת לשמה. [ילקו”י על הל’ ציצית, עמוד רנג. ושאר”י ח”א עמוד רכא].
ג. אשה כשרה להטיל את הציציות בכנף הטלית. ומכל מקום לכתחלה יש להחמיר שדוקא איש יטיל את חוטי הציצית בבגד הטלית, ולא אשה. [ילקו”י על הלכות ציצית, עמו’ רנד. ושאר”י ח”א עמוד רכא].
ד. קטן פחות מי”ג שנה ויום אחד שהכניס את הציציות לתוך הכנף, אם ישראל גדול עומד על גביו ואומר לו לעשות לשמה, הטלית כשרה. ואם אין ישראל גדול עומד על גביו, יש אומרים שאפילו בדיעבד שכבר הטיל הציציות בכנף, יש להתירן ולחזור וליתנן בכנף כדין. ויש חולקים ואומרים שבדיעבד הטלית כשרה לברכה. וכן עיקר להלכה. [ילקו”י על הל’ ציצית, עמוד רנו. ושאר”י ח”א עמו’ רכב].
ה. נער שהגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד, אך לא נבדק אם הביא שתי שערות, כשר אף לכתחלה להטיל חוטי הציצית בבגד הטלית. [ילקו”י על הל’ ציצית, עמוד רנט].
ו. לכתחלה צריך להזהר לומר בפיו קודם תליית חוטי הציצית: “הריני מטיל ציציות אלו לשם מצות ציצית”. ובדיעבד אפילו רק חשב בדעתו שעושה כן לשם מצות ציצית, ולא הוציא בשפתיו, הטלית כשרה לברכה. [ילקו”י על הל’ ציצית, עמוד רסא].
ז. מותר לסומא להטיל ציציות בבגד, גם בבגד של אחרים, מאחר שהסומא חייב במצות ציצית. [ילקו”י על הל’ ציצית, עמוד רסב].
