א. יש הנוהגים להתנועע בתפלתם, כדרך שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה’. ויש אומרים שבתפלת שמונה עשרה אין להתנועע. ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ואם הדבר מפריע לו בכוונה אין צריך להתנועע. [שארית יוסף ח”ב עמ’ שצ. ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר פסד”ז, סי’ מח הערה א, עמו’ קלג].
ב. לכתחלה יש לומר בכל יום את סדר הקרבנות קודם ברוך שאמר. שלדברי המקובלים אי אפשר לאומרם אחר התפלה, שצריך לומר כסדר ולא להפך העולמות. וגם בחזרת השליח צבור לא נכון לאומרם, כי צריך להקשיב לחזרת השליח צבור ולענות אמן אחריו. ולכן אם השליח צבור ממהר, יש להקדים ולהגיע לתפלה קודם שהצבור מתחילים להתפלל, ולומר בנחת את סדר הקרבנות, כדי שלא לבלוע תיבות ואותיות, וכן אמרו דרך רמז, צוהר תעשה לתיבה, שכל תיבה שבתפלה תהיה מאירה כצהרים, וכאילו מונה מרגליות. ומכל מקום אם על ידי אמירת סדר הקרבנות יפסיד תפלה בצבור, יאמרם אחר התפלה, ויתפלל עם הצבור. ואם אפשר ישתדל לומר לפחות חלק מהקרבנות. [שארית יוסף חלק א’ עמוד תפד. ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה ב].
ג. טוב לומר בכל יום פרשת התמיד. [אולם אמירת פרשת הקרבנות אינה חיוב גמור כתפלה, אלא מנהג הגון וטוב]. ויש לומר בבית האבל בסדר התפלה פרשת הקרבנות, ופטום הקטורת, ואיזהו מקומן, ופתח אליהו, וגם האבל עצמו יאמרם. ובמקום שנהגו שלא לאומרה בבית האבל, לא יאמרוה. ומנהגינו לומר פרשת הקרבנות מיושב, והמתפלל בצבור ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד באמירת הקרבנות, בעת שהצבור יושב, יש לחוש בזה ליוהרא, ואין לעשות כן. ויש אומרים שנשים אומרות פרשת הקרבנות, אך לא הכל נוהגות בזה. ופרשיות הקרבנות יאמרם רק ביום, משהגיע עמוד השחר. ופועלים משכימי קום יכולים לאומרם כתשעים דקות קודם הנץ. ואם עבר וקרא פרשת הקרבנות בלילה, לא יצא ידי חובת הקריאה. [ילקו”י שם, סי’ מח הערה ג].
ד. מנהגינו לומר: אשרינו שאנחנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות וכו’. ויש אומרים שצריך לומר: כשאנחנו משכימים ומעריבים, בהוספת אות כ’. אולם אין לשנות ממנהגינו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה ד].
ה. הקורא פסוק שמע ישראל בעת אמירת הקרבנות, ובאמצע הפסוק שמע קדיש או קדושה או ברכו, רשאי להפסיק לענות עם הציבור, כיון שאין אמירת פסוק זה חובה אפילו מדרבנן, ורק נהגו לאומרו קודם התפלה עם פסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שמא יתעכבו מלומר קריאת שמע עד שיעבור הזמן. ומכל מקום אם רואה שלא יספיק לומר קריאת שמע עם ברכותיה בזמנה, וכשאומר שמע ישראל קודם התפלה מכוין לצאת ידי חובת מצות קריאת שמע [ואומר אף שאר פרקי קריאת שמע, עד סוף פרשת ציצית], לא יפסיק באמצע פסוק שמע ישראל, ובאמצע פסוק ברוך שם, אף לדברים שבקדושה. אולם בכיוצא בזה שכבר יצא ידי חובת המצוה, אם אחר כך כשקרא קריאת שמע עם ברכותיה אחר שעבר הזמן, שמע דברים שבקדושה יפסיק ויענה עם הצבור, אפילו באמצע פסוק שמע ישראל. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה ה].
ו. יש מדקדקים לומר אביי הוא הוה מסדר סדר המערכה, שלא תדבק יו”ד של אביי עם תיבת הוה שאז נראה כקורא את השם ככתבו והוי הוגה את ה’ באותיותיו. ולדינא מותר לומר אביי הוה מסדר סדר המערכה וכו’, בלא הפסק בין תיבת אביי לתיבת הוה, אף על פי שנראה כאומר שם הוי”ה. ומכל מקום טוב יותר שיפסיק מעט בין תיבת אביי לתיבת הוה. [ילקו”י שם סי’ מח הערה ו].
ז. מנהג הספרדים להקדים הודו לה’ קראו בשמו לפני ברוך שאמר. וכתב בעל האשכול (סי’ ה’) שהטעם לזה, כי פסוקי הודו תיקן דוד לאומרם כל השנים שהיה הארון ביריעה. ומפורש בסדר עולם כי בעת הקרבת תמיד של שחר היו אומרים מהודו לה’ עד ובנביאי אל תרעו, ובתמיד של בין הערבים היו אומרים משירו לה’ כל הארץ עד ויאמרו כל העם אמן והלל לה’. לפיכך יש לסומכו לפסוקי הקרבנות ואיזהו מקומן. [וכן הובא בארחות חיים (הלכות מאה ברכות אות יח), ובכל בו (סוף סימן ד’). ע”ש]. והוסיפו עוד, שהרי פסוקי הודו אינם מענין ההלל של פסוקי דזמרה, והיאך נברך עליו ברכת ההלל שהיא ברכת ברוך שאמר. וכן היה מנהג האר”י ז”ל. ומנהג חלק מהאשכנזים להקדים ברוך שאמר לפסוקי הודו לה’. ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ומכל מקום אשכנזי שרוצה לנהוג בזה כמנהג הספרדים הרשות בידו. [ומי שטעה בשבת ובירך ברכת ברוך שאמר ושכח לומר המזמורים שאומרים בשבת, אין צריך שיאמר המזמורים אחר ברכת מלך מהולל בתשבחות]. [ילקו”י שם סי’ מח הערה ז].
ח. אומרים פסוק “ה’ מלך” וכופלים אותו פעמיים על דרך שכפלו ישראל לומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים. ויחיד שאינו מתפלל עם הצבור ועסוק בקריאת הקרבנות, אין צריך להפסיק לענות עם הצבור ה’ מלך. אך אם אינו עוסק בתיקון התפלה אלא שותק או עוסק בתורה, נכון שיאמר עם הצבור פסוק זה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה ח].
ט. אין לענות ה’ מלך בין תפילין של יד לתפילין של ראש, והוא קל וחומר מעניית קדיש וקדושה שאין עונים בין תפילין של יד לתפילין של ראש. וכבר נתבאר שמן הדין אין צורך כלל להפסיק לענות ה’ מלך עם הצבור. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה ט].
י. נוהגים לעמוד כשאומרים ה’ מלך, ופסוק והיה ה’ למלך וכו’, וכן כשאומרים ברוך שאמר, וכשאומרים ויברך דוד. ומכל מקום אין חיוב מן הדין לעמוד כשאומרים דברים אלו, ואין זה אלא ממדת חסידות. ולכן מי שהוא זקן או חולה, רשאי לשבת אף לכתחלה. וכשאומרים ה’ מלך ביום שמחת תורה, כיון שמקיפים עם הספר תורה צריכים לעמוד לכבוד הספר תורה. אבל השומע אמירת ה’ מלך בהקפות או בסליחות, אינו חייב לומר עם הצבור פסוק זה, ודי שיעמוד. ואף זקנים וחולים ראוי שיעמדו בעת ההקפות. אבל בין הקפה להקפה כשאומרים שירות ותשבחות, רשאים הזקנים והחולים לשבת. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה י].
יא. אחר ה’ המלך וכו’, נוהגים לומר “למנצח בנגינות”. וראוי ונכון לאומרו מתוך צורת המנורה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה יא].
יב. אם יש מנין מצומצם ורוצים להשאיר אמירת קדיש על ישראל סמוך לברוך שאמר, ולא לאומרו קודם הודו, כדי לזכות רבים יותר בשמיעת הקדיש, יש אומרים שאין רשאים לעשות כן. דרק אם אין מנין יאמרו הודו וה’ מלך, ויאמרו קדיש סמוך לברוך שאמר, אבל אם יש מנין יש לומר הקדיש קודם הודו. והעומד באמצע פסוקי דזמרה, והצבור הגיעו לפני עלינו לשבח, רשאי להפסיק לומר קדיש יתום לעילוי נשמת אביו או אמו. וראה להלן סימן נא סעיף מ’. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה יב].
יג. מי שנצרך לנקביו באמצע פסוקי דזמרה, ילך בין מזמור למזמור, ואם חושש שישכח מלברך אשר יצר אחר העמידה, יברך אשר יצר באמצע פסוקי דזמרה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ מח הערה יג].
יד. וכן מי שנזדמן לו טלית ותפלין באמצע פסוקי דזמרה, מותר לו ללובשם ולברך עליהם, ואין שום איסור בברכה שעל ציצית ותפלין בתוך מזמורים אלו, ואין הפסקה זו אסורה, שאינה תפלת שמנה עשרה ולא קריאת שמע עד שנאסור הפסקה כזאת. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, שם, סי’ מח הערה יד].
