א. השליח צבור אומר ישתבח מעומד, כדי שיסמוך לו הקדיש מיד, ולא יצטרך להפסיק ביניהן בעמידה לפני התיבה. ויש נוהגים שגם היחידים אומרים ישתבח בעמידה, אך אין מנהגינו כן. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה א’ עמוד רנד].
ב. מנהגינו שהשליח צבור עומד ליד התיבה שבבית הכנסת, הנמצאת באמצע בית הכנסת [לערך]. ומנהג אחינו האשכנזים שהשליח צבור עומד ליד העמוד הסמוך לארון הקודש. ולכתחלה אין לשליח צבור להתפלל ממקום מושבו, אלא צריך לעקור ממקומו ולהתפלל לפני התיבה, מפני כבוד הצבור. [ילקו”י ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה ב’ עמוד רנד. שארית יוסף ח”ב עמוד נ’].
ג. אין לומר ישתבח אלא אם כן אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה, סימן מו הערה ג’. עמוד רנו].
ד. השליח צבור צריך שיהא הגון, שנאמר, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואמרו חז”ל זה שליח צבור שאינו הגון. [והיינו, שמהפך מדת רחמים למדת הדין, ומעורר סטרא דדינא בשפע]. ואיזהו הגון, שיהיה ביתו ריקן מעבירות [שאין גזל וחמס בביתו], ושלא יצא עליו שם רע, [ראה להלן לענין בעל תשובה], ושיהיה עניו ומרוצה לקהל, וקולו ערב, ומעביר על מדותיו, ושאין בו חנופה, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים. וצריך שיהיה ותרן ביחסיו עם הזולת. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, סי’ נג הערה ד עמוד רנו. שארית יוסף חלק ב’ עמוד כט].
ה. אם אין מוצאים מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור שעוסק בתורה ובמעשים טובים. ובן תורה עדיף, דהעוסק בתורה יכול לבקש רחמים להתפלל לפני הקב”ה. ואם נזדמן שליח צבור שהוא בן תורה, ואין לו שלושים שנה, וגם אינו נשוי, ולעומתו יש איש פשוט ונשוי והוא למעלה משלושים שנה, הבן תורה קודם. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, סי’ נג הערה ה’. עמוד רסג. שארית יוסף חלק ב’ עמוד לג].
ו. העיקר לדקדק שלא למנות שליח צבור מי שבניו מתחנכים בבתי ספר חילוניים, או בתי ספר שיש בהם חינוך מעורב, בנים ובנות יחדיו. ומי שמחנך את בניו בבתי ספר כאלה, למרות שהסבירו לו את חומר הענין, אסור לאפשר לו להיות שליח צבור. [אך אם אינו יודע ומבין את חומרת הדבר של חינוך בבתי ספר דתיים שיש שם בנים ובנות יחדיו, והוא עצמו ירא שמים, מותר לו להיות שליח צבור]. ואם היו בניו ברשות עצמם ולא סמוכים על שלחנו, אפילו הם חילוניים, אינם פוסלים אותו מלהיות שליח צבור אלא אם כן היתה הפשיעה מצדו, כגון שחינכם בבתי ספר חילוניים וכיו”ב. ואם חזר בתשובה על שחינך את בניו במקומות כאלה, מותר לו לשמש כשליח צבור, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. [ילקו”י הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ ו’. עמ’ רסד. שאר”י ח”ב עמ’ לד].
ז. הדבר ברור שלא כל הבא ליטול את השם להיות שליח צבור לעבור לפני התיבה יבוא ויטול, אף אם הוא מתכוין לעילוי נשמת הוריו ביום פטירתם. וצריך שיהיו לשליח צבור המעלות שאמרו חכמים, כמבואר בסעיף א’. ובזוה”ק (פרשת ויקרא) מבואר, דאם השליח צבור חוטא וכו’, ווי אלו שסומכים עליו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, עמוד רסה. סי’ נג הערה ז’].
ח. יש אומרים שמותר למנות כשליח צבור קבוע מי שהוא בעל תשובה, אף שבילדותו יצא עליו שם רע כחילוני ומחלל שבת במזיד, ובעל עבירות. שרק בתעניות צבור אין מעלין לשליח צבור מי שיצא עליו שם רע בילדותו. אבל לא בשאר השנה. וכן נראה דעת הרמב”ם. ויש אומרים שדין זה הוא בכל השנה. וכן משמע מדברי מרן השלחן ערוך. אולם המנהג להקל להעלות בעל תשובה לשליח צבור. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ ח. עמוד רסז. שאר”י ח”ב עמוד מ].
ט. שליח צבור שמאריך בתפלתו ומסלסל בקולו בנעימה, אם עושה כן מפני שהוא שמח בלבו על שזיכהו ה’ לשבח ולפאר בקולו הערב את השי”ת, הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה, שכן אמרו בפסיקתא [והובא בשבולי הלקט סימן י]: “כבד את ה’ מהונך, ממה שחננך, שאם היה קולך ערב והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה’ בקולך”. ובלבד שלא יאריך בתפלתו יותר מדאי מפני טורח צבור. והוא שמתפלל ביראה ובכובד ראש. אבל אם הוא מכוין להשמיע קולו הערב לצבור המתפללים, כדי שישתבח ויתפאר על קולו הנעים ועל חכמתו ובקיאותו בחכמה השירה, הרי זה מגונה. ולכן גם השומעים שירים ותשבחות מפי משוררים או דרך הטייפ, במקום גילה שם תהא רעדה. ומיהו אף על פי שיש בהם מזמורים ופסוקים, שפיר דמי. וכל שכן כשעושים כן במקום שמחה של מצוה, כגון חתן וכלה, ובר מצוה, וכדומה. אבל אם הדבר נעשה תוך כדי שחוק וקלות ראש, על זה אמרו בגמרא, שהתורה חוגרת שק עליהם ואומרת, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו ליצים. [ראה להלן סעיף מח]. ודע, שאין להאריך בניגון בראש השנה קודם התקיעות, כי אפילו מלאכי השרת בצער בדין עד שיתקעו בשופר. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה ט’. עמוד רעא. שאר”י ח”ב עמוד לה].
י. אין ממנים שליח צבור למי שאינו מבטא את האותיות כתקנן, כגון שקורא לאות חי”ת כמו כ”ף רפויה, או כמו ה”א. וכן אם קורא לאות עי”ן כמו אל”ף. ואף על פי שקולו ערב והעם מרוצים ממנו וחפצים בו, אין ראוי למנותו לשליח צבור. ואפילו אם על-ידי טורח יכול לבטא האותיות כהוגן, יש לחוש שמא לא יתן לבו כראוי ויקרא האותיות בשיבוש. ורק אם אין שליח צבור הגון כמותו, מותר למנותו לשליח צבור, ועם כל זה ירגיל עצמו לבטאת האותיות כהוגן, להבחין בין עי”ן לאל”ף, ובין קו”ף לכ”ף דגושה, ובין טי”ת לתי”ו, וכדומה. ואמנם מי שאינו מבטא את האותיות כהוגן, מותר שיאמר את פרשת העקידה, הקרבנות, והמזמורים שאומרים בשבת קודם ברוך שאמר, ואין לדחותו בשל כך. [ילקו”י ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ י’. עמ’ רעג. שאר”י ח”ב עמ’ לה].
יא. שליח צבור שלובש חולצה עם שרוולים קצרים ביותר עד שגם חלק מהזרוע שבין המרפק לכתף מגולה, לכתחלה לא יעבור כך לפני התיבה מפני כבוד הצבור, אלא יתעטף בטלית ויכסה זרועותיו. ויש בזה גם משום הכון לקראת אלהיך ישראל. אבל אם כל פרק הזרוע העליון עד המרפק מכוסה, מותר לו לעבור לפני התיבה גם לכתחלה להוציא את הצבור ידי חובתם. [ואם אין שם טלית לכסות את זרועותיו, במקום צורך אפשר להקל שיעמוד כשליח צבור אף שהוא לבוש בחולצה קצרה]. ובכל אופן יש ליזהר מלעשות מחלוקת מזה. ומי שהולך במכנסים קצרים וירכיו ושוקיו מגולים, אינו רשאי לעבור לפני התיבה עד שילבש כראוי. ובכל אופן ראוי ששליח צבור קבוע לא יצא לשוק בבגדים מלוכלכים. [ילקו”י תשס”ד, סימן נג הערה יא. עמוד רעד. שאר”י ח”ב עמוד לו].
יב. ומכל מקום בני הקיבוצים הרגילים ללכת תמיד במכנסים קצרים ושרוולים קצרים, מותר להם להתפלל כך [זולת השליח צבור], ובלבד שיטלו ידיהם קודם התפלה, ויזהרו שלא יגעו ברגליהם בכל עת התפלה. שהם בכלל מקומות המכוסים. [ילקוט יוסף שם, סימן נג הערה יב. שאר”י ח”ב עמוד לז].
יג. ראוי למורי בתי הספר ותלמודי התורה, להשגיח על תלמידיהם שהולכים במכנסים קצרות, לחנכם ולהזהירם לבל יגעו ברגליהם בעת שלומדים תורה ובעת התפלה, כדי שיתפללו וילמדו בטהרה ובנקיות. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, עמוד רעז. סי’ נג הערה יג].
יד. שליח צבור שלובש בעת התפלה מגבעת ובגדים שחורים הדומים לבגדי כמרים, אף על פי שיש קצת שינוי ביניהם לבין בגדי הכמרים, יש למחות בידו שלא יעבור לפני התיבה במלבושים כאלה, להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו. [ילקו”י תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הער’ יד. שאר”י ח”ב עמ’ לז].
טו. רבים נהגו לעבור לפני התיבה כשליח צבור בכל התפלות ביום פטירת אב או אם, וזאת כדי להרבות בזכויות ביום זה לעילוי נשמתו של הנפטר. אולם מנהג זה לא פשט כל כך אצל הספרדים, אחר שאין בזה חיוב, ומסתפקים באמירת הקדישים במשך היום, בכל י”ב חודש. ואין ספק שאסור לשליח צבור ספרדי לעלות לפני התיבה ולשנות את מבטאו למבטא האשכנזים, וכל שכן שאין לו לשנות את נוסח התפלה שלו מנוסח הספרדים לנוסח אשכנזי, ועדיף שלא יעמוד כשליח צבור ביום פטירת אביו ואמו, מאשר ישנה את מבטאו או את נוסח התפלה שלו, כי אל תטוש תורת אמך, וכל אחד צריך להחזיק במנהג אבותיו, וכל המשנה ידו על התחתונה והוי כמוציא לעז על הראשונים, ומזלזל במנהג אבותיו ורבותיו. [ילקו”י תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה טו].
טז. מי שיש לו יאר-צייט, הוא קודם לעלות לשליח צבור אף שיש שם שליח צבור שהוא בתוך י”ב חודש לאב ואם. ובלבד שיהיה זה ביום הפטירה. ואמנם אין להתקוטט בעבור זה. ויש רשות לקהל לבחור עליהם מי שירצו. ומי שחושש שיבלע תיבות מפני אימת הצבור, אין ראוי שיעלה לשליח צבור אפילו ביום השנה של אב ואם, ויסתפק באמירת קדיש. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה, עמו’ רעט. סי’ נג הערה טז. שארית יוסף ח”ב עמוד לז].
יז. מותר לאבל תוך שבעה להיות שליח צבור ולהתפלל, בין בשבת בין בחול. ובפרט אבל על אב ואם שאם האבל יודע להתפלל וראוי להיות שליח צבור, נכון מאד שיעמוד להתפלל כשליח צבור, לזכות את הרבים בעניית קדיש וקדושה וחזרה, ויהיה זה לזכותו של הנפטר. ומנהגינו שהאבל עולה להיות שליח צבור גם בראש השנה וביום הכפורים, אף שהוא בתוך י”ב חודש לאבלותו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה יז. ילקו”י על אבלות דיני קדיש ואזכרה].
יח. כשיש כמה אחים אבלים, אין צריכים להשתדל ולסדר מנין עבור כל אחד ואחד מן האחים כדי שיוכלו כולם להיות שליחי צבור, אלא יעשו ביניהם תורנות להתפלל כשליח צבור. [באופן שכל האחים יודעים לעבור לפני התיבה, ואינם בולעים תיבות, ויראי ה’, וכו’]. [ילקו”י הע’ יח, עמו’ רפב].
יט. כשיש ב’ חיובים להתפלל בשבת, אם הצבור רוצה מותר לו לחלק את המנין לב’ מנינים נפרדים, כל שיהיה המנין באופן מסודר ומכובד, אך יש להשתדל במדת האפשר שלא לעשות כן, כי ברוב עם הדרת מלך, ובפרט שאצלינו לא הכל נהגו להתפלל כשליח צבור בזמני החיוב. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה רפב, עמוד רפב].
כ. מותר למנות גר צדק להיות שליח צבור, שהגר יכול לומר אלהי אבותינו אלהי אברהם וכו’, דאברהם נקרא אב המון גוים. ומכל מקום בקהלות חוץ לארץ במקומות שיש להם תקנה חשובה מהרבנים גדולי התורה שלא למנות גר לשליח צבור, או אפילו שלא לצרפו לקהלתם, כדי למנוע סכנת ההתבוללות בין הגויים, בודאי שאין לשנות מן התקנה, ואין למנות גר לשליח צבור. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה כ’, עמוד רפב. שאר”י ח”ב עמוד לח].
כא. יש אומרים שמותר למנות ממזר כשליח צבור. ויש חולקים, וכן עיקר. ואם עלה לא ירד. ומותר להעלותו לספר תורה כשאר ישראל. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה, סימן נג הערה כא, עמוד רפד. שארית יוסף חלק ב’ עמוד לט].
כב. במקומות שנהגו שקטנים עוברים לפני התיבה בשחרית או במנחה עם תפילת החזרה, [כשיש שם מנין של גדולים בלא הקטן], אין להם על מה שיסמוכו. ויש לבטל מנהגם, אפי’ אם נוהגים כן באקראי בעלמא. [ודי לנו לקיים המנהג של אותם שנהגו בתפלת ערבית להעלות קטן לשליח צבור, וכמ”ש מרן, משום שהיא רשות, וגם אין בה חזרת הש”ץ, אבל לא בשחרית ומנחה]. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה כב. עמוד רפה].
כג. נער בן י”ג שנה ויום אחד אין להקל למנותו כשליח צבור אפילו באקראי, אלא אם כן שמעו מפורש כן מפי אביו של הנער שמלאו לבנו י”ג שנה, וגם שיודע אביו שהביא שתי שערות. ואף על פי כן כשאין אף אחד מהצבור נראה שיש להתיר בשעה הדחק גדולה כזאת להרשות לנער שירד לפני התיבה, כדי לזכותם בתפלת החזרה ובאמירת קדושה וברכת כהנים, אף על פי שלא נודע לנו אם הביא ב’ שערות, ומה גם שבזמן הזה הכל בקיאים להתפלל ויודעים להוציא את עצמם ידי חובת התפלה. ואין השליח צבור עובר לפני התיבה אלא לומר דברים שבקדושה שאינם אלא מדברי סופרים. אולם בתפלת ערבית יכול להיות הנער שליח צבור, אף על פי שאין ידוע לנו אם הביא שתי שערות, ואפילו על סמך עדות הנער עצמו שמלאו לו י”ג שנה, כדי שלא יתבטלו הצבור משמיעת קדיש וברכו וקדושה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה כג, עמוד רפו].
כד. אם אחד מהצבור רוצה להתפלל כשליח צבור בשביל אביו או אמו, ואדם אחר רוצה להתפלל בשביל אדם אחר שנפטר, מי שירצה הקהל שיאמר התפלה, הוא שיאמר. דדוקא קדיש יכול לומר בשביל אביו ואין רשות ביד הקהל לדחותו, אבל אינו יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה כד, עמוד רצ].
כה. שליח צבור המשתמש בשינים תותבות, ובלעדיהן אינו יכול לבטאת כראוי את אותיות זי”ן וסמ”ך וצד”י ושי”ן, עם כל זה יכול להוציא את הרבים ידי חובתם. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה, סימן נג הערה כה, עמוד רצ. שארית יוסף חלק ב’ עמוד מב].
כו. העובד למחייתו כמציל בבריכה מעורבת, או בחוף שרוחצות שם נשים בלבד, וכל שכן הרוחץ בבריכה או בחוף מעורב, ותלמידי חכמים הזהירוהו ואמרו לו שהדבר אסור על פי ההלכה, אין לאפשר לו לעמוד כשליח צבור, עד שיחזור בתשובה ויפסיק לעבוד בבריכת שחיה מעורבת, שהוא איסור גמור על פי הדין. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, סימן נג הערה כו. עמוד רצ. שארית יוסף ח”ב עמוד מב].
כז. אין למנות כשליח צבור מי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, לא מיבעיא בתעניות וכדומה, אלא אף בשאר ימות השנה אין למנותו כשליח צבור, ואפילו באקראי, שהרי צריך שהשליח צבור יהיה ריקן מעבירות. שנאמר, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואם הוא שנאוי לפני הקב”ה היאך יתפלל כשליח צבור. ועדיף שיתפלל ביחידות מאשר יתפלל עם שליח צבור מחלל שבת. וכן מי שתבע את חבירו בבית משפט כשהיתה לו האפשרות לתובעו בבית דין רבני, או מי שרגיל להסתכל בתכניות של פריצות בטלויזיה, פסולים מלשמש כשליח צבור. אולם אם מתפלל עם צבור חילוני כדי לקרבם לתורה ולמצוות, יש להעלים עין מזה. וראוי לעשות שאלת חכם במקרים כגון אלה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה כז, עמוד רצא. שאר”י ח”ב עמוד מג].
כח. המגלח זקנו בסכין, אסור שיהיה שליח צבור, ואפילו באקראי, כגון שהוא בתוך שלשים של ימי אבלו, או ביום פקודת השנה לאביו ולאמו. ועדיף להתפלל ביחיד מאשר להתפלל עם שליח צבור עבריין כזה. אולם אם חזר בתשובה מותר שיהיה שליח צבור. והמגלח את זקנו בימי העומר, אין לפוסלו לשמש כשליח צבור. ושליח צבור בחו”ל שראוהו שהולך ברחוב בגילוי ראש, ומוחזק כשומר תורה ומצוות, ומדקדק במצוה קלה כבחמורה, מותר לו מן הדין להתפלל כשליח צבור בבית הכנסת, ורק יש להעיר את תשומת לבו שראוי ונכון מאד שיכסה את ראשו גם בלכתו ברחוב, ולא יזלזל במנהגם של ישראל שומרי המסורת, שמנהגם של ישראל תורה הוא. [ובפרט בזמנינו שדרך החילוניים ללכת ברשות הרבים בגילוי ראש, דרך פריקת עול תורה ומצות, שבודאי שכל אדם ירא שמים צריך להזהר מאד ללכת ברה”ר בכיסוי ראש, שיהיה היכר בין אדם העובד אלקים לאשר לא עבדו, וכיום יש בזה יותר ממדת חסידות, כי נהפך הדבר להיות כסמל דתי, שהכיפה שעל ראשו מעידה עליו שהוא משלומי אמוני ישראל, ומורא שמים עליו. ואם לא יעשה כן, הוא מביא עצמו לידי חשד שהוא אדם חפשי, פורק עול מלכות שמים, מן הריקים והפוחזים. והתורה אמרה והייתם נקיים מה’ ומישראל. ובפרט הרוצה לשמש בקודש כשליח צבור, שחייב להיות מן היראים והשלמים בעבודת השי”ת]. אבל מי שאינו מקפיד על שמירת המצות, כגון באיסורי שבת או כשרות, וכיוצא, אסור לאפשר לו להתפלל כש”צ, אפילו ביום האזכרה של אביו או אמו, עד שישוב בתשובה שלימה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, שם, סי’ נג הע’ כח. שאר”י ח”ב עמ’ מד].
כט. שליח צבור שאינו נזהר בטבילת בעל קרי, אין להעבירו ממשרתו, ואין להקפיד בזה כל כך, שהרי אינו דבר עבירה, שיכול לסמוך על דברי התלמוד והפוסקים שמקילים בזה להתפלל וללמוד בלא טבילה. וגם הנוהגים לטבול בכל יום קודם התפלה, אם על ידי הטבילה יעבור זמן תפלה, אין לו לטבול ולבטל מעצמו חיוב תפלה. דכיון שכבר בטלו טבילת בעלי קריין, אין להחמיר במידי דאתי לידי קולא. ואפילו אם על-ידי זה יתבטל מתפלה בצבור, גם כן אין נכון להחמיר בזה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה כט, עמוד רצו. שאר”י ח”ב עמוד מד].
ל. שליח צבור בשכר עדיף על שליח צבור שמתנדב, שכאשר הוא מקבל שכר הקהל מקבלו על דעת כולם, ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל, ויעלה מי שאינו הגון. [שם, הערה ל’. שאר”י ח”ב עמו’ מז].
לא. המודר הנאה משליח צבור שיש לו קול ערב, אסור לו ליהנות משמיעת קולו הערב שבתפלה ושירה. [דאע”פ שאמרו קול מראה וריח אין בהם משום מעילה, איסורא מיהא איכא, וכשם שהריח אסור בכל איסורי הנאה, כן הדין בקול נעים. וראה בילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ לא, עמוד שו. ובשאר”י ח”ב עמוד מז].
לב. סומא חייב בכל המצות שבתורה, ומותר למנותו שליח צבור, ומוציא את הרבים ידי חובתם. [שהלכה כחכמים, ב”ק פז. ילקו”י שם, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ לב. עמוד שו. שאר”י ח”ב עמוד מז].
לג. נכה שיכול לעמוד על ידי שסומך עצמו על גבי העמוד, וכיוצא, אם אין שליח צבור אחר יכול לעמוד כשליח צבור. ושליח צבור שקשה לו לעמוד ביום הכפורים בחזרת תפלת מוסף, אין להקל לו לנוח על כסא, אף שאינו מנדנד את רגליו ומשאירם צמודות זו לזו. ושליח צבור זקן שאינו יכול לומר את סדר העבודה במוסף של יום הכפורים, אין להקל שאדם אחר יאמר את סדר העבודה, והשליח צבור יאמר זאת בלחש, אלא השליח צבור עצמו צריך לומר את כל סדר העבודה. ואמנם תוקע שאינו יכול לעמוד בעת התקיעות, מותר לו להמשיך במלאכת הקודש, שמסתמא הצבור מוחלים על כבודם. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ לג, עמ’ שיא, שאר”י ח”ב עמ’ מז].
לד. מצוה לתת לאבל תוך י”ב חודש על אב ואם, להתפלל שליח צבור, שדבר זה הוא נחת רוח לנפטר. אבל צריך שידע בעצמו שיכול להתפלל בשפה ברורה, שאם לא כן ההעדר טוב. ועל כל פנים אין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה, ולכן אם יש שם אדם אחר שגם הוא בתוך י”ב חודש לאב ואם, ורוצה לעלות שליח צבור, אין לו להתקוטט בעבור זה. ובפרט שאצל הספרדים לא כולם נהגו להקפיד לעבור לפני התיבה כל י”ב חודש. [ילקו”י שם עמ’ שיג, הע’ לד, שאר”י ח”ב עמ’ מט].
לה. נכון לשליח צבור שיכנס ראשון לבית הכנסת, ויצא אחרון. ותלמיד חכם צריך ליזהר שלא יכנס אחרון לבית הכנסת, שלא ירננו אחריו הצבור שמאחר להקיץ משינתו. [מהר”ם מינץ (סי’ פא), כנה”ג (הגה”ט), מג”א (סק”ז), ש”ע (יו”ד סי’ רמד סט”ז). ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז (סי’ נג הע’ לה), שאר”י עמ’ נא].
לו. שליח צבור קבוע יורד לפני התיבה מעצמו, ואין צריך להמתין שיאמרו לו. ומי שאינו קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, אך לא יסרב יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובשלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל, אלא מיד עולה, שאין מסרבין לגדול. ואם חושש שידלג תיבות, יסרב גם לאדם גדול, אך יראה לו טעם סירובו. [ש”ע סי’ נג סט”ו. כה”ח אות סח. ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה לו. עמוד שטו. שאר”י ח”ב עמוד נב].
לז. שליח צבור המתגורר בארץ ישראל שהוזמן לחוץ לארץ כדי לשמש שם כשליח צבור, ולהוציא את הרבים ידי חובתן בימים הנוראים והחגים, מותר לו לצאת לחוץ לארץ לצורך זה, אף שמקבל שכר טירחא עבור כך. [ובפרט שעושה כן לצורך פרנסתו]. ובלבד שמיד לאחר עשיית מצותו יחזור לארץ ישראל. וטוב ונכון שאם הוא יודע ספר, שיזכה את הרבים בחוץ לארץ בשיעורי תורה ובדרשות. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה לז, שאר”י ח”ב עמ’ נג].
לח. צבור שצריכים לשכור רב ושליח צבור, ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב היודע הלכה, או שיכול לקרב רחוקים לאביהם שבשמים, ולחזקם לתורה ולמצוות, הוא קודם לשליח צבור. [תשו’ הרא”ש כלל ז’ סי’ א’. ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ לח, עמ’ שיט. שאר”י ח”ב עמ’ נה].
לט. מותר לשליחי צבור המתפללים בשבת ויום טוב, או בראש השנה ויום הכפורים, לקבל שכר אפילו שלא בהבלעה, דהיינו שאין צריך שהשכר יובלע עם שכר עבודתו שיעבוד גם בימי החול, ובלבד שלא ידברו על השכר בשבת. שמאחר והוא צורך מצוה, אין צריך לשלם בהבלעה. וכן המנהג. ומכל מקום אינם רואים סימן ברכה מאותו שכר, ולכן טוב שיקנו בשכר זה איזה דבר מצוה, כמו ספרי קודש ללמוד בהם, או תפילין של רבינו תם, או שיתן המעות לבניו שהם אברכים, וכדומה. והמחמיר לקבל שכר בהבלעה, תבא עליו ברכה. [ילקו”י שם הע’ לט, עמ’ שכ. שאר”י ח”ב עמוד נו].
מ. שליח צבור שהתחיל בתפלת החזרה ונזכר שכבר התפלל אותה תפלה, ישלים החזרה ולא יפסיק באמצע. [ברכות כא. רמב”ם פ”י ה”ו. ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ מ’. שאר”י ח”ב עמו’ נו].
מא. שליח צבור שטעה בלחש בראש חודש או בחול המועד, ולא אמר יעלה ויבוא, או אמר בחורף ברכנו, ונזכר כשסיים את תפלתו, לא יחזור, אלא יסמוך על החזרה. [שלחן ערוך סימן קכו ס”ד, ודלא כהכף החיים, ילקוט יוסף חלק א’, מהדורת תשמ”ה, עמוד ריב בהערה. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה, סימן נג הערה מא, עמוד שכא. שארית יוסף חלק ב’ עמוד נז].
מב. שליח צבור שאחר שסיים החזרה נזכר שלא הזכיר יעלה ויבוא בחזרה, יסמוך על תפלת מוסף. אבל אם נזכר באמצע החזרה, חוזר כדין היחיד. [ברכות ל: רש”י שם. רמב”ם פ”י מתפלה הי”ב, טוש”ע סי’ קכו ס”ג. ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ מב, עמוד שכא. שאר”י ח”ב עמוד נז].
מג. שליח צבור שלא אמר עננו בחזרה בין גואל לרופא, אומר בשומע תפלה כיחיד. וחותם: ברוך אתה ה’ שומע תפלה. ואם נזכר באמצע רפאנו, פוסק באמצע הברכה וחוזר ואומר עננו ברכה בפני עצמה, ומתחיל שוב ברכת רפאנו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה מג, שאר”י ח”ב עמ’ נז].
מד. שליח צבור שטעה בלחש ולא חתם המלך המשפט, ונזכר כשסיים, יסמוך על החזרה. וכן בהמלך הקדוש. ושליח צבור שטעה בתפלת הלחש שלו ובמקום נוסח המודים הרגיל אמר מודים דרבנן, יצא. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ מד עמוד שכב. שאר”י ח”ב עמוד נז].
מה. שליח צבור שטעה בשבת ואחר הקדושה דילג אתה קדוש והתחיל בישמח משה, חוזר לברכת אתה קדוש. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה מה, עמ’ שכג, שאר”י ח”ב עמ’ נח].
מו. מותר לשליח צבור להתפלל [בימי החול] ולקרוא בתורה באמצעות הרם קול. וכבר פשט המנהג להקל בזה בזמן הזה, בפרט בבתי כנסת גדולים, ובאירועים מיוחדים. אך בודאי שאין להקל להתפלל ברם קול בשבת וביו”ט, גם אם הרם-קול הופעל מערב שבת ומערב יום טוב. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הערה מו. עמוד שכג. שאר”י ח”ב עמוד נח].
מז. שליח צבור שהתעלף באמצע החזרה, יעמוד אחר תחתיו ויתחיל באותה ברכה שהפסיק בה הראשון, ובברכות הראשונות חוזר לראש. ואחר הקדושה חוזר לאתה קדוש. [ירושלמי פרק אין ,,עומדין הלכה ג’, בית יהודה עייאש ב’ סי’ נח. ילקו”י מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ מז. שאר”י ח”ב עמ’ נט].
מח. אין לשליח צבור להאריך יותר מדי בתיבה מסויימת מתוך הקדיש או הקדושה, כדי להשלים משקל הנגינה במקורה, מפני שעל-ידי כך תאבד משמעות התיבה ההיא לרוב האריכות, וכל יתר כנטול דמי. וכל שכן אם השליח צבור מאריך באמצע התיבה, ועדיין לא נשלמה, שאין כל הבנה לדבריו. ואין צריך לומר שלא ינשום השליח צבור באמצע התיבה, שעל-ידי כך הוא חולק את התיבה לשתים. וכן לא יכפול תיבות להשלמת הנגינה. [וראה עוד להלן סוף סימן קא]. ויש להזהר ביותר במקום שצריכים לענות אמן אחריו, כגון בקדיש ובסוף ברכות חזרת השליח צבור, שלא יאריך בתיבה האחרונה, כי יש מהקהל שיקדימו לענות אמן בעודו ממשיך בניגון, והוי אמן חטופה. אלא יאחז צדיק דרכו לקצר בניגון ולסיים מיד. ועל כגון זה נאמר: “ויאמר לקוצרים ה’ עמכם”. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ מח עמוד שכד, שאר”י ח”ב עמוד נט].
מט. וכן על השליח צבור להזהר כשאומר קדיש או קדושה בניגון, שלא ישנה מדקדוק התיבה, לעשות את המלרע מלעיל, או להיפך, את המלעיל מלרע, כדי להשוות הניגון על פי המקור של השירה, שהרי בזה הוא עושה את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. וכל שכן בעת הזכרת השם, שאף על פי שמותר לנגן בשם ה’, וכמו שרמזו על זה: רננו צדיקים בה’, מכל מקום צריך להזהר לומר שם ה’ כהוייתו, מלרע, כלומר, שהנגינה באות נ’, ולא מלעיל באות ד’. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ מט עמוד שכו. שאר”י ח”ב עמוד ס].
נ. שליח צבור שנוהג להרכיב מנגינה של איזה שיר בקדיש ובקדושה, ובקטעי תפלה, כגון: נשמת כל חי, שמחים בצאתם, וכדומה, יש לו להעדיף לחן של שירי קודש, כגון בקשות ופזמונים הידועים לקהל המתפללים, ולא לחן של שירי עגבים ושירים חילוניים. ואף על פי שחלק נכבד משירי קודש שלנו הורכבו על יסוד שירי עגבים קדומים, מכל מקום כיון שברבות הימים נשתכחו המלים שבשפה הערבית, יצאו לגמרי מרשות סטרא אחרא ונכנסו לקדושה, וכיון שעלו לא ירדו. אולם מעיקר ההלכה מותר לשליח צבור להרכיב אף מנגינות של שירי חול על הקדיש והקדושה, ובלבד שיתכוין לשם שמים. ואף על פי שהמנגינה באה ממקור לא טהור, הרי הוא מוציאה מרשות הסטרא אחרא ומעבירה אל הקדושה. וכן פשט המנהג בפני גדולים, ואין פוצה פה. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, סי’ נג הע’ נ’ עמוד שכו. שאר”י ח”ב עמוד סא].
נא. ומכל מקום אם הניגון של השירים החילוניים עלול להזכיר לו או לקהל את התוכן הגרוע של אותן שירים חילוניים, שב ואל תעשה עדיף, וילחין מנגינה משירים שאין המלים ידועות לרבים. [שארית יוסף חלק ב’ עמוד סא].
