סימן סז – הלכות שמיטת כספים


א. ‏מצות עשה להשמיט את המלוה בשביעית, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה'. לפיכך התובע חוב שעברה עליו שנת השביעית [כשמלוה לא עשה פרוזבול] עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יגוש את רעהו ואת אחיו.‏ [ובזמן הזה ראה  סעיף ג']. [ילקוט יוסף על הלכות שביעית פרק כד ס"א].

ב. אף על פי שאדם המשמט את חובו מקיים מצוה, [ובזמן הזה מדברי סופרים] עם כל זה אין מברכים בעת שאומר המלוה משמט אני, מכמה טעמים. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ב].

ג. ‏אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שאז הקרקעות שבים לבעליהם ללא תשלום, שנאמר: וזה דבר השמטה שמוט, בזמן שאתה משמט קרקעות [ביובל], אתה משמט כספים בשביעית בזמן שאין אתה משמט קרקעות אין אתה משמט כספים. ובזמן הזה אין היובל נוהג, שהרי נאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שכל יושביה עליה, והואיל ובזמן הזה אין כל ישראל נמצאים בארץ ישראל, אין היובל נוהג, ומכיון שאין היובל נוהג אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה. ומכל מקום שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדברי סופרים.‏ ושמיטת כספים נוהגת גם בחוץ לארץ.[ילקו"י שביעית פרק כד ס"ג].

ד. ‏אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, מה שם אחר שבע, אף שמיטת כספים אחר שבע. לפיכך המלוה את חבירו אפילו בשביעית עצמה גובה והולך חובו במשך כל השנה. ומיד כששקעה החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ד].

ה. ‏שביעית משמטת את המלוה, בין מלוה שבעל פה ובין מלוה שבשטר, ואפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים משמטת. ואם עברה שביעית אינו יכול לתבוע את חובו משום לא יגוש את רעהו. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ה].

ו. ‏אפילו אם הלוה נתן למלוה לפרעון חובו צ'יק על החשבון שיש לו בבנק, הרי זה משמט [אם לא עשה פרוזבול], שכל שמחוסר גוביינא, הרי זה משמט. ונראה שאפילו  צ'יק בנקאי כיון שמחוסר גוביינא הרי זה משמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ו].

ז. ‏המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט בשביעית, מה שכנגדה משכון ויש אומרים   שאף היתר על המשכון אינו משמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ז].

ח. ‏הקפת החנות אינה משמטת, ואם זקף את החוב עליו במלוה משמטת.[שם פרק כד ס"ח].

ט. ‏המשאיל לחבירו מיני פירות או בקבוקי יין ושמן וכיוצא בזה, כיון שאין השאלה חוזרת בעינה, נחשב כהלואת כסף והשביעית משמטתו. לפיכך אשה שהשאילה לשכנתה ככרות לחם או בקבוקי שמן או מספר ביצים וכדומה, ועברה עליהם שביעית, אינה יכולה לתבוע ממנה דבר, שהשביעית משמטת. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"ט].

י. דיני שמיטת כספים חלים רק כאשר המלוה והלוה הם יהודים, אבל בנכרי אין דין שמיטת כספים, שנאמר: לא יגוש את רעהו ואת אחיו, רעהו פרט לאחרים, אחיו פרט לגר תושב. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"י].

יא. מי שיש לו עיסקא משל חבירו, שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה. והיינו, שנתן סחורה לחבירו למחצית שכר, ונותן לו שכר עמלו, דקיימא לן דחצי הוי פקדון וחצי הוי הלואה, מחצית ההלואה משמטת. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"יא].

יב. מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפים, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה. [ילקו"י שביעית פכ"ד י"ב].

יג. ערב שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה הגיע שנת השמיטה, משמט, ואין הלוה משלם לערב. [אלא אם כן עשה פרוזבול]. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד' סעיף יג].

יד. מי שחייב ממון לחבירו ונשבע לשלם לו כל דבר שהשביעית משמטת פטור גם כן מלשלם מכח השבועה, דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב ממון. [ילקו"י שביעית פרק כד סעיף יד].

טו. ראובן שתבע את שמעון שנתן לו הלואה וחייב לו סך מסויים, וחבירו כפר, והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין, הוי כגבוי ואינו משמט. ואפילו אם עדיין לא כתבו פסק דין רק פסקו הדין, משמט החוב. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף טו].

טז. המגרש את אשתו קודם השמיטה, ועדיין לא הספיק לשלם לה את סך כתובתה, אין כתובתה נשמטת. ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה משמטת. [ילקו"י שביעית פרק כד סט"ז].

יז. נשים שייכות במצות שמיטת כספים, ואם משמטת את הלואתה מקיימת בזה מצוה מן התורה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף יז].

יח. אדם הנמנע להשמיט את הלואותיו, או שעבר ולא עשה פרוזבול בערב ראש השנה ואינו משמט, עובר על עשה ולא תעשה, ולכן אין ראוי להעלותו לספר תורה לפרשה זו בחומש דברים (פרק טו פסוק ב). [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף יח].

יט. מאחר שכבר נתבאר לעיל שכל דיני שמיטת כספים חלים רק כאשר המלוה והלווה שניהם יהודים, אבל בנכרי אין דיני שמיטת כספים. לפיכך שמעון שקנה מגוי שטר חוב שכתוב בו שהגוי הלוה כסף לפלוני, אין החוב נשמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף יט].

כ. מי שהביא פועלים לביתו וסיכם עמם על מחיר עבור העבודה שעושים עבורו והתעכב ולא שילם להם עד שעברה השנה השביעית, אין שביעית משמטתו, דשכר שכיר אינו משמט. ואם זקפו עליו במלוה, משמט. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד ס"כ].

כא. ‏המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים, אין שביעית משמטתו, שאף על פי שלבסוף כשיגיע זמן פרעון החוב הוא בא לידי נגישה, הרי עתה אינו יכול לנגוש, כיון שטרם הגיע זמן פרעונו, ולא קרינן ביה לא יגוש. לפיכך כל חוב שלא הגיע זמן פרעונו לפני ראש השנה של מוצאי שביעית, אלא רק לאחר מכן יגיע זמנו, אינו נשמט. והוא הדין להמלוה את חבירו באמצע חודש אלול בשנה השביעית, מבלי לקבוע זמן לפרעון חובו, והמלוה לא עשה פרוזבול לאחר מכן שלא תשמטנו השביעית, הואיל וסתם הלואה אינה פחות משלשים יום, נמצא שאינו יכול לנגשו בשמיטה. והשתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש, הילכך אפילו עברה עליו שביעית, אין שביעית משמטתו. ויכול לתבוע חובו אחר שנה שביעית אע"פ שלא כתב פרוזבול. [ילקו"י הל' שביעית פרק כד סעיף כא. יביע אומר חלק ט' חלק חושן משפט סימן ג עמוד תל].