א. אם צולה ראש בהמה על האש, צריך שיניח את בית השחיטה למטה, כדי שהדם יזוב דרך פתחי בית השחיטה. ואם הניחו על הצדדים, המוח והקרום אסורים, ושאר הראש מותר, ואפילו קליפה אין צריך. אלא אם כן נקב את עצם המוח והיה הנקב למטה, לפי שהדם זב דרך שם. [וגם במליחה כשהוא מולח את הראש, צריך לנקוב הראש קודם מליחה]. [שם עמ’ ריג].
ב. יש מי שכתב דלהסיר את השער בלבד אפילו הניחו על הצדדים מותר. ויש מי שאוסר. [אך להבהב העוף באש בלי הראש, שרי]. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד ריג].
ג. אם בישל הראש שלם, הכל אסור, אלא אם כן יש ששים כנגד המוח והקרום. [שם עמ’ ריד].
ד. הבא למלוג הראש צריך לחתוך חוטין שבלחי קודם המליגה. וכן צריך להדיח בית השחיטה. וצריך לחתוך אף חוטי הגף. והדין כן גם בעוף, וכן אין הפרש בזה בין מליגה לצלייה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד ריז].
ה. הבא להבהב את התרנגולת באש, כדי להסיר ממנה שיירי נוצה שבה, [בדרך המבוארת לעיל, והיינו שמניח הראש ובית השחיטה למטה], צריך קודם ההבהוב להדיח את בית השחיטה, כדי שלא יתבשל דם בית השחיטה ויבלע בבשר. ואחר כך מעבירו באש, ולא ישהה אותו הרבה באש כדי שלא יבלע דמו בבשרו, דמה שנבלע בחום האש מסתרך בו ואינו יוצא על ידי מליחה, ולכן יזהר להעביר התרנגולת על האש באופן שלא ישהה אותה על האש איזה זמן שיכול להבליע הדם. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד ריח].
ו. מה שאמרנו שהבא להבהב תרנגולת באש, שצריך להדיח את בית השחיטה, הוא גם אם מהבהב באש היוצא מקש, או אש של ניירות, ולאו דוקא באש של עצים. [שם עמוד ריח].
ז. כשמולגין הרגלים אין צריך למולחם תחלה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד ריט].
ח. מותר להניח רגלי הבהמה על האש כדי להסיר שערן ולהסיר הטלפים, ואחר כך למולחם. ויש מחמירין וחותכין מעט את ראשי הטלפים, ומניחין החתך למטה כדי שיזוב הדם דרך שם אם יפרוש ממקומו. ומנהג יפה הוא. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד ריט].
ט. רגלי בהמה שנחרכו ונתבשלו בלי מליחה, אין החריכה במקום מליחה, ויש לאסור הרגלים. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד רכ].
י. פרסות הרגל שנמלחו בקליפתן ולא חתך ראשן לא נאסרו. [איסור והיתר כרך א’ עמוד רכ].
יא. אם רוצים למלוח התרנגולת על גבי נוצתה, כדי שיוכלו למלוג אותה אחר כך במים רותחים בכלי ראשון, אין לעשות כן לכתחלה, שיש לחוש שמא הנוצות מפסיקות בין המלח לבשר העוף, ולא תועיל המליחה הזאת לעוף. ומכל מקום בדיעבד שכבר נעשה כן, ומלגו התרנגולת אחר המליחה, אין לאוסרה, מכיון שיש לומר שכח המלח חודר גם דרך הנוצות להוציא הדם מן העוף. כמו שהדין הוא בעצם שיש בו מוח, שמליחת העצם מבחוץ מועילה למוח שבתוכו. [איסור והיתר שם עמ’ רכ. יחו”ד ח”ה סי’ נא. הליכות עולם ח”ו עמ’ קמה].
יב. מותר לטבול את העוף לאחר שחיטתו [כריתת ראשו] במים חמים שלכל היותר יהיו בחום של 42 מעלות חום, כדי להקל על מריטת הנוצות, אם רק על ידי כך ניתן להשתמש במכונות המריטה. אלא שצריך להשגיח מאד במשך כל זמן הטבלת העופות שלא תעלה מדת החום על הנ”ל. ואם השתמשו במכונה במים רותחים שהיד סולדת בהם, יש להכשיר את הכלים והמכונה, ורק לאחר מכן יש להשתמש באופן הנ”ל. [איסור והיתר עמ’ רכא].
יג. מותר למלוג תרנגולת ברמץ, והוא שידיח בית השחיטה תחלה יפה יפה. [כמו שנתבאר לעיל גבי הבהוב בסעיף ה’]. ואם צריך את הבשר עבור בישול בקדרה, יזהר שלא ישהנה כל כך באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם או להפליט. [ילקוט יוסף איסור והיתר א’ עמוד רכב].
יד. אפילו בכלי שני יש אומרים שלא ימלוג התרנגולת, ואם מלג מותר. אולם לצורך אורחים מותר למלוג את התרנגולת לכתחלה בכלי שני. [איסור והיתר כרך א’ עמוד רכב].
טו. אם השפחה [נכרית] מלגה את התרנגולת קודם המליחה ברותחין, ואין ידוע אם מלגה בכלי ראשון או בכלי שני, אם היא יודעת בטיב יהודים, ויש שם נער או נערה שיודעים בטיב הענין, התרנגולת מותרת. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד רכג].
טז. אין מולחין את הבשר ולא מדיחין אותו קודם שיבררו החוטין והקרומים האסורים וגיד הנשה, והחלב [בצירי]. ומי שטעה ומלח בשר בלא ניקור גיד הנשה, יסיר הגיד ומבשל הבשר. ואם מלח עם החלב, צריך ששים בבשר כנגד החלב. וכל זה דוקא בשהה שיעור מליחה, הא לאו הכי אין צריך ששים כנגד החלב, אלא מסיר החלב והגיד ומבשל. [ילקוט יוסף איסור והיתר א’ עמוד רכג].
יז. דעת מרן השלחן ערוך שגם עוף אין למולחו עד שישבור את עצם הגף, ועצם הלחיים. ויש מקילים בזה. ועל פי זה יש הכשרים הניתנים כיום הנוהגים כסברת המקילים. ויש אומרים שגם אנו מנהגינו להקל בזה, ולכן גם הספרדים יכולים לסמוך בעופות על הכשרים שאינם נזהרים בזה. ועל כל פנים על הרבנים נותני ההכשרים שלכתחלה לא יתנו הכשר אלא באופן שישברו את עצם הגף ועצם הלחיים קודם המליחה. כדי שההכשר יהיה גם לדעת מרן השלחן ערוך. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד רכה].
