א. נאמר בתורה: והיה מחניך קדוש. לפיכך אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, וכל שכן שאסור לומר שם דברים שבקדושה, ואפילו בלשון לעז. [ובלאו הכי אף בדברים בטלים כבר נתבאר לעיל שיש להמנע מלדבר בבית הכסא]. ולכן בהיותו בבית הכסא טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור בדברי תורה, [או ח”ו בדברי עבירה]. וכן יכול לעיין שם בעיתון דתי, שאין בו דברי תורה כלל. [ואף על פי שהכתב בעתון הוא כתב אשורי, מעיקר הדין מותר להכניסו לבית הכסא כדי למנוע ממנו הרהור בדברי תורה]. ובשבת שיש מצוה שלא להרהר בעסקיו, [אף דאינו איסור מצד הדין], יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע וכדומה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמ’ תרעו, סי’ עו הערה א’. שאר”י ח”ב עמ’ רכב].
ב. מעיקר הדין מותר להכניס עיתון [דתי] לבית הכסא, ובלבד שלא יהיו שם דברי תורה. ולכתחלה אין להכנס לבית הכסא כאשר יש בכיס בגדו ספר קודש קטן, ולכן קודם שיכנס לבית הכסא יניח את הספר מחוץ לבית הכסא ויכנס לשם. אולם אם הוא נמצא במקום של גוים ואי אפשר לו להניח את הספר מחוץ לבית הכסא, וכל כיוצא בזה, מותר לו להכנס לבית הכסא כשהספר מונח בכיס בגדו. [ואם אפשר טוב שיעטוף הספר בשקית ניילון]. ומכל מקום מותר להכנס לבית הכסא עם תמונה של רב, שאין בתמונות אלו שום קדושה, אף שאין לנהוג בהם מנהג בזיון. [ילקו”י הל’ פסוד”ז עמו’ תרעח. סי’ עו הע’ ב’. ילקו”י על הל’ השכמת הבוקר, מהדורת תשס”ד, סי’ ג’].
ג. ואמנם יש ליזהר מאד בקדושת הספרים, ומי שאינו נזהר בקדושתם, כגון שנותן גרף של רעי באותו חדר שהספרים שם, לצורך הילדים הקטנים, וריח רע מגיע בכל החדר שהספרים שם, עליו נאמר שגופו נעשה מחולל על הבריות, ועליו נאמר כי דבר ה’ בזה. [ילקו”י, תשס”ד, פסד”ז, עמוד תרעט].
ד. העוסק בתורה ונמצא באמצע בירור הלכה, אף על פי כן מותר לו להכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמוד תרעט].
ה. אין לקרוא ספרי דקדוק שנתחברו על ידי גדולי תורה, בלשון הקודש, בבית הכסא, אחר שהדרך בהם היא להגיע לידיעה מדוקדקת על ידי פסוקים, ויבוא להרהר במקרא. וכן אסור לכתוב בבית הכסא שירים בחרוזים בלשון תלמוד, שבודאי יבוא להרהר קצת בדברי התלמוד. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות ברכה”ש ופסד”ז, עמוד תרעט, וילקו”י על השכמת הבוקר סי’ ג’].
ו. מעיקר הדין מותר להרהר בצרכי צדקה בבית הכסא [ובבית המרחץ], וכן מותר לחשב שם חשבונות של מצוה, ואף לתת צדקה בבית המרחץ. וכן מותר להרהר שם בצרכי שבת ובצרכי סוכה וכדומה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמוד תרפ].
ז. אסור לקרוא קריאת שמע ולברך או ללמוד תורה כנגד צואת אדם, משום שנאמר והיה מחניך קדוש. ואפילו הרהור בדברי תורה אסור. ואם עבר וקרא שם קריאת שמע ובירך, לא יצא. וחייב לחזור לקרוא קריאת שמע ולברך. היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד’ אמות ממקום שכלה הריח, אפילו להרהר בצרכי צדקה בבית הכסא אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד’ אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח, ומלפניו צריך להרחיק מלוא עיניו, אפילו בלילה שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום. ואם הוא מצדדיו דינו כמלאחריו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמוד תרפ, סי’ עו הערה ז].
ח. יש אומרים שאסור לעשות מצוה בלא ברכה, במקומות המטונפים, וכגון ליטול לולב או לתקוע בשופר, או לכבד את אביו ואמו ורבו, וכל כיוצא בזה. ויש אומרים שבשעת הדחק, כגון מי שנמצא בבית האסורים, והמקום מטונף, מותר לעשות שם מצוה בלא ברכה, ליטול לולב או לתקוע בשופר וכיוצא. [ילקוט יוסף, ספר על הל’ פסד”ז, עמ’ תרפא, סי’ עו הערה ח’. ילקו”י על הל’ כיבוד אב ואם פרק א’].
ט. אם היתה הצואה מלפניו, צריך להתרחק ממנה כמלוא עיניו, דהיינו שיתרחק ממנה באופן שלא יוכל לראותה. ואם לא עשה כן, צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. ואם היתה מאחוריו, ואין ריח מן הצואה, יתרחק ממנה ארבע אמות, ויקרא קריאת שמע ויתפלל. ואם יש ריח מן הצואה, יתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. ואם היתה הצואה מן הצדדים, אם אינה נראית ממש, והוא רחוק ממנה ארבע אמות, רשאי להקל, ואפילו בצדדים שלפניו. ומכל מקום אם יכול להפנות גבו אל המקום שהצואה נמצאת שם, עדיף שיעשה כן. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, עמוד תרפב].
י. גם מי שהוא סומא צריך להרחיק מצואה הנמצאת לפניו. וצריך שיתרחק באופן שאדם שראייתו בינונית אינו יכול לראות הצואה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר הל’ פסד”ז, עמוד תרפג].
יא. אסור לקרוא קריאת שמע כנגד לול של תרנגולים, מפני שריחו רע, ודינם כדין צואת אדם, והוא הדין בזה לדיר של בהמות [שיש שם צואה של הבהמות], שאף הוא ריחו רע, שאסור לומר או להרהר שם דברי תורה. ואם קרא קריאת שמע והתפלל בדיעבד, ולא היה שם ריח רע אין צריך לחזור לקרוא ולהתפלל. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמוד תרפד].
יב. במקום שיש צואה, ואינו יודע אם היא צואת אדם או של כלבים, תולין במצוי, שאם מצויים כלבים יותר, תולין בכלבים ומותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. ומי רגלים שהם בתוך כלי, ואין ידוע אם הם מי רגלים או שאר מים, כיון שאינו יכול לבדוק הרי זה קורא מספק, דהוי ספיקא דרבנן ולא גזרו אלא בודאן ולא בספיקן. ואין חילוק בין אם מצויים שם תינוקות, שיש לתלות בהם יותר, או אם אין שם תינוקות, שבכל אופן ספק מי רגלים הוא, ואזלינן לקולא. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסוד”ז, עמוד תרפד, סימן עו הערה יב].
יג. אם היה יודע שהיו כאן בביתו מי רגלים, ונסתפק אם הטיל עליהם רביעית מים או לא, יש אומרים דכיון דאתחזק איסורא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. ולדינא יש להקל בנ”ד אף
דאיתחזק איסורא. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמוד תרפו, סימן עו הערה יג].
יד. כל שריחו רע מכח טבעו וברייתו ולא מחמת עיפוש כגון נפט וזפת, אף על פי שריחו קשה אין לו דין צואה, ואין צריך להתרחק ממנו בשעת קריאת שמע ותפלה. ומכל מקום ממדת חסידות יש להתרחק גם מזה בשעת התפלה. [ילקוט יוסף, תשס”ד, הלכות פסד”ז, עמ’ תרפו. סי’ עו הערה יד].
טו. אף על פי שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ, מכל מקום מותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ כדי להנצל מאיסור הרהור אשה וכדומה, שהרהור בדברי תורה במקום מטונף הוא מדרבנן, וכדי להינצל מאיסור חמור יותר מותר לעבור על איסור קל יותר. [ילקוט יוסף, תשס”ד, ספר פסד”ז, עמוד תרפז. סימן עו הערה טו. שאר”י ח”ב עמוד רכב].
טז. אם יש כנגד המתפלל צינורות שעוברים בהם מי הביוב, יש אומרים שאם הם נמצאים ברשות אחרת [וכגון שרואה אותם דרך החלון כנגדו], מותר להתפלל ולקרוא קריאת שמע כנגד אותם צינורות. אבל אם הצינורות נמצאים באותה רשות, צריך לצובעם בצבע, או להקיפם בקרטון [או בקיר גבס]. ויש מקילים בזה אף כשהצינור גלוי. ואף שהעיקר להלכה להקל בזה, מכל מקום כשיש צינור של ביוב בבית כנסת, או בסוכה, נכון להקיפו או בקרטון, או בקיר גבס באופן שהצינור לא ייראה. ויש להקל בזה בפרט כשהצינור ברשות אחרת, ונראה דרך החלון. ונכון להחמיר לסגור את החלון בשעת התפלה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הל’ פסד”ז, עמוד תרפח. שאר”י ח”ב עמוד רכד].
יז. השוכב בבית חולים, ויש בחדר כלי עם מי רגלים ולכלוך, יכסה את הכלי באיזה מכסה מלמעלה, ואז יוכל להתפלל ולקרוא קריאת שמע. והוא שלא יהיה ריח רע נודף מהכלי. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמוד תרצב, סימן עו הערה יז].
יח. פח אשפה הנמצא ברחובות, בימי הקיץ שיש בו ריח רע, אין לו לברך או ללמוד קרוב אליו. אך בימי החורף, או בזמן שאין נודף ממנו ריח רע, יש מקילים לברך ברכות השחר או ללמוד כנגד הפח. אלא אם כן הפח עשוי ממתכת, ויש חשש שהפסולת אכלה מגופו, וזורקים לשם טיטולים של תינוקות, שאז דינו כגרף של רעי, ואסור לקרות קריאת שמע או שאר דברים שבקדושה כנגדו, אפילו אם אין נודף ממנו ריח רע. אבל אם לא נבלעה הפסולת בפח, כפי שהדבר מצוי כיום ברוב ככל פחי האשפה המצויים כיום, אם אין יוצא ממנו ריח רע, מותר לקרות כנגדו. ויש מחמירים בזה בכל אופן, ולכן טוב שיעקור לצד השני של הדרך, באופן שפח האשפה לא יהיה כנגדו בשעה שמברך או מתפלל בדרך. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר פסד”ז, עמוד תרצג. שאר”י ח”ב עמוד רכז].
יט. מותר ללמוד תורה או לברך כנגד מי נטילת ידים של שחרית. וממדת חסידות להחמיר בזה. ואם שפך עליהם רביעית מים, אפילו מדת חסידות אין בזה, ואין צריך להחמיר. ומעיקר הדין מותר לברך ברכת המזון בעת שהכלי שנטלו לתוכו מים אחרונים מונח לפניו, אך ממדת חסידות להסיר את הצלחת עם המים האחרונים שבתוכה מהשלחן בעת ברכת המזון. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמוד תרצד. סימן עו הערה יט. שארית יוסף חלק ב’ עמוד רכח]
כ. יזהר כל אדם לקנח עצמו היטב בנייר לאחר עשיית צרכיו, ואחר שקינח עצמו בנייר ירחץ במים, כדי שיהיה כל גופו נקי וטהור בשעה שמזכיר דברים שבקדושה. וכן נאמר כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך. וגם הסומא צריך להזהר בזה לקנח עצמו יפה כנזכר [ויקנח בחמשה או ששה ניירות, ואחר כך ירחץ בקצת מים]. ומכל מקום מותר לחנך תינוקות לברך ולומר פסוקים ודברי תורה, אפילו אם ידוע שאינם יודעים לקנח עצמם יפה, שמשום מצות חינוך התירו. [וכמו שכתבו כיוצא בזה בתוספות פסחים פח.]. ומותר גם כן לשבת אצלם ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך, ובלבד שלא יהיה שם ריח רע. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, עמוד תרצד. סי’ עו הערה כ’. שאר”י ח”ב עמוד רכט. ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד רעו, שארית יוסף חלק א’ עמוד ל’].
כא. אסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך במקום שיש ריח רע, כגון שנכנס ריח רע מבית הכסא שבחצר או שבדירה, או שנפתח הביוב שעובר בדרך רשות הרבים הסמוכה לביתו, ונודף ממנו ריח רע, אף על פי שהבית נקי וטהור. וכיצד יעשה שיוכל לקרוא ולהתפלל ולברך, ישרוף חתיכת בגד בלוי, באופן שריח השריפה יגבר על הריח רע, או שיזלף מי ורדים או בשמים או מטהר אויר, באופן שהריח הטוב יגבר על הריח הרע, ואז מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך. שמאחר והמקום נקי וטהור ואין ריח רע מורגש בבית, נחשב שפיר בכלל והיה מחניך קדוש. [ילקו”י, מהדורת תשס”ד, הל’ פסד”ז, עמו’ תרצה. סי’ עו הע’ כא. שאר”י ח”ב עמו’ רכח, רכט].
כב. בית כנסת שרוצים להעביר את חדרי השירותים [בתי השימוש] ולקרבם אל בית הכנסת, כך שהכותל של בית הכנסת ישמש גם לבתי השימוש, כיון שהוא רשות בפני עצמה, אין בזה חשש, ורק יזהרו שלא יעשו שימוש של בזיון בכותל עצמו, שהוא גם הכותל של בית הכנסת, [וכגון משתנה וכדו’]. וראוי לבנות את הקיר של בתי השימוש במרחק כל שהוא מבית הכנסת באופן שלא יגיע ריח רע לבית הכנסת. [ילקו”י, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, עמ’ תרצז].
כג. תינוק היושב על סיר של תינוק [עביט של מי רגלים], ובגדיו משולשלין למטה ואין נראה שום דבר מן העביט, קרינן ביה והיה מחניך קדוש, כיון שמכוסה. ועביט חדש אין שום איסור לקרות כנגדו דברים שבקדושה. [ילקו”י, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמ’ תרצח, סי’ עו הער’ כג].
כד. יש אומרים שתלמיד חכם אין לו לדבר אף דברי חול במקום שאינו נקי, והיינו בדברים בטלים שאין בהם צורך לאדם, אבל דברים הנחוצים אין שום חשש לדבר במקום שיש בו ריח
רע. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר פסד”ז, עמוד תרצט סימן עו הערה כד].
כה. חולה שנזקק לקטטר, שדרכו נוטפים מי רגליו לתוך שקית או כלי זכוכית, מותר לו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך, וכן ללבוש טלית ותפילין ולהתפלל עמהם, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה שם ריח רע כלל. [ילקו”י, תשס”ד, ספר על פסד”ז, עמ’ תרצט. שאר”י ח”ב עמוד רכט].
