א. אין לדבר דברי תורה בבית המרחץ, בחדר הפנימי, במקום שהרוב עומדים שם עירומים ומתרחצים במים חמים. ואסור אפילו להרהר שם בדברי תורה. ואף על פי שאין שם אדם, מפני הזוהמא שמצויה שם. ולכן דין בית המרחץ כדין בית הכסא, ואסור גם כן לומר שלום לחבירו, ששמו של הקדוש ברוך הוא שלום. אבל דברי חול מותר לומר בבית המרחץ אפילו בלשון הקודש. [ומי ששמו שלום מותר לקרוא לו בבית המרחץ, ואין בזה חשש]. [ילקו”י, מהדורת תשס”ד, עמ’ תשא].
ב. הטובל במקוה טהרה בבית הטבילה, אסור לו להרהר בשמות הקודש ובכוונות בשעת הטבילה, במקואות שלנו שהמים שם חמים. וכל שכן שאסור לו לברך שם. [וכן אשה הטובלת במקוה טהרה, לא תברך בחדר הטבילה, אלא תברך בחדר הסמוך, בעודה לבושה בחלוק, ולאחר הברכה תפשוט חלוקה ותכנס למקוה ותטבול מיד]. ואם המים שבמקוה לעולם צוננים, מותר לברך שם, אם אין שם בני אדם עירומים, ואם יש שם בני אדם עירומים, יהפוך פניו לצד אחר ויברך. אבל אם המים חמים בדרך כלל, אסור לברך שם. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס”ד, ספר על הלכות פסד”ז, עמ’ תשב].
ג. חדר הלבשה שבחוף הים, המיועד ללבוש שם את הבגדים ולפושטן, מותר לדבר שם דברי תורה, באופן שאינו עומד כנגד העומדים עירומים. [ילקו”י, מהדורת תשס”ד, ספר פסד”ז, עמוד תשג].
