א. התפלה היא במקום קרבן, לפיכך צריך להזהר שתהיה התפלה בכוונה טהורה דוגמת הקרבן, ולא יערב שום מחשבה אחרת בתפלתו. דכשם שהמחשבה פוסלת בקרבן, כך החושב בתפלתו מחשבות זרות שאינם מענין התפלה. וכל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה. וכן אמרו: תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ולכן צריך המתפלל לכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר ממנו כל המחשבות המטרידות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו. ויחשוב אילו היה מדבר עם מלך בשר ודם כמה היה משתדל לסדר דבריו ולכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה, שהוא בוחן לבות וכליות וחוקר כל המחשבות. ולכתחלה צריך לכוין בכל הברכות שבתפלת שמונה עשרה, ואם אינו יכול לכוין בכולן, יכוין לפחות בברכה הראשונה, שהיא ברכת “אבות”. ואם לא כיון באבות וסיים תפלתו, דעת מרן השלחן ערוך שצריך לחזור ולהתפלל. אבל אין המנהג בזה כדברי מרן, שסומכים על דברי הטור והרמ”א, שבזמן הזה אין לחזור להתפלל בשביל חסרון כוונה, שהרי אף אם יחזור קרוב הדבר שלא יכוין. [שאר”י ח”ב עמו’ שצב. ילקו”י סימן צח-קא הערה א’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמוד שסא].
ב. ומכל מקום מי שרגיל תמיד לכוין בתפלתו, ועל כל פנים באבות, ויקר מקרהו שפעם אחת לא נתכוון אפילו באבות, רשאי לחזור ולהתפלל בכוונה. ועל צד היותר טוב יעשה כן בדרך תנאי, ויאמר: “אם אני חייב לחזור ולהתפלל, תהיה תפלה זו לחובתי, ואם לאו תהיה תפלה זו לנדבה”. ואין צריך לחדש בה דבר. ויתאמץ לכוין בתפלה, ולכל הפחות ב”אבות”. [שארית יוסף חלק ב’ עמוד שצה. ילקו”י סימן צח הערה ב’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמוד שסה].
ג. קודם שיתחיל להתפלל צריך שיכוין בלבו שהוא עומד ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, והשכינה כנגדו. ובעת התפלה עצמה יכוין פירוש המלים שמוציא בפיו. ויש אומרים שאם לא כיון שהשכינה כנגדו בכל הברכות שבתפלה, כל ברכה שלא נתכוון בה כוונה זו, נחשב כאילו דילג הברכה ההיא, ולא יצא ידי חובת תפלה. אולם העיקר להלכה שבדיעבד אין כוונה זו מעכבת. ולכן אף השרידים אשר ה’ קורא שמכוונים פירוש המלים שבתפלה, אינם נזהרים לחשוב כוונה זו בכל הברכות שבתפלה, כי כוונה זו נכללת במשמעות הברכה הראשונה, ועל דעת הברכה הראשונה נמשכות שאר הברכות. [שאר”י ח”ב עמו’ שצה. ילקו”י סי’ צח הערה ג’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שסה].
ד. מי שלא כיון באבות ונזכר באמצע הברכה או בסופה קודם שיחתום ברוך אתה ה’ מגן אברהם, יחזור לומר מתחלת הברכה: אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו’, בכוונה הראויה. ואין לחוש בזה משום הפסק, כיון שחוזר לצורך כוונה המעכבת את התפלה. ואם חתם ברוך אתה ה’ מגן אברהם, נכון שיהרהר כל הברכה הראשונה בלבו בכוונה, מתחלתה ועד סופה, ואחר כך ימשיך אתה גבור וכו’. ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, רשאי להמשיך בתפלתו. ומכל מקום כל שנזכר באמצע התפלה, ישתדל בכל כוחו לכוין על כל פנים בברכת מודים. ויועיל הדבר לתקן ולהשלים חסרון כוונתו באבות, כי יש פוסקים רבים שסוברים שעיקר הכוונה בתפלה צריכה להיות או באבות או במודים. ואף גם זאת אף על פי שלא כיון באבות לא יתייאש מלכוין בשאר ברכות התפלה בשביל שלא כיון באבות, אלא ישתדל לכוין בשאר ברכות התפלה עד כמה שאפשר. [שאר”י ח”ב עמו’ שצט. ילקו”י סי’ צח הערה ד’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שעא].
ה. יש אומרים שטוב להתפלל מתוך סידור, כדי שיכוין יפה יותר. והכל לפי מה שהוא אדם, שאם מרגיש שעל ידי תפלה מתוך הסידור יכוין יותר, עדיף שיתפלל מתוך הסידור. ואם מרגיש שיוכל לכוין יותר כשהוא מתפלל בעל פה, יתפלל בעל פה. ויש שכתבו עצה טובה להתפלל בכוונה, שכאשר גומר ברכה מברכות השמונה עשרה, לא יתחיל את הברכה האחרת עד שיחשוב איזו ברכה בדעתו לומר, ובזה תעלה תפלתו יפה, וכעין החסידים הראשונים שהיו שוהים לפני תפלתם. ויש שכתבו עצה להתפלל בכוונה, לומר כמה משפטים בנשימה אחת [בלא שיבלע תיבות]. [שאר”י חלק ב’ עמוד ת’. ילקו”י סימ’ צח הערה ה’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמוד שעג. וראה עוד בהערה שם עצות לכוין בתפלה].
ו. יש עשרה דברים שמסייעים לאדם שיוכל לכוין בתפלת שמונה עשרה, והפכם גורמים לביטול הכוונה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והיינו, שירבה האדם בעסק התורה, שאז יתקרב אל האלוקים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו. ב’ – חידוש, שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפלה, וזה יגרום לו לכוין בתפלה. ג’ – צורך, שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה, יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו חולה וכדומה. ד’ – לשון, כשיתפלל בלשון שרגיל בו שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו. ה’ – נוע, יש מי שהתנועעות בתפלה גורמת לו לביטול כוונתו בתפלה, והכל לפי מה שהוא אדם. ו’ – הקול, יש מי שאם ישמיע לאזניו יוכל לכוין יותר טוב, ויש ההיפך, שאם יתפלל בלחש יוכל לכוין יותר.
והכל לפי מה שהוא אדם. ז’ – הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. כיצד, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו. ח’ – נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס אליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל. ט’ – שכן, כשיהיו שכני האדם היושבים אצלו בתפלה מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא. י’ – זמן, כשישהה אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה לבדה לאט, יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במיתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. [שאר”י ח”ב עמו’ תב. ילקו”י שם תפלה כרך א עמו’ שעו].
ז. מי שיש לו בשכונתו בית כנסת שמתפללים במרוצה, ויש שם דוחק עד שקשה לו לכוין כראוי, ולעומת זאת יש בשכונתו בית מדרש או ישיבה שמתפללים לאט ובנחת, אך אם יתפלל עמהם יצטרך לעזוב את בית הכנסת קודם סיום התפלה, מאחר שהוא צריך להגיע למקום עבודתו בזמן מסויים, יש לו להעדיף להתפלל במקום שמתפללים בנחת, אף שיצטרך לצאת קודם סיום התפלה, מאשר להתפלל במקום שיש שם הפרעות לכוונה. ומי שהיה רוצה להתפלל בבית הכנסת שמתפללין שם יותר בכוונה, ואביו או אמו מוחים בידו, אין צריך לשמוע להם. [שארית יוסף חלק ב’ עמוד תד. ילקוט יוסף על הלכות תפלה, סימן צח הערה ז’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שעט].
ח. כבר נתבאר לעיל דמי שרגיל לכוין בתפלתו לכל הפחות ב”אבות”, ויקר מקרהו שבהיותו נוסע באוטובוס הגיע זמן מנחה, ויודע שאי אפשר לו לכוין בנסיעה, ואם ימתין מלהתפלל יעבור זמן מנחה, מוטב שלא יוותר על תפלה “בכוונה”, אלא ימתין עד שיגיע לביתו ויתפלל ערבית שתים, והתפלה השניה לתשלומין. ואפילו התחיל בנסיעתו אחר שהגיע זמן מנחה, כל שנתברר לו שלא יוכל לכוין, יש לו תשלומין. אך באופן שהתחיל באיסור, יאמר תנאי נדבה קודם שמתפלל התפלה השניה. ואם יכול להתפלל בכוונה בהיותו יושב, יתפלל מיושב, ואינו צריך לחזור ולהתפלל מעומד לאחר מכן. [שאר”י ח”ב עמו’ תה. ילקו”י הלכות תפלה סי’ צח הערה ח’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפ].
ט. המאריך בתפלתו לצורך הכוונה, [וכגון שהצבור ממהרים, והוא מכוין כוונה הכרחית בביאור המלים, או הרגיל לכוין על פי הקבלה], ומפסיד עניית הקדושה, רשאי להקדים ולעמוד בתפלת י”ח בעת שהצבור נמצאים בברכת אמת ויציב, כדי שיוכל להספיק לומר הקדושה עם הצבור. ומכל מקום אין הכרח לעשות כן, ורשאי להתחיל ביחד עם הצבור. ואם יפסיד מלענות קדושה או קדיש מפני שעדיין הוא נמצא באמצע תפלתו, אין בכך כלום. ובתפלת מנחה אינו רשאי להקדים תפלתו, שאסור להקדים ולהתפלל לפני הקדיש, שאדרבה הקדיש עדיף יותר מהקדושה. [שארית יוסף חלק ב’ עמוד תה. ילקוט יוסף סימן צח הערה ט’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמוד שפ].
י. אם ממהר בתפלתו כדי להספיק לענות קדושה, יזהר מאד לבל יבלע תיבות או אותיות, וגם שלא יתבלבל בכוונת התפלה, שאם כן יוצא שכרו בהפסדו. [שאר”י ח”ב עמו’ תו. ילקו”י סי’ צח הערה י’, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפ].
יא. יתפלל דרך תחנונים כעני המבקש בפתח, ויתפלל בנחת שלא תראה עליו כמשא וכמבקש ליפטר ממנה. [שאר”י ח”ב עמו’ תו. ילקו”י סי’ צח הערה יא, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפ].
יב. אל יחשוב האדם שראוי הוא שהקב”ה יעתר לתפלתו הואיל וכיון יפה בתפלתו, כי אדרבה על ידי מחשבתו זאת מזכירים עוונותיו, שבודקים בפנקסו ומפשפשים במעשיו לומר מי הוא זה הבוטח כל כך בזכיותיו. אלא יחשוב שהקב”ה ישמע תפלתו ברוב רחמיו וחסדיו, וישען על רוב חסדיו יתברך. [שאר”י ח”ב עמו’ תז. ילקו”י סי’ צח הערה יב, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפא].
יג. אף מי שיודע בעצמו שאינו יכול להתפלל בכוונה אפילו אחת מכל ברכות התפלה, חייב להתפלל, ואינו יכול לפטור עצמו מהתפלה בטענה שאינו יכול לכוין, אלא שעליו להתאמץ בכל
כוחו לכוין לכל הפחות “באבות או במודים”. [ילקו”י סי’ צח הערה יג, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפב].
יד. מי שעלה על יצועו ונזכר שלא התפלל ערבית, ויודע שלא יוכל לכוין בתפלת שמונה עשרה, אף על פי כן חייב להתפלל ערבית, ואינו יכול לפטור עצמו מהתפלה בטענה שאינו יכול לכוין, אלא שעליו להתאמץ בכל כחו לכוין לכל הפחות “באבות או במודים”. [שאר”י ח”ב עמו’ תז. ילקו”י סי’ צח הערה יד, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפב].
טו. מי שהתפלה בצבור מפריעה לו להתפלל בכוונה, ורוצה להתפלל ביחידות כדי שיוכל לכוין יותר טוב, אף על פי כן לא יבטל בקביעות תפלה בצבור, אך אם מתפלל ביחידות לצורך הכוונה באופן אקראי, מותר. [שאר”י ח”ב עמוד תח. ילקו”י סי’ צח הערה טו, במהדורת תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפג].
טז. ראוי לו לאדם שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כעין בגדי כהונה שהיו לכהן, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו [למי שעובד ומכנסיו מתלכלכים בעת עבודתו] מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות. ועל פי זה נהגו בני הישיבות הקדושות לחבוש כובע וחליפה בעת התפלה, ומנהג חשוב הוא. [ילקו”י סי’ צח הערה טז, תשס”ד תפלה כרך א עמו’ שפג].
