א. תיקנו חכמים שהשליח ציבור חוזר תפלת שמונה עשרה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. ואפילו הציבור כולם בקיאים, והתפללו תפלת לחש, אף על פי כן חוזר השליח ציבור התפלה, שכלל הוא בידינו שאף על פי שבטל הטעם, לא בטלה תקנת חכמים. וכל שכן שאפשר שגם בזמן הזה ישנם עמי הארץ שאינם בקיאים להתפלל, ובפרט בעלי תשובה שלא למדו בבתי ספר דתיים. ועוד, שאפשר שרבים מן הציבור לא כיוונו בתפלת לחש בברכת “אבות”, ולא יצאו ידי חובת תפלה מן הדין, והשליח ציבור שהוא בקי, ומכוין כראוי בתפלת החזרה, מוציאם ידי חובת תפלה. ומכאן יש ללמוד שעל הגבאים של בית הכנסת להזהר מאוד למנות שליח ציבור ירא ה’ מרבים, שתהיה דעתו על כוונת התפלה, ובפרט באבות ובהודאה, ולא תהיה כל מחשבתו על הניגון. ומכאן אזהרה גם לשליח ציבור שידע גודל אחריותו, שהוא מוציא את הרבים ידי חובה, ועליו לכוין היטב להוציא את הקהל ידי חובה, כי קהל עדתינו עליו יסמוכו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה א’, עמוד קמז].
ב. כשחוזר שליח צבור תפלת שמונה עשרה, יש לו לומר פסוק “ה’ שפתי תפתח” בקול רם. וכן פשט המנהג אצלינו, ובפרט בעה”ק ירושלים ת”ו. ויש מאחינו האשכנזים שנוהגים שהשליח צבור אומר הפסוק הנ”ל בלחש, ומתחיל החזרה בקול רם ברוך אתה ה’ וכו’. ונהרא נהרא ופשטיה. וקודם שיתחיל החזרה ימתין בין לחש לחזרה לכל הפחות שיעור כדי הילוך ד’ אמות, קודם שחוזר למקומו לומר החזרה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ב, עמוד קנב].
ג. שליח צבור שלא התפלל עדיין תפלת לחש, ועבר לפני התיבה להתפלל שמונה עשרה בקול רם, כשיסיים המברך את עמו ישראל בשלום, אמן, ופסוק יהיו לרצון אמרי פי, יפסע מיד שלש פסיעות, ויאמר עושה שלום במרומיו וכו’, ולא יסמוך על שלש פסיעות שעושה בסיום קדיש תתקבל. [שארית יוסף חלק ג עמוד קטז. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ג, עמוד קנג].
ד. בית כנסת שיש שם מתפללים שאינם יודעים לקרוא, והשליח צבור מתפלל תפלת לחש של שחרית או מנחה בקול רם כדי שהצבור יאמרו עמו מלה במלה בלחש, ואחר כך אומר תפלת החזרה עם קדושה וברכת כהנים, יש אומרים שבימים טובים שאין הכל בקיאים בתפלה מותר לעשות כן, אבל בימי חול שהכל בקיאים להתפלל אין לנהוג כן. ויש חולקים ואומרים, דאין לשליח צבור להתפלל ב’ פעמים בקול רם גם בימים טובים ובימים הנוראים. ולכן באופן כזה כל היודע להתפלל בעצמו יתפלל תפלת הלחש, ואחר כך בעת שהשליח צבור אומר תפלת החזרה אותם שאינם בקיאים להתפלל בעצמם יכוונו לצאת ידי חובה, והשליח צבור מוציאם ידי חובתם בתפלת החזרה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיז. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ קכד הערה ד, עמוד קנג].
ה. כשהזמן מצומצם והשליח צבור אומר תפלה אחת בלבד בקול רם, עד ברוך אתה ה’ האל הקדוש, נכון שכל הקהל יתפללו תפלת העמידה מלה במלה עם השליח צבור, וכשיגיע לקדושה יאמרו עמו כל הקדושה, נקדישך ונעריצך וכו’, ביחד. ואחר כך ימשיכו התפלה בלחש. ואף על פי שבאופן כזה אין אף אחד שעונה אמן אחר ברכות השליח צבור, אין בכך כלום, שאין עניית אמן מעכבת בזה כלל. וזה יותר נכון ממה שיש נוהגים להמתין מלהתפלל, עד לאחר שמסיים השליח צבור ברכת האל הקדוש, כדי לענות אמן אחר ברכותיו, ואחר כך מתחילים להתפלל שמונה עשרה. וכן המנהג כסברא ראשונה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיח. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ה, עמוד קנה].
ו. מנהג יפה לומר על כל ברכה שאדם שומע, אחר הזכרת שם ה’ “ברוך הוא וברוך שמו”, ובפרט בברכות התפלה של חזרת השליח צבור, על דרך שאמר משה רבינו: “כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלהינו”. והרי אפילו כשמזכירים צדיק בשר ודם, צריך לברכו, כמו שנאמר: “זכר צדיק לברכה”. ולכן על השליח צבור כשמסיים הברכות בתפלת החזרה, ואומר ברוך אתה ה’, להמתין ולשהות קצת, כדי שיספיקו השומעים לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, ורק לאחר מכן יחתום הברכה, ויענו אחריו אמן. אך אם השליח צבור ממהר מאוד בתפלתו, ואחר שאומר ברוך אתה ה’ מסיים תיכף ומיד חתימת הברכה, שאז קיים חשש שהשומעים שעונים “ברוך הוא וברוך שמו” לא ישמעו חתימת הברכה כראוי, מוטב לא לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, שעיקרו מתורת מנהג, כדי להעדיף שמיעת חתימת הברכה כראוי, ויענו אחריו אמן, שענייתו חובה גמורה מן הדין. ואמנם בברכות שיוצאים בהם ידי חובה מדין שומע כעונה, כמו השומע קידוש או הבדלה, או ברכת המגילה וברכת שופר, וכדומה, ומתכוין לצאת ידי חובה, אין לו לענות ברוך הוא וברוך שמו, ושב ואל תעשה עדיף. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיח. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ו’, עמוד קנח].
ז. וכן מי שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, או אפילו בפסוקי דזמרה, ושומע חזרת השליח צבור ממנין סמוך, לא יענה “ברוך הוא וברוך שמו”, שבכל מקום שאינו רשאי להפסיק בדיבור אסור לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, כיון שאינו חיוב כלל אלא מנהג ממדת חסידות, ובמקום שיש איסור להפסיק לא שייך מנהג להקל. [ולענין אמנים של חזרת השליח צבור, בקריאת שמע וברכותיה אין לענות אמנים דברכות, אבל בפסוקי דזמרה יש לענות אמנים דברכות, וכמו שנתבאר לעיל]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיט. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ז’, עמוד קסב].
ח. אסור לענות “אמן יתומה”. והיינו שעונה אמן אחר ברכה שהוא חייב בה, ושליח ציבור מברך אותה, והוא אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, כיון שלא שמע הברכה אינו רשאי לענות אמן. ויש מרבותינו הראשונים שסוברים ש”אמן יתומה” היינו אפילו בברכה שאינו חייב בה, אלא שאינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור. ויש לחוש לדבריהם. ולכן אפילו כבר התפלל שמונה עשרה, ואינו צריך לצאת ידי חובה בחזרת השליח ציבור, אם אינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, לא יענה אחריו אמן. והוא הדין בברכות הנהנין וברכות ספר תורה, שאם אינו יודע מה היא הברכה, לא יענה “אמן”. אבל אם יודע איזו ברכה מברך, אף על פי שאינו שומעה מתחלתה ועד סופה, רשאי לענות “אמן”, בין בחזרת השליח ציבור (כשהתפלל כבר ויצא ידי חובת תפלה בעצמו), ובין בברכות הנהנין וברכות קריאת ספר תורה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ח, עמוד קסג].
ט. אם השליח צבור לא המתין לאחר ברכת מגן אברהם, אלא מיד התחיל בברכת אתה גבור, אין הצבור עונה אמן, שכל שהתחיל בברכה שאחריה כבר עברה ברכה ראשונה, ואין על מה לענות אמן, והוה ליה אמן יתומה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ח, עמוד קסה].
י. העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך. אך אם כוונתו כדי לעורר את הקהל לענות אמן, מותר לו להגביה קולו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה י’ עמוד קסה].
יא. בכל מקום שיש ספק לענין הברכה אם יש לברך אותה אם לאו, המברך את הברכה אין עונים אחריו “אמן”, שכשם שספק ברכות להקל, כך ספק “אמן” להקל. ולכן ספרדי ששומע אשכנזי שמברך על תפילין של ראש ברכת “על מצות תפילין”, לא יענה אחריו “אמן”. וכן ספרדי ששומע אשכנזי שמברך על ההלל בראש חודש, לא יענה אחריו “אמן”. וכן ספרדי ששומע אשה מעדות האשכנזים שמברכת על מצות עשה שהזמן גרמא, לא יענה אחריה “אמן”. וכן ספרדי ששומע אשכנזי שמברך “על מקרא מגילה” על מגילות איכה ורות וקהלת ושיר השירים, לא יענה אחריו “אמן”, שבכל אלו דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו שאין לברך כלל, ולכן יש להחמיר גם שלא לענות “אמן”. אולם ספרדי השומע אשכנזי המברך נפשות אחר שתיית תה חם, יענה אחריו אמן, כיון שיש כאן ספק ספיקא. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ קכד הער’ יא עמוד קסה].
יב. מותר לקהל לשבת בחזרת השליח צבור, לאחר הקדושה וברכת האל הקדוש, ובלבד שלא ישבו בתוך ארבע אמות של השליח צבור שמתפלל, אלא אם כן היושב זקן או חלש. וכשיגיע השליח צבור למודים צריכים לעמוד ולהשתחוות כשאומרים מודים דרבנן, וישארו עומדים עד שיסיימו מודים דרבנן. והמחמיר לעמוד בכל תפלת החזרה תבוא עליו ברכה. ואותם העומדים בכל החזרה, ולבסוף פוסעים ג’ פסיעות, אין נכון לנהוג כן, דמחזי כיוהרא, הואיל ואינם חייבים לפסוע. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יב עמוד קסז].
יג. יש נוהגים שבברכת ברך עלינו שאומר השליח צבור בתפלת החזרה, ומגיע ל”שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע”, עונים אחריו “אמן”, וכשאומר “ומכל מיני משחית”, עונים שוב “אמן”, וכשאומר “ומכל מיני פורענות” עונים שוב “אמן”. וכן בהזכרת יעלה ויבוא בראש חודש, כשמגיע ל”זכרנו ה’ אלקינו בו לטובה”, עונים אמן, וכשאומר “ופקדנו בו לברכה”, עונים שוב אמן, וכשאומר “והושיענו בו לחיים טובים”, עונים שוב אמן. ומנהג זה יש לו על מה שיסמוך, ואין בזה איסור משום אמן יתומה, אלא שאין בזה סרך חיוב כלל, ולכן מי שנמצא באמצע פסוקי דזמרה, לא יענה אמנים אלו משום הפסק. והוא הדין לעניית אמן אחר מי שבירך שאומר החזן בעת פתיחת ההיכל ואחר העליות. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יג ].
יד. כשהשליח צבור חוזר התפלה בקול רם, על הקהל לשתוק ולהקשיב ולכוין היטב לברכות השליח צבור, ולענות אמן אחר ברכותיו, שאם אין תשעה מכוונים לברכות השליח צבור, קרוב הדבר להיות כאילו ברכותיו לבטלה. ולכן כל אדם מהקהל יחשוב עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין היטב לחזרת השליח צבור. [הרא”ש בתשובה כלל ד’ סימן יט. ומרן השלחן ערוך סימן קכד סעיף ד’]. ולכן אין לעסוק בלימוד תורה באמצע חזרת השליח צבור, והמקילים בזה שלא ברצון חכמים עושים, ואם אפשר להוכיחם בלשון רכה תבא עליהם ברכה. [ויש אומרים שטוב שהשליח צבור יכוין קודם החזרה שאם לא יענו אמן תשעה עונים, תהיה זו תפלת נדבה]. ובכל אופן יש להזהר שלא להעליב ברבים אדם מסויים המדבר באמצע החזרה. אלא יש להשתיק את המדברים באופן כללי. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יד עמוד קע].
טו. ראוי ונכון שגבאי הצדקה ימנעו מלגבות צדקה מהצבור בעת שקוראים קריאת שמע וברכותיה, או בשעת החזרה, או קריאת התורה בשני וחמישי, כדי שהמתפללים לא יסיחו דעתם מהתפלה. ואמנם בשחרית של שבועות, או הושענא רבה, וכן במנחה של יום הכפורים, מה שנוהגים לחלק לקהל טבק הרחה באמצע החזרה כדי לעוררם לתפלה, יש להם על מה לסמוך אם עושים כן כדי לעורר את הצבור, אולם אם הדבר גורם לדיבורים בקרב הקהל, ולהפרעה, בודאי שיש להמנע מלחלק הטבק באמצע החזרה. [ילקוט יוסף, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה טו עמוד קפא].
טז. ומכל מקום אם אחד מהעשרה מאריך בתפלתו, או שבא לבית הכנסת באיחור, והוא נמצא באמצע תפלת שמונה עשרה, אף על פי שאינו יכול לענות עמהם, מצטרף לעשרה, ומעיקר הדין רשאי השליח צבור להתחיל בחזרת התפלה, ואינו צריך להמתין לו עד שיסיים תפלתו, דכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.). וכל שכן לענין קדיש, שאפשר לומר קדיש גם אם שלשה ארבע מתוך העשרה עדיין לא סיימו את תפלת שמונה עשרה. [ויש חולקים ואומרים שדוקא לענין קדיש וברכו מצטרף לעשרה אף על פי שאינו יכול לענות עמהם, אבל לגבי חזרת השליח צבור אין להקל כלל, אלא צריך שיהיו תשעה עונים. והעיקר כסברא ראשונה]. ומכל מקום היכא דאפשר ואין הדבר גורם לטורח צבור כל כך, טוב להמתין לו, ולא יתחיל השליח צבור בחזרת התפלה עד שיסיים את תפלתו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה טז עמוד קפג].
יז. ראוי ונכון שיחזור השליח ציבור התפלה אפילו כשמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה. ובמקום שנהגו לבטל החזרה ולעשות תפלה אחת, ואומר השליח ציבור בקול רם עד אחר הקדושה וברכת “אתה קדוש”, ראוי להם לבטל מנהגם, ולעשות מנחה עם חזרת השליח ציבור. ומכל מקום אם אין בבית הכנסת אלא מנין בצמצום, ומתוכם ישנם אנשים שמשוחחים זה עם זה בחזרת השליח ציבור, ואינם נזהרים לענות אמן אחר ברכותיו, עדיף יותר להתפלל תפלה אחת בקול רם, כדי לומר קדושה, בין בשחרית ובין במנחה. ואף במקום שיש ספק בדבר אם התשעה מכוונים ועונים אמן, עדיף שיתפללו תפלה אחת, ולא יכנסו בחשש ברכות לבטלה. אבל בסתם אין לחוש שמא חלק מהמנין לא יענו אמן אחר ברכות השליח צבור, שהכל בחזקת כשרים, ואפילו אם המנין בצמצום יאמר השליח צבור חזרה כדת וכדין. [ילקוט יוסף שם, תפלה כרך ב, סי’ קכד הע’ יז עמוד קפה].
יח. שליח צבור המתפלל תפלת החזרה, ומקצת מהעשרה ישנים או משוחחים ביניהם, ואי אפשר לעוררם או להשתיקם, על השליח צבור להמשיך בתפלת החזרה, ולא יפסיק באמצע החזרה, אף על פי שהללו חוטאים. ובאופן כזה נכון והגון שקודם שיתחיל החזרה יאמר בינו לבין עצמו שאם לא יהיו תשעה מכוונים לברכותיו תהיה תפלת החזרה לתפלת נדבה. ואף על פי כן אומרים ברכת כהנים [בשחרית] בחזרה כזו, וכן אומרים עננו בתעניות צבור ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יח עמוד קפח].
יט. מי שהתפלל בביתו ביחיד, ואחר שסיים תפלת שמונה עשרה הגיע לבית הכנסת, ומצא שהצבור ממתינים בין לחש לחזרה, ורוצה לעמוד כשליח צבור לומר החזרה, אף שלכתחלה אין ראוי לעשות כן, מכל מקום מעיקר הדין רשאי לעשות כן אף אם עבר זמן מאז שסיים תפלתו בביתו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יט עמוד קפט].
כ. מי שנכנס לבית הכנסת ומצא הצבור שהתפללו כבר תפלת הלחש של מנחה, והוא רוצה להתפלל תפלת החזרה ולהסדיר תפלתו לאלתר, רשאי לעבור לפני התיבה ולהתפלל בקול רם, וגם יוצא בזה ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולהתפלל אחר כך בלחש. וכל זה אם עושה כן בשעת הדחק ומפני צורך הצבור. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן רכד הערה כ].
כא. כשמסיים החזרה יאמר בקול רם הפסוק “יהיו לרצון אמרי פי וגו'”. ועל השליח צבור להקפיד לומר את כל תפלת החזרה בקול רם, ולא בלחש. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כא עמוד קצא].
כב. כבר נתבאר לעיל [סימן צב] ששליח צבור הנצרך לנקביו בין לחש לחזרה, מותר לו להמשיך בתפלת החזרה מפני כבוד הבריות. וכן הדין בקראוהו לעלות לתורה והוא נצרך לנקביו, שמותר לו לעלות לתורה ואחר כך ילך ויפנה לצרכיו. וכל זה כשיכול להעמיד עצמו עד פרסה, אבל אם אינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה יש להסתפק אם רשאי להתפלל לכתחלה כשליח צבור. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כב עמוד קצא].
כג. שליח צבור המתפלל ובאמצע החזרה נעשה במקום ריח רע, ימתין מעט עד שיעבור הריח רע. ואם הריח רע אינו עובר, ירמוז לאחד מהצבור שידליק חתיכת בד כדי שריח השריפה יגבור על הריח רע, ואז יוכל להמשיך בתפלת החזרה. אבל ריח רע של נפט וכדומה, אינו מעכב. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כג עמוד קצג].
כד. יש לשליח צבור ליזהר שלא לסמוך עצמו לתיבה או לסטנדר בעת החזרה, כי בעת שהוא סומך עצמו לא נקרא עומד. אך מותר להשען קצת באופן שאם יינטל אותו דבר שנשען עליו לא יפול. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כד עמוד קצג].
כה. עמודי התפלה של השליח צבור שיש בהם זכוכית, וכאשר השליח צבור משתחוה נראית הבבואה שלו, או לוח שויתי עם זכוכית, אפילו הכי אין בזה איסור, ומותר להתפלל כנגדה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כה עמוד קצג].
כו. אם היו עשרה והתחיל השליח צבור לומר את החזרה, ויצאו מקצתן, ימשיך לומר את החזרה כולה אפילו שאין שם מנין. ואפילו אם יצאו מקצתן קודם הקדושה, ימשיך באמירת החזרה והקדושה. אבל קדיש תתקבל אינו אומר. [ולדעת הרמ”א יש להם לומר גם קדיש תתקבל]. והוא שישאר רוב מנין. ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה’ יכלו אבל אם נשארו עשרה מותר לצאת. ואם יצאו מקצת מהעשרה אחר שהתחילו יוצר, לא יאמרו חזרה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כו עמוד קצג].
כז. מי שטעה בתפלת הלחש שלו ובמקום נוסח המודים הרגיל אמר מודים דרבנן, או שליח צבור שטעה ואמר נוסח מודים דרבנן, יצא. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כז עמוד קצד].
כח. עמד להתפלל מוסף או מנחה, או תפלת תשלומין, ואמר ה’ שפתי תפתח, ושמע קדיש או קדושה, יענה. ואחר כך יחזור לומר שוב הפסוק ה’ שפתי תפתח וגו’. [ילקוט יוסף על הלכות תפלה, מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב’ עמוד קצה].
כט. השומע חזרת השליח צבור ומנין אחר הגיעו לאמן יהא שמיה רבא, נראה שיענה אמן יהא שמיה רבא וכו’. [ילקוט יוסף שם עמוד קצה].
