א. אומרים רצה בכל התפלות, ודלא כאותם שנוהגים שלא לאומרו במנחה. [דהיינו שמתחילים מ”ואשי ישראל ותפלתם”, ואין אומרים רצה]. וכן המנהג. ותפלה זו נסמכת על הפסוק (במדבר י, י): “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלוהיכם”. וכיון שאין לנו בימינו את החצוצרות שיעלו את זכרונינו לפני ה’, אנו מקוים שתפילתינו תשיג זאת. ומתפללים שזכרונינו וזכרון האבות כאילו יפרוץ בכוח דרך כל הח’ רקיעים כדי להגיע למעלה אל מחיצת ה’ ולפייס אותו, שהרי בגלל חטאינו נתרחק מאתנו. ולכן יש לכוין לבקש מהשי”ת שתקובל תפלתינו במקום עבודת הקרבנות, ושתחזור עטרה ליושנה. ואיתא במדרש שוחר טוב: כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קכ הערה א, עמוד קכ].
ב. מי שטעה במנחה ולא אמר נוסח רצה, אלא התחיל ואשי ישראל וכו’, יש אומרים שצריך לחזור, דהוי בכלל משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. ויש חולקים ואומרים שאין צריך לחזור. ועל כל פנים אם סיים תפלתו, יחזור להתפלל בתנאי של נדבה. [ילקו”י שם תפלה כרך ב, סי’ קכ הערה ב, עמו’ קכב].
