א. מיד לאחר החזרה צריך לומר וידוי וי”ג מדות ונפילת אפים, וגם מי שנאנס ומתפלל יחיד בביתו, צריך לומר וידוי [ויאמר י”ג מדות בניגון כקורא בתורה], אפילו במקום שאינו קבוע לתפלה ואין שם ספר תורה, ואפילו שלא בשעה שהציבור מתפללין. [והדין כן גם בימי שני וחמישי, שיש לומר נפילת אפים אחר החזרה, ורק אחר כך לומר אל מלך וכו’]. ובכל וידוי שאומרים צריך לומר בתחילתו אנא ה’ או”א וכו’. ואין נשים צריכות לומר וידוי ונפילת אפים, שאינן חייבות אלא בברכות השחר, ברכות התורה, ותפלת שמונה עשרה. ומכל מקום אם הנשים רוצות להחמיר על עצמן ולומר וידוי, רשאות לומר הודוי, ותאמרנה את הי”ג מדות בניגון כקורא בתורה. ואם צריכות לדאוג לצרכי הבעל, או בטיפול הילדים, אין להן להחמיר בדברים אלו, שהאשה משועבדת לבעלה. [שארית יוסף ח”ג עמוד רכא. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ קלא הערה א עמ’ שפד].
ב. אין להפסיק בדיבור בין תפלה לנפילת אפים. ואף אם מתפלל בביתו ביחיד אין לו להפסיק בין תפלת שמונה עשרה לתחנה. שהכל כתפלה אריכתא היא, ועל ידי שמפסיק ועוסק בדברים אחרים בין תפלה לנפילת אפים אין תחנתו שמתחנן בנפילת אפים מתקבלת כל כך. ואפילו בדברי תורה אין להפסיק בין החזרה לוידוי. ואם אירע שהפסיק בדיבור בין התפלה לוידוי, מ”מ יפול על פניו, אך אין זה רצוי כ”כ כמו מי שלא הפסיק. ועל פי הסוד אין להפסיק בין תפלה לוידוי אף בשהייה בעלמא. ומכל מקום רשאי אדם להתפלל במקום זה ולומר וידוי במקום אחר, ובלבד שלא יפסיק באמצע. [אחרונים]. [שארית יוסף ח”ג עמוד רכג. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ קלא הערה ב עמוד שצ].
ג. ומכל מקום רשאי להפסיק אפילו באמצע וידוי ונפילת אפים לקדיש וקדושה וברכו. ויש אומרים שאין לענות אמן דברכות באמצע וידוי ונפילת אפים, ואין דבריהם מוכרחים, אלא יש לענות אמן דברכות גם כן. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ קלא הערה ג עמוד שצב].
ד. צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם אשמנו בגדנו וכו’, ואע”פ שיודע בעצמו שאין בו כל הדברים ההם, ואם כן נראה כמי שמדבר שקר, מכל מקום אין בזה חשש, ואדרבה צריך לומר כך. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה ד, עמוד שצד].
ה. בשעת הוידוי צריך לעמוד, וכן בתחנונים הנוספים בשני וחמישי צריך לעמוד, ואם לא אמרו מעומד נקרא פורץ גדר. ויעמוד כמו שהוא עומד בתפלת שמונה עשרה, כאשר רגליו סמוכות זו לזו. ובשני וחמישי אומרים והוא רחום בקול רם. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה ה’, עמוד שצה].
ו. בעת אמירת הוידוי אין לסמוך על דבר באופן שאם יינטל אותו דבר יפול. אבל זקן או חולה יכולים להתוודות על ידי סמיכה. [שאר”י ח”ג עמו’ רכה. ילקו”י תשס”ד, תפלה ב, הע’ ו’, עמוד שצה].
ז. צריך להתוודות ולעמוד בכל הוידויים שהקהל אומר, אפילו אם כבר התפלל ואמר באותו יום וידוי. ובפרט ביום הכפורים, שבכל פעם שהשליח צבור אומר וידוי צריכים הקהל לעמוד ולומר עמו הוידוי. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכה. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה ז, עמוד שצה].
ח. כשמתוודה צריך לשחות מעט, ויאמר הוידוי בנחת ובמתינות ובלב נשבר ונדכה. וישהה בין תיבה לתיבה, וידע לפני מי הוא מתודה, שאם יאמר אותו במרוצה ומבלי הבנה, הרי זה בא לתקן ונמצא מקלקל. וכתב בשער הכוונות, כי בעת שאדם אומר הוידוי, יש לו להכות ביד ימינו כפוף כמו אגרוף על הלב, בצד שמאל, הכאה אחר הכאה בנחת, בעוד שהאדם מתודה, בין בשחר בין במנחה, בכל תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו’ הכאה אחת. [ואף מי שיודע בבירור שלא נכשל בגזילה, ובחמס, וכדו’, חייב לומר כל סדר הוידוי]. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכו. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה ח, עמוד שצה].
ט. יש נוהגים שבשעת הוידוי כשאומרים אשמנו בגדנו וכו’, גם השליח צבור מנמיך קולו ואומר הכל בלחש, עד וסרנו ממשפטיך וכו’. אך אין דעת הפוסקים נוחה מזה, ולכן עדיף שהשליח צבור יאמר כל הוידוי בקול רם. [שעל ידי כך הצבור אומר את כל הוידוי יחד עם השליח צבור, ומגיעים לי”ג מדות ביחד]. ומכל מקום אין צריך לעורר מחלוקת בעבור זה. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכו. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה ט, עמוד שצז].
י. יש אומרים שהצבור שותקים בשעה שהשליח צבור אומר חמש תיבות של “ויעבור ה’ על פניו ויקרא”, ומתחילים עם השליח צבור לומר ה’ ה’ אל רחום וחנון וכו’. אבל המנהג הוא שכל הצבור אומרים חמש תיבות אלו בלחש, ואחר כך אומרים בקול רם מתיבות ה’ ה’ אל רחום וחנון, ויש להם על מה שיסמוכו. [שארית יוסף ח”ג עמ’ רכו. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה י’, עמוד שצח].
יא. כשאומר ויקרא בשם ה’, יפסיק בין בשם לה’. וכן צריך להטעים את הפסק שבין ה’ ה’, כי יש טעם פסק בטעמי המקרא בין שם ה’ הראשון לבין שם ה’ השני, וכן צריך לנהוג. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכז. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה יא, עמוד שצט].
יב. כשאומר ויעבור ישחה מעט, ויזקוף בויקרא, ויחזור וישחה קצת כשאומר ה’ ה’. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכז. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה יב, עמוד שצט].
יג. יש המונים באצבעותיהם את מנין הי”ג מדות, וטוב שלא לעשות כן, כדי שלא להכנס למחלוקת, כי רבותינו הראשונים ורבותינו המקובלים נחלקו במנין שלש עשרה מדות הרחמים שבפסוק “ויעבור”, מאיזה תיבה מתחיל מניינן, ומה הוא סדרן. ומכיון שאין בידינו להכריע בדבר, אין למנות המדות באצבעותיו, אלא יאמרם בסתם, וקמי שמיא גליא סדרן. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רכז. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה יג עמוד שצט].
יד. אין היחיד רשאי לומר י”ג מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, מפני שאמירת י”ג מדות נחשבת כדברים שבקדושה, שאינם נאמרים בפחות מעשרה אבל אם בא לאומרן דרך קריאה בטעמי המקרא, רשאי. וכן פסק מרן השלחן ערוך ואף על פי שיש מן האחרונים והמקובלים שכתבו שאין לומר י”ג מדות אפילו בטעמי המקרא, אלא רק בחילופי אותיות של א”ת ב”ש, העיקר הוא כדעת מרן השלחן ערוך. לפיכך יחיד שהתעכב באמירת הוידוי, והקדימוהו הצבור וסיימו י”ג מדות, יקרא את הי”ג מדות בטעמי המקרא כאדם שקורא בתורה. אבל אם התחיל לומר י”ג מדות עם הצבור, וחלק מהצבור מיהרו לסיימם, כיון שיש רוב מנין שעדיין אומרים אותם עמו, רשאי לסיים י”ג מדות בדרך תפלה. ואם הצבור סיימו אמירת י”ג מדות, והוא עודנו נמצא באמצע אמירתם, יכול לסיים אמירתם בטעמי המקרא. [שאר”י חלק ג עמוד רכח. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה יד].
טו. כשאומר נפילת אפים [לדוד אליך ה’ נפשי אשא וגו’] צריך לשבת. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רכח. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה טו, עמוד תג].
טז. המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח לומר המזמור לדוד אליך ה’ נפשי אשא, ואבינו מלכנו, מבלי ליפול על פניהם כלל, מפני שעל פי דברי הזוהר הקדוש הנופל על פניו ואינו מכוין לבו כראוי כשאומר המזמור הנ”ל, עלול ח”ו להסתלק מן העולם בקיצור ימים ושנים, ולכן נהגו להמנע מנפילת אפים, אלא אומרים אותו כדרך הקורא מזמור תהלים בלבד. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכח. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה טז, עמוד תד].
יז. גם היחיד שאומר י”ג מדות בטעמי המקרא, רשאי לסיים במלת “ונקה”. ואין לחוש בזה משום מה שאמרו : “כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה”, שסוף סוף עיקר ותכלית כוונתו אינה לשם קריאה ממש, אלא לבקש רחמים, ולכן אינו צריך לסיים כל הפסוק. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכט. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה יז, עמוד תה].
יח. השומע י”ג מדות מן הצבור, אם הוא נמצא במקומות שמותר להפסיק בהם, צריך לעמוד ולומר י”ג מדות עם הצבור, הואיל ונחשבים כדברים שבקדושה. ורק אם נמצא בפסוקי דזמרה או בקריאת שמע וברכותיה לא יפסיק. אבל נוסח וידוי אין לאומרו ב’ פעמים בזה אחר זה, דהוה ליה ככלב שב על קיאו. ואמנם אם אמרו וידוי בסליחות, ומתפללים מיד שחרית או מנחה, חוזרים לומר וידוי בתפלה, שהרי עבר זמן מאז אמירת הוידוי בסליחות. [חסד לאלפים. שארית יוסף חלק ג’ עמוד רל. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה יח, עמוד תי].
יט. אין אומרים וידוי וי”ג מדות ונפילת אפים בלילה. ומכל מקום רשאים לאומרן במנחה אף אחר שקיעת החמה, בתוך י”ג דקות וחצי מזמן השקיעה (בשעות זמניות), שהוא זמן בין השמשות. [אך אם הצבור אינו רוצה לומר וידוי, אין לעשות מחלוקת]. ואם המשיכו בתפלת מנחה עד הלילה, יש אומרים שאין לומר קדיש תתקבל בלילה. ויש אומרים שמותר לומר קדיש זה גם אחר צאת הכוכבים. וכן עיקר לדינא. ועל כל פנים לכתחלה יזהרו שלא יבואו לידי כך. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רל. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה יט עמוד תיא].
כ. משה רבינו תיקן להם לישראל שהחתן נוהג שבעת ימי חופה בשמחה ומשתה, ושמח את אשתו אשר לקח, ונחשבים אצלו כימים טובים, לפיכך אינו אומר בהם וידוי ונפילת אפים. וכשמתפללים הקהל בבית החתן, או כשהחתן בא לבית הכנסת להתפלל עם הצבור, כל הקהל אינם אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שבעת ימי המשתה, לכבודו של החתן. אולם בשחרית של יום החופה, אף על פי שהקידושין והחופה נערכים בו ביום קודם שקיעת החמה, מכל מקום עדיין אין תורת חתן עליו, וצריכים לומר וידוי ונפילת אפים. אבל במנחה כשהיא סמוכה לחופה, ובפרט כשהיא במזמוטי חתן וכלה, אין לומר וידוי ונפילת אפים. ואם כלה נמצאת בעזרת נשים, ואין החתן שם, אינה פוטרת את הקהל לומר וידוי ונפילת אפים. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רלא. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ קלא הערה כ].
כא. אם החופה והקידושין נערכים למשל ביום רביעי סמוך לשקיעת החמה, כמו שנהגו בירושלים, אף על פי שלענין שבע ברכות נשלמים שבעת ימי המשתה ביום שלישי עם השקיעה, מכל מקום לענין וידוי ונפילת אפים יש להקל שלא לאומרם ביום רביעי, עד סוף שבעה ימים מעת לעת משעת החופה והקידושין. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלא. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כא].
כב. המתפללים בבית האבל, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שבעת ימי האבל, ואף אם אין האבל שם, נוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים בבית המנוח הנפטר. ואין המתפללין צריכים להשלים אמירת הוידוי לאחר התפלה. וכל שכן אם יש שם נשים היושבות שבעה, דאף שאין שם איש היושב שבעה, עם כל זה אין אומרים וידוי ונפילת אפים, אחר שהקהל באים לכבודו של הנפטר. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלב. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כב, עמוד תטז].
כג. אם אין מנין בבית האבֵל, ובא האבֵל לבית הכנסת כדי לומר קדיש, ולשמוע קדושה וברכו, צריכים לומר וידוי ונפילת אפים. אבל אם בא לבית הכנסת בערב השבעה, להתפלל מנחה וערבית, והקהל מתאסף כדי לשמוע דברי תורה והספד לעילוי נשמת הנפטר ולחלוק לו כבוד, אין לומר וידוי ונפילת אפים. ויש מקומות שלעולם אין אומרים וידוי ונפילת אפים כשהאבל בבית הכנסת, ויש להם על מה שיסמוכו. [שאר”י ח”ג עמו’ רלג. ילקו”י מהדורת תשס”ד, תפלה ב, סימן קלא הערה כג, עמוד תיח].
כד. פשט המנהג בארץ ישראל ובכמה מקומות, שכשיש בבית הכנסת נער “בר מצוה”, שמניח תפילין ביום שמלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, דהיינו ביום לידתו, שלא לומר וידוי ונפילת אפים ותחנונים, כשם שאין אומרים וידוי ונפילת אפים כשיש שם חתן. ונתנו סמך לדבר, שהבר מצוה דומה לחתן, שנאמר, כחתן יכהן פאר, ותפילין נקראו פאר, שנאמר פארך חבוש עליך. ומנהג זה נכון וישר, ויש להם על מה שיסמוכו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלג. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כד, עמוד תכא].
כה. כשיש מילה בבית הכנסת, אין לומר שם וידוי ונפילת אפים ביום המילה, ואפילו אם מתפללים שם כמה מנינים בזה אחר זה, כולם פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כה, עמוד תכב].
כו. אבי הבן שנמצא בבית הכנסת ביום המילה, או שנמצא שם הסנדק, או המוהל, אף על פי שהמילה נעשית בבית, כל הצבור שמתפללים עמו בבית הכנסת פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים לכבוד בעלי הברית, בכל היום, שחרית ומנחה, בין קודם הברית בין אחר הברית, שיום טוב שלהם הוא. ויש מהאשכנזים שנוהגים שאם הברית היה בשעות הצהרים, ומתפללים מנחה בשעות הערב, אומרים וידוי אפילו אם הסנדק נמצא בבית הכנסת. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כו עמוד תכב].
כו/ב. יש נוהגים לומר י”ג מדות בעת המילה, מיד אחר החיתוך, והוא דוקא בזמן שהצבור נמצא בעת צרה. ויש הנוהגים כן אף בשבת ויום טוב. אך אין לנהוג כן אלא בשעת צרה ומלחמה.
כז. מקום שנהגו שאם יש מילה בבית כנסת אחת, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל בתי הכנסת שבעיר, אף על פי שאינו מנהג יפה, מכל מקום אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. אבל במקום שעדיין לא נהגו כן, כמו בעיר חדשה, אין להם לנהוג כן, שהוא מנהג גרוע, ואין דעת הפוסקים נוחה הימנו. [שאר”י ח”ג עמ’ רלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ קלא הערה כז עמוד תכג].
כח. בית כנסת שעושים שם מילה בבוקר, משום שזריזים מקדימים למצות, לא יאמרו וידוי ונפילת אפים גם בתפלת מנחה, הואיל ובמקום ההוא עדיין מונחים הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית, והפרוכת שעליו, ואור קדושת מצות המילה חופף עליו כל היום, לפיכך אין נופלים על פניהם כל היום כולו. וכן הורו למעשה כמה גדולי עולם. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כח, עמוד תכד].
כט. גם כשהמילה נעשית בבוקר, אם נמצא בתפלת המנחה אחד מבעלי הברית, דהיינו אבי הבן או המוהל או הסנדק, אין לומר וידוי ונפילת אפים, שקדושת ושמחת המצוה נמשכת כל היום. ואם מאחרים את המילה עד סמוך למנחה, יש אומרים שצריך לומר וידוי ונפילת אפים בשחרית, ורק במנחה שהיא התפלה הסמוכה לברית המילה לא יאמרו וידוי ונפילת אפים. אבל יש נוהגים שבכל אופן אין אומרים וידוי ונפילת אפים גם בשחרית, ואין לשנות מפני המחלוקת. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רלה. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כט, עמוד תכד].
ל. ביום שעורכים פדיון הבן, אפילו אם אבי הבן נמצא בבית הכנסת, יש לומר וידוי ותחנונים כרגיל. ואמנם אם עורכים את סעודת פדיון הבן בצהרים, ומתפללים במקום הסעודה תפלת מנחה, יכולים להקל שלא לומר וידוי בתפלה זו. [ילקו”י מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה ל’, עמוד תכד].
לא. מי שנתבשר שנולד לו בן והוא בעיר אחרת או במדינה אחרת, ואינו יכול להיות נוכח בברית המילה של בנו, אף על פי כן לא יאמר וידוי ונפילת אפים ביום המילה, שבודאי גם הוא שמח שקרוביו מקיימים מצות המילה של בנו בזמנה. אבל אינו פוטר את הצבור שעמו מהוידוי ונפילת אפים, כיון שאיננו משתתף בפועל בקיום המצוה. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רלה. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה לא, עמוד תכז].
לב. אם האחד מוהל והשני פורע, כל אחד מהם פוטר את הקהל שמתפללים עמו מאמירת וידוי ונפילת אפים, אבל המוצץ בלבד אינו פוטר. ויש חולקים. והמיקל בדין נפילת אפים שהיא רשות, יש לו על מה שיסמוך. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלו. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה לב].
לג. הנוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים ביום פקודת השנה (יום הפטירה) של צדיקים ואדמורי”ם, ומביאים ראיה מיום ל”ג לעומר, שאומרים שהוא יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, ואין אומרים בו תחנון, מנהג טעות הוא בידם, ואין להם על מה שיסמוכו, שאדרבה יום פטירת הצדיקים הוא יום צרה ותוכחה, ויש שמתענים בו ביום, ועוד שאין לך יום במשך כל השנה שלא נפטרו בו מגדולי ישראל ומאורי ישראל, ואם כן ביטלנו לגמרי דין אמירת וידוי ונפילת אפים לעולמי עד, ושאני יום ל”ג לעומר, שהוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, כמבואר באחרונים. לפיכך אם נזדמן לו לאדם להתפלל במנין כזה שנוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים ביום פטירת איזה גאון וצדיק ואדמו”ר, ואין בידו למחות בהם, חייב לומר וידוי ונפילת אפים לבדו, ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום לא תתגודדו. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רלו. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה לג, עמוד תכח].
לד. נוהגים שביום הכנסת ספר תורה בשעת המנחה, אין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה. ויש להם על מה שיסמוכו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלו. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא, הערה לד].
לה. כשעושים סעודת סיום מסכת סמוך למנחה, והמסיים והקרואים לסעודה מתפללים מנחה קודם הסעודה, פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים במנחה, שהרי הוא כמו יום טוב שלהם, וכמו שאמרו בשבת תיתי לי דכד חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכן אמרו במדרש שעושים סעודה לגומרה של תורה. לפיכך כל המשתתפים בסעודת מצוה זו פטורים מלומר נפילת אפים ותחנונים בתפלת המנחה הסמוכה לה. וכל שכן אם למדו בצוותא מסכת שלימה עם הצבור, שפטורים מלומר וידוי ונפילת אפים. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלו. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה לה, עמוד תכט].
לו. אלו הימים שאין אומרים בהם וידוי ונפילת אפים לא בשחרית ולא במנחה: חודש ניסן, פסח שני, ל”ג בעומר, מראש חודש סיון עד י”ב בו ועד בכלל, תשעה באב, ט”ו באב, ערב ראש השנה וערב יום הכפורים, מי”א תשרי עד ב’ חשון. שמונת ימי החנוכה, ט”ו בשבט, י”ד וט”ו אדר א’ ואדר ב’. וראשי חודשים. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלח. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סי’ לו הערה לו].
לז. יש נוהגים שלא לומר וידוי בט”ו אייר, משום ספיקא דיומא, אך אין זה מנהג נכון, ויש למחות ביד הנוהגים כן, שרק בי”ד אייר אין אומרים וידוי. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלט. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה לז, עמוד תלד].
לח. בכל יום שאין אומרים בו וידוי, כגון בל”ג לעומר, אין בו וידוי ונפילת אפים גם במנחה שלפניו, דהיינו מנחה של ערב ל”ג לעומר, או מנחה של ערב ראש חודש, או מנחה של ערב חנוכה. חוץ מערב ראש השנה וערב יום הכפורים, שאף על פי שאין אומרים בהם וידוי, במנחה שלפניהם אומרים וידוי. [ולענין ערב פסח שני ראה בהערה ז’, ובשארית יוסף חלק ג’ עמוד רמ]. ויש שנהגו בערב חנוכה, שאין אומרים וידוי גם בשחרית, אך אין מנהגינו כן. ובערב חנוכה שחל בשבת, אין אומרים צדקתך צדק במנחה. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמא. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה לח עמוד תלה].
לט. ראוי ונכון להנהיג בכל בית כנסת, שאם יש סיבה שלא לומר וידוי [כגון שיש חתן בר מצוה בבית הכנסת, וכדומה], שיודיעו לשליח צבור קודם שיתחיל התפלה, כדי שיאמר קדיש מיד לאחר יהיו לרצון שבסוף החזרה. ואם הצבור לא ידעו שיש חתן בבית הכנסת, והתחילו באמירת הוידוי, ואחר כך הודיעו שיש חתן בבית הכנסת, יש להמשיך עד אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמא. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה לט עמוד תלו].
מ. אומרים וידוי בלשון רבים, חטאנו עוינו פשענו וכו’, חוץ משכיב מרע שמתוודה בלשון יחיד. [שארית יוסף חלק ג’ עמוד רמא. ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כו, עמוד תלו].
מא. בימים שאין אומרים בהם וידוי, אין אומרים בשבת המנחה צדקתך צדק. אבל כשיש חתן או אבי הבן או סנדק בבית הכנסת, יש לומר צדקתך צדק כמו בכל שבת. וכן אם חל צום תשעה באב ביום ראשון, אומרים בשבת הסמוכה לצום צדקתך צדק. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כו עמוד תלז].
