א. צריך העולה לתורה והשליח צבור לקרוא מעומד, ולא יסמכו עצמם לכותל או לתיבה, אלא אם כן הם בעלי בשר, או זקן או חולה שקשה להם בלי לסמוך. וכן אם לא יוכל העולה לראות הכתב של הספר תורה כדי לקרוא עם השליח צבור אלא על ידי שיסמוך עצמו וישען על התיבה, רשאי לעשות כן. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד ק].
ב. שליח צבור שיודע לקרוא בתורה בטעמיה ובדקדוקיה, וחלה ברגליו עד שנעשה נכה ל”ע, והוא מרותק לכסא גלגלים, אם יכול להתאמץ בעזרת אנשים אחרים שיקימוהו ויוכל לעמוד ולהיסמך על התיבה, רשאי להיות שליח צבור ולקרוא בתורה, אבל אם אינו יכול לעמוד כלל, אפילו על ידי סמיכה גמורה, אין להתיר לנכה כזה להיות שליח צבור ולקרוא בספר תורה מיושב. אבל בית חולים שנמצאים בו חולים המוגבלים במגבלות שונות, ומספר גדול מהחולים אינם מסוגלים לברך את ברכת העליה לספר תורה, שאינם יכולים לבטאות את הברכה בצורה מובנת, אך הם בהכרה מלאה. ואין שם חולים אחרים המסוגלים לברך, מותר להוציא ספר תורה ולהעלותם לתורה, באופן שיבטאו היטב על כל פנים את השם ומלכות שבברכה. ומותר לענות אחריהם אמן. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קב].
ג. העולה לספר תורה, צריך לעמוד לימין השליח צבור, אפילו אם הוא רב הקהלה וחכם הקהל, וקורא את הקריאה בעצמו. וכאשר השליח צבור עצמו עולה לספר תורה, צריך שיעמוד אחר לידו, שכשם שניתנה לנו התורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור. ומנהגינו שהשליח צבור עומד במקומו בצד שמאל, וזה העומד לידו עומד בימינו. ומנהג הספרדים לקרוא בספר תורה כשהוא עומד על הבימה, זקוף. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קג].
ד. מנהגינו לעמוד בפני אביו ורבו כשעולים לתורה, ונשארים עומדים עד שיחזרו למקומם. [ואחר כך מנשקים את ידיהם לכבוד]. ועל כל פנים בדרך עלייתו לספר תורה, וכן כשהוא מסיים את קריאתו וחוזר למקומו, צריך לעמוד בפניו. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קד].
ה. יש נוהגים שאחר שסיים העולה לברך ברכה אחרונה של קריאת התורה, אינו חוזר מיד למקומו, אלא עומד בצד השמאלי של הבא אחריו, עד שהבא אחריו יסיים את קריאתו, ויש סמך נכון למנהגם. ומנהג הספרדים לומר לעולה לתורה המסיים את קריאתו, “חזק וברוך”, והוא עונה “חזק ואמץ”. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קה].
ו. העולה לתורה ילך אל התיבה בזריזות ובדרך קצרה, ויחזור בדרך ארוכה יותר, ואם שני הדרכים שוים, יעלה לתורה דרך צד ימין. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קה].
ז. המנהג שיש נוהגים להתנשק עם העולה לספר תורה לאחר שסיים את קריאתו בתורה, אינו נכון לפי ההלכה, ומצוה רבה לבטלו בהסברה ובדרכי נועם, ובפרט שכאן בארץ ישראל מנהג רוב העדות שאינם מתנשקים כלל. ומכל מקום בני העדה המרוקאית שנוהגים להתנשק דרך כבוד, ולא דרך חיבה, יש להניח להם במנהגם, ולא לעורר מחלוקת, אחר שעושים כן לשם כבוד בעלמא. ונהגו לנשק את ידי אביו או רבו, או שאר קרובים שחייבים בכבודם, לאחר שעלו לתורה, ויסוד המנהג בהררי קודש. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קה].
ח. אין הצבור רשאים לענות אמן עד שתכלה הברכה מפי המברך, ואין הקורא רשאי לקרוא עד שיכלה אמן מפי הצבור. והמנהג שהשליח צבור עונה אמן בקול רם כדי שיבינו הקהל שהעולה סיים ברכתו, ויטו אוזן לשמוע את הקריאה, ויפסיק קצת בין אמן לתחלת הקריאה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קו].
ט. חרש המדבר ואינו שומע, יכול לשמש כשליח צבור ולקרוא בתורה להשמיע לרבים. וכל שכן חרש השומע על ידי מכשיר שמיעה, שיכול לקרוא בתורה ולהוציא את הרבים ידי חובתם. וחרש שאינו שומע ואינו מדבר, אין לצרפו לעשרה כדי לקרוא בתורה בברכות, שספק ברכות להקל, ואפילו אם הוא לומד בבית ספר מיוחד לחרשים-אילמים, המקנים דעת לתלמידיהם. אבל מותר לצרפו למנין לומר קדיש. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קז].
י. כשאולם בית הכנסת הוא גדול ורחב, ורוצים להשמיע לצבור קריאת הספר תורה וחזרת השליח צבור דרך הרם-קול, בימות החול, יש להם על מה שיסמוכו להקל בזה במקום צורך. והשומעים קריאת התורה דרך הרם-קול יוצאים ידי חובתם ועונים ברכו ואמן אחר הברכות, הנשמעים דרך הרם-קול. [ובפרט כשהשליח צבור מגביר את קולו ויכולים לשמוע את הקריאה גם בלעדי הרם-קול, שיוצאים ידי חובת הקריאה]. אבל אין יוצאים ידי חובה בשמיעת קריאת התורה דרך הרדיו. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קז].
יא. שליח צבור שאינו נזהר לטבול לקריו, מותר לו לכתחלה לשמש כשליח צבור לקריאת התורה וחזרת הש”צ. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קח].
יב. הקורא בתורה וטעה בפסוק שמוזכר בו שם ה’, יש נוהגים לסיים לקרוא את הפסוק כולו, ורק אחר כך לחזור ולקרוא את הפסוק כולו. ומכל מקום מצד הדין אפילו אם קרא חלק מהפסוק שיש בו הזכרת ה’, וטעה בטעמים וכיוצא בזה, חוזר וקורא הפסוק כדת וכדין, בטעמיה ודקדוקיה, ואין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קח].
יג. שליח צבור הקורא בתורה, וחוזר הפרשה בינו לבין עצמו לפני הקריאה, מותר לו לומר הפסוקים בהזכרת שם שמים כקריאתו, אף שחוזר פסוק אחד כמה וכמה פעמים. ויקראנו כקורא בתורה, ללא כל שינוי. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קט].
יד. אין ספק שמותר לקרוא בספר תורה דרך המשקפיים, או זכוכית מגדלת, ולא חשיב הקורא כקורא על פה, ואין צריך להחמיר להסיר המשקפיים בעת הקריאה בתורה. והוא הדין בזה בקריאת המגילה ביום פורים, ובקריאת פרשת זכור, שראיה דרך משקפיים היא ראיה גמורה. ואפילו אם היו המשקפיים כהים, כגון משקפי שמש, וכדומה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קי].
טו. ומכל מקום אין לקרוא בספר תורה מתוך ראי (מראה) המכוון כנגד אותיות הספר תורה, שהרי אינו רואה אלא את הבבואה, אף על פי דחשיב שפיר ראיה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמ’ קי].
טז. ספרדי המתפלל עם אשכנזים בשבת ויום טוב, ושומע קריאת ספר תורה במבטא אשכנזי, או שהיה העולה לתורה תימני וקרא בעצמו במבטא תימני, השומע יצא ידי חובת שמיעת קריאת התורה, כשמבין את הלשון והמבטא. וכן להיפך. ורק בשבת פרשת זכור, נכון וראוי לשמוע את הקריאה במבטא ספרדי, מפני שקריאת פרשת זכור היא מן התורה. [ילקו”י שם, עמוד קיא].
יז. בית כנסת של אשכנזים המתפללים וקוראים בתורה במבטא אשכנזי, ושלא כמנהגם קראו בתורה בשבת אחת במבטא ספרדי, וכן להיפך, יוצאים ידי חובתם. שאין השינוי במבטא וההברה מעכב בקריאת התורה. ולפיכך אם אין מי שיקרא בבית הכנסת בתורה, אלא מי שקורא במבטא אחר מזה שרגילים בו הצבור, מותר לו לכתחלה לקרוא בתורה במבטא שלו. ובשבת פרשת זכור ראוי להחמיר בזה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיב].
יח. בית כנסת של אשכנזים המתפללים וקוראים בתורה דרך קבע בהברה ספרדית, אינם צריכים לשנות מהמבטא הספרדי שהורגלו בו, ואין להם להשגיח במערערים המבקשים לקרוא בתורה במבטא אשכנזי. ובפרט בהזכרת שם ה’, שהאשכנזים מבדילים בין קמץ לפתח, ומבטאים את שם ה’ בקמץ קרוב לניקוד חול”ם, ואילו אצל הספרדים הקמץ והפתח נראים קמת דומים, שמותר להם לשנות ממבטא אשכנזי למבטא ספרדי, אחר שמצינו לכמה ראשונים שהמבטא שלהם בניקוד הקמ”ץ היה כמבטא הספרדי, וכן היה מבטאו של רבי אליעזר הקליר, רש”י ז”ל [עיין הגהות רבי יעקב עמדין ברכות מז.], הרי”ף, ורבינו בחיי, ועוד. וכן ראינו מעשה רב אצל הגאון רבי נתן אדלר, רבו של החתם סופר, ששינה מבטאו ממבטא אשכנזי למבטא ספרדי. ועל כל פנים אין לגרום למחלוקת בעבור דבר זה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיג].
יט. ספרדי המתפלל עם אשכנזים, והזמינוהו לעלות לספר תורה, צריך לברך ברכות התורה במבטא ספרדי, ובפרט בהזכרת שם ה’ שיאמרנו כפי המבטא שלנו, ואסור לו לשנות ולבטאות שם ה’ בחולם כמנהג האשכנזים. ואף אם כמה מיחידי הקהל ידרשו זאת מהעולה לתורה, לברך כפי מבטאם, לא ישמע להם לשנות מהמבטא הספרדי, וכל המשנה ידו על התחתונה. בפרט ויש לנו סמוכין גדולים בראשונים כמלאכים שביטוי שם ה’ הוא כפי מנהג הספרדים. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיג].
כ. העולה לספר תורה חייב לקרוא בפיו בלחש את הקריאה, מתוך הספר תורה, יחד עם השליח צבור. ואינו יכול לצאת ידי חובה בשמיעה בלבד מהשליח צבור מטעם “שומע כעונה”, דבקריאת ספר תורה שאינה חובת יחיד, לא אמרינן “שומע כעונה”. ואם אינו קורא בלחש את הקריאה, יש לחוש שברכותיו הן ברכות לבטלה. ולפיכך על השליח צבור הקורא בתורה להעיר תשומת לב העולים לתורה, ויאמר להם לפני שיברכו שיקראו עמו בלחש את הקריאה. ואם שמעו לו מוטב, ואם לאו אין צריך לחזור על הקריאה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיד].
כא. גם במקומותינו שאין אנו קוראים בשמו של העולה לתורה, (ומשום שחוששין שמא לא יוכל לעלות לתורה), אפילו הכי אין לקרוא לספר תורה בן אחר אביו, או שני אחים בזה אחר זה, משום עין הרע. שסוף סוף מזכירים את שמותיהם באמירת “מי שברך”, והכל מכירים בהם. [ילקו”י, שם, עמוד קיז].
כב. מי שרוצה לעלות לספר תורה אחר אחיו, או אחר אביו, ואומר שאינו מקפיד על עין הרע, אין להקל לו, שמאחר ואפשר שיעלה לספר תורה על ידי הפסק אחד ביניהם, מהיות טוב אל תיקרי רע. ומכל מקום אם כבר עלה לספר תורה, ואמר שאינו חושש לעין הרע, שוב לא ירד, ויכול לברך ברכות התורה ולקרוא בתורה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיח].
כג. מי שעלה לקרוא בתורה, ולפני שבירך ברכות התורה נתברר שאביו או אחיו עלו לקרוא בתורה לפניו, מותר לו לרדת מהתיבה ולא לעלות לספר תורה, ואין זה בכלל מי שקוראים אותו לעלות לספר תורה ואינו עולה שמקצרים את ימיו ח”ו. ואם אפשר נכון שיעלה אחר כך לתורה, על ידי הפסק אחר. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיח].
כד. מותר להעלות לתורה אב ונכד בזה אחר זה. ואם יש מנהג ידוע להחמיר, אין לשנות מהמנהג. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיט].
כה. אב ובנו, או שני אחים הרוצים לעלות לספר תורה בזה אחר זה, האחד לעליית משלים, והשני לעליית מפטיר, אף על פי שאין ראוי לעשות כן לכתחלה, אם רוצים להקל בזה, יש להניח בידם, מאחר ויש הפסק קדיש ביניהם. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיט].
כו. מותר לאב ובנו, או לשני אחים, להיות שני חתנים בשמחת תורה, האחד חתן תורה והשני חתן בראשית, ואין לחוש לעין הרע. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קיט].
כז. והוא הדין שמותר לשני כהנים או לשני לויים להיות חתנים, אחד חתן תורה ואחד חתן בראשית, ואפילו שלשה כהנים או שלשה לויים, יכולים לעלות בזה אחר זה לחתן בראשית, חתן תורה, ומפטיר. ואם אין שם אלא כהן אחד, וזכה בעליית חתן תורה, רשאי לעלות לכהן, ואחר כך לעלות לתורה כחתן תורה. והוא הדין ללוי. אבל אם זכו בקריאת פרשת חתן בראשית, לא יעלו לספר תורה בתור כהן או לוי, אלא יקרא אחר במקום כהן, או כהן במקום לוי, שאין אדם רשאי לקרוא בשני ספרים, משום פגמו של ראשון. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קכ].
כח. אדם החשוד על עריות, אין לקוראו לספר תורה באותה פרשה, כדי שלא להלבין את פניו ברבים, שיחשבו שיש אמת בחשד. והוא הדין בזה בכל עבירה שהאדם חשוד בה, שאין להעלותו לספר תורה באותה קריאה. והוא הדין באדם שידוע שעבר על דברי תורה, ואינו רק בחזקת חשוד, שגם בזה אין ראוי לכתחלה להעלותו לתורה לקריאה שבה נזכרת אותה העבירה שנכשל בה. ולכן אין ראוי לקרוא לתורה בפרשת “לא יגוש את רעהו” למי שלא עשה פרוזבול בערב ראש השנה, או מי שאינו נזהר מאיסור חדש, וכיו”ב. ומכל מקום בעלי תשובה מותר להעלותם לתורה לכל קריאה שהיא, אף אם ידוע שנכשל באותם עבירות קודם שחזר בתשובה. [ילקו”י, הל’ קריאת התורה עמ’ קכ].
כט. מי שנעקרו לו שיניו, ומשתמש בשינים תותבות בכל שיניו, ובלעדיהם אי אפשר לו לבטאת אותיות זשר”ץ, יכול להוציא ידי חובה את הצבור בקריאת התורה, שדיבור על ידי שינים תותבות חשיב דיבור שפיר. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קכא].
