א. מצוה מדברי סופרים ליטול את הידים קודם שאוכל סעודה עם פת, ומצוה לשמוע דברי חכמים. והסמיכו זאת על הפסוק (ויקרא כ, ז): והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו’. ואף שזו מצוה מדברי סופרים מכל מקום מברכים על נטילת ידים קודם הניגוב: “אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים”. שגם על מצוות דרבנן שייך לברך בלשון “וצונו”, שהקב”ה צונו לשמוע לדברי חכמים. (חולין קו.). וצריך ליזהר מאד בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם. [ילקו”י, חלק ג’, ספר על הלכות ברכת המזון וברכות סימן קנח סעיף א’, עמוד ט].
ב. אף מי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להם שום טומאה, אינו רשאי לאכול לחם עד שיטול ידיו. [ילקוט יוסף, חלק ג’ דיני ברהמ”ז וברכות, סימן קנח הערה ב’ עמוד יג].
ג. גם הנשים חייבות בנטילת ידים, ועל כן צריך כל אדם להיות בקי בהלכות נטילת ידים, וללמד את בני ביתו דיני נטילת ידים, וישגיח שיטלו ידיהם כהלכה. וכן יחנך את בניו ובנותיו
הקטנים לנטילה בברכה. [ילקוט יוסף, חלק ג’ על הלכות ברכת המזון וברכות סי’ קנח הע’ ג’ עמוד יג].
ד. האוכל פחות מכזית פת (שהוא 9 דרהם, ומשערים לפי הנפח, אך מאחר שאין הכל בקיאים לשער בנפח, נהגו לשער במשקל, ובמשקל – כזית הוא בדרך כלל 27 גרם) מעיקר הדין אינו צריך ליטול את ידיו, ורק אם בדעתו לאכול שיעור כזית, צריך ליטול את ידיו, אבל לא יברך על נטילה זו. ורק אם בדעתו לאכול פת שיעור כביצה, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. והיינו באוכל כשיעור ביצה בלא קליפתה, שאז צריך לברך על הנטילה. ונחלקו האחרונים מה הוא שיעור ביצה בלא קליפתה, ולהלכה נראה שאם אוכל כחמשים ואחד גרם פת, נוטל ידיו בברכה. והמחמיר ליטול ידיו בלא ברכה גם בפחות מכזית תבוא עליו ברכה. ויש מחמירים ליטול ידיהם (בלי ברכה) באכילת פת כשיעור 18 גרם, לחוש לסוברים דכזית הוא כ-18 גרם. שהרי דעת הרי”ף והרמב”ם שכזית הוא פחות משליש של כביצה, ושיעור ביצה הוא 18 דרהם, וכל דרהם הוא 3 גרם, ונמצא ששיעור כזית לדבריהם הוא כ-18 גרם. אך לדעת התוס’ ומרן השלחן ערוך, שיעור כזית הוא חצי ביצה, וממילא שיעור כזית הוא 27 גרם. [ילקוט יוסף, ח”ג הלכות ברהמ”ז וברכות, סימן קנח הערה ד’, עמוד יד. יביע אומר ח”ט או”ח סי’ קח אות פ, הליכות עולם ח”א עמוד שטו, פרשת שמיני אות א’. וחלק ב’ עמוד רפ רפא, חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס”ג, עמוד קיא].
ה. הנוטל ידיו בברכה על דעת לאכול שיעור כביצה פת, ואחר שהתחיל לאכול, נאנס ולא יכול להמשיך באכילתו, אינו חייב לאנוס עצמו לאכול עד שיעור כביצה, או אפילו כזית, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה, שמה שבירך על נטילת ידים אין זו ברכה לבטלה, כיון שבשעת הנטילה היה בדעתו לאכול כביצה. ומכל מקום אם הדבר אפשר ישתדל לאכול כביצה, מחמת הברכה שבירך. ולכתחלה חכם עיניו בראשו, לאכול בתחלת סעודתו פת שיעור כביצה, ורק אחר כך יאכל משאר מאכלים. [יביע אומר ח”א חיו”ד סימן כא. וח”ה חיו”ד סימן כ’ אות ג’. ילקוט יוסף, על הלכות ברהמ”ז וברכות סי’ קנח הערה ה, עמוד טז. הליכות עולם חלק א’ עמוד שטז].
ו. מי שנטל ידיו [ולא בירך] ולא היה בדעתו לסעוד כלל, ואחר כך נמלך מיד ורוצה לסעוד, צריך נטילה אחרת. ואם לא הסיח דעתו יטול בלא ברכה, שיש אומרים דבנטילת ידים לחולין אף אם לא כיוון לשם נטילה יצא אם לא הסיח דעתו מעת שנטל ידיו. ולכן יטול בלא ברכה. [ילקוט יוסף חלק ג’ דיני ברכת המזון וברכות, עמוד יז בהערה].
ז. הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין (עוגה), חייב ליטול ידיו כדין נטילת ידים לפת. ויש אומרים שאף מברך על נטילה זו, ויש חולקים. ולדינא, נוטל ידיו בלא ברכה. [הלבוש השל”ה ויד אהרן. ואף שהחיד”א בברכ”י סי’ קנח סק”ג פסק לברך, סב”ל. ואף שלד’ הרדב”ז היכא שהספק במצוה ולא בברכה ברוכי מברכינן, הא לא קי”ל כהרדב”ז אלא היכא דמרן פסק להכשיר המצוה, וגם איכא חזקת חיוב. והכא אעיקרא יש ספק אם חייב בנטילה כמבואר בלבוש]. והמברך יש לו על מה שיסמוך. ושיעור קביעות סעודה על עוגה יש אומרים שהוא 216 גרם, [כשיעור ארבע ביצים], ויש אומרים שהוא שיעור שלש ביצים, דהיינו, 162 גרם, [וכן נראה דעת מרן בסימן שסח סעיף ג’]. ואף על פי שלענין ברכת המזון אנו מחמירים ואין מברכים ברכת המזון על עוגה אלא אם כן אכל שיעור 216 גרם [וטוב להחמיר לאכול 230 גרם], מכל מקום לענין נטילת ידים יש להחמיר כדעת מרן וליטול בלא ברכה כשאוכל 162 גרם. [ילקוט יוסף, על הלכות ברהמ”ז וברכות סי’ קנח הערה ו, עמ’ יז].
ח. האוכל פת כדי להעביר את מתיקות הדבש שאכל, או להעביר החריפות ממה שאכל, יש אומרים שאפילו אם אוכל יותר מכביצה, אין צריך ליטול ידיו, כדין עיקר וטפל. ויש חולקים,
ולכן כשאוכל שיעור כביצה, נכון שיטול ידיו בלי ברכה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז עמ’ יח. וכשאוכל כזית איכא ס”ס, שמא פחות מכביצה פטור מנטילה, ושמא בכה”ג שאין דעתו לאכילה א”צ נטילה].
ט. שיעור נטילת ידים לסעודה הוא רביעית מים. ומכל מקום טוב להוסיף וליטול בשפע, דאמר רב חסדא, אנא משאי (נוטל) ידי מלא חפני, ויהבו לי מן שמיא טיבותא מלא חפני.[שםעמ’ יט].
י. אין מברכים על הנטילה קודם הנטילה, משום שפעמים אין ידיו נקיות ואין לברך בידים שאינן נקיות. ולכן מנהגינו פשוט לברך על הנטילה קודם הניגוב. שגם זה נחשב כמברך קודם קיום המצוה. ואף שאנו נוטלים ידים יותר מרביעית מים על כל יד, ובזה לפי דעת מרן השלחן ערוך אין צריך ניגוב, ונמצא שאם יברך אחר הנטילה לא חשיב כמברך עובר לעשייתן, עם כל זה פשט המנהג לברך אחר הנטילה ולא קודם. ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכות. בצירוף סברת מיעוט הפוסקים הסוברים שאפשר לברך אחר הניגוב. [ילקוט יוסף, ברכות עמוד כ’].
יא. מי שנטל ידיו כדת לסעודה, ולא בירך עליהם קודם הניגוב, לא יברך אחר הניגוב. ולדעת הרמב”ם ורוב הראשונים ומרן השלחן ערוך והאחרונים, מה שהצריכו לברך קודם קיום המצוה ולא לאחריה, הוא לעיכובא, ואם מברך לאחר עשיית המצוה, היא ברכה לבטלה. ואפילו אם נזכר תוך כדי דיבור שלא בירך על הנטילה, לא יברך אחר הניגוב. [הליכות עולם חלק א’ עמוד שיח]. וגם לא יחכך בראשו או יגע במקומות המכוסים שבגופו, כדי שיתחייב נטילה אחרת, שאין לעשות כן על פי ההלכה, מחשש שגורם לברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ”ז וברכות סימן קנח הערה י’, עמוד כא].
יב. אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לניגוב. ומכל מקום אם הפסיק בדיבור קודם הניגוב, קודם שיברך, אינו צריך לחזור וליטול ידיו, אלא יברך וינגב. [וגם לא ינגב ידיו ויחזור ויטמאם כדי ליטול שנית בברכה, וכמבואר]. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות, סי’ קנח הערה יא. עמוד כג]. ומכל מקום לדברים שבקדושה מותר לענות. אבל בין הברכה לניגוב לא יענה גם לדברים שבקדושה. ובשעת הניגוב יזהר שלא יפסיק כלל. [ע’ ב”י סי’ קסה ד”ה ואך, דלא יפסיק באשר יצר בין הנטילה לברכה וכו’, ואח”כ כשיגיע זמן ברכת ענט”י דהיינו “בשעת” הניגוב יברך וכו’. ע”ש. וכל הקפידא שבשעת הניגוב לא ידבר, אבל קודם הניגוב, אכתי חשיב עובר לעשייתן לענין דיעבד או דברים שבקדושה, שאינו מעכב כל כך. ועיין שו”ת יביע אומר חלק ח’ או”ח סימן כ’ אות ו’. ט’ חאו”ח סימן קח אות פא].
יג. אם נטל מקצת ידו ולאחר מכן ניגבה, ושוב חזר ונטל שארית ידו, הרי ידו טמאה כמו שהיתה, שאין נטילה לחצאין, וצריך לחזור וליטול כל ידו. אבל אם נטל מקצת ידו, ולא ניגבה, ועדיין יש במקום שנטל טופח על מנת להטפיח, וחזר ונטל שארית ידו, מועילה נטילה זו, ורשאי אף לברך “על נטילת ידים”. [הליכות עולם חלק א’ עמוד שכ].
יד. הנוטל ידיו לסעודה ותיכף שמע ברכה או דברים שבקדושה, צריך לענות אמן ושאר דברים שבקדושה, כל עוד לא בירך על נטילת ידים. ואפילו להאומרים שאין לומר פסוק שאו ידיכם קודש מפני שחוששים משום הפסק, מכל מקום גם הם יודו שצריך לענות אמן ושאר דברים שבקדושה, ולא שייך להחמיר בזה ולומר שלא יענה עד שיתחיל לנגב ידיו, ויהרהר אמן ודברים שבקדושה בלבו, דחומרא דאתי לידי קולא היא. ורק אם בירך כבר על נטילת ידים וקודם שינגב ידיו שמע ברכה וקדושה לא יענה עד שינגב ידיו, משום דהוי הפסק בין ברכה למצוה. ושב ואל תעשה עדיף. ולכן יהרהר עניית אמן ודברים שבקדושה בלבו. [שו”ת יביע אומר ח”ח חאו”ח סי’ כ’. וחלק ט’ חאו”ח סי’ קח אות פא. ילקו”י ברכות עמ’ תרצט, שאר”י ח”ג עמ’ רפח].
טו. יש נוהגים לומר אחר הנטילה (קודם הברכה) פסוק “שאו ידיכם קודש” וכו’, ויש אומרים שאין לאומרו, כיון שלא נזכר בדברי האר”י ז”ל, והמיקל בזה לאומרו, אין למחות בידו שיש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום לכתחלה נכון שלא להפסיק באמירתו בין הנטילה לברכה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות, סימן קנח הערה יב, עמוד כד].
טז. אם אין לו כלי ליטול בו את ידיו, ויש לפניו מקוה שיש בו ארבעים סאה, או ים או נהר, או מעיין אפילו אם אין בו ארבעים סאה, יטבול ידיו בהם, ויברך על נטילת ידים. ואם בירך על
טבילת ידים, יצא. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות סימן קנח הערה טז, עמוד כד].
יז. יגביה ידיו ויברך, ולכתחלה יברך מעומד, אך זקן וחולה שאי אפשר להם לעמוד, מותר להם לברך על הנטילה מיושב. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות סי’ קנח הערה יד. עמוד כה].
יח. קודם שיבצע על הפת ינגב את ידיו היטב, שהאוכל בלי ניגוב כאילו אוכל לחם טמא. ויזהר לברך לפני שמתחיל לנגב. וטוב לנגב הידים גם אם נטל רביעית בבת אחת, או אם
הטביל ידיו במי הים, או במקוה ובמעיין. [ילקוט יוסף דיני ברהמ”ז וברכות, סי’ קנח הע’ יד עמ’ כה].
יט. מותר לנגב הידים במכשיר לניגוב ידים הפועל על ידי הזרמת אויר חם על גב הידים. והוא הדין בניגוב הידים על ידי השמש וכדו’. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ”ז וברכות, סי’ קנח הער’ טו, עמ’ כה].
כ. אין לנגב הידים בחלוקו, דקשה לשכחה. ומכל מקום הנוהגים לנגב בבגדיהם את רסיסי המים שעל גב הידים, קודם הנטילה, אין לחוש בזה משום שכחה. [ילקוט יוסף, ח”ג שם, עמוד כו].
