א. האוכל דבר שיש עליו רטיבות מים, (שלא בתוך הסעודה), או משאר משקין צוננין, (שהם: יין, דבש דבורים, שמן זית, וחלב, טל, דם ומים), ולא ניגב, ויש בדבר רטיבות שהיא טופח על מנת להטפיח, וכן אם מטביל לתוך משקה, צריך ליטול ידיו בלי ברכה. ורמז לדבר: שבולת שטפתני, ראשי תיבות: שמע, טיבולו במשקה, פת, תפלה, נטילת ידים, שכל אלו צריכים נטילת ידים. אבל לא יברך על נטילת ידים, כיון שיש פוסקים שסוברים שאין צריך נטילה. ואף על פי שלהלכה חייב ליטול ידיו, מכל מקום לא יברך על הנטילה, דספק ברכות להקל. [ילקוט
יוסף, חלק ג’ על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב’, הערה א, עמוד כז].
ב. צריך ליטול ידיו לטיבולו במשקה ככל דיני נטילת ידים לסעודה. וטוב שלא לדבר בין הנטילה לאכילה, משום דתיכף לנטילה ברכה. ואמנם אין זה מעיקר הדין, שלא נאמר דין זה דתיכף לנטילה ברכה אלא במים אחרונים. [פמ”ג. ילקוט יוסף ח”ג, על הלכות ברהמ”ז וברכות עמו’ ל].
ג. אף על פי שבנטילת ידים לסעודה לכתחלה בעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה, מכל מקום בנטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה אין צריך כוונה. [ילקו”י, הל’ ברכות עמוד כט בהערה].
ד. אפילו אם אין ידיו נוגעות ברטיבות, או שאוכל על ידי כף או מזלג, צריך ליטול ידיו. אלא אם כן לוקח המאכל על ידי מגבת או כפפות, שאז אין צריך ליטול ידיו, אם אין לו מים. [ילקוט
יוסף, חלק ג’ דיני ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב’ הערה ב. עמוד ל].
ה. האוכל יותר מכזית חזרת שיש עליה רסיסי מים, (בשיעור טופח על מנת להטפיח) צריך ליטול ידיו משום דבר שטיבולו במשקה, אף אם אוחז בראש החזרת במקום שאין שם רטיבות. וכן האוכל פירות שנשטפו במים, ולא ניגבום, ויש בהם רטיבות של טופח על מנת להטפיח, אף שאינו נוגע ברטיבות נוטל ידו. [ילקו”י, דיני ברהמ”ז וברכות עמוד לא].
ו. האוכל דבר שטיבולו בדם דגים וחגבים, אין צריך ליטול ידיו כדין דבר שטיבולו במשקה. וכן האוכל דג עם דמו, אין צריך נטילת ידים. וכן חולה הצריך לאכול דבר הטבול בדם (של בהמה או של עוף) לרפואתו, מפני פיקוח נפש, או בדם אדם האסור מדרבנן, צריך ליטול ידיו כדין האוכל דבר שטיבולו במשקה. [ילקוט יוסף, הל’ ברהמ”ז וברכות, סי’ קנח ב’ הערה ח’, עמוד לג].
ז. המטבל לתוך יין שרוף העשוי מתבואה, או מתמרים, צריך ליטול ידיו. [ילקו”י שם, עמ’ לד].
ח. האוכל פרי שאין עליו רטיבות כלל, אף שיוצא המיץ מהפרי ומרטיבו, אין צריך נטילת ידים. וכן המטבל במי פירות אין צריך נטילת ידים. [ולפיכך בליל פסח יש לתת מים בתוך המיץ לימון עד שיעור רוב, כדי שהטיבול של הכרפס יהיה חייב בנטילת ידים, לקיים את הסדר שקבעו “קדש, ורחץ כרפס וכו'”]. וכן המטבל בתוך דבש תמרים, אין צריך נטילת ידים, דדבש שאמרו היינו דבש דבורים, ודבש תמרים חשיב כמי פירות. [ילקוט יוסף, ח”ג שם עמוד לה].
ט. האוכל תפוח מרוקח בדבש, אין צריך ליטול את ידיו כדין האוכל דבר שטיבולו במשקה, שמאחר ונתבשל כל כך עד שנבלע בתוך האוכל, נתבטל מתורת משקה וחזר להיות כאוכל.
[ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב’, הערה יב, עמוד לו].
י. האוכל דבר שטיבולו במשקה פחות מכזית, מעיקר הדין אין צריך נטילת ידים כלל. [ורק לגבי ליל הסדר כתב מרן שיטול ידיו בפחות מכזית, כדי שהתינוקות יראו שינוי וישאלו]. ואף על פי כן ירא שמים יחוש לעצמו ליטול ידיו, אף כשאוכל פחות מכזית, אולם בצירוף ספק נוסף, וכגון אם מטביל פת פחות מכזית לתוך מרק מבושל, אין צריך ליטול ידיו, דתרי חומרי לא עבדינן. [דכיון שהוא מרק יצא מתורת משקה ונחשב כאוכל, ועוד שהוא פחות מכזית]. וכן אם אוכל פחות מכזית וגם אינו נוגע בידיו במשקה, [אפילו במשקה שאינו מבושל] אין צריך ליטול ידיו. [ילקו”י שם עמוד לז].
יא. יש אומרים שאם מטבל עוגה בכוס תה או קפה, כיון שהם חמים אם אינו אוכל כזית, או שאינו נוגע בידיו במשקה, אין צריך ליטול ידיו. דהוי תרי חומרי, גם משקה מבושל, וגם אינו נוגע, או פחות מכזית. ויש אומרים דכל זה שייך במרק, אבל בתה או קפה עדיין תורת משקה עליו גם אחר שהרתיחו המים. ובזה רק אם אינו נוגע במשקה, וגם אינו אוכל כזית אין צריך ליטול ידיו. אבל אם נוגע בידיו במשקה, או שהוא כשיעור כזית, אף שהוא משקה רותח צריך ליטול ידיו. ואף שכן נראה עיקר לדינא, כמה אחרונים כתבו להקל כסברא ראשונה. ובצירוף דעת הסוברים להקל בטיבולו במשקה, יש לסמוך על המקילין. [הנה בדבש יש שכתבו להקל שיצא מתורת משקה. וראה בילקו”י שם. ולגבי קפה ותה, דעת הכנה”ג, חסד לאלפים, נוה שלום, ובן איש חי, דגם כן הוי תרי חומרי, שאם אינו נוגע במשקה, או שאינו אוכל כזית, א”צ ליטול ידיו. ואמנם מדברי שאר האחרונים משמע שרק בדבש ומרק שיצא מתורת משקה על ידי הבישול, הוי תרי חומרי [כשאינו נוגע ואינו אוכל שיעור כזית]. ובהליכות עולם ח”א עמוד של”א כתב להקל בזה. [דנאמן עלינו הכנה”ג בד”ז]. בצירוף סברת התוס’ דבזמן הזה אין צריך ליטול ידיו לטיבולו במשקה. ולפי זה צ”ל דמה שכתב בשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ קח אות פג שאם מטבל בתה או קפה, פחות מכזית, וגם לא נוגע במשקה אין צריך ליטול ידיו, לאו דוקא קאמר בקפה ותה, דבמשקה רותח גם בנוגע בידיו שרי, בפחות מכזית, או בכזית ואינו נוגע במשקה].
יב. האוכל פת שהניחוה בתוך מרק חם, וכדומה, (שלא בתוך הסעודה) אין צריך ליטול ידיו מדין טיבולו במשקה. כיון שאוכל על ידי כף, וגם הוא דבר מבושל. ואם ירצה להחמיר ליטול
ידיו מדין פת פחות מכזית, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד לח].
יג. האוכל בידו כזית בשר או עוף שיש עליהם רטיבות מים, (טופח על מנת להטפיח), שלא בתוך הסעודה, צריך ליטול ידיו כדין טיבולו במשקה. אבל האוכל צלי, אף שקודם הצלייה הדיחו את הבשר במים, ואחר הצלייה יש עליו מוהל טופח על מנת להטפיח, אין צריך ליטול ידיו. [ילקוט יוסף, חלק ג’ דיני ברכת המזון וברכות סימן קנח ב’ הערה טו, עמוד לח].
יד. האוכל סופגניה, אף על פי שהיא ספוגה בשמן, וידיו מתלכלכות בשמן (בשיעור שיש בו טופח על מנת להטפיח), אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, באופן שטיגון הסופגניות לא נעשה בשמן זית, אלא בשמן סויה וכדומה. אך אם טיגנו הסופגניה בשמן זית, צריך ליטול ידיו, ולא דמי לאוכל תפוח שנתבשל עם דבש, שאינו צריך ליטול ידיו. [ילקוט יוסף, על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב’ הערה טז, עמוד לט, ועמוד תרצט. שארית יוסף חלק ג’ עמוד רפט].
טו. האוכל ירקות הנמצאים בתוך מרק (שלא בתוך הסעודה) או אורז וכל מיני תבשיל שיש בהם רטיבות, על ידי כף או מזלג, אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, וכן המנהג. שאין הדרך לאוכלם אלא בכף או מזלג, והוא גם דבר לח מבושל. [וכל מה שדרכו לאכול ביד, אפילו אם אוכלו על ידי כף או מזלג, אם הוא טיבולו במשקה צריך ליטול ידיו]. [ילקו”י, שם עמוד לט].
טז. האוכל עוגה ומטבלה בחמאה או בגבינה קרושה, אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, שחמאה וגבינה קרושה דינם כאוכל. אבל המטביל לתוך חמאה שנימוחה, צריך ליטול ידיו, כדין דבר שטיבולו בחלב. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ”ז וברכות סי’ קנח ב’ הערה יח, עמוד מ].
יז. האוכל פירות מבושלים (קומפוט) במים, אין צריך לזה נטילת ידים, כיון שאוכלם בכף ואינו נוגע בידיו בפירות, וגם המים הם מבושלים. ואם אוכל פחות מכזית יכול אף ליגע בידיו בפירות. ומכל מקום ראוי להחמיר שלא יגע בידיו בפרי. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ”ז וברכות עמוד מ’].
יח. המטבל דבר מאכל במלח, אף שהמלח בא מהמים, אין צריך ליטול ידיו מדין טיבולו במשקה, דמלח קרוש אין שם משקה עליו. [ילקוט יוסף, חלק ג’ דיני ברהמ”ז וברכות עמוד מ’].
יט. הטובל אצבעו במשקה, ומוצץ המשקה, אין צריך נטילת ידים, שלא תיקנו נטילת ידים לשתייה, ולכן אין השותה צריך ליטול ידיו, אף אם הוא שותה מים בידיו מהנהר. [שם עמוד מ’].
כ. הנוטל ידיו לפירות שאין עליהם רטיבות, הרי זה מגסי הרוח, שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שאינו צריך. ואף אם לא יברך על נטילה זו, אין ליטול את ידיו לפירות. אבל אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה, ורוצה לאכול פירות, מותר לו לרחוץ את ידיו, שהרי אינו עושה כן בתורת חיוב. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות, סימן קנח ב’ הערה כד, עמוד מא].
כא. אם נטל ידיו למים אחרונים, ונמלך לאכול דבר שטיבולו במשקה, [ואחר האכילה חוזר ליטול ידיו למים אחרונים. ראה משנ”ב סי’ קעט סק”ב], יש אומרים שא”צ ליטול ידיו שוב, ויסמוך על הנטילה שנטל לסעודה. ויש חולקים ואומרים שצריך ליטול ידיו שוב. וכל שכן אם כבר בירך ברכת המזון והביאו לו תיכף אחר ברכת המזון דבר שטיבולו במשקה, שצריך לחזור וליטול ידיו. והמיקל בזה כדעה הראשונה בעת הצורך, יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף, ח”ג, עמ’ מא].
כב. אם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואחר כך רוצה לאכול לחם, אף ששמר את ידיו, אין אותה נטילה עולה לו, וצריך לחזור וליטול ידיו שנית. אך לא יברך על נטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות סימן קנח ב’ הערה כו, עמוד מב].
